33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שיעור 58] – ל' ניסן תשע"ז - מסילת ישרים / הרמח"ל – פרק ט"ז – בבאור מידת הטהרה

 

פרק ט"ז – בבאור מידת הטהרה

 

"הטהרה [ככתוב (תהלים נא, ד): "(הֶרֶבה) [הֶרֶב] כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי"] היא תיקון הלב [ככתוב (איוב ח, ו) "אִם-זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי-עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ", ר"ל אם תעשה בזכות וישרות הלב לא ברמיה הנה לא יקופח שכרך כי מעתה יעורר רחמיו ויעשה נות צדקך שלם ותמים למלא כל מחסורך כי גמול הוא משלם (מצודת דוד)] והמחשבות [כלומר: הסרת הטומאה מהמחשבות. וכמו שכתוב במשנה (מסכת טהרות, פרק א, משנה א) שְׁלשָׁה עָשָׂר דָּבָר בְּנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר, מבאר ר"ע מברטנורא: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דָּבָר צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה. שֶׁיַּחֲשֹׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילַת אָדָם. שֶׁכָּל הָאֳכָלִים הַמֻּתָּרִים אֵין צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה, אֲבָל זוֹ הוֹאִיל וְהִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה]. וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד שאמר (תהלים נא, יב): "לב טהור ברא לי אלקים" [ופרש"י: שלא אכשל עוד; בעבור שהזכיר כי חולל בעון. והטעם: התאוה הנטועה הביאתהו לחטא, יתפלל אל השם שיעזרהו על יצרו, שלא יחטא פעם אחרת חטא כזה, וזה לב טהור (אבן עזרא)]. וענינה, שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו [כמו שנאמר (מדרש רבה, פרשת נח לד, י): צדיקים ליבם ברשותם], אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה [הנצחון על היצר הוא במצב בו יוועץ עם השכל בכל הרהורי היצר בלבו, ולקבל עצתו מבלתי עצת יצרו (חובות הלבבות, ייחוד המעשה ב)] והיראה ולא על צד החטא [שהחטא הוא כנגד היראה, כמו שנאמר (סוטה ג, ע"א): ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות] והתאוה [שהתאווה היא כנגד החכמה. אומר בעל חובות הלבבות: בן אדם, ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים (יחוד המעשה ה)]. וזה אפילו במעשים הגופניים והחמריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהינו שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי [כפי שלמדנו במידת הפרישות], עדין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו, שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא [שמקיים את רצון השם וזוכה במצווה] על צד החכמה והעבודה, וכענין שאמרו ברבי אליעזר (נדרים כ) שהיה מגלה טפח ומכסה טפחים ודומה למי שכפאו שד, שלא היה נהנה כלל ולא היה עושה המעשה ההוא [מצות פרו ורבו ומצות עונה] אלא מפני המצוה והעבודה ["עבודה" - היא קיום מצווה שלא בא בקלות, שצריך לעבוד ולהתגבר על כוחות שמונעים ומפריעים. בדרך כלל אין צורך בעבודה לקיום מצווה, שיש בה הנאה גשמית, כי גם הגוף נמשך לזה. אבל ר' אליעזר הגיע לטהרה כזו, שקיומה של המצוה הזו היה אצלו בגדר של "עבודה" של מצווה, שצריך להתאמץ לקיים אותה (מסילות יהודה)]. ועל דרך זה אמר שלמה (משלי ג): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" [ומבאר האבן עזרא, 'בכל דרכיך': בכל עסקיך ובחכמתך דעהו. ומצודת דוד מרחיב: בכל עניניך דע את ה', רוצה לומר, תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה' ואז הוא יוליכך באורח מישור ותצליח בה].

ואמנם צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים, אשר מצד עצמם קרובים ליצר, לשיתרחקו [כדי שיתרחקו] ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא יתברך שמו, לשלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר, והוא ענין "שלא לשמה" המוזכר בדברי רז"ל פעמים רבות. ואולם כבר נתבארו דברי חז"ל שיש מינים שונים של שלא לשמה,

הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון, וזהו שאמרו בו (ירושלמי ברכות פא): "נוח לו שנהפכה שליתו על פניו" [חז"ל אומרים בצורה חריפה וחד-משמעית: "כל הלומד תורה שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם" (כלומר: נוח לו שלא נברא) (ירושלמי ברכות פרק א , הלכה ב). אולם, חז"ל אומרים, שכאשר אדם עוסק בלימוד תורה לא לצורך מניעים חיצוניים, כמו שררה, כבוד, רדיפת בצע וכדומה, אלא מתוך משיכה אמיתית - גם אם לא ניתן להסבירה - אורו של הקב"ה משפיע עליו]. ועליו [על העובד שלא לשם שמים כלל] אמר הנביא (ישעיה סד, ה): "ונהי כטמא [מאחר שנסתלקו הצדיקים ממנו (רש"י)] כולנו וכבגד עידים [וכבגד מאוס (רש"י)] כל צדקותינו" [כל הצדקות שאנו עושים המה כבגד בלוי וסמרטוטין, כי אינם מדעת שלימה רק להתיהר (מצודת דוד)].

ויש מין אחר שלא לשמה, שהוא העבודה על מנת לקבל פרס, ועליו אמרו (פסחים נ, ע"ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי [ואפילו] שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" [אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות א''ר יוסי בר הונא רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה (סנהדרין קה, ע"ב)]. אך על כל פנים מי שלא הגיע עדין מתוך שלא לשמה אל לשמה, הרי רחוק הוא משלמותו [כתיב (תהלים נז, יא): כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (תהלים כח, ה): כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה וכדרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: תנו רבנן המצפה לשכר אשתו וריחים אינו רואה סימן ברכה לעולם שכר אשתו מתקולתא ריחייא אגרתא אבל עבדה ומזבנה אישתבוחי משתבח בה קרא דכתיב (משלי לא, כד): סדין עשתה ותמכור (פסחים נ, ע"ב)].

אמנם מה שצריך לאדם יותר עיון [להבחין האם עבודתו לשמה] ומלאכה רבה [ולהינקות מכל עבודה שלא לשמה] הוא תערובת האיסור, דהינו: שלפעמים האדם הולך ועושה מצוה לשמה ממש [כלומר: על כך כון בתחילת עבודתו], שכך גזר אבינו שבשמים [שזו המעולה בכוונת המצוות], אמנם לא יחדל מלשתף עימה [במהלך עבודתו] איזה פניה אחרת [נגיעה (ועל עניין הנגיעות למדנו בשיעור מס' 55), כלומר לא כל כוונת עבודתו לשם שמים]: או שישבחוהו בני האדם, או שיקבל שכר במעשהו, ולפעמים אפילו אם לא יהיה מתכון ממש לשישבחוהו, בשמוח לבו על השבח ירבה לדקדק יותר [כלומר: ריבוי הדקדוק הוא לא כי השם ציוה לדקדק במצוות, אלא בשל השבח שקיבל מהאנשים], כעין מעשה של בתו של רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יח) שהיתה פוסעת פסיעות יפות, וכיון ששמעה שאומרים: "כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו", מיד דקדקה יותר. הרי התוספת הזה נולד מכח השבח ששבחוה, ואמנם אף על פי שאיסור כזה בטל במיעוטו, על כל פנים המעשה שתערובת כזה בתוכו – טהור לגמרי איננו, כי הנה כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בשלוש עשרה נפה [מתני' (מנחות עו, ע"ב)  העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה], שעבר טהור לגמרי מכל סיג [שנאמר (ויקרא כד, ה) "ולקחת סולת ואפית אותה" עד שתהא מנופה כל צרכה (מנחות עו, ע"ב)], כך אי-אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת האל השלמה והמובחרת אלא המובחר שבמעשים הטהור מכל מיני סיג [פסולת].

