22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אבא פולניה

מתכונים למי שכמוני לא באמת יודעים לבשל, ביקורת על כל דבר ולפעמים סיפור טוב. הכל אמיתי. חיפוש מתכונים - באלפון המתכונים מימין או התגיות משמאל. מומלץ לקרוא את הסיפור "אירוע מוחי". מישהו עוד יודה לכם.

למה אני לא מעז לומר שהפסקתי לעשן.

 
תוצאת תמונה עבור שעון סיגריה
רציתי היום לכתוב על זה שאני לא מעשן (ומטעמי זהירות לאמירת אמת, אני תמיד מוסיף – נכון לעכשיו). זה בגלל שראיתי כמה פוסטים, כתבות ופרסומות על הפסקת עישון. הם רק לא כל כך מקפידים יותר מדי לומר את האמת. לפחות לא את האמת שלי. גמילה מעישון, כמו כל גמילה אחרת, לא נגמרת לעולם. מעשה הגמילה היום-יומי כנראה ישאר איתי לעד.
 
הרבה שנים עישנתי. אמנם בהפסקות, אבל תמיד חזרתי לעשן. תמיד אמרתי שאני יכול להפסיק לעשן מתי שארצה וזה גם די נכון. בפעמים שרציתי להפסיק – הפסקתי במכה אחת. השלכתי את קופסת הסיגריות וזהו.
וחזרתי.
שוב ושוב.
פעם חזרתי לעשן בגלל מלחמה (יום הכיפורים), פעם בגלל האשה והגירושין. אמרתי שבאמת אפסיק לעשן מתי שארצה (רק שזה לא עכשיו כי אני לא רוצה להפסיק). בנותי התחננו שאפסיק - ולא רציתי. באמת לא רציתי. זה היה נוח, זה היה נעים. נהניתי מהעישון ובאמת לא רציתי.
 
אפילו היום, כבר תשע שנים בלי טעם סיגריה בפי, אני אומר שאני לא מרחם על אלה שמעשנים. להיפך, אני מקנא בהם. הם נהנים. אני לא. אולי תגידו שהם נהנים משום שהם טיפשים. אולי זה נכון, אבל ההנאה הזו לא איתי יותר.
 
לפני כתשע שנים אושפז חבר שלי בגלל עישון כבד. מינימום שתי קופסאות ביום. לבו כבר פעל רק ב-25% יעילות, או משהו כזה. עבר ניתוח לב - ממנו לא הצליח להתאושש לגמרי. כיון שעבדנו יחד, תמיד אמרו עלינו שאנחנו מעשנים בדואט והחדר תמיד היה אפוף עשן סיגריות – והריח בהתאם. ברור שזה לא הפריע לשנינו. אמנם עישנתי הרבה פחות ממנו, פחות מקופסא ליום, אבל עישון זה עישון.
 
לאחר הניתוח שעבר, הלכתי לבקר אותו. שכב בחדר טיפול נמרץ בבית החולים. המעט שראיתי היה מחזה עצוב. שוכב אדם על מיטת בית החולים, כאילו היה שק תפוחי אדמה, צינורות מכל הכיוונים, ונלחם על כל נשימה לחוד. כל נשימה – מלחמה שלמה. מי שלא ראה – לא יבין לעולם.
לאחר הביקור שמעתי את הרופא מדבר עם אשתו. דבריו היו קצרים וברורים: "עשינו כל מה שיכולנו. מה שנשאר זה להתפלל לנס". אמרתי לעצמי כבר אז – הנס הזה לא הולך לקרות. לצערי צדקתי. אוי, כמה רציתי להיות בצד הטועה הפעם.
 
