33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי (שעור 57) – כ"א אדר תשע"ז - מסילת ישרים / הרמח"ל – פרק טו – בדרכי קנית הפרישות

 

פרק ט"ו – בדרכי קנית הפרישות

 

 

"הנה הדרך המובחר לקנות את הפרישות הוא [וכמו שאמר רבינו, בפרק י"ד, "לפנות ליבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי"], שיסתכל האדם בגריעות תענוגות העולם הזה [שמרחיקות אותו ממנוחת הנפש] ופחיתותם מצד עצמם [שדרגתן פחותה מן הבהמה, שהיא לפחות מקיימת את תכליתה] והרעות הגדולות שקרובות להיולד מהם [שבעטין, כפי שבארנו בפרק י"ג, האדם עלול להפסיד בהדרגה את מידות הנקיות, הזריזות והזהירות]. כי הנה מה שמטה הטבע אל התענוגות האלה עד שיצטרך כל כך כח [כוחות נפש] ותחבולות [עצות מעשיות] להפרישו מהם, הוא פתוי העינים הנפתים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורה ["ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" (בראשית ג, ו), כותב אור החיים: קשה איך יוצדק להכיר הרגשת המאכל על ידי ראיה. עוד קשה למה הקדים הרגשת הפה להרגשת העין, הלא העין תרגיש בראות קודם שתבחין חוש הטועם. ואם כן קודם שאכלה (חווה מעץ הדעת) קדם ידיעת תאוה לעינים, ומהראוי להקדים לומר כי תאוה לעינים? (אור החיים). יש לנו אוייב ששמו: היצר-הרע. הוא נמצא בתוכינו ועובד עלינו בעיניים. שותף איתנו במעשינו. הוא מסוך (מוסווה) בתוך דמנו ומייעץ לנו עצות: לנוח מנוחת הגוף (תענוגות העולם הזה), כדי להוציא אותנו מהמטרה והתכלית וגורם לנו לברוח מהבסיס], הוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה, כעדות הכתוב (בראשית ג, ו): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים וגו' ותקח מפריו ותאכל" [(חווה) היתה סבורה כי הוא (פרי עץ הדעת) מר וסם המות ולכן יזהירנו (הקב"ה) ממנו ועתה ראתה כי הוא מאכל טוב ומתוק וכי תאוה הוא לעינים, שבו יתאוה ויתור אחרי עיניו ונחמד העץ להשכיל, כי בו ישכיל לחמוד ונתנה התאוה לעינים והחמדה בשכל. והכלל כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכו (הרמב"ן)]. אבל כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי, מדומה ובלי שום התמדה נכונה [כתוב (בראשית ג, ו) "וכי תאוה הוא לעינים". ואידך: "כי האדם יראה לעינים" (שמואל א'- טז, ז). "ומתוק האור  וטוב לעינים" (קהלת יא, ז). "וכעשן לעינים" (משלי י, כו). האדם יראה לעינים, על כן לפי ראותו מתוק וטוב לעינים, אבל אחריתו כעשן לעינים, שגרמה מיתה לכל (בעל התורים)], והרע בו אמיתי או קרוב להיולד ממנו באמת [ההשפעות השליליות והנזקים הנוכחיים או הקרובים להילדו ממנו, יש להם תוקף גדול על האדם, עם משמעות לנצח], ודאי שימאס בו [במחשבתו ובדעתו, כי החמדה בשכל] ולא ירצהו כלל [בליבו, כי התאווה בלב ובעינים]. על כן זהו כל הלימוד שצריך שילמד האדם את שכלו, להכיר [לגלות ולהתבונן] בחולשת התענוגים האלה ושיקרם, עד שמאליו ימאס בם [במחשבה, דיבור ומעשה] ולא יקשה בעיניו לשלחם מאיתו [בהזדמנם לפניו].

הנה תענוג המאכל, הוא היותר מוחש ומורגש, היש דבר אבד וניפסד יותר ממנו? שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה כיון שיצא ממנה וירד בבני המעיים אבד זיכרו ונישכח כאילו לא היה [חוש הטעם מורגש באיזור הלשון והחיך לרגעים שהוא נמצא בפה. וגם רגעים אלו הם בעזרת חוש הריח, כי ללא חוש הריח ומראה העיניים (אם יאכל בעינים עצומות ואף חסום) יקשה עליו להבחין בין טעם של תפוח-עץ לתפוח-אדמה (ארז גרטי, המחלקה לכימיה ביולוגית, מכון ויצמן למדע)]. וכך יהיה שבע אם אכל ברבורים אבוסים [מפוטמים, והוא מאכל תאווה], כמו אם אכל לחם קיבר [פת המעורבת בסובין, והוא מאכל עניים], אם אכל ממנו כדי שביעה. כל שכן אם ישים אל ליבו החלאים הרבים שיכולים לבוא עליו מחמת אכילתו [כפי שנלמד בהמשך מדברי הרמב"ם בהלכות דעות] ולפחות הכובד שמגיעהו אחר האכילה [אם יאכל הרבה, גם מהמאכלים הטובים לגוף, כובד המאכלים יחליש את גופו ויקשה עליו להתרכז בלימודו] והעשנים [האדים] המהבילים את שכלו [ומונעים ממנו צלילות הדעת], הנה על כל אלה ודאי שלא יחפוץ אדם בדבר הזה, כיון שטובתו [המדומה] אינה טובה ורעתו רעה [וכדברי בעל הטורים (משלי י, כו): לפי ראותו מתוק וטוב לעינים, אבל אחריתו כעשן לעינים]. ושאר כל ההנאות שבעולם כמו כן, אילו יתבונן בהם יראה שאפילו הטוב המדומה שבהם איננו אלא לזמן מועט והרע שיכול להיולד מהם קשה וארוך [בעל תוקף], עד שלא יאות [שלא ראוי] לשום בעל שכל לשום עצמו [להניח עצמו (במחשבה, דיבור או מעשה)] בסכנות הרעות על רווח הטוב המועט ההוא. וזה פשוט.

וכשירגיל את עצמו [בהנהגה זו] ויתמיד בעיונו [בהתבוננות כראוי ובחשבון האמיתי] על האמת הזאת, הנה מעט מעט יצא חופשי ממאסר הסיכלות [כלומר: אי הידיעה שבארנו לעיל: שהטובה- אינה טובה אמיתית, והרעה- היא רעה גדולה וקשה] אשר חושך החומר [התאוות, החמדות ותענוגות העולם הזה] אוסר אותו בו, ולא יתפתה מפתויי ההנאות הכוזבות כלל, או ימאס בהן וידע שאין לו לקחת מן העולם אלא ההכרחי, וכמו שכתבתי, [ופרקי אבות (ו, ו) כתוב, שהתורה נקנת: "במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, במיעוט דרך ארץ"].

והנה, כמו שההתבונן [שההתבוננות כראוי] על זה הדבר גורם קנית הפרישות, כך סכלותו [חוסר התבוננות ואי ידיעת האמת] שתפסיד אותו, וההתמדה בין השרים ואנשי הגדולות [בעלי השררה והעשירים] הרודפים אחר הכבוד [המקדישים את מלוא זמנם ברדיפה אחר הכבוד] ומרבים ההבל [עניני העולם הזה ותענוגותיו], כי בראותו את היקר ההוא והגדולה ההיא, אי-אפשר שלא תתעורר תאותו בו לחמוד אותם [רודפי הכבוד, שמרבים בהבל, גורמים גם לאחרים להימשך, לקנא, ולחקות אותם ובזה עוברים על הלאו של (ויקרא יט, יד): "לפני עור לא תתן מכשול", וכן גם על ארור (דברים כז, יח): "ארור משגה עור בדרך"], ואפילו לא יניח את יצרו שינצח אותו, על כל פנים מידי מלחמה לא ימלט, והנה הוא בסכנה [כי גם אם ניצח ולא התפתה, עדיין עלה לו בהפסד, כי בזבז זמן וכוחות, שהיו אמורים להיות מופנים לעבודת השם]. וכענין זה אמר שלמה (קהלת ז): "טוב ללכת אל בית אבל מילכת אל בית משתה" [מצווה מדאורייתא (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר-אתם זונים אחריהם", ופרש"י (שם): "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות"; בבית משתה הפתוי גדול: במאכל, משתה, מלבושים יקרים ובדיבורים של הבל, ובגמרא (סוטה ח, ע"א) כתוב: "שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות"].

ויקר מן הכל הוא ההתבודדות, כי כמו שמסיר מעיניו עיניני העולם, כן מעביר חמדתם מליבו [הפרישות היא המגן לעיניים, ללב ולשכל, וכיון שאינו רואה, אז הלב אינו מתאווה והשכל אינו חומד]. וכבר הזכיר דוד המלך ע"ה בשבח ההתבודדות ואמר (תהלים נה, ז): "מי יתן לי אבר כיונה וגו' הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה" [אם היו לי כנפיים הייתי מרחיק לנוד וממהר להציל נפשי מידם, שהם כרוח סערה עוקרת אילנות (רש"י)], והנביאים אליהו ואלישע מצאנו היותם מיחדים מקומם על ההרים מפני התבודדותם, והחכמים החסידים הראשונים ז"ל הלכו בעקבותיהם, כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלמות הפרישות, למען אשר לא יביאום הבלי חבריהם לההביל גם הם כמותם [ככתוב (ירמיה ב, ה): "כה אמר יהוה מה-מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו", ומפרש (מצודת דוד) 'ויהבלו' - ובעבור זה נעשו גם המה הבל מבלי ממש].

וממה שצריך ליזהר בקנית הפרישות הוא, שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו רגע אחד [כי הדבר לא בטבעו, אלא מידה שצריך לרכוש], כי זה ודאי לא יעלה בידו [כי חייב להרגיל עצמו בהדרגה], אלא יהיה פורש והולך מעט מעט, היום יקנה קצת ממנו ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בו לגמרי, כי ישוב לו כמו טבע ממש" [וכך בכל עבודת המידות, שיש לעלות מדרגה מדרגה, ובעה"י כל מידה שירכוש, תהפוך אצלו לטבע ממש ולא יסור ממנה]. עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

"מה שמטה הטבע אל התענוגות האלה עד שיצטרך כל כך כח ותחבולות להפרישו מהם, הוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה, כעדות הכתוב (בראשית ג, ו): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים וגו' ותקח מפריו ותאכל" –

כותב ה"כלי יקר" (בראשית ג, ו): כי בכל חטא יש ליצר טוב ויכוח עם היצר הרע, כי היצר טוב מבטיחו שכר הרוחני לעולם הבא והיצר הרע משיב עליו וטוען כי טוב לילך אחר התאות המחושות לעין הרואה, כי תאות העולם הזה נראין לעין כל, מלילך אחר חמדות העולם הבא, אשר עין לא ראתה, לכך נאמר 'ותרא האשה', ראתה דברי הנחש וישרו בעיניה טענותיו כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים שתאות העולם הזה נראין עין בעין לאפוקי (להוציא) חמדות העולם הבא עין לא ראתה והרוצה לשקר ירחיק עידיו (הרא"ש שבועות ו, יג).

 

 

"הנה תענוג המאכל, הוא היותר מוחש ומורגש, היש דבר אבד וניפסד יותר ממנו? שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה כיון שיצא ממנה וירד בבני המעיים אבד זיכרו ונישכח כאילו לא היה. וכך יהיה שבע אם אכל ברבורים אבוסים, כמו אם אכל לחם קיבר, אם אכל ממנו כדי שביעה" –

מסופר על אדם עני, שהיה כל כך עני עד שארוחותיו היו מורכבות רק מלחם ישן ובצל שצמח בחצרו.

התמזל מזלו של אותו עני, ועיצה טובה, שנתן למלך, התקבלה בשמחה.

לאחר מספר ימים קיבל העני על-ידי שליח הזמנה להגיע לארמון המלך ולהצטרף לאחת מסעודותיו המפוארות.

שמח על כך העני שמחה גדולה, שכן קץ בבצל ובלחם היבש.

היום המיוחל הגיע, כל אותו יום לא הכניס לפיו דבר, שכן מחשבותיו ודמיונו היו נתונים סביב אותו שולחן מפואר עמוס כל טוב, כיד המלך.

'הריחות והתמונות' של המטעמים שטו בדמיונו, ורעבונו הלך וגבר.

השליח, שהיה אמור להגיע לקחת אותו לארמון המלך, בושש מלבוא, ורעבונו של אותו עני לא ידע גבול.

לבסוף לא יכל לחכות. ניגש אל ארון המטבח הוציא משם את הלחם היבש, קטף מהחצר בצל ברך והחל לאכול את סעודתו. וברוך השם שבע.

לפתע נקישות בדלת, השליח הגיע.

אבל מה יעשה? להכניס פירור נוסף לפיו לא יכול. כבר שבע היה, ומה יועילו לו עתה כל המטעמים?!

 

 

"כל שכן אם ישים אל ליבו החלאים הרבים שיכולים לבוא עליו מחמת אכילתו ולפחות הכובד שמגיעהו אחר האכילה והעשנים המהבילים את שכלו, הנה על כל אלה ודאי שלא יחפוץ אדם בדבר הזה, כיון שטובתו אינה טובה ורעתו רעה" –

אמר שלמה המלך בְּחָכְמָתו (משלי כא, כג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ", ומבאר הרמב"ם: כְּלוֹמַר שׁוֹמֵר פִּיו מִלֶּאֱכל מַאֲכָל רַע אוֹ מִלִּשְׂבֹּעַ וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּדַבֵּר אֶלָּא בִּצְרָכָיו:

"הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אָדָם עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגּוּף. וּלְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַּבְרִין וְהַמַּחֲלִימִים. וְאֵלּוּ הֵן: לְעוֹלָם  לֹא יֹאכַל  אָדָם אֶלָּא כְּשֶׁהוּא רָעֵב. וְלֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא כְּשֶׁהוּא צָמֵא. וְאַל יַשְׁהֵא נְקָבָיו אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁתִּין אוֹ לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו יַעֲמֹד מִיָּד.

 לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא כְּרֵסוֹ אֶלָּא יִפְחֹת כְּמוֹ רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם  בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן אֶלָּא מְעַט וּמָזוּג בְּיַיִן. וּכְשֶׁיַּתְחִיל הַמָּזוֹן לְהִתְעַכֵּל בְּמֵעָיו שׁוֹתֶה מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת. וְלֹא יַרְבֶּה לִשְׁתּוֹת מַיִם וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן. וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּבְדֹּק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא יִהְיֶה צָרִיךְ לִנְקָבָיו. לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁיֵּלֵךְ קדֶם אֲכִילָה עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם. אוֹ יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ אוֹ יִתְיַגֵּעַ בְּיֶגַע אַחֵר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יְעַנֶּה גּוּפוֹ וְיִיגַע כָּל יוֹם בַּבֹּקֶר עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם וְיִשְׁקֹט מְעַט עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ וְאוֹכֵל. וְאִם רָחַץ בְּחַמִּין אַחַר שֶׁיָּגַע הֲרֵי זֶה טוֹב וְאַחַר כָּךְ שׁוֹהֶה מְעַט וְאוֹכֵל.

לְעוֹלָם כְּשֶׁיֹּאכַל אָדָם יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ יִטֶּה עַל שְׂמֹאל. וְלֹא יְהַלֵּךְ וְלֹא יִרְכַּב וְלֹא יִיגַע וְלֹא יְזַעֲזֵעַ גּוּפוֹ וְלֹא יְטַיֵּל עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמְטַיֵּל אַחַר אֲכִילָתוֹ אוֹ שֶׁיָּגֵעַ הֲרֵי זֶה מֵבִיא עַל עַצְמוֹ חֳלָאִים רָעִים וְקָשִׁים.

לֹא יִישַׁן אָדָם לֹא עַל פָּנָיו וְלֹא עַל עָרְפּוֹ אֶלָּא עַל צִדּוֹ. בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה עַל צַד  שְׂמֹאל. וּבְסוֹף הַלַּיְלָה עַל צַד יָמִין. וְלֹא יִישַׁן סָמוּךְ לַאֲכִילָה אֶלָּא יַמְתִּין אַחַר אֲכִילָה כְּמוֹ שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע שָׁעוֹת. וְלֹא יִישַׁן בַּיּוֹם.

דְּבָרִים הַמְשַׁלְשְׁלִין אֶת בְּנֵי מֵעַיִם כְּגוֹן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְתוּתִים וַאֲגַסִּים וַאֲבַטִּיחִים וּמִינֵי הַקִּשּׁוּאִים וּמִינֵי מְלָפְפוֹנוֹת אוֹכֵל אוֹתָם הָאָדָם בַּתְּחִלָּה קֹדֶם אֲכִילָה. וְלֹא יְעָרְבֵם עִם הַמָּזוֹן. אֶלָּא שׁוֹהֶה מְעַט עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִבֶּטֶן הָעֶלְיוֹן וְאוֹכֵל מְזוֹנוֹ. וּדְבָרִים שֶׁמְּאַמְּצִין אֶת בְּנֵי מֵעַיִם כְּגוֹן רִמּוֹנִים וּפְרִישִׁים וְתַפּוּחִים וּקְרוֹסְטוֹמוֹלִין אוֹכֵל אוֹתָן תֵּכֶף לִמְזוֹנוֹ. וְלֹא יַרְבֶּה לֶאֱכל מֵהֶן.

כְּשֶׁיִּרְצֶה אָדָם לֶאֱכל בְּשַׂר עוֹף וּבְשַׂר בְּהֵמָה כְּאֶחָד. אוֹכֵל בַּתְּחִלָּה בְּשַׂר הָעוֹף. וְכֵן בֵּיצִים וּבְשַׂר עוֹף אוֹכֵל בַּתְּחִלָּה בֵּיצִים. בְּשַׂר בְּהֵמָה דַּקָּה וּבְשַׂר בְּהֵמָה גַּסָּה אוֹכֵל בַּתְּחִלָּה בְּשַׂר דַּקָּה. לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם דָּבָר הַקַּל וּמְאַחֵר הַכָּבֵד.

בִּימוֹת הַחַמָּה אוֹכֵל מַאֲכָלִים הַקָּרִים וְלֹא יַרְבֶּה בִּתְבָלִים (תבלינים) וְאוֹכֵל אֶת הַחֹמֶץ. וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים אוֹכֵל מַאֲכָלִים הַחַמִּים וּמַרְבֶּה בִּתְבָלִים וְאוֹכֵל מְעַט מִן הַחַרְדָּל וּמִן הַחִלְתִּית. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּרִים וּבַמְּקוֹמוֹת הַחַמִּים בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ.

יֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵם רָעִים בְּיוֹתֵר עַד מְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא לְאָכְלָן לְעוֹלָם. כְּגוֹן הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים הַמְּלוּחִים הַיְשָׁנִים. וְהַגְּבִינָה הַמְּלוּחָה הַיְשָׁנָה. וְהַכְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת וְהַבָּשָׂר הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן. וְיַיִן מִגִּתּוֹ. וְתַבְשִׁיל שֶׁשָּׁהָא עַד שֶׁנָּדַף רֵיחוֹ. וְכֵן כָּל מַאֲכָל שֶׁרֵיחוֹ רַע אוֹ מַר בְּיוֹתֵר. הֲרֵי אֵלּוּ לַגּוּף כְּמוֹ סַם הַמָּוֶת. וְיֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵן רָעִים אֲבָל אֵינָן כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנִים לְרֹעַ. לְפִיכָךְ רָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא לֶאֱכל מֵהֶן אֶלָּא מְעַט וְאַחַר יָמִים הַרְבֵּה. וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת מְזוֹנוֹ מֵהֶם אוֹ לְאָכְלָן עִם מְזוֹנוֹ תָּמִיד. כְּגוֹן דָּגִים גְּדוֹלִים וּגְבִינָה וְחָלָב שֶׁשָּׁהָא אַחַר שֶׁנֶּחְלַב כ''ד שָׁעוֹת. וּבְשַׂר שְׁוָרִים גְּדוֹלִים וּתְיָשִׁים גְּדוֹלִים וְהַפּוֹל וְהָעֲדָשִׁים וְהַסַּפִּיר וְלֶחֶם שְׂעוֹרִים וְלֶחֶם מַצּוֹת וְהַכְּרוּב וְהֶחָצִיר וְהַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִים וְהַחַרְדָּל וְהַצְּנוֹן. כָּל אֵלּוּ מַאֲכָלִים רָעִים הֵם אֵין רָאוּי לָאָדָם לֶאֱכל מֵאֵלּוּ אֶלָּא מְעַט עַד מְאֹד וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֲבָל בִּימוֹת הַחַמָּה לֹא יֹאכַל מֵהֶן כְּלָל. וְהַפּוֹל וְהָעֲדָשִׁים בִּלְבַד אֵין רָאוּי לְאָכְלָן לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְהַדְּלוּעִין אוֹכְלִין מֵהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה.

וְיֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵם רָעִים וְאֵינָן כְּמוֹ אֵלּוּ. וְהֵם עוֹף הַמַּיִם וּבְנֵי יוֹנָה הַקְּטַנִּים וְהַתְּמָרִים וְלֶחֶם קָלוּי בְּשֶׁמֶן אוֹ לֶחֶם שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּשֶׁמֶן וְהַסּלֶת שֶׁנִּפּוּ אוֹתָהּ כָּל צָרְכָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה בָּהּ רֵיחַ מוּרְסָן. וְהַצִּיר וְהַמּוּרְיָיס. אֵין רָאוּי לְהַרְבּוֹת מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ. וְאָדָם שֶׁהוּא חָכָם וְכוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְלֹא יִמָּשֵׁךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ וְלֹא יֹאכַל מִן הַנִּזְכָּרִים כְּלוּם אֶלָּא אִם נִצְרָךְ לָהֶם לִרְפוּאָה הֲרֵי זֶה גִּבּוֹר.

לְעוֹלָם יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִפֵּרוֹת הָאִילָנוֹת. וְלֹא יַרְבֶּה מֵהֶן וַאֲפִלּוּ יְבֵשִׁין וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רְטֻבִּים. אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן הֲרֵי הֵן כַּחֲרָבוֹת לַגּוּף. וְכֵן הַחֲרוּבִים רָעִים לְעוֹלָם. וְכָל הַפֵּרוֹת הַחֲמוּצִין רָעִים וְאֵין אוֹכְלִין מֵהֶן אֶלָּא מְעַט בִּימוֹת הַחַמָּה וּבַמְּקוֹמוֹת הַחַמִּים. וְהַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים וְהַשְּׁקֵדִים לְעוֹלָם טוֹבִים בֵּין רְטֻבִּין בֵּין יְבֵשִׁין וְאוֹכֵל אָדָם מֵהֶם כָּל צָרְכּוֹ. וְלֹא יַתְמִיד אֲכִילָתָם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טוֹבִים מִכָּל פְּרִי הָאִילָנוֹת.

הַדְּבַשׁ וְהַיַּיִן רַע לַקְּטַנִּים וְיָפֶה לַזְּקֵנִים וְכָל שֶׁכֵּן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְצָרִיךְ אָדָם לֶאֱכל בִּימוֹת הַחַמָּה שְׁנֵי שְׁלִישִׁים מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם שֶׁיִּהְיוּ מֵעָיו רָפִין כָּל יָמָיו וְיִהְיֶה קָרוֹב לְשִׁלְשׁוּל מְעַט. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בָּרְפוּאָה כָּל זְמַן שֶׁהָרְעִי נִמְנָע אוֹ יוֹצֵא בְּקֹשִׁי חֳלָאִים רָעִים בָּאִים. וּבַמֶּה יַרְפֶּה אָדָם מֵעָיו אִם יִתְאַמְּצוּ מְעַט. אִם הָיָה בָּחוּר יֹאכַל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מְלוּחִים שְׁלוּקִים מְתֻבָּלִין בְּשֶׁמֶן זַיִת וּבְמוּרְיָיס וּבְמֶלַח בְּלֹא פַּת. אוֹ יִשְׁתֶּה מֵי שֶׁלֶק שֶׁל תְּרָדִין אוֹ כְּרוּב בְּשֶׁמֶן זַיִת וּמוּרְיָיס וּמֶלַח. וְאִם הָיָה זָקֵן יִשְׁתֶּה דְּבַשׁ מָזוּג בְּמַיִם חַמִּים בַּבֹּקֶר וְיִשְׁהֵא כְּמוֹ אַרְבַּע שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל סְעֻדָּתוֹ. וְיַעֲשֶׂה כֵן יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אִם צָרִיךְ לְכָךְ עַד שֶׁיִּרְפּוּ מֵעָיו.

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ בִּבְרִיאוּת הַגּוּף: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מִתְעַמֵּל וְיָגֵעַ הַרְבֵּה וְאֵינוֹ שָׂבֵעַ וּמֵעָיו רָפִין אֵין חלִי בָּא עָלָיו וְכֹחוֹ מִתְחַזֵּק.

וְכָל מִי שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח וְאֵינוֹ מִתְעַמֵּל. אוֹ מִי שֶׁמַּשְׁהֵא נְקָבָיו. אוֹ מִי שֶׁמֵּעָיו קָשִׁין. אֲפִלּוּ אָכַל מַאֲכָלוֹת טוֹבִים וְשָׁמַר עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה. כָּל יָמָיו יִהְיוּ מַכְאוֹבִים וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ. וַאֲכִילָה גַּסָּה לְגוּף כָּל אָדָם כְּמוֹ סַם הַמָּוֶת. וְהוּא עִקָּר לְכָל הֶחֳלָאִים. וְרֹב הֶחֳלָאִים שֶׁבָּאִים עַל הָאָדָם אֵינָם אֶלָּא אוֹ מִפְּנֵי מַאֲכָלִים רָעִים. אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלֵּא בִּטְנוֹ וְאוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה אֲפִלּוּ מִמַּאֲכָלִים טוֹבִים. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתו (משלי כא, כג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ", כְּלוֹמַר שׁוֹמֵר פִּיו מִלֶּאֱכל מַאֲכָל רַע אוֹ מִלִּשְׂבֹּעַ וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּדַבֵּר אֶלָּא בִּצְרָכָיו". (משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ד').

 

 

"תנו רבנן כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו ותלמודו משתכח ממנו ומחלוקות רבות באות עליו ודבריו אינם נשמעים ומחלל שם שמים ושם רבו ושם אביו וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות" (פסחים מט, ע"א) –

הרמב"ן על 'פרשת קדושים' (ויקרא יט, ב) אומר: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב, א): שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב 'הנזיר קדוש' ככתוב (במדבר ו, ח): "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'", (במדבר ו, ה): "עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה", ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (שבת טו, ע"ב; משנה חגיגה ב, ז; חגיגה יח, ב): 'בגדי עם-הארץ מדרס לפרושים', וכמו שנקרא הנזיר קדוש בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט, טז): "וכל פה דובר נבלה", ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו... שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים". ככתוב (ויקרא יט, ב): "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם".

בספר החינוך (הובא גם להלכה במשנה ברורה בביאור הלכה על אורח חיים בסימן א) במצות (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (תפ"ז) נאמר: "ובכלל זנות הוא מי שרודף אחר תאות העולם מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה. כלומר שלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו".

דהיינו שהקונה רכוש יותר מצרכו המינמלי לעבודת ה', או האוכל יותר מצרכו להיות בריא לעבודת ה', עובר על הלאו החמור של (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

עוד עובר התאותן אפילו במחשבה, במצות עשה דאוריתא של "ואהבת את ה' אלוקיך".

כך הובא בחינוך (מצוה תי"ח ובביאור הלכה שם): "וענין המצוה שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת השם יתברך. ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל הוא כאין נגד אהבתו יתברך...

והקובע את מחשבתו בענינים הגשמיים, ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל עשה זה ועונשו גדול".

עוד עובר התאותן גם על (שמות כ, ב): "אנוכי ה' אלוקיך", וגם על (שמות כ, ג): "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" כיוון, שהוא חושב שיכול לחטוף ככל רצונו, ואין בעל הבית.

כך גם האבן עזרא בפרשת בן סורר (דברים כ"א י"ח) טוען: "והנה זה כמו אפיקורס, כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה".

עוד עובר המתאוה על (משלי ג, ו): "בכל דרכך דעהו". וכך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים (רלא): "בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: (שם): "בכל דרכיך דעהו", ואמרו חז"ל (פרקי אבות ב, יב): "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו; וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו, אינו משובח אלא אם כן עשה לשם שמים; וכן בשכיבה, אין צריך לומר, שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות, לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה; וכן בתשמיש האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה, ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים, שישמשו אותו וימלאו מקומו, אינו משובח, אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו; וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה, צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו.

כללו של דבר (פוסק השולחן ערוך, אורח חיים, רלא) - "חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר, שיביא לידי עבודת הבורא יתברך - יעשהו, ואם לאו - לא יעשהו; ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד". וכפי שאומר רבינו הקדוש (טו): "על כן זהו כל הלימוד שצריך, שילמד האדם את שכלו, להכיר בחולשת התענוגים האלה ושיקרם, עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאיתו".

 

 

"והנה, כמו שההתבונן על זה הדבר גורם קנית הפרישות, כך סכלותו שתפסיד אותו, וההתמדה בין השרים ואנשי הגדולות הרודפים אחר הכבוד ומרבים ההבל, כי בראותו את היקר ההוא והגדולה ההיא, אי-אפשר שלא תתעורר תאותו בו לחמוד אותם ואפילו לא יניח את יצרו שינצח אותו, על כל פנים מידי מלחמה לא ימלט, והנה הוא בסכנה" –

עד כמה הדבר מפריע לדרכה של תורה למדנו באבן שלמה (פ"ב): "לא יאמר האדם אלך מעט אחר התאוה והחמדה ואח"כ אפרוש מהם, כי כיון שמתחיל למשוך אחריהם, נטרד והולך מן החיים הנצחים לגמרי, כי קשה מאד לפרוש מהם, ואף מי שיש בו יראה ותורה ומצות, כשנמשך אחר התאוה יאבד הכל". ועוד כתב שם (פ"ג): "במצודת החמדה נלכדים לפעמים גם בני תורה ויראה, מפני שמתחלה היא מראה פנים לדבריה שהיא נצרכת ליישוב העולם וטוב תורה עם דרך ארץ, ומשם נמשך אחר המותרות ואומר שהכל צורך לו בכדי שיוכל ללמוד בהרווחה ולהביא טרף לביתו, ואחר שמשיג כל זה יאמר כי נצרך לו להניח לימי הזקנה או החולי, אבל רבות מחשבות בלב איש".

 

 

"וכשירגיל את עצמו ויתמיד בעיונו על האמת הזאת, הנה מעט מעט יצא חופשי ממאסר הסיכלות אשר חושך החומר אוסר אותו בו, ולא יתפתה מפתויי ההנאות הכוזבות כלל, או ימאס בהן וידע שאין לו לקחת מן העולם אלא ההכרחי" –

במסכת אבות (ו, ד) כתוב: "כך היא דרכה של  תורה:  פת במלח תאכל ומים במשורה  תשתה ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה... ואם  אתה עושה  כן - אשרך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".- מי שמבקש את דרכה של תורה, את "אשריך וטוב לך", צריך לדעת שצניעות בממון ומאכל ופרישות ממותרות זו הדרך (והכוונה בכל דור ל"פת במלח" בדרגתו). ולמדנו באבות (ו, ו) שהתורה נקנת: "במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ".

שנינו במסכת ברכות (לה, ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן". ובמסכת גיטין (ע, ע"א): "אמר ליה אליהו לר' נתן: אכול שליש ושתה שליש והנח שליש".

וכתב התוספות (כתובות קד, ע"א): "לא נהניתי אפילו באצבע קטנה - דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו". והביא חובת הלבבות: "כשם שלא ישוו בכלי אחד האש והמיםכך לא ישוו בלב המאמין אהבת העולם הזה והעולם הבא". שומה עלינו להבין שתורה ותענוגים לא יכולים להתקיים ביחד, או זה או זה!

כתב הפלא יועץ בערך הנאה: "שהעולם הזה עם העולם הבא הם צרות זו לזו. וכל זמן שאדם הולך אחר תענוגי והבלי העולם ונהנה מן העולם הזה הוא סימן שעדין הוא מבחוץ מלהשיג ארחות חיים כדי להנות מזיו השכינה... אמרו  בזהר הקדוש, כי מי שהוא אדוק באהבת ה', לא ימצא הנאה ונחת רוח משום דבר של תענוגי העולם הזה". 

כך יעקב בקש מהקב"ה (בראשית כח, כ) רק: "לחם לאכול ובגד ללבוש". וכן ששלח את בניו למצרים ציוום (בראשית מג, ב): "שברו לנו מעט אוכל". וגם זה רק אחר שכילו לאכול את אשר הביאו. ולמדנו במסכת גיטין (ע, ע"א): "סעודתך שהנאתך ממנה, משוך ידך הימנה".

ובחובת הלבבות (שער הפרישות פרק ב), הגדיר את הפרישות המתאימה לדרכה של תורה: "מניעת הנפש מכל רווחה ועידון גופני, פרט למה שהוא הכרח על פי הטבע".

והסביר "שכונת התורה, השלטת השכל על כל תאות הנפש לתענוגות בשר ולהגבירו עליהם. ומן המפורסמות הוא שהשלטת התאוה על השכל היא ראש לכל חטאת וסיבה לכל תועבה". "וכל מה שהוסיף העולם בשכלולו הוסיף השכל בחורבנו".

ופסק הרמב"ם (תלמוד תורה ג, ט): "דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה".

 

 

"אבל כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי מדומה ובלי שום התמדה נכונה, והרע בו אמיתי או קרוב להיולד ממנו באמת, ודאי שימאס בו ולא ירצהו כלל. על כן זהו כל הלימוד שצריך שילמד האדם את שכלו, להכיר  בחולשת התענוגים האלה ושיקרם, עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאיתו"; ומי טוב ללמדנו, כי עולם החומר כולו הבלים, מאשר החכם באדם, שלמה המלך. אמר קהלת:

 

"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב):

מסביר הרב לוי סעדיה נחמני זצוק"ל בספרו "ברית הלוי" על "קהלת": המילה "הבל" הרכב של אדים וגזים, ובזה רצה קהלת להעיר אותנו, שכל הנמצא כאן אינו מחוטב ומוצק רק למראית עין. אבל לפי האמת – הארץ כבגד תבלה, ככתוב (תהלים קב, כז): "וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו". הנה נקח חומר-נפץ ונכניס בליבו של סלע החזק ביותר ונדליקהו, נראה שיהפך הסלע לאבקה, והאבקה היא הולכת ודקה עד האפס המוחלט וההבל ממש. הרי לפנינו שהמציאות הזאת אין טבעה במקורה אלא הבל. ואמר שבעה הבלים, כנגד ארבעת הכוחות של האדם – שהם שבעה, ונרות שבעה בראשם. והם: "העינים", "האזניים", "הנחריים", ו"הפה". שכח שימושם בראיה טובה ושמיעה טובה וכו', תלוי בכוחות הגוף המספק את הכלי, והכח לחיזוק החוש. שהרי כשמזקין אדם, נחלשו ממנו ממילא חושיו אלה, כי הם תלויים בבריאות אדם. וכוחות אלה וכמו כל המציאות, ראשיתם הבלים ממש, ובאיוד החומרים נהפכים לרוח דק. ולכך אינם יכולים להיות מטרה ויתרון, שהחושים כשלעצמם מתנדפים ועוברים כלעומת שבאו, ואיך יחזיק האדם מהם כעיקר? ומגדיל קהלת את התימה: שמכיון שראשיתנו, והעולם הסובב אותנו בנוי מהבלים, והרי גם אחריתנו הבל, שהרי (קהלת א, ד): "דור הולך ודור בא" והאם מציאות כזו תשמש כעיקר, כעשיית חיים, אתמהה?!".

 

"מה יתרון לאדם בכל עמלו תחת השמש" (קהלת א, ג):

זה כלל עצום, אומר רבינו נחמני, ואדם חייב ללכת עם השאלה הזאת לכל ימי חייו. האדם שחי בלי מטרה ודאי שהוא כסיל גדול. שלמה המלך החכם אומר: אדם חייב שתהיה לו מטרה בחיים, ואם יבדוק את עצמו בכל מה שעושה, בכל מה שעובד, בכל מה שחושב, כל ענין כלול משני דברים, מהם? – "דרך" ו"מטרה".

יש לאדם ילד מחנך אותו כדי שיגדל לא ישאר תינוק – יש "דרך", ואם יגדל מה יהיה, יש לזה מטרה. אדם עובד מרויח כסף, זה "דרך" להרויח כסף אינו העיקר, זר רק שיטה להגיע למטרה. למעשה יש כאן הליכה בחיים, יש הליכות הליכות, יש הליכות גדולות, ויש הליכות קטנות. יש דרכים ודרכים נקרא לזה "אילן", ולאילן יש גזע – "דרך", ואח"כ יש דרכים קטנים – ענפים בינונים, ויש יותר קטנים עד שמגיע לפרי. אם כן, האדם מראש ועד סוף מאז שנברא, ברא לו הקב"ה "דרך" ו"מטרה", אבל לכל הדרכים והמטרות יש מטרה אחת סופית. האדם לא יכול לומר: אני מת! אכלתי שבעתי חייתי! כאילו אין אחר החיים מטרה. לא כן! כי כל המטרות של החיים אינן מטרות, שהרי בסופו של דבר הנך רואה עצמך מת ללא מטרה וללא יתרון, וחבל על כל העמל שאתה עמל, למה אתה עמל לאבד את עצמך בסוף, להיקבר ולהתפורר בקבר, "מה יתרון"! כל חייך מטרות אבל מה המטרה הסופית, חייב אתה למצוא יתרון.

כל מה שהוא מהמאורת ולמטה נקרא "תחת השמש". ומה כוונת "תחת השמש", נשים לב! ברקיעים, פרשתי, שהם סולם לעלות מוילון עד ערבות, אם כן יש קו, יש עליה, יש סולם, ואם יש סולם יש ראש לסולם, כחלום יעקב (בראשית כח, יב): "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

והנה האור הוא המטרה. האדם נברא ביום השישי מהבלים, מעפר מן האדמה, ואומר לאדם אל תישאר במקום השפל הזה תחת השמש, אלא תעלה דרך הקו למעלה מן השמש, יש קו המעלה אותך אל האור, בסולם דרך המצוות והתורה אתה עולה עד האור! (וכנגד המאורות שתחת השמש נאמר (במדבר לו, לט): "ולא תתורו").

 

ואומר דוד המלך ע"ה (תהלים סב, ה-יג): "על-אלהים ישעי וכבודי, צור-עזי מחסי באלהים. בטחו בו בכל עת עם, שפכו-לפניו לבבכם, אלהים מחסה-לנו סלה. אך הבל בני-אדם, כזב בני איש, במאזניים לעלות, המה מהבל יחד. אל-תבטחו בעשק, ובגזל אל-תהבלו, חיל כי ינוב, אל-תשיתו לב. דיבר אלהים, שתים-זו שמעתי, כי עז לאלהים. ולך-אדני חסד, כי-אתה תשלם לאיש כמעשהו".  

 

 

הפרישות היא מחסום והגנה לעיניים, (וכמו שהזכרנו לעיל, "ולא תתורו"), כי הלב מתאווה והשכל חומד, את מה שהעיניים רואות. כי כשרואה את התענוגות וחומד אותם – נהפך לעיור. עיור לאמת.

אומר רבינו הרמח"ל: והטוב ביותר לפרישות הוא ההתבודדות:

"ויקר מן הכל הוא ההתבודדות, כי כמו שמסיר מעיניו עיניני העולם, כן מעביר חמדתם מליבו וכבר הזכיר דוד המלך ע"ה בשבח ההתבודדות ואמר (תהלים נה, ז): "מי יתן לי אבר כיונה וגו' הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה", והנהגה טובה זו, של תפילה והתבודדות, היתה דרכם של אבותינו הקדושים מהאדם הראשון ועד היום, כמו כן זו היתה דרכו של רבי נחמן מברסלב זיע"א –

ובספרו 'השתפכות הנפש' כתוב: "מי האיש החפץ חיים, מי החס על נפשו באמת, מי החפץ לזכות לעבודת התפילה, שעל ידה מקבלים עיקר החיות. כמו שכתוב (תהלים מב, ט): "תפילה לאל חיי". ועל ידה משפיעין חיות לכל העולמות, כמובא בספר "ליקוטי מוהר"ן" (חלק א, סימן ט)... אשר ידובר בהם ממעלת התפילה וההתבודדות במקום מיוחד, לשפוך שם נפשו וליבו כמים נוכח פני ה' ולבקשו על כל מה שיחסר להאדם, הן בצרכיו הגשמיים והן בעבודת השם ורק על-ידי-זה יכול להושע בכל דבר.

כי הדרך הקדוש הזה הוא הדרך הישן, שדרכו בה אבותינו ונביאינו הקדושים, זכרונם לברכה מעולם. כמו שמצינו אצל אדם ראשון שאמר הכתוב (בראשית ב, ה): "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' כי לא המטיר" וכו' ואדם אין" וכו', ופרש"י, 'ובשלישי שכתוב בו (בראשית א, יב): "תוצא הארץ", לא יצאו, רק על פתח הקרקע עמדו, עד שבא אדם הראשון והתפלל עליהם, וירדו וצמחו האילנות והדשאים'.

וכן אצל נח מובא בזוהר חדש: "... כיון דחזא נח כך הקריב עלווין וקורבנין וקם והתפלל לפניו וכו', וירח ה' את ריח הניחוח זה ריח תפילתו".

ומצינו באברהם אבינו, שהרבה דברים בתפילתו נגד הקב"ה, ודרשו חז"ל (ברכות כו, ב) על הכתוב (בראשית יט, כז): "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם", שתקן תפילת שחרית.

ועל יצחק אבינו נאמר (בראשית כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ודרשו חז"ל (ברכות כו, ב): ואין שיחה אלא תפילה... שתיקן תפילת מנחה.

ומצינו אצל יעקב אבינו, כתיב (בראשית כח, יא): "ויפגע במקום", ודרשו חז"ל (ברכות כו, ב): שתיקן תפילת ערבית ופרש שיחתו לפני השם יתברך ואמר (בראשית כח, כ): "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" וכו' ואמרו חז"ל במדרש רבה (פרשת ויצא, מדרש רבה ע, ו), נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים.

וכן מצינו אצל משה רבינו ע"ה (שמות לב, יא): "ויחל משה" וכתיב (דברים ט, כה): "ואתנפל לפני השם ארבעים יום", וגם דוד המלך, שעסק ביותר כל ימיו בתפילה ותחנונים וזעקות ושועות להקב"ה ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, עד שזכה לחבר מזה ספר התהילים הקדוש, אמותינו הקדושות, נביאים, ומלכים, כמו חזקיהו המלך בחליו כתיב אצלו (ישעיה לח, ב): "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" וכו'.

וכן אנשי כנסת הגדולה סדרו תפילות, וכל חכמינו זכרונם לברכה, הקדושים התנאים והאמוראים הרבו מאוד להתפלל לפני השם יתברך כמבואר במסכת ברכות תפילת התנאים שסדרו לעצמם להתפלל אחר תפילת שמונה עשרה וכן סדרו תפילות על כל דבר ודבר כגון תפילת הדרך וכו'. ואחר-כך באו צדיקים קדושים ועסקו בתפילה רבה וחיברו תפילות ופיוטים הרבה, עד שבא האר"י הקדוש, זכר צדיק לברכה, ותלמידיו הקדושים וחיברו לנו גם כן כמה תפילות כמו הספר "שערי ציון" ואח"כ בא הבעל-שם-טוב הקדוש זכר צדיק לברכה, ועסק הרבה בהתבודדות ופרישות וגילה גודל מעלת התפילה כידוע בספרים הקדושים, שנתיסדו על יסוד חכמת הבעל-שם-טוב הקדוש זצ"ל.

בספר "סור מרע ועשה טוב" להרב הצדיק מורנו הרב רבי צבי מזידטשוב, כתב שם, בשם ספר "בית מידות" כתיבת יד המיוחס להאר"י, זצ"ל, "שצריך האדם להתבודד בינו לבין קונו וידבר לאל יתברך רבות, כאשר ידבר העבד אל רבו ובן עם אביו".

וכן כל תלמידי הבעל-שם-טוב, הלכו בדרך זו עד נכדו, אדוננו מורנו ורבנו, רבי נחמן זצוק"ל מברסל, בעל "ליקוטי מוהר"ן" ושאר ספרים וחידש הדרך הישן והקדוש הזה, שדרכו בו אבותינו מעולם ועסק הרבה בתפילה ותחנונים והתבודדות בשדות וביערות (וכל איש יבחר לעצמו מקום מיוחד לו, שבו יוכל לשפוך שיחו לפניו יתברך, ללמוד תורה ולדבוק בשם). ואמר: "שכל עסקו הוא תפילה" (עיין "לקוטי מוהר"ן חלק ב, סימן צ"ג) והוא האיר עינינו בחשכת אפלתינו ללמד אותנו דרכים ישרים איך להתנהג בזה. וגילה לנו אשר אין שום עיצה להינצל מגודל התגברות היצר, שתמיד הוא שוקק ומתאוה להכשיל את האדם. רק על-ידי התבודדות אשר כל אדם באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיוחד לשפוך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו בלשון שאנו מדברים בו ולבקשו, שיקרבהו לעבודתו יתברך ויעזרהו שלא יתפס ברשת הבעל דבר ח"ו, ואפילו אם כבר, חס ושלום, נכשל במה שנכשל אם לא יתיאש עצמו מצעקה ותפילה להשם יתברך, יזכה בודאי לקום מנפילתו.

יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (היינו רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר) ולא ירדוף אחר תחבולות רבות כי אינם מועילים כלל. ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למצאם אבל לקרוא להקב"ה זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם וזה יכול למצוא תמיד. כי הוא יתברך בנמצא תמיד.

ואמר (רבי נחמן מברסלב): שהאדם צריך לקבל כל השפעתו והצטרכותו רק על-ידי תפילה ועל כל הדברים, הן דבר גדול הן דבר קטן, יתפלל להשם יתברך.

ועוד אמר, רבינו הקדוש, שעיקר העיצה היא תפילה והתבודדות. שמקטון ועד גדול אי אפשר להיות איש ישראלי כי אם על-ידי התבודדות.

 

 

ונסיים לימוד חשוב זה, בתפילה נפלאה:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלקַי וֵאלקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתְּזַכֵּנִי לְהִתְדַבֵּק בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְתִפְתַּח אֶת לִבִּי וְדַעְתִּי עַד שֶׁאֶזְכֶּה לִשְׁמעַ וּלְהָבִין הֵיטֵב בִּלְבָבִי אֶת כָּל דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה וְהַתְּמִימָה, הַמְּשִׁיבַת נֶפֶשׁ וּמַחְכִּימַת פֶּתִי וּמְשַׂמַּחַת לֵב וּמְאִירַת עֵינַיִם וְעוֹמֶדֶת לָעַד וְצָדְקוּ יַחְדָּו וְאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ הֵיטֵב נִפְלְאוֹת נְעִימַת עֲרֵבַת מְתִיקַת חִדּוּשֵׁי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים מְאד, שֶׁגִּלּוּ כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, הַמְחַיִּין כָּל הָעוֹלָמוֹת וְאֶזְכֶּה לֵהָנוֹת וּלְהִתְעַנֵּג עַל יְהוָה בְּדִבְרֵי תוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, עַד אֲשֶׁר אָקוּץ וְאֶמְאַס בְּחַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה וּבְתַאֲוֹתָיו וַהֲבָלָיו, וְיִתְבַּטְּלוּ כָּל חַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה אֶצְלִי לְגַמְרֵי, עַל יְדֵי עצֶם הַהֲנָאָה וְהַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁאֶזְכֶּה לֵהָנוֹת וּלְהִתְעַנֵּג מִדִּבְרֵי תוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַנּוֹרָאָה, אֲשֶׁר כָּל דְּבָרֶיהָ חָיִּים וְקַיָּמִים נֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד, וְנֶחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנפֶת צוּפִים כִּי בֶּאֱמֶת מֵרָחוֹק נִרְאָה לִי בְּדַעְתִּי נְעִימַת עַמְקוּת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ, אֲשֶׁר כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר עוֹלֶה עַד אֵין סוֹף וְיוֹרֵד עַד אֵין תַּכְלִית, וּמְקַשֵּׁר וּמְחַבֵּר וְכוֹלֵל כָּל הָעוֹלָמוֹת יַחַד, וְנוֹתֵן עֵצוֹת נִפְלָאוֹת לְכָל דָּרֵי מַעְלָה וְדָרֵי מַטָּה אֵיךְ לִזְכּוֹת לְהַכִּיר אוֹתְךָ תִּתְבָּרַךְ, וּלְהִתְדַּבֵּק בְּךָ בֶּאֱמֶת "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה מְאד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ" וְאִם הָיִינוּ זוֹכִים לִשְׁמעַ וּלְהַטּוֹת אָזְנֵינוּ וְלִבֵּנוּ הֵיטֵב לְדִבּוּר אֶחָד מִתּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר גִּלִּיתָ לָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ, וְעַל יְדֵי כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה הָיִינוּ מִתְבַּטְּלִים לְגַמְרֵי, אַךְ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֵין אָנוּ זוֹכִים לְהַכְנִיס הַדַּעַת בַּלֵּב, וּלְבַטֵּל תַּאֲוֹת הַלֵּב עַל יְדֵי זֶה, כִּי לִבֵּנוּ מָלֵא מַחְשְׁבוֹת חוּץ, תַּאֲוֹת וּבִלְבּוּלִים וְהִרְהוּרִים וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, עַד אֲשֶׁר לִבֵּנוּ רָחוֹק מְאד מִדִּבְרֵי תוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, עַל כֵּן אֵין אָנוּ מַרְגִּישִׁין נְעִימוּת מְתִיקוּת אִמְרוֹתֶיהָ הַטְּהוֹרִים.

אָנָּא אָדוֹן יָחִיד, הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, רַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, וְתִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ וְזַכֵּנוּ שֶׁנְּדַבֵּק לִבֵּנוּ בֶּאֱמֶת בְּדִבְרֵי תוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לֵהָנוֹת וּלְהִתְעַנֵּג מְאד מִדִּבְרֵי תוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה עַד שֶׁיִּהְיֶה נִמְאָס אֶצְלֵנוּ עַל יְדֵי זֶה כָּל חַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה וְתַאֲווֹתָיו וַהֲבָלָיו וְנִזְכֶּה לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרוּכִים בֶּאֱמֶת לְהִתְדַבֵּק בְּךָ וּבְתוֹרָתְךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים לְעוֹלָם וָעֶד וְלא נָסוּר מֵרְצוֹנְךָ יָמִין וּשְׂמאל הַעֲרֶב נָא ה' אֱלקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ, עַד אֲשֶׁר נִזְכֶּה "לַחֲזוֹת בְּנעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה. (ליקוטי תפילות חלק א, תפילה צא, אות: תתקמה, תתקמו)

 

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

  יקובל ברצון!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת