33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מצב שמפניה

הוא מצב שמשהו רוחש בך ומחפש מוצא כדי לצאת החוצה. הבלוג הזה נולד כדי להיות חולץ פקקים - לשחרר את התסיסה הזאת לאוויר העולם. אז בבקשה קחו לכם כוסית ושתו איתי לחיים!

"אל תיגע בזמיר", ו"ניצב כל הלילות" - הרפר לי

09/07/2017

כמי שאוהבת לכתוב וזכתה למידת מה של כשרון לעשות זאת, אודה שתגובות כמו "מתי הספר?" - מחמיאות לי. לעיתים הן אפילו מצליחות לחדור את קליפת הריאליות והמודעות העצמית ומתחילות להדהד בי - ואז אני נזכרת בספרה של הרפר לי "אל תגע בזמיר" וחוזרת לפרופורציות.


על פניו הרפר לי עושה את מה שאני עושה בפתיח לחלק מרשומותיי - היא כותבת דרך עיניה של ג'ין לואיז המכונה סקאוט - בגילאים שבין תשע עד "הבת מצווש" על ה-שכונה שלה.

השכונה של סקאוט היא עיירה דרומית קטנה, מייקום שבאלבמה.
בכשרון רב היא מספרת לנו על אנשי השכונה, על "פרי הרשע" שלה, בו רדלי, שאתגר האומץ של הילדים הוא לגעת בדלת ביתו, על "גב' פינה" - סטפני קראופורד חדת הלשון והמוח, חובבת הגננות והאקטואליה. על "רשת פקיטו מקיטו" - השכנות הנפגשות ל"ישיבות רכיל" אצל הדודה, על בית הספר ועל המורה בתיה - במקרה שלה, המורה קרוליין פישר, שלא מצליחה להתמודד עם ילדים שמתקדמים מעבר לרצוי בעיניה, ואפילו גרוע יותר - עם ההווי המקומי .

כמי שהייתה טום-בוי בעצמה, חוויות הילדות של סקאוט מונחות עלי בול כמו סרבל ג'ינס מרופט. גם אני התרוצצתי ברחובות בימי הקיץ החמים והלחים וחיפשתי דרכים להוכיח את אומץ ליבי. בית עץ לא היה לנו, אבל רבצנו במחנה שבלב הג'ונגל שיצר עץ צפצפה עקשן אחד שסרב להכחד. גם נהר ובורות שחיה לא היו לנו - אבל היו חוף גבעת עלייה וברכת צ'רנר לקרר את עורנו. גם אנחנו, כמו סקאוט, ג'ם אחיה וחברם דיל - היינו מעלים מחזות ולעיתים פורקים עול - מה שעלה לנו בפציעות.

בלשון נפלאה ותיאורית, מתארת הרפר לי חיים סוערים בעיירה מנומנמת, שהקצב שלה הוא כמו של נהר אלבמה - איטי ושלו מבחוץ אך סמיך ובוצי מבפנים - ואז היא מתחילה לבחוש ולהציף את הבוץ הסמיך שעל הקרקעית. זה בדיוק הרגע שבו אני נסוגה ומשאירה את זכות הכתיבה לאנשים שיש להם יותר ממידת מה של כישרון כתיבה.

הספר הוא מניפסט כנגד הגזענות בארצות הברית ובעיקר בדרומה. כנגד ההפרדה הגזעית, כנגד המערכת המשפטית ששוכחת את תפקידה כאשר אלמנט צבע העור נכנס לתמונה.
היא מספרת על עדריות ואלימות סמויה, על המתח בין הקבוצות ועל גמישות המוסר.
על הדרך היא נוגעת גם במעמד האישה ובזכויותיה, במעמד הילד ובזכויותיו, במבנה המעמדי - נושאים שהטיפול בהם היה בחיתוליו בשנת 1960 - אז הספר יצא לראשונה לאור. המדהים הוא כי למרות כל מה שעברנו מאז - למרות שכבר היה נשיא שחור בארצות הברית - הנושאים האלה אקטואליים, כואבים ובועטים גם היום.

מעל כל הבוץ והאפלה הזאת זורח אביה - אטיקוס פינץ', עורך הדין המקומי.
הוא ניכר באופיו החביב, בחכמתו - האיש שאפשר לאם הבית השחורה קאלפורניה להיות תחליף אם לילדיו, שדוגל במתן חופש והזדמנות שווה לתושבי מייקום ללא הבדל דת וצבע - דמות מהפנטת. מה אומר - קטונתי.

בימים אלה יצאה מהדורה חדשה של "אל תגע בזמיר" שלא קראתי, יען אני מחבבת מאוד את העברית המסולסלת והצבעונית ששם המתרגם צבי ארד בפי בני העיירה.
אבל בסקרנות רבה ניגשתי לקרוא את אחת הטיוטות הראשונות שנכתבו לספר הזה, והתגלה לאחרונה. ההוצאה החליטה לפרסמו תחת השם "ניצב כל הלילות". בארץ הוא יצא בהוצאת "מישכל" - ידיעות אחרונות ספרי חמד - ועם עובד בשנת 2015 בתרגומה של מיכל אפרון.

בגרסה הזאת סקאוט כבר בת 26 וגרה בניו יורק. היא נמצאת בפרשת דרכים וחוזרת הביתה  אל מייקום, כדי להחליט פניה לאן. חיי העיירה מאופיינים בראיה בוגרת יותר. גם כאן היא נוגעת בשבטיות, בקרתנות, בצקצקנות, אך הן מתקבלים בחיוך סלחני משהו של אישה צעירה מתגעגעת.
סקאוט, שכאמור גודלה בידי אישה שחורה - סליחה, "כושית" - מאז שהיתה בת שנתיים, ואטיקוס - שתמיד תפסה אותו כליברל ופלורליסטי - מגלה שהעיירה נגועה ברוחות רעות, שהשסע בין הלבנים והשחורים מעמיק עקב ניסיונות ההתעוררות של השחורים. הגזענות הפכה להיות נושא המאיים על השקט של הדרום, והגרוע מכל - גם אטיקוס, אביה הנערץ, והאנק, מחזרה לו היא שוקלת להנשא, לא מוקיעים את רגלם מההתארגנויות הנ"ל. הסיפור בגירסה הנ"ל הרבה יותר פוליטי, מודע לעצמו ומחפש דרכים כדי לחיות עם הדיסוננס הקוגניטיבי.

הגרסה הזאת עומדת בפני עצמה, היא שוטפת ומעניינת - התרגום טוב, והרבה יותר קל לעיכול לכאלה שעברית "פומפוזית" גדולה עליהם, אבל היא חסרה את הקסם של "אל תגע בזמיר" - ההוא שהקריאה אותו מחברת אותנו אל עצמנו והופכת אותו לספר חובה.

 

מאוד מעניין איך הראש שלי עובד בבחירת פס הקול לרשומות - תוך שאני קוראת על ילדותה של סקאוט, ומעלה באוב את ילדותי - התחלתי לשמוע את פס הקול של ילדותו של יוסי בנאי
"הינו ילדים וזה היה מזמן - אני וסימון ומואיז הקטן" .

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קליספרה אלא אם צויין אחרת