33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 55] – ד' אדר תשע"ז - מסילת ישרים / הרמח"ל – פרק י"ג – בבאור מידת הפרישות

 

פרק י"ג – בבאור מידת הפרישות

 

"הפרישות [אף מדבר מותר פורש, להחמיר על עצמו (רש"י)], היא תחילת [השלב הראשון של] החסידות [חסידות, פירוש שכל מעשיו לשם שמים (הר"ן -  רבי ניסים בן רבי ראובן גירונדי), ורבי גרשון אומר: ולי נראה לפרש דהינו ויתורו עם חבריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו (רבי גרשון שאול יום טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין, בעל "התוספות יום טוב")]. ותראה שכל מה שבארנו עד עתה [זהירות, זריזות ונקיות] הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק [מי שמקיים את כל החובות המוטלות עליו, נקרא צדיק], ומכאן ולהלאה הוא לשיהיה חסיד.

ונמצא הפרישות עם החסידות הוא כמו הזהירות עם הזריזות, שזה בסור מרע [זהירות, נקיות ופרישות] וזה בעשה טוב [זריזות וחסידות]. והנה כל הפרישות הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כ): "קדש עצמך במותר לך" [לפרוש גם מדברים שמותרים לך, ואין בהם חשש איסור כל שהוא, ובאמצעות כך להתקדש ולהתעלות. הרמב"ן מכליל עקרון זה במה שנאמר במקרא בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב): "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם"], וזאת היא הוראתה [משמעותה] של המילה עצמה פרישות, רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והינו שאוסר על עצמו דבר התר, והכונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו [שלא יעבור על האיסור עצמו]. והענין, שכל דבר [של היתר] שיוכל להיולד [לבוא בעקבותיו] ממנו גרמת רע [אף בעתיד היותר רחוק] אף על פי שעכשיו [באופן מידי] אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש [שאינו חלילה איסור מדאורייתא או מדרבנן], ירחק ויפרוש ממנו.

והתבונן ותראה שיש כאן שלוש מדרגות, יש האיסורים עצמם [מדאורייתא]  ויש סיגותיהם [מדרבנן], והם הגזרות והמשמרות שגזרו חז"ל על כל ישראל, ויש ההרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות להיות כונס בתוך שלו [מבלי שיבוא על חשבון זולתו] ובונה גדרים לעצמו [כלומר, כל אחד לפי ענינו ובמה שהוא משער שהוא עלול להכשל בו], דהינו: להניח מן ההתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם, כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול.

ואם תאמר: מנין לנו [שרשאים אנו] להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חז"ל (ירושלמי נדרים פרק ט הלכה א) אמרו: "לא דיך מה שאסרה תורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים?", והרי מה שראו חז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת [לתורה] כבר עשוהו ומה שהניחו עתה להתר הוא מפני שראו היותו ראוי להתר ולא לאיסור, ולמה נחדש [נמציא] גזרות אשר לא ראו הם [בחכמתם] לגזור אותם? ועוד שאין גבול לדבר הזה, ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל, וחז"ל (ירושלמי קדושין פרק ד) אמרו, שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימנו [ממנו], אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול [כלומר: היה מותר לו מצד הדין והיה באפשרותו להשיג, ויכול היה להביא לו תועלת], ואסמכוה אקרא [על הכתוב] (קהלת ב, י): "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם" [ופירש"י: "לא אצלתי" – לא רחקתי ליבדל מהם] – התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח, והזהירו עליו חז"ל. הוא מה אמרו (תורת כהנים): "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב (פרשת קדושים)) – "פרושים תהיו" [הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה (ויקרא כא): "אשה זונה וחללה" וגו' – "אני ה' מקדשכם" (שם), "קדושים יהיו... אשה זונה וחללה" וגו' (רש"י)].