האיש אמנם התאושש במקצת אך לא זכה לצאת מבית החולים במשך שנה וחצי כמעט, עד שהלך לעולמו. שנה וחצי בבתי החולים: טיפולי, שיקומי, סיעודי וחוזר חלילה, גם אם לא בסדר קבוע. שנה וחצי. ישמור האל. בערב, לאחר אותה שיחה עם הרופא, הסעתי את אשתו לביתם. עד אז - לפני שהייתי מדליק מנוע, הדלקתי סיגריה. אבל באותו יום לא היה לי נעים לעשן על ידה באוטו. הרי בביתו של התלוי לא מזכירים את החבל. כחצי שעה נסיעה – ולא עישנתי. כשיצאה מהאוטו והלכה לביתה, אמרתי לעצמי - נראה אם עד הבית אחזיק מעמד. עוד חצי שעה - ולא עישנתי. בבית אמרתי לעצמי - נראה אם אחזיק מעמד עד הבוקר, והלכתי לישון בלי לעשן. בבוקר, אחרי הקפה שקודם לכן תמיד היה מלווה בסיגריה, אמרתי – הפעם בלי סיגריה ונראה אם עד העבודה אחזיק מעמד. הצלחתי. בעבודה אמרתי נראה אם עד הצהריים אצליח לא לעשן. שוב הצלחתי. בצהריים אמרתי לעצמי שאולי אצליח שוב עד הערב. שוב הצלחתי. נראה לי שתפסתם את הפרינציפ. מאז אני בודק את עצמי - כל יום מחדש, כמו נרקומן. נראה אם אצליח גם היום. ואני מצליח כל יום מחדש. בהתחלה זה לא היה קל. אפילו היום הגעגוע לסיגריה לפעמים מתעורר. זה קורה לי ממש בעת כתיבת שורות אלה. אז אני אומר לעצמי - נראה אם אחזיק מעמד עוד 2 דקות - וזה מצליח. כבר תשע שנים. בתחילת הדרך נעזרתי באותן סיגריות פלסטיק מצחיקות בטעם מנטה. עזר בכלל לא רע. ברבות הימים חדלתי גם מזה.
 
שתבינו, עד היום אני עדיין לא מעז לומר שהפסקתי לעשן. אני רק אומר שאת הסיגריה הקודמת שלי עישנתי לפני תשע שנים.
יותר מזה, עד היום יש לי סיגריות בבית. בבית וגם באוטו תמיד היו לי כל הזמן כמה קופסאות, עד שאחת הבנות החרימה וחילקה לחברים שלה - אבל קופסא אחת היא פספסה ועד היום היא לא יודעת שיש בבית עוד קופסא. כולם אמרו לי שאם יהיו סיגריות בבית או באוטו - אני אחזור לעשן. שטויות במיץ. אם לא ארצה לעשן - גם אם יהיה הר של סיגריות או אף אם יעשנו על ידי - אז לא אעשן. ואם ארצה לעשן ולא יהיו סיגריות? אין בעיה, עוצרים בקיוסק וקונים.

 
אתם מבינים? המאבק לא מסתיים לעולם. רק מתרגלים אליו. כמו אצל נרקומן או אלכוהוליסט שנגמלו. זאת יש לדעת: הנרקומן ישאר לעולם נרקומן – גם אם יגמל ויפסיק להשתמש. אם יחזור לסורו פעם אחת ולו בכמות הקטנה ביותר – הלך עליו. הוא יחזור להשתמש.
האלכוהוליסט ישאר לעולם אלכוהוליסט – גם אם יתנזר משתייה לעד. אם יטעם ולו טיפה אחת על לשונו – הכל אבוד. אפילו בירה שחורה, שאינה נחשבת למשקה אלכוהולי, אסורה עליו, כי היא מכילה חצי אחוז אלכוהול. עוגה המכילה כל סוג של אלכוהול או תבשיל אחר המכיל ולו טיפת אלכוהול אחת, אסורים עליו. אם יטעם מהם, הוא יחזור לשתות בטרם תבינו מה קרה.
 
ואני? אני אשאר מעשן שנגמל, כלומר מעשן בלי סיגריה בפיו. כך אני מקווה. סיגריה אחת בפה – וכל הסיפור הגמילה יסתיים מיד. הכל יירד לטמיון. כל יום מחדש אני צריך לא לעשן. נכון שהיום זה הרבה יותר קל לי מאשר בעבר, אבל עדיין אני צריך להחזיק את עצמי ולהזכיר לעצמי שאני לא מעשן היום. כל יום מחדש. כך כנראה זה יהיה לעולם, עד יומי האחרון. זה לא נורא ואני לא מסכן ולא סובל כמו שזה עלול להיראות. התרגלתי לא לעשן. מתרגלים גם לזה. אבל השד הזה שם. כל הזמן. אתם אולי לא רואים אותו. אני כן. כבר תשע שנים. כל יום אני רואה אותו. עומד, ממתין, מחייך וסיגריה תקועה בפיו. אני מבין את זה וחי עם זה בשלום. וכנראה זה לא הולך להיעלם. לעולם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל lseugy אלא אם צויין אחרת