ואינני אומר שמה שהוא זולת זה יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם, אמנם על העבודה התמימה [השלימה] אני מדבר, הראויה לכל אוהבי ה' באמת, שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי [(כדכתיב (שמות לט, א): "וּמִן-הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי-שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה", (וכן שם, פסוקים: ה, ז, כט, לא, נאמר: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה") ומבאר הספורנו: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" - בְּכָל עֲשִׂיָּה שֶׁעָשׂוּ הָאֻמָּנִין הָיְתָה כַוָּנָתָם לַעֲשׂות רְצון הָאֵל יִתְבָּרַךְ שֶׁצִּוָּה זֶה לְמשֶׁה, וכתיב (שם לב): "וַתֵּכֶל כָּל-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה כֵּן עָשׂוּ" ומבאר הספורנו: "וַתֵּכֶל... וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - הַפְּעֻלָּה כֻלָּהּ עַל שְׁלֵמוּתָהּ נֶעֶשְׂתָה עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי קְצָתָם הִתְנַדְּבוּ מָמון וּקְצָתָם עָשׂוּ הַמְּלָאכָה בְּנִדְבַת לִבָּם לַעֲשׂות רְצון קונָם, וכתיב (שם מב): "כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה" – וזו העבודה הטהורה לגמרי, כי כל עבודתם היתה לשם שמים. וכתיב (שם מג)" :וַיַּרְא משֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה", ובאר רש"י: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. (תהילים צ יז): "ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", והוא אחד מאחד עשר מזמורים שבתפילה למשה, ובאר שם הספורנו: "כֵּן עָשׂוּ" - לא פָחות וְלא יותֵר!], שלא תהיה הפניה בה אלא לשם יתברך ולא לזולתו. וכל מה שיתרחק מן המדרגה הזאת, כפי הרבות ריחוקו כן ירבה החסרון בה. הוא מה שדוד המלך ע"ה אומר (תהלים עג, כה): "מי לי בשמים [שום מלאך שבחרתי לי לאלוה לא בחרתי אלא אותך (רש"י)] ועימך לא חפצתי בארץ" [אמר רבי משה: הטעם כל חפצו הוא בשמים להיותו עם המלאכים כאילו אמר כל אשר לי הוא בשמים ועמך, אין לי חפץ בארץ (הראב"ע)]. ואמר כמו כן (שם קיט, קמ): "צרופה אימרתך מאוד ועבדך אהבה" [אמרתך צרופה מסיג ושגיאה לכן אוהב אותה (מצודת דוד); אמר ר' אבין: דברי תורה נמשלו לקונדיטון: יש בו יין: כי טובים דודיך מיין, יש בו דבש: ומתוקים מדבש ונופת צופים, יש בו פלפלין: צרופה אמרתך מאד; דבר אחר: כצורף הזה שהוא מכניס את הזהב לכור שנים או שלשה פעמים, עד שהוא מזקקו, כך יש פרשה בתורה שנאמרה ונשנית ונשתלשה, וכן כל התורה כולה נאמרה בסיני, ונשנית באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב (ילקוט שמעוני)], כי באמת העבודה האמיתית צריכה להיות צרופה הרבה יותר מן הזהב ומן הכסף, והוא מה שאמר על התורה (שם יב, ז): "אימרות ה' אמרות טהורות, כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים" [ופרש"י: "אמרות ה' אמרות טהורות" - הן שיש יכולת בידו לקיימם אבל אמרות בני אדם אינם אמרות שהם מתים ואין בידם לקיים. "טהורות" - ברורות ומתקיימות, כל מה שמבטיח עושה, והרי הבטיחני ישועה ומלכות. "כסף צרוף" - הרי הן ככסף צרוף הגלוי לכל הארץ. "בעליל" - לשון גילוי הוא בלשון המשנה בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל כו' ויש מפרשים בעליל לשון מעלה, וכן פירושו כסף צרוף בעליל לארץ, כלומר ככסף הצרוף במשובח שבעפר ובעליון שבו כי כור המצרף יעשה אדם מן העפר המשובח. לשון אחר: בעליל כמו עלי (משלי כז) בתוך הריפות בעלי והוא שם כלי שכותשין בתוכו וכן בעליל הכור שמתיכין לתוכו הזהב והכסף וזה אינו נראה לפי שאינו קורא עלי המכתש שכותשין לתוכו אלא יד המכתש שכותשין בו שקורין פילנאו"ן בלע"ז, לשון אחר: בעליל לשון בעל יד כלומר אדון הארץ ושבח המלה כנגד השם, וזה תרגום יונתן הוא לשון אדנות ואמר כי אמרותיו כסף צרוף מאדון הארץ שהוא השם שהוא צרף וזקק אותם (סא"א)].

ומי שהוא עובד ה' באמת, לא יסתפק בזה במועט ולא יתרצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים [מתכת זולה הדומה לכסף], דהינו: עבודה מעורבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי, ואז יקרא עושה מצוה כמאמרה שעליו אמרו חז"ל (שבת סג): "כל העושה מצוה כמאמרה [כלומר: רק בגלל המאמר האלוקי שציוה על כך], אין מבשרין אותו בשורות רעות" [א''ר חיננא בר אידי (שבת סג, ע"א): כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע א''ר אסי ואיתימא ר' חנינא אפילו הקב''ה גוזר גזירה הוא מבטלה שנאמר (קהלת ח, ד) באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע], וכן אמרו ז"ל (נדרים סב, ע"א) [רבי אלעזר בר רבי צדוק אומר]: "עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמן" [פירש הר"ן בזה"ל, עשה דברים בשם פעלם, לשם הקב"ה שפעלם וציוה עליהם. ע"כ. משמע מדבריו דאיירי בעשית המצוות, דאמר ר" בר רבי צדוק עשה המצוות לשם הקב"ה. ומה שמבואר, ודבר בהם לשמן, פירש הרא"ש, כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול. ע"כ. הרי שצריך לעשות המצוות לשם הקב"ה ולימוד התורה יהא אף הוא לשם הקב"ה, ובנוסף יהא גם לשם התורה. וצ"ב מהו היחוד של לימוד התורה שעליו יש עניין נוסף ללמוד לשם התורה ('עטרת קדמונים' על מסכת סוכה, בשער הספר, צבי מרדכי ליבער)], והוא מה שבוחרים אותם שהם עובדי ה' בלב שלם, כי מי שלא נתדבק עמו יתברך באהבה אמיתית, צרוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא גדול, כי יאמר מי יוכל לעמוד בזה. ואנחנו בני חומר ילודי אשה אי-אפשר להגיע אל הזיקוק והצרוף הזה. אמנם אוהבי ה' וחפצי עבודתו, הנה שמח ליבם להראות אמונת אהבתם לפניו יתברך ולהתעצם [להתגדל ולהתחזק] בצרופה וטהרתה, הוא מה שסיים דוד עצמו באמרו (תהלים קיט, קמ): "ועבדך אהבה".

והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדרגתם, כי מי שיודע לטהר לבו יותר, הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו יתברך, הם המה הראשונים אשר בארץ המה אשר גברו [בתחילה] ונצחו [לבסוף] בדבר הזה, האבות ושאר הרועים אשר טיהרו ליבם לפניו. הוא מה שדוד מזהיר את שלמה בנו (דברי הימים-א, כח, ט): "כי כל לבבות דורש ה' [דרושים הם לפניו לדעת כל מה בהם (מצודת דוד)] וכל יצר מחשבות מבין" [פעולת הלב נקראת יצר, לפי שהלב פועל ויוצר במחשבה העניינים הן לטוב הן לרע (רד"ק)]. וכן אמרו ז"ל (סנהדרין קו, ע"ב): "רחמנא ליבא בעי" [הקב"ה רוצה את כל הלב, דכתיב (שמואל-א, טז, ז)" וה' יראה ללבב", וכן כתיב (משלי יז, ג): "וּבֹחֵן לִבּוֹת יְהֹוָה"]. כי אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעשי מצוה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור – לכון בה לעבודה אמיתית [השלימה]. והנה הלב הוא המלך [השליט] לכל חלקי הגוף ונוהג בם [מכוין אותם]. ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך אין עבודת שאר האברים כלום [כלומר, במעלות העבודה העליונה והשלמה], כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב [כוונת הלב] ללכת – ילכו [אחרי הלבבות נמשכות הפעולות, אומר בעל חובות הלבבות (בהקדמה): "עד שחפשתי על חובות הלבבות מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, אם אנחנו חייבים בהם אם לאו, ומצאתים, שהם יסודי כל המצות, ואם יארע בהם שום הפסד, לא תיתכן לנו מצוה ממצוות האברים"]. ומקרא כתוב בפרוש (משלי כג): "תנה בני ליבך לי" [ומבאר הראב"ע: היא כונת הלב לקבל בדבור; כלומר (מצודת דוד): הכן לבבך להבין אמרי ואז עיניך דרכי תצורנה, כי תשכיל שהוא דרך הישר]. עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

אומר הרמח"ל: "הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות" –

בספר ויקרא (יט, ב), אומר הקב"ה למשה: "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם".

ובהפטרת פרה (יחזקאל לו, כה-כח) הקב"ה אומר לעם ישראל: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים".

 

 

"וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד שאמר (תהלים נא, יב): "לב טהור ברא לי אלקים" וענינה, שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו" –

נאמר במדרש רבה [פרשת נח לד, י]: "וַיָּרַח יְהוָֹה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח, כא).

הרשעים הן ברשות לבם, שנאמר:

אמר נבל בלבו (תהלים יד, א).

ויאמר עשו בלבו (בראשית כז, מא).

ויאמר ירבעם בלבו (מלאכים-א יב, כו)

ויאמר המן בלבו (אסתר ו, ו).

 

אבל הצדיקים לבן ברשותן:

וחנה היא מדברת על לבה (שמואל-א א, יג).

ויאמר דוד אל לבו (שמואל-א כז, א).

וישם דניאל על לבו (דניאל א, ח).

 

דוד המלך מבקש מהקב"ה (תהלים נא, יב): "לב טהור ברא לי אלקים"

ידוע שדוד המלך ע"ה הגיע למדרגה רוחנית גבוהה מאוד עד שכתבו עליו שהוא רגל רביעית במרכבה יחד עם אברהם יצחק ויעקב. אם כן, על הפסוק הזה "לב טהור ברא לי אלוהים" יש לשאול:
א. מדוע מבקש דוד המלך מהקב"ה לברוא לו לב חדש? מה לא בסדר בלב הקודם?
ב. האם דוד המלך בדרגתו הגבוהה, לא יכול היה לתקן בעצמו את הלב?
ג. מהו לב ומהו מוח בעבודה הרוחנית?


הנה הלב הקודם הוא תמיד בבחינת רע, כמו שנאמר (בראשית ח, כא): "יצר לב האדם רע מנעוריו", וצריך להבין, איך ייתכן לומר על יוצר הכל שייצר מלכתחילה יצור רע? ואם כן, לאיזו תכלית ועניין?

בכדי להבין את כל הנ"ל יש לדעת מהו טוב ומהו רע בעבודה הרוחנית. הרב יהודה אשלג זצוק"ל, "בעל הסולם", אומר: רע - ר"ת רצון עצמי, פירושו שמה שנכנס בגדר של רע איננה הבריה בעצמה אלא התנהגותה - שמקבלת לעצמה בלבד. מכיוון שהקב"ה נקרא משפיע, נותן, אוהב, מאיר, חושב על הזולת, הוא נקרא טוב, כמו שנאמר בבראשית (א, ד): "וירא את האור כי טוב" וכל מה שהפכי לתכונה הזו נקרא "רע".

מטרת האדם בעולם – להדמות לתכונת הטוב, להתדבק בטוב וכפי שמבאר הרמ"ק בספרו "תומר דבורה" (פרק ראשון): "האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה, צלם ודמות. שאלו ידומה בגופו ולא בפעולותיו, הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים. שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו... לפיכך ראוי שידמה אל פעולות הכתר, שהן שלוש עשרה מידות רחמים עליונות ורמוזות בסוד הפסוקים בספר מיכה (ז, יח-כ): "מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבש עונותינו ותשליך במצלות ים כל חטאתם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

ושואלים חז"ל, איך תדבק בו? הרי אש אוכלה הוא. ומשיבים, לא הדבק בו אלא, ככתוב (דברים כח, ט): "והלכת בדרכיו", שנאמר (הלכות דעות להרמב"ם א, ו): "מה הוא רחום אף אתה רחום ומה הוא חנון אף אתה חנון". ולכן לב רע פירושו שמונהג ע"י התאוות, שמשתמשים איתו לא בקדושה.
אם כך - מהו לב טהור? לב טהור פירושו שהתאוות כבר לא מניעות אותו, שהרצון שלו כבר לא מסית אותו מהטוב.
 מח רע - פירושו, מוחין של קטנות, מוח ששטוף בהבלי העולם הזה, במחשבות דטומאה.

  מח טוב - פירושו, מוחין דגדלות, שהאדם קונה "שכל הפועל", ומרכיב על עצמו את דעת ה'.
לב טהור ברא" - ר"ת – בט"ל, או טב"ל, מרמז על ביטול האגו וטבילה במקווה."

דוד המלך לא יכול לברוא לעצמו לב חדש, כמ"ש (אבות ב, טז): "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". הוא יכול להשוות צורה, להתפלל, להתאמץ אבל רק מי שברא את יצר הרע, הוא זה שמכיר גם את התרופה והוא זה שירפא:

שנאמר (קדושין ל, ע"ב): הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך שנאמר ואליך תשוקתו ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר ואתה תמשול בו ת"ר קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו אמר רבי יצחק יצרו של האדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) רק רע כל היום ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים ואומר (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים.

 

בשחרית של שבת ויום-טוב ב"ויברך דוד" אנו אומרים:

"אתה-הוא ה' לבדך, אתה עשית את-השמים, שמי השמים וכל-צבאם הארץ וכל-אשר עליה, הימים וכל-אשר בהם, ואתה מחיה את-כולם, וצבא השמים לך משתחוים. אתה-הוא ה' האלוהים אשר בחרת באברם, והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם. ומצאת את-לבבו נאמן לפניך, וכרות עמו הברית" וגו' – הקב"ה, שאין מלבדו ואפס זולתו, בחר באברהם אבינו, והוסיף לתוך שמו – אברם, את שמו יתברך, וקראו – אברהם, כי מצא את-לבבו נאמן לפניו. נתינת הלב כולו לקב"ה היא הטהרה עליה בקשו אבותינו והצדיקים הקדושים ועליה מדבר רבינו הרמח"ל בדרגה זו באומרו: "הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות".

 

 

"שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה" –

אמרו חז"ל (שבת לא, ע"ב; ברכות לג ב): אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, דכתיב (איוב כח, כח): "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה". "הן", משמע אחת שכן בלשון יווני קורין לאחת "הן".

"שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהינו שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי, עדין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו... אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא [שמקיים את רצון השם] על צד החכמה והעבודה... ועל דרך זה אמר שלמה (משלי ג): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" –

 כתיב בתורה (דברים י, יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיך לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ", וכתיב (שם, שם, כ): "אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק".