עוד אמרו (תענית יא): "כל היושב בתענית נקרא קדוש קל-וחומר מנזיר" [בשביל שמתוך כך מתמרקין עוונותיו שמתענה (רש"י)]. עוד אמרו (פסיקתא): "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג), "זה חזקיהו מלך יהודה, אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום והיו ישראל מלעיגין ואומרים: זה מלך?". עוד אמרו (כתובות קד, א) ברבנו הקדוש, שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו ואמר: "גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי" [בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי יצתה בת-קול ואמרה (ישעיהו נז, ב): "יבוא שלום ינוחו על-משכבותם הולך נכחו" (פירש"י: ואחר כך ינוחו צדיקים על משכבותם, הולך נכחו – בדרך ישרה)]. עוד אמרו (ביארו התוספות): "עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו" [אף שאין בהם איזה 'איסור', כי שני דברים אלו הם תרתי דסתרי אהדדי, ועל כן גם אם יקיים האדם כל מצוות התורה לא יוכל בשום אופן להתעלות ולזכות לקדושה כאשר הוא שקוע בתאוות הבלי העולם הזה (הרב אברהם אלימלך בידרמן שליט"א, מתוך ביאור פרשת שמיני)]. הן כל אלה מאמרים מורים בפרוש צורך הפרישות והחובה בו. אמנם על כל פנים צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה. [ומצינו בתוספות (תענית יא, א): אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. וקשיא דאמרינן בפ' החובל (ב"ק דף צא: ושם) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ויש לומר דודאי הוי חוטא כדאמרינן הכא מקל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מיין וכו' אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור כדאמרינן (סוטה דף ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה. אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתב תעניתא לתעניתיה, ומצינו במסכת תענית (יא, ב): והאמר ר' אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו (ופירש התוספות: והא אמר לעיל שנקרא קדוש כלומר שהיושב בתענית נקרא קדוש)  שנאמר (הושע יא, ט): "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה ר''ל אמר נקרא חסיד שנאמר (משלי יא, יז): "גומל נפשו איש חסד" (חסיד), ופירש התוספות: שגומל חסד לנפשו שאינו מתענה שנקרא חסיד].

אך הענין הוא, כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים [חשובים] יש בדבר, יש פרישות שנצטוינו בו [מי שכבר השיג הזהירות, הזריזות והנקיות, חייב הוא בכל ענייני הפרישות ומי שעדיין לא הגיע לדרגת הנקיות, ראוי לו לפרוש מדברים שהוא עלול להכשל בהם] ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי היכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז): "אל תהי צדיק הרבה" [כשאול שדימה להיות צדיק וריחם על הרשעים: ואל תתחכם יותר לדון ק''ו של שטות ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה וכו' (רש"י)].

