66
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פה ושם ושוב פה

זמנים

זמנים

כותרת הפוסט הייתה אמורה להיות זמנים של אושר. שילוב של מזג האוויר המתחמם, שהבריא אותי מצינון מתמשך, של הנאה מהעבודה הזמנית הלא רצינית, של תחילת הנקיונות לחג הפסח שממרקים גם את הנפש, ובעיקר חגיגה של ההבנה של מה נותן לי כמה דקות/שעות של אושר - פגישה בבית קפה, עם אוכל ושתיה, ובעיקר שיחה חופשית עם אדם מוכר ונעים. הפעם הייתה זו קרובת משפחתי מלוס אנג׳לס, אותה לא ראיתי קרוב לעשור, ובכל זאת שוחחנו בחופשיות, בנעימות ובהתלהבות על החיים, הפוליטיקה והעולם הגדול. על כל אלה ובעיקר על הרגשתי הטובה בבוקר שאחרי הפגישה הייתי אמור לכתוב בהרחבה.

 

כן. אלה אמורים להיות זמנים של אושר, אך שוב הקצב מדמשק מחריב אותם. תמונות הילדים המתים במוות האכזרי ביותר - חנק מגז עצבים - אינן נותנות מנוח. אני מבין שהעולם הוא מארג סבוך של אינטרסים. אני מבין שהאדם יכול להיות אכזרי כשדוחקים אותו לפינה, אבל אני מתקשה להבין כיצד הצוויליזציה המערבית, ההומניסטית לכאורה, מצליחה להמשיך ולהתקיים כשילדים נחנקים פעם אחר פעם מגז. על איזה בסיס מוסרי נוכל להמשיך ולחגוג את חגי הפסח שלנו? אכן חושינו קהו עם הזמן, התחשלנו באש הרוע, ועדיין פועם הלב באיטיות, זולגת מעצמה דמעה, כשמבינים את התופת שמתרחש בסוריה. מאחורי האוזן נחה לה בשקט ההבנה, כי יש ממה לפחד בלילות ההולכים ומתקצרים, וכי יש צורך להישמר לנפשותינו כאן בארצנו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פה ושם ושוב פה אלא אם צויין אחרת