"ואמנם צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים, אשר מצד עצמם קרובים ליצר, לשיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא יתברך שמו, לשלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר, והוא ענין "שלא לשמה" המוזכר בדברי רז"ל פעמים רבות" –

משל לאדם שאמר לשלוחו (שבת לא, ע"א): העלה לי כור חיטין לעליה! הלך והעלה לו. אמר ליה: ערבת לי בהן קב חמטין? [מין עפר שמשמר את התבואה], אמר ליה: לאו! אמר ליה: מוטב אם לא העלית [כי היא עתידה להרקב כולה]. ואמר רבה בר רב הונא (שבת לא, עמ' א-ב): כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים (ולכן בעל "אורחות צדיקים" הקדים בספרו את שער התורה לשער יראת שמים) דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות [מפתח של תורה, מצוות ומעשים טובים], ומפתחות החיצוניות [מפתח של יראת שמים (לשם שמים)] לא מסרו לו, מהי עיל? מכריז רבי ינאי (שבת לא, ע"ב; יומא עב, ב; ועיין רש"י ד"ה ותרעא): חבל על דאית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד! פרוש "דרתא" – חצר, "תרעא" – שער, ובא רבי ינאי לומר: מי שאין לו חצר מה יועיל לו שיעשה שער חינם? כך התורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים. ואמר להו רבא לרבנן (יומא עב ב; ועיין רש"י ד"ה תרתי): במטותא מניכו: לא תרתו תרתי גיהנם, להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקימוה ותרשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא נהניתם מזה העולם מחמת טורח הלימוד, ובמותכם תאבדו מעלמא דאתי. עכ"ל.

על כן אומר רבינו הרמח"ל: "שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהינו שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי, עדין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו", כלומר: טהרת המחשבה במעשים הגופניים ובמעשים הטובים הקרובים לקב"ה, יהיו רחוקים מן היצר, למען יהיו לשם שמים.

אמר רב יהודה (שבת לא, ע"ב): לא ברא הקב''ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנאמר (קהלת ג, יד): "וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו".

לכן אומר רבינו הרמח"ל: "שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה" כדכתיב (דברים י, יב) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיך", וכתיב (שם, שם כ): אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" וכתיב (ישעיה לג, ו): "יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ".

 

 

"ואמנם צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים, אשר מצד עצמם קרובים ליצר, לשיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא יתברך שמו, לשלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר, והוא ענין "שלא לשמה" המוזכר בדברי רז"ל פעמים רבות.

ואולם כבר נתבארו דברי חז"ל שיש מינים שונים של 'שלא לשמה' " –

א. שאיננו עובד לשם עבודה כלל.

ב. העבודה על מנת לקבל פרס.

ג. תערובת האיסור.

ועל 'שלא לשמה' בא לשמה, מלמדינו בעל ספר החינוך (טז): "ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע (משלי כב יז), אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע, כי האדם נפעל כפי פעלותיו, ולבו וכל מחשבתיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעלות נמשכים הלבבות".

אבל, "העבודה התמימה... הראויה לכל אוהבי ה' באמת" היא – העבודה הטהורה לגמרי.

 

 

בעל "אורחות צדיקים", בשער 'יראת שמים', מבאר את דרגות 'יראה השם' ומהי העבודה "שלא לשמה", וזה לשונו:

"יש לידע שיש שלושה מיני יראה: האחת – היא יראה גרועה מאוד כגון אדם שאינו ירא מלפני האלהים אך כשיעשה איזה מעשה טוב הוא עושה מפני בני אדם, שאם לא יעשה המעשה הטוב הן בלימוד הן בצדקה הן בתפילה הן בכל דבר, אז לא יאמינו בו ויבזוהו, אם כן מה שיעשה אינו אלא למצוא חן בעיניהם. ואם איש זה מכון כך כל ימיו אז אחריתו עדי אובד, כיון שאין מחשבתו להקב"ה. השני – הוא ירא מלפני האלהים, אך הוא ירא מלפניו מחמת עונש גיהנם או שלא יבוא לגן עדן, ומתוך כך יתחזק במעשה הטוב. וזה האיש אפילו מקיים כל התורה בכונה זו, טוב הוא שירא מלפני הקב"ה שיביאהו למשפט, אך לא הגיע לעיקר הטובה כי כל כונתו בעבודתו אינה אלא לטובת עצמו ולא לכבוד הקב"ה. אבל השלישית – המרגלית הטובה, זהו שירא מפני הקב"ה לא מפני שום דבר בעולם רק שהוא נרעד מלפניו וכל אבריו מזדעזעים בזכרו גדולתו וגבורתו.

ועבור שזה הדבר עמוק מאוד מאוד לבני אדם להבין כי דרך בני אדם שלא יעשו מעשיהם אם לא יקוו שיהיה להם רווח או ירחק הנזק מעליהם, ואם אין אחד מאלו אז המעשה אצלם הבל וריק, ועבור שזאת המדרגה השלישית היא קשה להשיג, לכן התירו לעשות המצוות ליראת העונש ולתקות הגמול. על כן תמצא ברכות וקללות להפחיד לב הקורא כדי שיתעורר לבו, כמו שעושים לנער עבור שהוא קטן בחכמה, לעורר לבו לתן לו אגוזים ופירות, ונמצא שהנער אינו לומד לכבוד התורה כי אינו יודע ערכה ואינו יודע בלימודו טובה אחרת, אלא חושב הלימוד עמל ויגיעה והוא עמל ולומד כדי להשיג הפירות, כמו העושה מלאכה, שאינה חשובה בעיניו אלא בשביל הרווח שבה. אבל אם היו מבטיחים לנער קטן לאמור לו: תלמד, ואתן לך אשה יפה או בית או תהיה מלך! אז לא ילמד עבור זה, ויותר יתעורר לב הנער עבור פרי אחד, ממה שיתעורר עבור כל אלה, כי אין לבו מכיר טובות האשה או המלך. וכן ענין התורה הוא להעיר לב האדם בדברים שהוא מכירם ויודע שהם טובים, להמשיך לבו לעשות הטוב, וכל זאת צריך לעשות לאדם עבור שחכמתו קטנה וחלשה ואין בו הבחנה להבחין סוד הענין, וזה נקרא "שלא לשמה", לכן אל תהא דומה לנער אך תבקש האמת לכבוד האמת. וזה הענין צריך בינה והבחנה גדולה [תפיסה רחבה], לכן יש להודיעך ענין הנשמה כוחה וגבורתה ואז תשים שכלך אל היסוד העליון". ע"כ.

 

 

"והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם. ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך אין עבודת שאר האברים כלום, כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת – ילכו" –

אומר בעל "חובות הלבבות" (בשער הייחוד): כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפינות דתנו ושרשיה מצאנו יחוד האלהים בלב שלם שרשה ויסודה שהוא השער הראשון משערי התורה וביחוד יפרד המאמין מן הכופר והוא ראש אמיתת הדת. ומי שנטה ממנו לא יתכן לא מעשה ולא תתקיים לו אמונה. ומפני זה היה תחלת דברי האלהים אלינו על הר סיני (שמות כ) אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' והזהירנו אחר כן על יד נביאו באמרו (דברים ו) שמע ישראל ה' אלהינו  ה' אחד. וצריך שתבין הפרק הזה של שמע ישראל עד סופו ותראה היאך נעתקו בו דבריו מענין לענין וכלל עשרה ענינים כנגד עשרת הדברות והוא שצונו להאמין בבורא יתברך באמרו שמע ישראל ה'. ולא התכוון בכאן באמרו שמע לשמע האזן אך התכוון לאמונת הלב כמו שאמר הכתוב (שמות כד) נעשה ונשמע (דברים ו) ושמעת ישראל ושמרת לעשות וגו' וכל מה  שבא על הדרך הזה בלשון שמיעה לא התכוון בו כי אם להאמין ולקבל. ואחרי אשר חייבנו להאמין באמתת מציאותו חייבנו להאמין שהוא אלהינו כמו שאמר אלהינו ואחר כן חייבנו להאמין כי הוא אחד אמת כמו שאמר ה' אחד. ואחר שחייבנו להאמין ולקבל שלשה הענינים האלה אשר זכרנו נעתק מהם אל מה שאנו חייבין לחבר אליהם והוא אהבת האל בלב שלם בסתר ובגלוי בנפשנו ובמאודנו כמו שאמר (שם (ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ואני עתיד לבאר הענין הזה בשער אהבת האל בעזר הצור.

ואחר כן נעתק מהם להזהיר על חובות הלבבות באמרו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ר"ל שתדביקם אל לבך ותאמין בם במצפונך. ואחר כן נעתק מהם אל מצות האברים שהם כוללים הידיעה והעשיה כמו שנאמר ושננתם לבניך ודברת בם שאם לא יהיה לך בן אל תשים הבן עילת קריאתך אותם. ואחר כן אמר בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך שאין נמנע מן הלב ומן הלשון מה שהם חייבין בו כמו שאפשר לנמנע משאר האברים כאשר הקדמנו מחיוב מצות הלבבות תדיר בפתיחת הספר הזה. וכל זה להזהיר על מה שהקדים במאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך שתהיה רגילות לשונו בהם תמיד מביאה לידי זכרון הלב ולא יפנה לבבו מזכור האלהים תמיד. וזה דומה למה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז (שויתי ה' לנגדי תמיד ואמר הכתוב (דברים ל (כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו

ואחר כן נעתק מחובות האברים אל מה שיש בו מעשה בלבד ושמהו ג' חלקים באמרו  וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך והם תפלה של יד ותפלה של ראש והמזוזה וכלם גורמים לזכור את הבורא ולאהבו בלב שלם ולכסוף לו וכמו שאמר הכתוב בחקי זכרון אהבת האוהבים (שיר השירים ח (שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגומר ואמר (שם א) צרור המור דודי לי בין שדי ילין. ושם אותם שלשה כדי שיהיו חזקים וקיימים יותר כאשר אמר החכם (קהלת ו) והחוט המשלש לא במהרה ינתק.

אם כן, השורש והיסוד הוא - הלב, ולאחר שהמצוות היו על הלב, נעתק מהם אל מצוות האיברים ומחובות האברים אל מה שיש בו מעשה בלבד.

ועוד אומר רבינו, וידעתי דעת ברורה כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו לפעול אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין לבותינו חייבין לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה יסתלק מעל אברינו חיוב המצות שאנו חייבין בהם מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו. וכיון שנתברר כי הבורא חייב את אברינו במצותיו. לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו שהם מבחר חלקי עצמנו שלא יחייבם בעבודתו כפי יכלתם מפני שבהם גמר העבודה ועל כן נתחייבנו בחובות גלויינו ומצפונינו. כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך.

 

 

ואת השילוב של עבודת הלב השלימה, פעולות האיברים והמעשה לשם שמים, ניתן ללמוד ממצוות טהרת המשפחה:

נאמר (ויקרא יא, לו): "אך מעין ובור מקוה מים טהור":

הטבילה במקוה מטהרת את האדם מן הטומאה השורה עליו. הרמב"ם (מקוואות יא, יב) הדגיש שהטומאות והטהרות הן גזירות הכתוב ואינן דברים שהשכל מבין, אלא הטעם שלהן נסתר בכלל "חוקים". הטמאה אינה ליכלוך שעל הגוף, והמים אינם יכולים להוריד אותה, "אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב".

הרמב"ם הוסיף שאף על פי שמצוות אלה הן חוקים, בלי סברה ברורה בשכל, יש בהם רמז שאפשר ללמוד ממנו מסר גדול:

כשם שהמכוין לבו לטהר, כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר (יחזקאל לו): "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".

הקב"ה מטהר אותנו על ידי התשובה וההחלטה לעזוב את המעשים הרעים. באופן דומה, רבי עקיבא (משנה ביומא ח, ט) דרש את הפסוק בירמיה (יז, יג): "מקוה ישראל ה' " שרומז לדמיון מסוים שישנו בין טהרת המקוה להנהגת השם בענין התשובה: "מה מקוה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל".

מה משמעות הדמיון הזה, ומה הוא בא ללמדנו? בספר 'אם הבנים שמחה' (פרק ד, בהערה בסוף אות ז) הביא, שרבי עמרם בלום פירש פירוש מחודש לדמיון בין טהרת המקווה לאופן שבו הקב"ה מטהר אותנו:

כוונת חז"ל בדמיונם טהרת ישראל מהקב"ה למקוה, לומר שמה מקוה מטהר דוקא באשבורן, היינו כשהמים מכונסים יחד ושקטים ונחים זה עם זה, אף הקב"ה מטהר את ישראל דוקא באופן כשהם בבחינה זו, שהלבבות הם קרובים זה לזה ומכונסים בקיבוץ אחד, יושבים יחד בשלום ובשלוה. אז הקב"ה מטהר אותם.

ההלכה קובעת שמי המקוה של מי גשמים, להבדיל ממי מעין נובע, מטהרים דוקא כאשר הם עומדים ולא זוחלים מחוץ למקום המקוה (תורת כוהנים כאן). רק באופן כזה פועלת טהרת המים על האדם הטמא. חז"ל רמזו לנו שבאופן דומה, הקב"ה מטהר אותנו, ובלבד שנהיה בשלווה ונחת זה עם זה, מאוחדים ומכונסים.

 

כאשר רוצים לטהר דבר מסויים, לקדש אותו, אז צריך לחזור לשורש, לפנימיות, לנקודה הפנימית מאוד.

כמו שיש הבנת הנקרא: שלומדים להבין מה אומרת מילה מסויימת, לדוגמא: המילה – שלום, בהבנת הנקרא נלמד הברות ואותיות. אבל כדי להבין את משמעות המילה נלמד כי היא בנויה מהשורש שלה שהוא המילה – שלם, כלומר שלמות. ושלום אפשר לעשות ע"י חיבור של שני אוייביים. שני חצאים אינם שלם. ונאמר על ירושלים, שהשורש שלם בתוכה, עיר שחוברה לה יחדיו, עיר שמחברת בתוכה שני קצוניות: מצד אחד חומר ומצד שני רוח. בית המקדש שבנוי מעצים ואבנים (חומר) אבל כולו למטרה רוחנית ומחבר הוא את הרוח לחומר. וזה המושג של שלום, שלמות, שנאמר (איוב כה, ב): "עושה שלום במרומיו" (וחז"ל אומרים): הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו. ואיזה שלום יש לעשות במרומים, בשמים? אומרים חז"ל: שמים זה שילוב של אש ומים ולכן בניהם צריך לעשות שלום. אז מי שעושה שלום במרומיו הוא גם יעשה שלום עלינו. גם לנו יש את הניגודיות ואת הצורך בהשלמה. לכן מי שבנה את בית המקדש הוא שלמה, שורש שלם, שמו של האדם מביע את המהות הפנימית שלו.

האלקים ברא את האדם מחובר מגוף ונפש כדכתיב (בראשית ב, ז): "ויצר אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים", המטרה היא לא להפריד בין הגוף לנפש, אלא לקחת את הגוף ולקדש אותו.

למרות שהאדם נוצר מעפר ככתוב (בראשית ג, יט): "עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב", השורש של כל היקום זה מים ככתוב (בראשית א, ב): "ורוח אלקים מרחפת על פני המים". בהתחלה היה רק מים, אחרי זה (כך מביא ספר היצירה) האלקים לקח מעין רגב אדמה מכסא הכבוד (בחינה רוחנית מאוד גבוהה) השליך אותו לתוך המים ואז נוצרה האדמה. ותיגלה הארץ מתוך המים, כאשר האלוקים מזיז את המים ונותן מקום לאדמה להתגלות. אבל השורש של הכל זה היה מים.

כאשר אני רוצה לחזור לשורש שלי אני טובל במים. אני מכניס את עצמי לתוך המים. אסור ששערה אחת שלי תהיה בחוץ. אני נכנס כל כולי לתוך מים ואני חוזר לשורש שלי.

כי כמו שרוצים לטהר כל דבר, לדוגמא: יש לי כלי מתכת, כלי זכוכית, אני רוצה להחזיר אותו לטהרה שלו, לחומר הגולמי שלו, אני טובל את הכלים במקווה עם ברכה ואני מחזיר אותו לשורש שלו ומתחיל מהתחלה.

למעשה אדם לא נהנה משום דבר בעולם. גם אם יאכל מאכל שאוהב, אם יאכל אותו יום יום ימאס בו. יסוד המים הוא היסוד שאחראי על התאוות, הכלל הוא שמים יכולים למלא רק משהוא חסר. רק ברגע שיש לי חוסר, אותו אפשר למלא. המשוואה של כל ההנאות בחיים היא: אפשר להנות רק ממילוי של חסרונות. מילוי של חיסרון גורם לי הנאה. לדוגמא: אדם שלא שתה הרבה זמן, והוא מאוד צמא, יתנו לו מים מהברז הוא יתענג על המים, כי יש לו צמא, יש לו חיסרון גדול. אדם רווה, יתנו לו את המשקה הכי טוב בעולם, הוא לא יוכל להנות ממנו. ההנאה לא תלויה בעצם הדבר, אלא תלויה בגודל החיסרון שלו. כגודל החיסרון כך עוצמת ההנאה (אם אין חיסרון – אין הנאה).

אדם שרוצה להנות בחיים כל מה שצריך זה ליצור – חיסרון. כך גם תלוי כל הקשר הזוגי של הנישואין. כי מה שמרובה – נמאס; ומי שהולך אחרי עיניו ונחשף לתאוות – מטשטשת אצלו האמת, והוא לא יודע להעריך את מה שיש לו.

דרש רבי עקיבא (סוטה יז, ע"א): איש ואשה שזכו שכינה בניהם. איך זכו? איש ואשה שהזדככו – שכינה בניהם. אם הזוג מנהל את ביתם באחדות עם הקב"ה, וכדברי חז"ל (קידושין, ל, ע"ב): שלשה שותפין הן באדם הקב''ה ואביו ואמו, זוכים הם להשראת השכינה.

כל בעל יגיד לאשתו מתחת לחופה: "הרי את מקודשת לי", כלומר מופרשת לי, מיוחדת לי. קדושה עבורי. הזוג הופך להיות קדוש מתחת לחופה.

הזוג, ברגע שהופך להיות ביחד, זה החיבור העוצמתי ביותר, עפ"י הקבלה זה נקרא "ייחוד", כמו שהאיש מתחבר עם אשתו בעולם הזה, בעולמות הרוחניים מתקשרים בחינות של זכר ונקבה וזה סוד כל השפע שיורד לעולם.

לכן, ככל שהמעשה יותר בקדושה, יותר בטהרה, נמשכות מלמעלה נשמות טהורות יותר. כל העתיד של הילדים נקבע ברגע יצירת הוולד, כי אז מושכים את נשמות הילדים.

אם ח"ו היו בשעה זו (בשעת הייחוד) לאיש מחשבות לא טובות, לדוגמא, מחשבות של כעס, הנשמות שיימשכו מלמעלה יהיו בהתאם. וכשיוולד הילד תהיה עבודה מאוד קשה להורים לפתור את כל הבעיות איתו, מה שהיה קל מאוד לפתור לפני כן, אם היו יודעים את שורש הדברים (בזמן התהוותם).

מדוע קראו חז"ל לילד שנולד מאשה שבגדה בבעלה – "ממזר"?. כי ברגע שהוא נוצר אמו פחדה כי עשתה אותו מבלי שבעלה ידע, לכן הוא (הילד) נעשה מתוך תיכמון, בזריזות בממזרות ולכן נקרא ממזר. כי זה תלוי במחשבה. מה שהאדם חושב באותם רגעים (של המעשה), משפיע על התוצאה.

אם כן, המחשבה והכוונה בזמן המעשה – יוצרת את המעשה ואף נקראים על שמו.

לכן, ישנה תפילה מיוחדת לפני הייחוד, שהמחשבות של האדם יהיו נקיות, טהורות, שהמעשים יהיו לשם שמים, כמה הכנה יש לפני המעשה!

ולהבדיל, מי שלא עושה כן, מוריד את הדברים הנעלים לדרגה של בהמה.

המחשבה (הכוונה) והזמן חשובים: הזמן המסוגל לזה: חצות לילה, ערב שבת – אז מושכים נשמות כמעט חדשות, נשמה שכמעט אין לה מה לתקן בעולם הזה, היא לא עברה גלגולים. ילד כזה, הוא יותר רוחני, פחות נמשך לרע, יותר קל לחינוך.

זו מציאות, שתלוי בזמן שאתה עושה, ככה הבחינות הרוחניות בשמים משפיעות. המחשבה שלך קובעת, מה אכלת לפני ואחרי, פעולות רוחניות שעשית לפני: נטילת ידיים, אמירת מזמורי תהלים, הכנות רוחניות שצריך ללמוד אותם, כדי לדעת איך לעשות את המצווה כמו שצריך, כי זה מה שיוצר את הקשר האמיתי, את הייחוד האמיתי.

הקב"ה רוצה שהאיש והאישה יהיו חביבים אחד על השני ולכן יש את מצוות טהרת המשפחה.

בעקבות חטא האדם הראשון, כל העולם ירד ברמה הרוחנית, עשר קללות נתקלל האדם בעקבות החטא, בניהם: "בזעת אפך תאכל לחם", החיוב לעשות השתדלות בפרנסה, בבריאות נגזר בעקבות חטא האדם הראשון.

עשר קללות נתקלל הנחש, תשע קללות נתקללה האדמה ועשר קללות נתקללה חווה. סה"כ שלושים ותשע קללות.

כנגד שלושים ותשע הקללות יש לנו שלושים ותשע מלאכות בבית המקדש ושלושים ותשע מלאכות אסורות ביום השבת. כאשר אדם לא עושה את שלושים ותשע המלאכות הללו בשבת, הוא למעשה מתקן את חטא האדם הראשון.

אחת מהקללות הן המחזור של האשה. בשלב מסויים במהלך החודש, אותה ביצית שהיתה אמורה להיות מופרית, היא לא מופרית ואז אותה שפיכת דם, שבגללה נגזר מיתה על האדם הראשון ועל כל המין האנושי, שנגרמה בגלל חווה, התיקון שלה, זה אותה תקופת מחזור שעוברת האישה.

התיקון כאן הוא למעשה מצב, שכרגע אני אתבונן על זה – במה אתבונן?  במצב שהאלוקים יצר: מצב של טהרה וטומאה.

טהרה וטומאה לא קשורים למעשים טובים או לא טובים.

כל חיות - זו טהרה.

טומאה – השורש: ט.מ.א, מלשון - אטום. סטימה, פחות זרימה.

מיתה זה טומאה. לדוגמא: כל בעל חיים שניפטר, כל כח חיות שהיתה בהסתלקה, משאירה באותו מקום – טומאה. לכן, כאשר יש הפסקת חיים יש מצב של אטימות. כאשר אדם ישן, זה אחד משישים במיתה, מעין מיתה קטנה, לכן כשקמים בבוקר נוטלים ידיים עם ברכה, בשל הטומאה.

בתקופת המחזור ולאחריה ספירה של שבעה ימים נקיים, בהם האישה חוזרת להיות כמו לפני החתונה, שבעת ימי כלולות, שבע ברכות. בקבלה הסיפרה 7 מחברת בין הספרה 6- שזה עולם של חומר, לסיפרה 8- שזה עולם של רוח. השבת- שבע, ככתוב (שמות לא, יג): "אות היא ביני ובניכם". בתקופה זו, האשה היא נידה (נע ונד, מרוחק פנימה), כי היה פוטניאל של חיות שלא התממש.

בזמן המחזור האישה נטמאת. נטמאת (נאטמת) לקשר הפיזי בינה ובין בעלה. והקשר ביניהם עובר מקשר פיזי ורוחני לקשר רוחני בלבד. זה לא התרחקות אלא קירבה בדרגה אחרת.

