22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

We're All Stories in the End

סתיו

05/07/2017

יש הרבה דברים שלא מספרים לך לפני הלידה, והרבה דברים שכן. הנה למשל, הנקה. את יוצאת מנקודת הנחה שאת תניחי את הקטנטונת עלייך, והיא תתחבר כמו החסן נייד (כולל קולות הרקע) ותתחיל לינוק בהנאה. מה שהם לא מספרים לך זה שבשלושת השבועות הראשונים את בוכה ורואה כוכבים בכל פעם שהיא מתחילה לאכול. שהיא אוכלת שעות וכל יניקה מושכת את הפטמה שלך וכל מה שאת רוצה לעשות זה לתת לה את השד וללכת משם. כמה שיותר רחוק. שיכול להיות שתשבי בסלון לילה אחד (לפני שתביני שהרבה יותר נוח לשבת במיטה, עם הכריות הנ"ל), תנשכי את השפה ותתייפחי מרוב כאב כשהיא תינק במשך ארבעים דקות של סבל, גם עם פטמת סיליקון.
אבל אז יעבור חודש (שהוא קשה, אלוהים כמה שהוא קשה), ויעברו עוד שבועיים, ופטמת הסיליקון תרד, ופתאום תרגישי שההנקה הרבה יותר קלה. ופתאום תרגישי איך את מתחברת אליה. ופתאום תרגישי את הקסם. 

ולא מספרים לך שמזוג אתם הופכים למשפחה - או שכן מספרים לך ואת לא מאמינה לזה וחושבת שהכל ימשיך להיות כמו שהיה לפני־כן.. אבל הבית מתמלא בחיתולים חד־פעמיים וחיתולי טטרה, עגלה (שהזמנתם מחו"ל במיוחד!), משחקים ואוניברסיטה, נדנדות ובגדים קטנים, קטנטנים, שמריחים מאבקת כביסה ומרכך של תינוקות, גורמים לך להתמוגג בכל פעם שאת מסניפה את הריח הזה, שהוא מיוחד, רק של תינוקות. רק של התינוקת שלך. 
ומזוג אתם הופכים למשפחה גרעינית - הקטנה ביותר.

ואיך אפשר בלי לדבר על הדאגה שהפכה לבת־בית קבועה בחיים שלך? כי את מאכילה אותה ומרימה אותה לגיהוק ומחליפה לה ומכריחה אותה לשכב על הבטן כדי שתחזק את שרירי הצוואר והכתפיים וללכת לשירותים כשאת לבד זו משימה (כמעט) בלתי אפשרית כשהיא ערה. ואת בודקת כל חמש דקות שהיא נושמת, שהבטן שלה - ערימת החיטים הזו - עולה ויורדת באיטיות. שהיא זזה ומשמיעה קולות ושהכל בסדר. והכל פתאום מפחיד אותך. הכל. וכל סיפורי האימה על המטפלות המתעללות ושכחת ילדים ברכב - הכל הופך להיות קרוב יותר, קרוב מדי. קשור אלייך בכבלים עבים של 'אולי' ו'חס וחלילה' ו'בעזרת השם הכל יהיה בסדר'. 

אבל היא גם מתנה. המתנה הכי גדולה שיכולת לקבל. 
וכל השעות האלו, תשעה חודשים שסחבת אותה בתוכך. תשעה חודשים שדיברת אליה. ימים של צרבות וכאבי גב ובצקות. שעות של סבל בחדר הלידה (יום יבוא ואני אספר על זה, באמת) שבסופן את מקבלת חבילה קטנה ועטופה שמתוכה מציץ זוג עיניים ענקיות שמוכנות לבלוע את העולם. ואת מסתכלת על היצור הקטן ונותן האמון הזה והלב שלך מתמלא ומתמלא ומתמלא והנה, יש לה מקום שם, בדיוק ליד בעל. 

ברוכה הבאה לעולם, בת שלי. אני אוהבת אותך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמנדה האחת אלא אם צויין אחרת