44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מצב שמפניה

הוא מצב שמשהו רוחש בך ומחפש מוצא כדי לצאת החוצה. הבלוג הזה נולד כדי להיות חולץ פקקים - לשחרר את התסיסה הזאת לאוויר העולם. אז בבקשה קחו לכם כוסית ושתו איתי לחיים!

"הר לא זז" - בית לסין

15/03/2017

את הידע שלי על התרבות היפנית רכשתי רובו ככולו מספרה הקורע של שפרה הורן - "חוויה יפנית" בה היא מתארת בלשון משעשעת להפליא על חוויותיה כמערבית שחיה ביפן - תוך כדי קריאת הספר, בין מתקפת צחוק אחת לשנייה, הרגשתי כמו צופה באומה של חייזרים.

אבל לשמחתי העולם לא צר אופקים כמוני. התרבות היפנית אהודה, מוכרת ונמכרת בעולם המערבי יותר ויותר.
סופרים כמו הוריקמי, יושימורה, יושימוטו - בימאים כמו קורוסאווה, קיטיאנו, וכמובן מיאזאקי אבי האנימה - האנימציה היפנית הפכו את התרבות היפנית נגישה לעולם בכלל ולבן הפרטי שלי ובפרט. איכשהו הצלחתי לגדל יורש קצר שמשחק משחקים יפניים, מאזין למוזיקה יפנית ויכול לומר ביפנית שוטפת: "הרחפת שלי מלאה בצלופחים" - באמת שאין לי מושג למה דווקא את המשפט הזה - אבל אומר angel

מאז תום מלחמת העולם השנייה ניכרת חדירה של התרבות היפנית אל התרבות המערבית. בספרות - אנו רואים נטייה לכתוב בשפה רזה יותר ומדוייקת. במוזיקה - הקריאוקה שאנחנו מכירים כקריוקי, באוכל - אוכל יפני, בעיקר הסושי, שהפך חלק אינטגרלי מסל המזון המערבי. המאנגה - הקומיקס היפני - והאנימה - האנימציה היפנית - שולטים בתחומם, אפשר לראות את עיקרי הארכיטקטורה היפנית הגיאומטרית והנקייה ברחובות, ואת האופנה שמתאפיינת בקו אוונגרדי ובחומרים מיוחדים על המסלולים.
ההצגה "הר לא זז" שמעלה בית לסין - היא הסיבה שלשמה התכנסנו כאן. מדובר במחזה שהוא סוג של אינטרפטציה שעשה המחזאי, גלעד עברון,  לסרטו עטור הפרסים של קורוסאווה - "קאגמושה" משנת 1980.


מאת: גלעד עברון
בימוי:עירד רובינשטיין
תפאורה: פולינה אדמוב
תלבושות: מאור צבר
מוסיקה: רועי ירקוני
תאורה: זיו וולושין
תנועה: עמית זמיר
הדרכת קרבות במה: אורי בוסתן
שחקנים: נמרוד ברגמן, דניאל ברוסובני, יעל וקשטיין, יורם טולדנו, מאיר טולדנו, עמית מורשת, שאדי מרעי, מעין רחמים, אמיר שחם, עומר עציון
 

הימים - ימי הביניים. יפן מחולקת לשבטים - בראש שבט טאקדה עומד ה"הר" - דמות רבת כוח ועצמה שחלומה לכבוש את קיוטו ולהפוך את טאקדה לשבט החזק ביפן. באחד הקרבות בעמק נפגע ה"הר" ועל ערש מותו הוא 'מצווה את צוואתו' - הסמוראים מבקשים לשמור על מותו בסוד למשך שלוש שנים - הוא דורש מהם לעזוב את חלום קיוטו - להתבצר ולשמור על הבית.

ארבעה אנשים יודעים את סוד מותו ושמעו את צוואתו.
הראשון: אחיו של ראש השבט, נמרוד ברגמן, הוא זה שמייצג את המסורת וחשוב לו למלא את רצונו האחרון של המנהיג האהוב. השני, שר הצבא,  עומר עציון/טל דנינו, פוליטיקאי אופורטוניסט שטובת השבט מתאימה לו רק כשהיא הולכת יד ביד עם טובתו האישית. השלישי -  מדריכו-חונכו של הגנב, דניאל ברוסובני, הוא למעשה דבר השבט, נאמנותו למסורת היא ללא תנאי והוא לא שוכח מי האדם שעומד מולו אף לא לרגע, גם כשנדמה שכולם מוקסמים והאחרון - בכורו המורד של ה"הר", שאדי מרעי - הוא זה שאמור לקחת את המושכות אחרי מות השליט, לפחות עד שהבן של האישה הראשונה יגדל מספיק כדי לקבל את המלוכה - כמובן שצוואת האב לא מקובלת עליו.

האח מוצא כפיל - יורם טולדנו, גנב קטן - הם חוטפים אותו ומאמנים אותו להיות כפיל ראוי. הם רוצים שישחק כל כך טוב את ה"הר", כך שלא רק העם יאמין אלא גם באי הארמון - אשתו הראשונה יעל ווקשטיין ובנו הצעיר עמית מורשת - שהם בעלי הפוטנציאל לעלות על התרמית - ישתכנעו שבהר מדובר. מרכיבה על הסוס, הם מציעים לגנב להמנע - ולא רק. כל סוגי הרכיבה לא רצויים - כי אין מצב שהסוס, לא יזהה שהאדם שיצא למלחמה אינו האדם שחזר ממנה.

 הגנב בחור מוכשר וערמומי - הוא לומד מהר ונכנס לתפקיד בצורה מושלמת והסביבה מגיבה בהתאם. הבעיה היא שהוא כל כך נכנס לתפקיד עד שהוא מאבד את הגבול שבין השליט לגנב - הוא שוכח שהוא משחק - וזה בעייתי כי על פי תנאי הצוואה ל"חוזה" יש תאריך פקיעה מוגדר, שלוש שנים, אז ישוחרר הגנב לדרכו.

יורם טולדנו עושה תפקיד מופלא כגנב, כשליט וכשחקן. הוא עובר טרנספורמצייה מול עיני הקהל, ולב הקהל יוצא אליו. הבימוי של עירד רובינשטיין כל כך מוקפד ומדויק שנראה כי יפני ביים את המחזה. הבמה של פוליאנה אדמוב כמו לקוחה מעולם האנימה - שלושה מסכים נעים על צירים לכיוונים שונים. הזזתם מייצרת מרחבים שונים שמתמלאים בתוכן בעזרת עבודת התאורה המבריקה של זיו וולשין. הוא זה שמקים את התפאורה לתחייה - תוך שימוש בשחקנים שעל הבמה. הכריאוגרפיה של עמית זמיר וריקוד החרבות שביים אורי בוסתן מייצרים בעזרת המסך והאור "בלט של צלליות". ממש כמו ציורי דיו בסרט אנימה ישן - נפלא ממש.
את האווירה משלימים התלבושות שעיצב מאור צבר, שימוש חכם באופנה יפנית כדי לעורר אשלייה של בגדים יפניים מסורתיים, וכמובן, איך אפשר בלי המוזיקה של רועי ירקוני.

הסיפור הזה, של אדם מן השורה שמוצא את עצמו בתפקיד מנהיג, הוא נושא מאוד אהוב בתיאטרון ובקולנוע - כאשר הסיפור מורכב כמעט תמיד מהשילוש הקדוש:
התפקיד עושה את האדם למי שהוא.
אלה שיודעים ותמיד ינסו לנצל את המצב לטובת האג'נדה שלהם או סתם לטובתם האישית,
המציאות טופחת על פניו של המתחזה כאשר הוא צריך להפרד מהדמות ששיחק.

גם במחזה שלנו - הכל מתכנס לדקה הזאת שבה המציאות טופחת על פניו, כשהמסך יורד וההצגה נגמרת וצריך לחזור למי שהיית קודם.

הצגה מרהיבה, חכמה, מעניינת ויפה לעין. לשמחתי החשש שאתקשה להתחבר למחזה שמתרחש ביפן התבדתה - ויש שם קושי. התרבות היפנית דורשת איפוק ושליטה, הצופה המערבי יכול לחוש ממש אי נוחות בין הסערה הרגשית והייצרית שמציג הסיפור לבין המתרחש על הבמה. המחזה דרמטי, ייצרי - ראשיתו באובדן מסוג אחד והוא ממשיך באובדן דרך - הוא עוסק במאבקי ירושה, בניגודי אינטרסים, באהבה כל אלה דורשים זיקוקי דינור על הבמה - עירד רובינשטיין מצליח להדריך את שחקניו לתחום את כל הסערה הזאת ולשחק מינימליסטי, הבעה קפואה, לשון מדודה, הכל רזה, קטן ועצמתי. האופנוען למשל התקשה מאוד לדלג על הפער הזה. לי זה יותר הצליח - מסתבר שהתרבות היפנית הצליחה לגעת גם בי למרות שאני לא סובלת סושי wink

מומלצת מאוד.
 

תודתי לרוחלה על התובנה האחרונה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קליספרה אלא אם צויין אחרת