בשבעת הימים הנקיים בהם האשה סופרת שבעה ימים שהיא נקיה מדם (אחרי ימי המחזור), אלו ימי הכנה. כמו פסח, כיום, שעם ישראל סופר את הימים עד שמחת תורה, להכין את עצמם למתן תורה. לחיבור בנינו לבין האלוקים. כמו שיר השירים שכולו משל ונמשל. משל לקשר בינו לבינה והנמשל לקשר בנינו לבין האלוקים. כמו שעם ישראל ספרו מיציאת מצרים עד מתן תורה, שבעה שבועות, כדי להתחבר עם האלוקים ברמה הגבוהה ביותר. כך הספירה של האישה היא מלשון צפייה. והאיש מנגד נמדד בעבודה שלו על ההתגברות, כמאמר חז"ל (אבות ד, א): "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, ל(: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר."

בתקופה זו בוחן הקב"ה את הקשר בין הזוג, האם הקשר הוא רק פיזי או גם קשר רוחני, שאשתו תהיה חביבה עליו כיום החופה. ככתוב (משלי ה, יח): "יְהִי-מְקוֹרְךָ [מקור הבנים (הראב"ע)] בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ", ובאר מצודת דוד: אשתך תהא ברוכה וחביבה בעיניך ושמח מאהבת אשת נעוריך, ופרש"י: היא התורה שלמדת מנעוריך.

והחיבור מחדש יעשה רק לאחר שהאישה תיטהר במקווה. דוקא במים. ולמה?

טומאה היא רוח רעה, שאוטמת את האדם להשפעות רוחניות גבוהות. איך מיטהרים מהרוח הרעה? האנטיתזה של הרוח זה מים. אם לוקחים בקבוק ומנסים להטביע אותו בתוך מים – אם יש בתוך הבקבוק אויר, אי אפשר יהיה להכניס את כולו לתוך המים. כדי להטביל את כולו בתוך המים, נצטרך להוציא את כל האויר מבפנים, ששום רוח לא תהיה בו.

זה המקווה = האישה אחרי שספרה שבעה ימים נקיים, היא טובלת במקווה. וגם כאן, לפני הטבילה במקווה, יש הכנה מיוחדת: האשה רוחצת במים רבים, דואגת שלא תהיה שום חציצה של חפצים עליה או קשרים בשיער, שלא יהיה כל לכלוך בין ציפורניה, וכל גופה יהיה נקי.

כשהיא נכנסת למקווה היא נכנסת למושג בקבלה, שניקרא 40 שאה, שזהו השעור של המים במקווה. ומדוע 40 שאה? ארבעים יום לפני יצירת הולד, ניקבע לו כל העתיד שלו. בגימטריה ולד = 40, מיום הארבעים ואילך הולד מתחיל לחיות, ולכן ארבעים יום לפני כן, זה יום היצירה שלו, וכפי שאמרנו ביום היצירה שלו, נקבע לו הכל (עשיר או עני, טיפש או חכם וכו').

יום היצירה תלוי – במחשבה (טהורה ונקיה), בכוונה (לשם שמים), בהכנה (הכנות ע"י פעולות רוחניות כגון: תפילה וחיבור לשם, טבילה במקווה, נטילת ידיים, קריאת תהלים וכו'), בזמן (ראש חודש, חג, שבת) - כל דבר קובע ומשפיע.

כל הדרך של טהרת המשפחה, כל ההפרדה, כל יצירת החיסרון, כל החיבור לאחר מכן – בגולת הכותרת – זה יום המקווה = הטהרה.

הטהרה במקווה – במים – הדבר השורשי ביותר, אליו האישה חוזרת (או האיש שטובל במקווה). מים, העוצמה שלהם היא אדירה, כמעט שום דבר לא יכול לעצור נחשול של מים, כי הכוח של המים זה אחדות, מים מאחדים כל דבר שאתה שם איתם. תשים גרגרי עפר במים הם מגבלים [מחברים] אותו.

האיש שרוצה לחזור ולהיות מחובר עם אישתו, יכול לעשות זאת, רק דרך המים. לכן המים הם תמיד בלשון רבים. הזוג (האיש ואשתו) עם המים, והמים מחברים בניהם. מהות המים זה חיבור. מ-י-ם: אותיות מ' בהתחלה ובסוף. מ' = 40 שאה – כמות המים במקווה.

מי המקווה חלקם מי גשמים וחלקים עוברים דרך מעברים והכל חייב להיות מאבן, לא מעשה ידי אדם (אלא חומר טבעי) – לחבר המים העליונים עם המים התחתונים.

וכשטובלים במקווה, אפילו שיערה אחת אסור שתהיה מחוץ למים, וכל הרוח הרעה שהיתה בתוכם, כל הכעסים, הפחדים, שהרוח לא יכולה להיות בתוך המים, הכל יוצא החוצה, והטובל במקווה יוצא מתוכו כתינוק חדש.

טבילה במקווה, טהרה, לא קשורה לניקיון, אלא צריך את המציאות הרוחנית, שאלוקים גזר, שזו הדרך להיטהר, לחזור חזרה למקור, כאילו נולד מחדש.

אדם שהולך בדרך הקדושה, הטהורה, החיבור שלו עם אשתו והחיבור שלו עם הקב"ה הוא חיבור מושלם, כי טהרת המשפחה זה יסוד הבית, ומשפיע לדורות. יהודים רבים מסרו נפש למען טהרת המשפחה והיו טובלים במי קרח, כאשר לא היו מקוואות, לפום צערא אגרא (אבות ה, כג), כגודל הנסיון גודל השכר, כגודל ההפרדה גודל החיבור, כי זה לב ליבו של העם היהודי.

מסופר על זוג יהודים ברוסיה, שכששיחררו את מסך הברזל, זכו ועלו לארץ. מכל תלאות הדרך, בעליה לארץ, נפטר הבעל. אשתו ספדה אותו: "בעלי היקר, לא יבואו אליך בתביעה בשמים למה לא הבאת ילדים לעולם, כי רק אתה ואני יודעים, שלא היה מקווה באזור שלנו, וחיינו ארבעים שנה ביחד אחד עם השני אבל בעצם אחד ליד השני. לא יבואו אליך בתענות בשמים, כי שנינו יודעים כמה הקרבנו". הזוג חיו ביחד באהבה גדולה, אבל בגלל שהתורה אסרה להיות ביחד ללא מקווה, לא נגעו אחד בשני – וזו מסירות נפש.

התורה משולה למים והיא הדרך היחידה להגיע למידת הטהרה.

זוג שרוצה להקים בית יהודי אמיתי, בית של אחווה, שלום ורעות, בית קדוש, טהור – יכול לעשות את זה רק אם ילך עפ"י דרך התורה, שהיא הדרך, שגזר הקב"ה שנלך בה.

 

 

ומה ניתן ללמוד על הטבילה של כלים במקווה:

בפרשת צו (ויקרא ו, כא): השם מצווה, כי הטהרה של כלי החרס, שבישלו בה את קורבן החטאת, עליו להישבר (לעומת כלי נחושת, בה מספיק לעשות הגעלה).

אומר רש"י: "הוא הדין לכל הקדשים" – כלומר, אופן הטהרה של כלי החרס של כל הקורבנות, זהה לאופן הטהרה הנאמר כאן, בקורבן חטאת.

שואל בעל ה'כלי יקר': אם כן, מדוע התורה אמרה דין זה דווקא בקורבן חטאת, ולא בשאר הקורבנות? ומשיב: שיש בכך רמז לאדם הספוג בחטאת- חטאים, כדוגמאת כלי החרס, שסופג בתוכו את טעם האיסור, אין לו תקנה, אלא לשבר את ליבו והרגליו (הרעים), וכך יגיע לטהרתו.

 

 

אומר רבינו הרמח"ל: "הטהרה היא תיקון הלב והמחשבה" –

הרה"ק מבעלז זי"ע היה אומר מדוע טבעו חכמים בלשון ברכת מעין שלוש 'ונברכך עליה בקדושה ובטהרה', שלא מצינו נוסח זה בברכת המזון, משום שקודם אכילת פת על האדם ליטול ידיו, לבצוע הפת, לטבול במלח וכו', ונמצא שכל אכילתו היא ביישוב הדעת, וממילא מברך בקדושה ובטהרה. אך לאכילת מזונות אין האדם נצרך ל'הכנה' לפניה, אלא מיד כשחשקה נפשו יאכל תוך כדי אמירת ברכת 'בורא מיני מזונות', על כן תקנו חכמים לומר 'ונברכך עליה בקדושה ובטהרה', להזהיר את האדם שיברך בכוונה כראוי וכיאות [ואגב אורחא יצויין שהיו צדיקים לבית באבוב, שהקפידו בכל יום לברך ברכת מעין שלוש, בכדי לומר תיבות אלו שאין אומרים אותם בברכת המזון].

 

 

כתיב (דברי הימים-א כח, ט): "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה-בְנִי דַּע- אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל-לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל-יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם-תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם-תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד":

"דע את אלהי אביך" - כאומר חקור בשכלך לדעת אותו ואם תקצר השכל עכ"ז לא תעזבנו כי אלהי אביך הוא וסמוך על הקבלה כי בודאי האב מעמיד את בנו על האמת (מצודת דוד). ומבאר הרד"ק: כמו וידעת אלהי אביך, את ה' אלהיך.
ואמר ר"ל שיסמוך על הקבלה עד שידעם מעצמו.
"ובנפש חפצה" -  ר"ל מאהבה ומרצון ולא מיראת העונש (מצודת דוד).   
"דורש ה' " -  דרושים הם לפניו לדעת כל מה בהם (שם). 
"וכל יצר מחשבות מבין" - כל פעולת המחשבות הוא מבין (שם). ומבאר הרד"ק: פעולת הלב נקראת יצר, לפי שהלב פועל ויוצר במחשבה העניינים הן לטוב הן לרע.
"אם תדרשנו" - להשכיל גדולת רוממותו (מצודת דוד).
"ימצא לך" - ר"ל יפתח לבבך לדעת ולהבין. 
"ואם תעזבנו יזניחך לעד" - יעזבך לעולם אם לא תשוב לו (שם).


 

כל מקום שמחשבתו של אדם - שם הוא כולו:

בספר 'מרגניתא דבי רבנן' (משנת תרמ"ו) הביא במערכת תפילה וזה לשונו: הרה"ק רבי זאב מזיטאמיר הביט פעם אחת בחלון ואמר לאנשיו ראו נא הנה לביבה ממולאת גבינה פורחת בחוץ. הביטו, ותמהו על דבריו, כי לעיניהם היה נראה אברך רץ כחץ בהתלהבות עם 'טלית וטפילין' שלו להתפלל. אמר להם הרה"ק, על תתמהו, כי אותו האברך שראיתם אותו רץ להתפלל, אין תוכו כברו, כי כוונתו - מה שהוא רץ – הוא מפני שחמותו אמרה לו שילך מהרה להתפלל כדי שהלביבות הממולאות גבינה שמבשלת על ארוחות הבוקר לא יהיו קרים, ובמחשבה הזאת רץ, ולא היה לו רעיון אחר כי אם זה ונודע מהבעל-שם-טוב שכל מקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו, ולכן ראיתיו בדמות לביבה.

 

מסופר על אחד החסידים שהיה אומר: "השם יצילני מפיזור הנפש", ומה היתה כוונתו? השיב החסיד: 'שלא יהיה לי רכוש בכל הנמלים ובכל הערים, כדי שלא יהיו מחשבותי מפוזרות בכל המקומות הללו' (חובות הלבבות, שער הבטחון).

 

 

בכל עינייניו יחשוב האם ייטבו הדברים בעיני השם:

בפרשת שמיני (ויקרא י, יט) כתוב: "וידבר אהרון אל-משה הן היום הקריבו את-חטאתם ואת-עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'", ביאר ע"כ הרה"ק ה'יסוד העבודה' זי"ע (יסוה"ע ח"ב פ"ט אות כד), שכה אמר אהרון למשה, הן אמת כי על פי דין היה לי לאכול אבל מעלה נוספת יש בעבודת ה' והיא לא לחשוב רק אם מותר לי לאכול מאכל פלוני... ללכת למקום פלוני... לעשות מעשה פלוני,,, אלא בכל עניין יחשוב האם ייטבו הדברים בעיני ה'... "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), מששמע משה רבינו את דבריו ויטב בעיניו, דרך זו הוטבה בעיניו.

 

 

אומר דוד המלך (תהלים סד, יא): "ישמח צדיק ביהוה וחסה בו, ויתהללו כל-ישרי-לב":

כ"ל – גמטריה = 50 , שהם 50 שערי קדושה- הקב"ה רוצה את כל הלב שלנו, שיהיה לשם שמים!

מזמור ק"נ חותם את ספר תהלים במילים: "כל הנשמה תהלל יה, הללויה": אחרי כל העבודה דרך קמ"ט מזמורי תהלים, מגיעים לביטול ה'אני', ולכן יש רק שבח והודעה לשם, ומדוע? כי "כל הנשמה תהלל יה הללויה"! הנשמה מאוחדת באחדות של 50 שערי קדושה עם הקב"ה!

בקריאת שמע אנו אומרים (דברים ו, ה-ט): "ואהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך... " וגו', (דברים יא, יג-יז): "והיה אם תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל-לבבכם ובכל-נפשכם ונתתי מטר-ארצכם בעתו" וגו' – כלומר: בעה"י נזכה לכל הברכות "ונתתי מטר-ארצכם בעתו" וגו' – אם ניתן את כל הלב לקב"ה!

אומר דוד המלך (תהלים סד, יא): "ישמח צדיק ביהוה וחסה בו, ויתהללו כל-ישרי-לב" – ובברכת קיבוץ גלויות (בתפילת הלחש) אומרים: "תקע בשופר גדול לחרותינו" – רבי נחמן מברסלב אומר, שכשאדם שומע תקיעת שופר מאדם כשר, מתיישר לו הלב.

"תקע בשופר" שיתיישר לנו הלב, ואז: "ולישרי לב שמחה". כשיתישר לנו הלב מכל הכפירות, ממילא כבר נזכה לגאולה ולכל הברכות!

 

 

נסיים לימוד נפלא זה בתפילה גדולה לקב"ה, שנזכה שישפיע עלינו בכל עת הארה וקדושה גדולה (מתוך 'כתבי רבי נחמן', תורות ותפילות):

מלא רחמים, זכני להרבות באמירת תהלים בכוונה גדולה ובהתעוררות נפלא בלב שלם, עד שאזכה שתשפיע עליי בכל עת הארה וקדושה גדולה משער החמישים של הקדושה שהוא כולל כל שערי קדושה, באופן שתוציאני מהרה מכל החמישים שערי טומאה ותכניסני לכל החמישים שערי קדושה, כי אין לנו על מי להישען כי אם עליך אבינו שבשמים, כי לית אתר פנוי מינך, עזרנו נא מעתה, והושיענו ישועה שלימה כנאה לך, באופן שאזכה להתחדש לגמרי, שאעזוב דרכי הרע ומחשבותי הרעות לגמרי ולא אשוב עוד לכסלה, לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי, ואזכה מהרה על ידי אמירת תהלים לבא ולהגיע להאות והשער של תשובה השייך לנפשי כפי שורש נשמתי במ"ט אותיות שבטי יה, באופן שאזכה לשוב אליך באמת ובלב שלם, ולעבדך באמת ביראה ובאהבה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל השיבני ואשובה כי אתה אלהי, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, אמן ואמן!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

  יקובל ברצון!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת