44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מצב שמפניה

הוא מצב שמשהו רוחש בך ומחפש מוצא כדי לצאת החוצה. הבלוג הזה נולד כדי להיות חולץ פקקים - לשחרר את התסיסה הזאת לאוויר העולם. אז בבקשה קחו לכם כוסית ושתו איתי לחיים!

גן נעמי - ישי שריד

19/03/2017

גן חובה היה, עבור רובנו בשכונה, התחנה הראשונה שלנו מחוץ לבית הורינו. זאת היתה נקודת הזמן בה חויבו הורינו להכניס אותנו אל מעגל ה"מחונכים". אל תבינו לא נכון - הם היו שמחים לשלוח את הדרדקים הרעשניים לכמה שעות אל מחוץ לכוונת שלהם - אך שוק העבודה לא האיר פנים לנשים שלא הצליחו לבקע את "רצפת הזכוכית". רובן לא הצליח למצוא עבודה בשכר שיחזיק ילד או יותר בגן פרטי ולכן העדיפו להישאר איתם בבית.

גן הילדים השכונתי שלנו - גן אלעזרה - כונה על שם הגננת המיתולוגית ששלטה בו ביד רמה. הדבר הכי קרוב לתאר את המקום הזה הוא הבית של משפחת אינגלס בסדרת הטלווזיה "בית קטן בערבה". בימים ההם, הדירה שלנו היתה בבניין הצפוני ביותר ברחוב שן ארי. מחלון חדרי ניתן היה לראות את גג הגן מציץ מבין השדות שנתחמו במזרח בגדרות צבר צפופות ובמערב בשדרות ירושלים והתעקלו לאורך פס האספלט הצר עד השכונה הבנויה הבאה.
אני זוכרת את השביל הכבוש המתפתל בין עצי ההדר שחמקו מפרדס דקא הסמוך, וביניהם פזורים מרבדי פרחים: חרציות שהיו הופכות לסלסלות פרחים זהובות ולזרים על ראשנו, מקורי החסידה שהיו מסתלסלים לשעונים על בגדנו, ראש סביון שהתפזר לכל עבר לאחר נשיפה נלהבת. הינו מלקטים את פרי החובזה -"לחם גמדים", חמדנו את עסיסם של החמציצים ונצרבנו מסרפדים - נשבעת לכם
, לגור בשכונה היה כמעט כמו לגור "בחיק הטבע".
הפריחה העליזה ליוותה אותנו בכל בוקר בדרכנו עד שנכנעה לחום הקיץ, לדרדרים ולברקנים הקוצניים והפרועים שחרגו מקו השביל ושרטו את רגלינו - כמו נקמו את נקמת החרציות ההן. אני זוכרת את ריח העשב, מרבדי החרדל, פריחת ההדר ומשבים של ריח ים מלוח. את החול החם מתחת לרגלינו הטופפות בסנדלים בלהט הקיץ ואת המגפיים שלא פספסו אף שלולית בחורף. כל הליכה לגן היתה מסע אל הלא נודע, מספיק שמצאנו שיירה של טוואי התהלוכה כדי להתחקות אחריה ולהינזף על ידי רחל ושרה, עוזרות הגננת, שחיכו לנו ליד השער הירוק והגבוה שהיה ננעל מאחורינו עד סוף היום, דומני שהוא לא עמד שם להגן עלינו אלא לעצור אותנו מלפרוץ החוצה אל השדות.
מה זאת אומרת "איפה היו ההורים?" ההורים נשארו בבית. היינו בני חמש, מי חשב בכלל ללוות ילדים בני חמש אל גן הילדים, גם אם היה כביש קטן ושדות לחצות בדרך?

מהגן אני זוכרת את פניה חמורות הסבר של אלעזרה הגננת, שבחוויה שלי לא אהבה אותי במיוחד, למרות שהמלכה האם טוענת שאני מדמיינת (אל תקשיבו לה - האישה משוחדת כל חייה בקשר לילדיה, היא לא מקור טוב לתיאום זכרונות).
יש לי זיכרון עמום של השנה ההיא. אני זוכרת את היום הראשון, שהגענו מהוססים - עדיין עם ההורים - ונצמדנו אל הילדים המעטים שהכרנו. אני זוכרת את שעת הסיפור, את הנר על הראש בחנוכה ואת הסביבון הענק שבנה אבא של טלי מעץ וצלופן, אשר בשיא המסיבה נפתח גחונו וגשם של ממתקים נשפך ממנו לקול מצהלותינו. אני זוכרת את תהלוכת פורים שבראשה צועדים המלכת אסתר - אני - והמלך האחשוורוש -שאם אני לא טועה היה משה בורנשטיין. אני זוכרת את טקס הסיום הנצחי שבו "בנינו נמל" מקוביות, אני זוכרת את סירובי העיקש לחוג במעגל ולשיר את השיר על הבובה ימימה - פגועה עד כלות בשם רגלי העקומות - ואת יום ההולדת שלי בשמלה בטורקיז ולבן, מדלגת בחצר וכולם בעקבותיי. (מסתבר שאהבתי את הקטע הזה של ההובלה, לאן זה נעלם? cool)

אני יודעת - נסחפתי  נו, גם אני כמו גיבורת הספר, נעמי, חציתי את קו החמישים - ולנו, "לזקנים", יש נטייה קלה להתפזר וללכת לאור הזכרונות.
הרי על הספר גן נעמי של ישי שריד באתי לספר לכם, ולא על ילדותי שאיננה עוד - את כל השדות האלה כבר מזמן מכסים שורות של בניינים - אני לא יודעת אם הגן עוד שם - אלעזרה בוודאי שלא. אבל הזכרונות, השירים, הריקודים, הערכים שקיבלנו, החוויות לטוב ולרע - אלה חקוקים על לוח ליבי.

 

גן נעמי - ישי שריד


נעמי היא גננת - בת גילי בערך. כמוני, היא בטוחה שגן הילדים הוא משמעותי ומעצב את הילד.
25 שנים היא מנהלת את הגן שלה בבניין סמוך לחוף מציצים בתל אביב. היא גרה, בדמי מפתח, בחדר וחצי מעל לגן, כפי שעשתה רעיה, הגננת שתפעלה אותו לפניה ועובדת בשיטה שייבאה קודמתה מאיטליה, המתבססת על אהבה, יצירה ומתן כבוד לילד.
25 שנים נאבקת נעמי לשמר את ערכיה כגננת ומחנכת ולהעניק לילדים אהבה שאינה תלויה בדבר - למרות שבמשך השנים ההורים מתייחסים אליה יותר ויותר כאל שמרטף בשכר גבוה.

הספר מתרחש כולו לאורך שנה אחת, שנת החמישים לחייה - שנה סוערת של אי וודאות ואנו מיטלטלים איתה בתוך הסערה שמשתוללת סביבה. נעמי נמצאת במשבר אישי לא קל - מתמודדת עם הבדידות שבחייה, עם בנה הרחוק והמרוחק ממנה, עם הקשיים הכלכליים באחזקת הגן - וכאילו כל זה לא מספיק, נעמי מגלה שאדריכל זחוח רכש את הבניין שלה ומצפה שתתפנה ממנו עד סוף השנה.

יש משהו אמיתי במושג "משבר גיל החמישים" - הגוף מתחיל להשתנות ולעיתים לזייף, מסקנות לגבי חייך מתחילות להתגבש, אי אפשר להתעלם מכל התקוות והכעסים שצריך לשחרר. יש צורך בשינוי מחד וצורך להאחז במה שיש מאידך. לנעמי יש את הגן ובו היא נאחזת. היא נפלאה, נעמי - חולמת, מבולבלת, אוהבת, חומלת, לוחמת ומעל לכל - שורדת. אי אפשר שלא להתאהב בה. אני התאהבתי.
 

מה אומר על ישי שריד - אני לא מבינה איך הוא עושה את זה - זה הספר השלישי שלו שאני קוראת - כל אחד בסוגה אחרת, וכל אחד פנינה. השילוב הזה של אדם שיודע לספר סיפור וכותב מוכשר בו זמנית, הוא מרשים ולאחרונה לא כל כך טריוויאלי - אבל היכולת שלו להמציא את עצמו כל פעם מחדש - זה כבר מפעים ממש.
מבחינתי, שריד כבש את מקומו בצמרת הכותבים הישראליים.

גן נעמי - ישי שריד (2013)
הוצאת עם עובד - ספריה לעם
260 עמ'

 

ועוד תודה גדולה אחת
מודה בהתרגשות לרבקה פיקסלר המופלאה שקראה את התלהבותי משריד וככה סתם, ללא תמורה, שלחה אלי את הספר הביתה - לאהוב אותו, לשמור אותו ולהוקיר אותו.
זה בכל פעם מרגש אותי מחדש, הנדיבות הזאת של אחוות אוהבי הספר -
מבטיחה להעביר את זה הלאה.
תודה רבה רבקה יקרה.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קליספרה אלא אם צויין אחרת