33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 56] – ט"ז אדר תשע"ז - מסילת ישרים / הרמח"ל – פרק י"ד – בחלקי הפרישות

 

פרק י"ד – בחלקי הפרישות

 

 

"חלקי הפרישות הראשיים שלושה. כי הנה יש פרישות בהנאות, פרישות בדינים, פרישות במנהגים.

הפרישות בהנאות הוא מה שהזכרנו בפרק הקודם, דהינו שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח [יחייב]. ודבר זה יקיף על כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים, והינו: במאכלות, בבעילות, במלבושים, בטיולים, בשמיעות, וכל כיוצא בזה, רק בימים שהעונג בהם מצוה [כגון: שבתות וימים טובים].

והפרישות בדינים הוא להחמיר בהן תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה אפילו שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חמרו קלו, ולהחמיר בספקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם. וכבר בארו לנו חז"ל (חולין לז, ע"ב), מאמר יחזקאל: "הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה. ולא בא בפי בשר פיגול" (יחזקאל ד, יד) – "שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם [משום רבי נתן אמרו, שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה (חולין מד, ע"ב)] ולא אכלתי מבשר כוס כוס" [כוס כוס – היא בהמה מסוכנת, שממהרים את השוחט לשוחטה קודם שתצא נשמתה]. והנה כל זה מותר הוא מן הדין ודאי אלא איהו דאחמיר אנפשיה. וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על כל ישראל, לפרושים שיש להם להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו ומן הדומה לדומה. וכן אמר מר עוקבא (שם קה): "אנא בהאי מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאלו אבא כד אכל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר כי השתא, ואנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתא אכילנא", ובודאי שאין פסק ההלכה כמו שהיה אביו עושה, שאם לא כן לא היה מר עוקבא עושה נגד זה, אלא שאביו מחמיר היה בפרישותו ולכך היה מר עוקבא קורא עצמו חלא בר חמרא, לפי שלא היה פרוש כל כך כמוהו [דהיינו, לא הרגיש פחד בנפשו מאיסור בשר בחלב כמו שאביו היה מרגיש].

והפרישות במנהגים הוא ההתבודדות וההיבדל מן החברה המדינית [חברת האנשים העוסקים בעניני העולם הזה], לפנות ליבו אל העבודה [עבודת השם] וההתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר [להתרחק מכל בני אדם, כולל תלמידי חכמים ובני תורה], שכבר אמרו ז"ל (כתובות יז, ע"א): "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", וכן אמרו (מכות י): "חרב אל הבדים ונואלו" (ירמיה נ) – "חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה", אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללמודו או לפרנסתו ויתבודד אחר כך להידבק באלקיו ולהשיג דרכי היושר והעבודה האמיתית. ובכלל זה – למעט בדיבורו [בדיבורים המותרים] ולהיזהר [לגמרי] מן השיחה בטלה ושלא להסתכל חוץ מארבע אמותיו [שלא יראה דברים המבטלים אותו מהתורה ויסיחו דעתו] וכל כיוצא בזה מן הענינים שהאדם מרגיל את עצמו בהם עד שנשארים לו בטבע אל תנועותיו [פעולותיו].

והנה שלושת החלקים האלה, אף על פי שאמרתים לך בכללים קצרים, הינך רואה שהם כוללים פעולות רבות מפעולות האדם, וכבר אמרתי לך שהפרטים – אי-אפשר לימסר כי אם לשיקול הדעת, להישיר אותם על יושר הכלל ואמיתו". עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

רבינו הרמח"ל הקדוש מחלק את מידת הפרישות לשלושה חלקים ראשיים:

א. פרישות בהנאות.

ב. פרישות בדינים.

ג. פרישות במנהגים (בהתנהגות).

 

בעזרת השם יתברך, ננסה לבאר כל חלק:

 

החלק הראשון: פרישות בהנאות –

על חשיבות הפרישה מההנאות (גם המותרות עפ"י התורה), הרחבנו את הלימוד, בפרק יג' (שיעור 55)- 'בבאור מידת הפרישות'. (וטוב לחזור גם על הלימוד בעניין: 'מנוחה אמיתית מהי?', משיעור 54).

בע"ה, נסכם מעט מן הדברים:

מנוחה אמיתית מהי? כדי לקבל את התורה, בשביל שתהיה נינוח, אתה צריך ללמוד לשבור את הגוף: ליטול מעצמך את רוב הנוחיות, להמעיט בכל התענוגות, ואם למרות כל זה אתה לא תישבר ותמשיך ללמוד ותשאר במנוחה – זוהי המנוחה שעל ידה תהיה מסוגל ללמוד תורה!

אדם שלא מטריד אותו שום דבר ממנוחתו והוא לא תלוי בהרבה דברים – אדם כזה יכול להגיע למדרגה של לימוד תורה בלי שום בעיה.

מה עוקר את האדם מלימוד התורה: דאגת הפרנסה, דאגה לילדים, דאגת הקיום, או ענייני נוחיות גשמיים.

איך יצליח אדם לבוא להשתלמות כזאת, להיות מושלם למנוחה כמו שאמרנו, כדי שיוכל ללמוד תורה?

יש רק דרך אחת שתוביל אותו למנוחה השלימה (מנוחת הנפש): כשהוא ישים לנגד עיניו תמיד רק תכלית אחת, כלומר, לסמן מטרה והיא התכלית עבורו, ולא יסתכל על דבר מלבד אותה תכלית.

ועל זה אומר רבינו יונה (וגם רבינו הרמח"ל במסילת ישרים, פרק א'): אחרי שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו כל ימי חייו, כי על כן ימצא תמיד במצב אחד מכוון לאותה תכלית. (עכ"ל). אדם כזה, שנמצא תמיד במצב אחד, אצלו לא תיתכן שבירה ולא הטרדה. אדם זה שום דבר לא ישבור אותו כי הוא עוד לא הגיע למטרה והתכלית, והוא דבק בה ולא יזיזו אותו שום מונעים ממנה.

 

החלק השני: פרישות בדינים –

אכילת דבר שהורה בו חכם (שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו (רש"י):

הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' קטז, ס"ז) כתב: "בהמה שהורה בה חכם מסברא, ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה". מקור דין זה הוא במכילתין (חולין, לז ע"ב, ולהלן מד ע"ב) בביאור מאמר יחזקאל הנביא (ד, יד): "ואומר אהה ה' אלהים, הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל", וביארו בגמרא שמה שאמר "ולא בא בפי בשר פגול" היינו "שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם".

ונבלה וטרפה לא אכלתי -

שלא אכלתי בשר כוס כוס (בהמה מסוכנת שממהרים את השוחט לשוחטה קודם

שתצא נשמתה).

  - ולא בא בפי בשר פיגול

שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום ר' נתן אמרו, שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.

 

הרשות לכולם להחמיר:

כותב האו"ה (כלל נז, סעיף טו): "אם רצה להחמיר על עצמו, שלא לאכול מבהמה ועוף או מכל דבר שנשאל לחכם או מתבשיל שנפל או שנמצא בו איסור בכלי שני או בכלי ראשון ויש שישים, או בשר אחר גבינה באותה סעודה, ומכל כהאי גוונא, מכל דבר כיעור הרשות בידו, וגם אמרו בהמה שהורה בה חכם, בעל נפש לא יאכל ממנה, וכן כתב מהר"ם וכל אדם יכול לגדור ולהתקדש עצמו אף במותר לו ואין זה כמוסיף על התלמוד ומביא ראיה, וגם מצוה היא כמו שדרשו רז"ל מהפסוק (דברים יד, ב): "כי עם קדוש אתה לה' אלהיכם".

מדברי האו"ה עולה שיכול אדם להחמיר ולהימנע מאכילת דבר המותר או מאכילת דבר שנפסקה הלכה לגביו, כגון כשיש שישים או בכלי שני, יכול האדם להחמיר על עצמו ולהימנע מאכילתו. כמו כן, כתב האו"ה בשם מהר"ם שכל אדם יכול לגדור ולהתקדש.

בשו"ת מור ואהלות (להגר"א פוסק זצ"ל, אוהל ברכות והודאות סי' מג) כתב, שההיתר להחמיר הוא בכל מקום שיש חזקת איסור, כגון ספק בשחיטה. אולם מדברי האו"ה נראה שאפילו אין חזקת איסור גם כן יכול להחמיר.

מלשונו של האו"ה נראה שאינו מבחין בין מקרה שאסור דינית או שישנה דעה האוסרת, לבין מקרה שהדבר נראה רק ככיעור בעיני האדם; בכל המקרים – הרשות בידו לאסור.

כסברא זו כתב גם הספר (ראשית חכמה פרק טו), שכל אדם צריך להידמות ליחזקאל הנביא, שלא אכל דבר, שהורה בו חכם. ואם יש דבר, שנחלקו בו האחרונים הרי בודאי, שיחזקאל הנביא לא היה אוכל ממאכל זה, ועל כן ראוי לכל אחד להחמיר בכל דבר שיש בו חשש איסור.

וכפי שכותב הרמח"ל: "הפרישות בדינים הוא להחמיר בהן תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה אפילו שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חמרו קלו, ולהחמיר בספקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם".

 

החלק השלישי: הפרישות במנהגים –

אמרו ז"ל (כתובות יז, ע"א): "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות":

תנו רבנן (כתובות טז ע"ב – יז ע"א): כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי היתה חיגרת או סומא, אומרין לה, כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה (שמות כג, ז): מדבר-שקר תרחק! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו! מכאן אמרו חכמים: 'לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות'.

בפרקי אבות (א, משנה טו) שמאי אומר: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" – אם כן, שמאי מודה, שקיים היתר לשקר כלשהו לצורכי שלום. וכך גם נהג הקב"ה ברוב חסדיו, כשאמר לאברהם (בראשית יח, יג): "למה צחקה שרה לאמור האף אומנם אלד ואני זקנתי", כאשר האמת היתה (בראשית יח, יב): "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה-לי עדנה ואדוני זקן" – שינה הקב"ה בשביל השלום.

ועוד נבאר:

הביאו ראיה לדברי בית הלל ממקראות שלמים, במסכת יבמות (דף סה ע"ב):
"ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: (בראשית נ') אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. רבי נתן אומר: מצוה, שנאמר: (שמואל א טז, ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וגו' (ויֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי). דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: (בראשית י"ח) ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי".
אלא שיכולים בית שמאי לחלוק ולומר שאכן יעקב ציוה לפני מותו, כפי שאמנם איתא בספר "מלחמות בני יעקב" הוא ספר הישר המוזכר ברמב"ן (בראשית לד, יג). ושלא נצטוה שמואל אלא משום הסכנה. ושהרי גם על עצמה אמרה שרה (בראשית יח, יב) אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, ואין לתלות בדקדוק ההבדל בין לשון זיקנה שאמרה שרה על אברהם לבין לשון בלייה שאמרה על עצמה. משום כך גם לבית הלל צריך לפרש שהשינוי אינו בכך ששרה דיברה על אברהם ולא על עצמה. אלא שלשון "ואדוני זקן" המכובד הזכירה שרה על אברהם, ואילו על עצמה אמרה: "אחרי בלותי" בלשון בלאי וכיעור. ואילו ה' אמר לאברהם כאילו על עצמה אמרה שרה "זקנתי" בדרך כבוד, ולא הזכיר חלילה על אשתו שום לשון בלאי וכיעור, וממש כשיטתם: כיצד מרקדין – כלה נאה וחסודה!

 

ונחזור לברייתא ונראה מהי תשובת בית הלל לטענת בית שמאי: "והתורה אמרה: (שמות כג, ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"?
ודבריהם: "הוי אומר: ישבחנו בעיניו" – זוהי תשובתם. שאין הפירוש ישבחנו בעיניו של הקונה, אלא של המשבח! וכמו שאמרו בהמשך: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" – פירוש, דעת המשבח צריכה להיות מעורבת עם דעת הקונה ולראות את שבח המקח כפי ראות הקונה – שיפה המקח בעיניו, שאילולא כן לא היה קוניהו.
שכן, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי (מסכת אבות פרק ב משנה ח), והוא שאמר: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם (שם משנה ט), כלומר שעין טובה בכלל לב טוב היא, ומי שלבו טוב יראה הכל בעין טובה! וכשמשבח הוא את הכלה, לא שקר בפיו אלא אמת לאמיתה. וכדברי רבי ישמעאל על אותה כלה שחשבוה לכעורה לפני שייפוה, במסכת נדרים (דף סו ע"א): "בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן".

אם כן, אומר הרמח"ל, שכבר אמרו ז"ל (בכתובות יז, ע"א): "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", ובתנאי שיפנה לבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי, ככתוב (פרקי אבות א, משנה טו): "עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

וכפי שבארנו לעיל, הפרישות היא לא מן הבריות, אלא מכל דבר כיעור. כלומר לנהוג מנהגי חסידות (וכמו שאמר הרמח"ל בתחילת פרק ג'- "הפרישות היא תחילת החסידות").

 

וכיצד ינהג האדם?

ייבדל ויתרחק מחברת האנשים, העוסקים בעיני היום יום (החברה המדינית), ויתחבר עם הטובים זמן מה שיצטרך ללימודו או לפרנסתו, ימעט בדיבורו (בדיבורים המותרים) לצורך פרנסתו ועיניניו (שהם לא בדברי-תורה).

ויזהר משיחות בטלות ויתבודד אח"כ להידבק באלקיו ולהשיג דרכי היושר והעבודה האמיתית - ועל זה אומר רבינו יונה (וגם רבינו הרמח"ל במסילת ישרים, פרק א'): אחרי שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו כל ימי חייו, כי על כן ימצא תמיד במצב אחד מכוון לאותה תכלית.

 

אמן, כן יהי רצון!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

  יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת