11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

להיפתח מחדש

צחוק הגורל

סוף נובמבר 2015

ריבונו של עולם.

האם אתה מתעתע בי?

למה? למה דווקא אחרי שכבר החלטתי שזה לא הזמן המתאים? אחרי שהחלטתי שאני לא מוכנה לזה נפשית?

דווקא עכשוו?!?!

הייתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר. בתוך כל השגרה, עבודה ובית, קניות, ניקיונות, סידורים לאבא, טיפול בילדים... הרגשתי שמשהו בתוכי אינו כשורה. חיכיתי לאמא של הטבע שתגאל אותי ותעניק לי סוף סוף את הרוגע. מדוע היא מתמהמהת?

 

באחד הערבים לאחר נסיעה שגרתית לחוג של הקטנה, לא יכולתי לחזור הביתה. כיביתי את המנוע, לאחר שבתי יצאה מהרכב ונפרדה ממני, פשוט נשארתי שם, יושבת בחושך, מתבוננת על הילדים נכנסים ויוצאים. אוי ואבוי.. מה יהיה אם אני בהריון?

לא, זה לא יכול להיות, כנראה איחור של כמה ימים, אני פשוט בלחץ, הכל יהיה בסדר.

אבל... יש סיכוי שכן. אני אף פעם לא מאחרת! הכל מדויק אצלי כמו שעון.

הרגשתי את הדמעות מרטיבות את לחיי. מה קורה פה? יש לי את כל הסימנים שזה עומד להגיע אז למה לעזאזל זה לא מגיע?

 

 

"תוכלי לברר בבקשה לגבי מטפלת לאבא?"

"ברור". עניתי לאחי בשיחת טלפון. "כבר ביררתי הכל".

"אבל יש בעיה, הוא לא יסכים. להשאיר אותו לבד אי אפשר....

את יודעת... אילו מצבו היה חמור יותר הייתי מחליט בשבילו אבל הוא מודע והוא לא מוכן לוותר".

אין לתאר כמה כעסתי כאשר שמעתי את המשפט האחרון. הבטחתי לאמא שעל גופתי המתה אחד מהם יגיע לבית אבות. אך העדפתי לשתוק, לא הייתי מעוניינת לפתוח במריבה עם אחי הגדול, הרי ממילא מצבו של אבא טוב יחסית. מצבו הבריאותי התייצב לאחר הטראומה שחווה, נשארה רק הבעיה הנפשית. הדיכאון והמועקה.

"בינתיים, אנחנו חייבים להכין את הרקע, שיהיה לנו את כל המידע לכשנצטרך. ממילא זהו תהליך ארוך".

"נכון" עניתי. "אין בעיה, אנסה לברר ולקדם את הנושא כמה שאני יכולה".

כיביתי את הפלאפון והתבוננתי על הכביש. אני חייבת לשבת רגע, על שפת המדרכה. מוטרדת לא רק ממצבו של אבא אלא גם ממצבי. אם אני בהריון לא אוכל להמשיך לטפל בכל ענייניו.

 

 

שבוע ימים התהלכתי עם הראש מורכן, אולי הפתרון נמצא שם על האדמה. העסקתי עצמי כדי להיות כמה שפחות מוטרדת.

לקראת סוף השבוע כבר לא יכולתי. "אני לא יודעת מה לעשות", רטנתי בשיחת טלפון עם בעלי באמצע יום עבודה, "יש לי איחור של שבוע ויומיים, אולי אקנה מחר על הבוקר בדיקה?"

"למה לחכות למחר? אל תדאגי, אנו נוודא כבר היום. הערב אחזור הביתה עם בדיקה".

בערב, כשהגיע הביתה משכתי אותו עם השקית בידו לכיוון חדר השינה. התיישבנו על קצה המיטה כשאני קורעת את העטיפה ומנסה להבין מה קרה לבדיקה הישנה והטובה עם שני הפסים.

"נסה אתה לפענח, אני הולכת לנוחיות" אמרתי וקמתי בהפגנתיות.

לאחר דקה, הנחתי את הבדיקה על המדף והתבוננתי על השתקפותי במראה. עוד חמש דקות ואשים לזה סוף. יצאתי החוצה והתיישבתי לידו. "מה יהיה אם התוצאה חיובית?" לחשתי.

"אל תדאגי", סינן, "איך עבר עליך יומך?"

 תוך כדי שיחה התבוננתי בעצבנות בשעון. עוד דקה עברה ועוד אחת.

"אני לא יכולה להיכנס, בדוק אתה", ביקשתי.

הוא פתח את הדלת והעיף מבט על הבדיקה ולאחר מכן עלי.

"מה?" שאלתי.

חיוך גדול נסוך על פניו כשהחזיק בבדיקה והנהן.

"מה אתה מחייך?" צעקתי והתחלתי לבכות, "תן לי לראות".

על הבדיקה הופיעו שלושה פסים מתוך חמישה.

"את בשבוע חמישי, כלומר את כבר שלושה שבועות בהריון. לא לדאוג, נשמה שלי, אנחנו נטפל בזה" אמר.

"מה זאת אומרת אנחנו נטפל בזה"? צעקתי כשהדמעות חונקות את גרוני.

"אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו עושים, הרגעי, אל תבכי" ענה בקול מרגיע.

לאחר כמה דקות של שתיקה והתבוננות על הפסים הוורודים החלו במוחי תהיות. "רגע...איך זה יכול להיות?" ניגבתי את הדמעות,  "מתי היינו יחד?"

"את לא זוכרת? באותו לילה שחזרתי מחו"ל, כשהערתי אותך..."

"אבל נזהרנו, כמו תמיד". אמרתי

"כנראה לא מספיק. עכשוו אנחנו יודעים שאת יכולה להיכנס להריון מהאוויר" חייך.

למחרת, לא רציתי לקום מהמיטה. הרגשתי חולשה פיזית ונפשית. ההיריון הזה תפס אותי לא מוכנה.

צחוק הגורל. הרי בדיוק לפני שבועיים התבוננתי על עצמי במראה והרגשתי את הדמעות. לא הייתי צריכה להתלבט. כמה מצחיק. ריבונו של עולם, כבר הייתי בהריון...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סיגלית 2014 אלא אם צויין אחרת