44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מצב שמפניה

הוא מצב שמשהו רוחש בך ומחפש מוצא כדי לצאת החוצה. הבלוג הזה נולד כדי להיות חולץ פקקים - לשחרר את התסיסה הזאת לאוויר העולם. אז בבקשה קחו לכם כוסית ושתו איתי לחיים!

"דודה חוליה והכתבן" - מאריו ורגס יוסה

כמו שנפש יהודי לציון הומייה, כמו שמחפשי זהב חולמים על אלדורדו, כמו שזמרים מדמינים את עצמם צועקים מלוא גרון "ערב טוב קיסריה" - ככה נפשי יוצאת אל דרום אמריקה.

אין לי מושג על שום מה דרום אמריקה דווקא? אולי בגלל הלדינו המלווה אותי מילדות, אולי אלה צעדי הטנגו, הסמבה והצ'ה צ'ה צ'ה, אולי כי הטיפוס הרב חובל/הפירט הלטיני נראה לי סקסי  כשהוא נתלה על מפרשי הספינה ומשקיף אל העולם החדש, אולי אלה בני האינקה והמאיה על עריהם הנסתרות - ואולי, היו אומרים הרוחניקים, זה בכלל שריד לגלגול קודם - מי ידע? אבל הקרנבל, השווקים, מפלי האיגואיסו, האמזונס, פטגוניה וארץ האש - את אלה חמדה ליבי.

נכון, אמנם במצבי הנוכחי את העלייה של הנוטרים אני בקושי מטפסת - לכן אין מצב שאני מעפילה אל מרומי המאצ'ו פיצ'ו, אם נחמיר אני לא בטוחה בכלל שאצליח לנשום באוויר הדליל של לה פס wink

כאילו זה לא מספיק, הפרטנר האהוב שלי לחיים ולטיולים לא בדיוק בקטע. הוא לא ממש מתלהב מברוני הסמים של דרום ומרכז אמריקה - חם מידי, קר מידי, הפוך שם - וזה מבלי להתייחס אל המובן מאליו - היא לא באירופה.

אבל אני מחזיקה לנו אצבעות שאולי ביום ההולדת השישים שלי ניסע יחד להגשים לי חלום - ובינתיים אני מתנחמת לי במוזיקה ובסופרים: גבריאל גרסייה מרקס, ג'ורג' אמאדו ומאריו ורגס יוסה, שבגין ספרו "דודה חוליה והכתבן" התכנסנו כאן לסקירה זאת.
 


הספר הזה כתוב כמו שדרום אמריקה מצטיירת בדמיוני: שורות ארוכות ודחוסות של "שליכטות צבע" של תיאורי מקום ואווירה. שמות ארוכים ומתעגלים של אנשים ומקומות - מתפתלים על הלשון כמו חמוקיים שנעים בזמן ריקוד הטנגו. הדמויות סוערות, חושניות, מוגזמות ומאוד מבולבלות - מבולבלות כמו מוחו הקודח של פדרו קאמאצ'ו - סופר תסכיתים לרדיו, איש קטן ונלעג עם אגו ענק - למעשה - "אבי הטלנובלה המודרנית" - שהולך לאט לאיבוד בינות הדמויות שיצר תוך שהוא מאבד עליהם, ועל עצמו, כל שליטה.

כל הסיפורים האלה שכותב קאמאצ'ו מתכתבים עם סיפורו האוטוביוגרפי של יוסה עצמו שעומד בלב הספר. סיפור אהבתם של מאריו בן השמונה עשרה ודודתו הגרושה בת ה-32 חוליה - הרגשתי שהוא מציף את הקורא בכל הסיפורים המטורפים האלה כמו מנסה לנרמל אותו קצת, או לפחות לטשטש אותו כשהוא מתערבב בהם עד שלא נדע מה "מציאות" ומה בידיון. באמת מזל שקאמאצ'ו יוצא מדעתו לאט לאט כי רק המרד של דמויותיו עשו לי סדר בראש.

יוסה יצר ספר דחוס מלא הומור עצמי ודמיון - אבל אני חייבת להודות שהלכתי לאיבוד בערך באמצע. התעייפתי מהמעקב אחרי דמויותיו הסוררות ועלילותיהם המופרכות, גם מפגן ההורמונים של הנער הפוחז ודודתו הקוגרית לא הספיקו לי כדי להתמגנט אל הספר - כנראה מיציתי את ז'אנר הטלנובלות איפשהו בתחילת שנות השמונים כאשר ישבתי כמו רוב "המוני עם ישראל" - צמודה אל המרקע כל יום בשמונה - צופה בעלילותיהם של טופסיו וסנדובל - תוך שאני זורקת מושגים כמו:
cómo?..., pero por qué, ו-No puede ser

שווה קריאה אבל בי הוא לא הצליח לעורר את הדחף לרוץ ולרכוש אותו.
 

"דודה חוליה והכתבן" - מאריו ורגס יוסה (1977)
מספרדית: ביאטריס ולואיס לנדרו
הוצאת כתר
292 עמ' כולל אחרית דבר מאת המתרגם

וכן - למרות שקאמאצ'ו מתעב ארגנטינאים ומסתכסך עם כלל הקהילה הארגנטינאית בפרו - איך אפשר לסיים רשומה על דרום אמריקה בלי ה-ריינה - מרסדס סוסה

תודה על החיים

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קליספרה אלא אם צויין אחרת