"החדר האחורי" - הפקה משותפת לבית לסין ולהקאמרי

בשנים האחרונות אני מרגישה קצת לא רלוונטית. אני מוצאת עצמי מתקשה לקבל את תרבות האינסטנט שהדרך הכי טובה לתאר אותה היא "מהיר ועצבני".

הפכנו תרבות מבוססת קליפים - מהיר, מובזק, קצר, מדויק, חפרתם - כבר אין מקום להרחבות, לתקליטים של ארבע יצירות, לתיאורי נוף ואווירה בספרים, לירידה לפרטים הקטנים - טודו בום

גם ההומור השתנה בהתאם. אין כבר מקום למערכונים באורך של שש דקות ויותר, הסיפורים הארוכים של שייקה אופיר, יוסי-יונה, ומלכי המלכים הגשש  החיוור - ההם ששיננו בעל פה כתלמידים חכמים בילדותנו - הפכו ללא רלוונטים. נכון רובם עדיין אקטואלים כמו ביום שנכתבו אבל למי יש סבלנות להקשיב לסיפור מסגרת, לדמויות שנבנות לאורך המערכון לפעמים לאורך כמה מערכונים, הומור שהוא לא רצף פאנצ'ים תזיזיתי פשוט לא עובר את המסננות היום. מתו המערכונים יחי הסטנדאפ.

הפאנצ'ים ניצחו בנוקאאוט, הדבר מחלחל להכרה וגולש אל תחומי יצירה אחרים.
הנה ממש בימים אלה זכה דויד גרוסמן בפרס בוקר על ספרו "איש אחד נכנס לבר" ספר שהוא סוג של מופע סטנדאפ וזכה להצלחה עוד לפני שהגיע הפרס המיוחל.
ראתה עדנה מזי"א כי טוב, עשתה עוד צעד והכניסה את הסטנדאפ בדלת האחורית אל התאטרון הממוסד במחזה מפרי עטה "החדר האחורי" ובבימויה, הפקה משותפת של בית לסין והקאמרי .