ונבאר עתה הפרישות הטוב ונאמר, כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות, והתאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם וקרבת דעתו אל הרעות [העבירות שיסודם בהנאה ובתאוה], יתברר בהכרח שכל מה שיוכל האדם להימלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו [שיעשה לעצמו גבול נוסף, כדי להתרחק מעניינים היכולים להוביל לרע], כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם, כי הנה אין לך תענוג עולמי [ענייני העולם הזה, עולם החומר] אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו [בעקבותיו, ולפעמים לא מורגש (מסתתר מתחת לעקבו)], דרך משל, המאכל והמשתה כשנוקו מכל איסורי האכילה הנה מותרים הם, אמנם מילוי הכרס מושך אחריו פריקת העול ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר מינים רעים, כל שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבוע מאכילה ושתיה [וזו עצת הרמב"ם: לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא כְּרֵסוֹ אֶלָּא יִפְחֹת כְּמוֹ רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם  בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן אֶלָּא מְעַט וּמָזוּג בְּיַיִן. וּכְשֶׁיַּתְחִיל הַמָּזוֹן לְהִתְעַכֵּל בְּמֵעָיו שׁוֹתֶה מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת. וְלֹא יַרְבֶּה לִשְׁתּוֹת מַיִם וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן. וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּבְדֹּק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא יִהְיֶה צָרִיךְ לִנְקָבָיו. לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁיֵּלֵךְ קדֶם אֲכִילָה עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם. אוֹ יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ אוֹ יִתְיַגֵּעַ בְּיֶגַע אַחֵר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יְעַנֶּה גּוּפוֹ וְיִיגַע כָּל יוֹם בַּבֹּקֶר עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם וְיִשְׁקֹט מְעַט עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ וְאוֹכֵל. וְאִם רָחַץ בְּחַמִּין אַחַר שֶׁיָּגַע הֲרֵי זֶה טוֹב וְאַחַר כָּךְ שׁוֹהֶה מְעַט וְאוֹכֵל. (משנה תורה לרמב"ם-ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק רביעי, ה"ב)], הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו יכאב לו וירגיש מאוד [ויפסיד את המנוחה האמיתית, כי מי שרוצה לזכות במנוחת-הנפש ימעיט במנוחת-הגוף (שהן ההנאות והתאוות) כפי שלמדנו בשיעור 54], ומפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקנין לשיהיה שולחנו ערוך כרצונו [וכך חוזר אחורה בקניין המידות, ומתוך שמתעסק בעניני העולם הזה, נכשל ע"י הגורם הראשון של מפסידי מידת הנקיות והוא "הטיפול והטרדה העולמית"], ומשם נמשך אל העוול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה [ונופל עוד יותר ומפסיד את מידת הנקיות], ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפילה [ומפסיד את מידת הזהירות והזריזות], מה שהיה נפטר [מציל עצמו] מכל זה אם מתחילתו לא משך עצמו בהנאות אלה [כלומר: משך עצמו מעבר לצורך הבסיסי המחייב, לדוגמא: אם אכל רק כדי להחיות גופו ולא מעבר לזה, לא היה מגיע לבחינת: וישמן ישורון ויבעט]. וכענין זה אמרו בענין בן סורר ומורה (סנהדרין עב): "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא [את התענוגות שהורגל בהם], ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם [שודד] את הבריות" [בן סורר ומורה חייב מיתה (דברים כ"א, י"ח-כ"א) אם בהכנסו לגיל מצוות, או זמן קצר לאחר מכן, גנב בשר ויין מאביו ואכלם. אף שאין מעשים אלו כשלעצמם חמורים עד כדי עונש מוות נגזר עליו עונש זה משום החשש שהוא ימשיך ויתדרדר עוד יותר, עד כדי מעשים חמורים אמיתיים]. וכן על ענין הזנות אמרו (סוטה ב): "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" [שהיין מביא לידי קלות ראש (רש"י), והיין הוא זה שגרם לקלקולה, והיינו פרישות מדבר היתר, הגורר בעקבו עבירה].

ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הנצל מיצרו ["כי בתחבולות תעשה-לך מלחמה ותשועה ברב יועץ" (משלי כ"ד, ו)], כי כיון שבהיותו בעסק העברה, קשה עליו לנצחו ולכבוש אותו [כי 'לפתח חטאת רובץ', ומשפתח ליצר פתח, היצר נכנס ושולט על האדם וקשה במצב זה להתגבר עליו], על כן צריך שבעודנו רחוק ממנה [מהעברה, כי עדיין לא מתאווה אליה] ישאיר עצמו רחוק [ונאמר (במדבר טו, לט):"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", ופרש"י - הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה (קונטרס בריתי שלום, הרב דוד פרור, פ"א, סיבות החטא, שמירת העינים)], כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה [כי אין לו (ליצר) פתח]. הנה הבעילה עם אשתו מותרת היא התר גמור, אמנם כבר תקנו (חז"ל) טבילה לבעלי קריין (לבעלי קרי) (ברכות כב), שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים, לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של האדם התאוה הזאת, ומשם יכול לימשך אל האיסור, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קז, א): "אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, מרעיבו – שבע" [שהמשביע אברו בתשמיש - רעב ומרבה תאוה (רש"י)]. ולא עוד, אלא שאפילו בשעה הראויה והעת ההגון, אמרו על רבי אליעזר (נדרים כ) שהיה מגלה טפח ומכסה טיפחיים ודומה למי שכפאו שד, כדי שלא להנות אפילו בשעת הנאתו. המלבושים וקשוטים [ממיני הבגדים] לא הזהירה התורה על יופיים או על תבניתם, אלא שלא יהיה בהם כלאיים [שעטנז – איסור מדאורייתא (ויקרא יט, יט; דברים כב, יא): שלא ללבוש בגד שבו ארוגים צמר ופשתן ביחד לאריג אחד] ויהיה בהם ציצית, ואז כולם מותרים [כמובן, שיעמדו גם בכל גדרי הצניעות: שלא יהיו שקופים, בצבעים נועזים, ויכסו את הגוף, כמבואר ב"שלחן ערוך", וכן כתוב (דברים כב, ה): "לא-יהיה כלי-גבר על-אשה ולא-ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת יהוה אלהיך כל-עשה אלה"]. אמנם מי לא ידע שמילבישת הפאר והרקמה תימשך הגאוה, וגם הזנות, יגבול בה, מלבד הקנאה והתאוה והעושק הנמשכים מכל מה שהוא יקר על האדם להשיגו. וכבר אמרו ז"ל (בראשית רבה פרק כב): "כיון שרואה היצר, אדם שתולה בעקבו, ממשמש בגדיו, ומסלסל בשערו, אומר: זה שלי".

הטיול [בילוי הזמן] והדיבור [שלא בדברי תורה] אם אינו בדבר איסור ודאי דין תורה מותר הוא, אמנם כמה ביטול תורה נמשך ממנו? כמה מן הלשון הרע? כמה מן השקרים [כפי שבארנו בשיעור 50], כמה מן הליצנות? [ועל הסכנות שבליצנות למדנו בשיעורים: 34-36] ואומר (משלי י, יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע" [המרבה דברים מביא חטא (רש"י), "וחושך שפתיו משכיל" (ופרש"י: וחושך שפתיו הוא המשכיל)].

כלל הדבר: כיון שכל עניני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה להימלט מהם, ומי שירבה להרחיק מהם [ירבה במעשי הפרישות בפועל ממש]. זהו ענין הפרישות הטוב שלא יקח מן העולם [מהנאות העולם הזה] בשום שימוש שהוא משתמש ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטיבעו אליו [שלא ירגיש חסר או סובל]. הוא מה שהשתבח רבי במאמר שזכרתי, שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל, ושלחנו שלחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו, וכמאמרם ז"ל (עבודה זרה יא): "שני גויים בבטנך" – "זה רבי ואנטונינוס שלא פסק מעל שלחנם לא חזרת ולא קישות [קישוא] ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". וחזקיהו מלך יהודה כמו כן. ושאר המאמרים שזכרתי כולם מקיימים ומורים שיש לאדם לפרוש מכל מה שהוא תענוג עולמי [הנאה גשמית], למען לא יפול בסכנתו.

ואם תשאל ותאמר: אם כן אפוא, שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים, כמו שגזרו על הסיגות ותקנות שגזרו? הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם [חייבים הם] שיהיו צדיקים [כלומר, בעלי שלושת המידות: זהירות, זריזות ונקיות]. אך השרידים [היחידים] אשר בעם, החפצים לזכות לקרבתו יתברך ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם [כי אותם היחידים הזוכים לקרבת אלוקים מביאים השראת השכינה לעולם הזה, וממילא זוכים גם הסמוכים אליהם (הרב אליהו רוט זצ"ל)], להם מגיע לקיים משנת חסידים [וכותב הרמח"ל (בפרק יח): "הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו ז"ל (ברכות יז): "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו", ובעה"י נלמד על מידת החסידות בפרקים: יח-כ] אשר לא יכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה, כי בזה בחר ה', שכיון שאי-אפשר לאומה שתהיה כולה שוה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות, איש לפי שכלו, הנה לפחות יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו [חלק מן העם צריך להתנהג בה (במידת החסידות) (זכרון שאול, קונטרס מילי מעלייתא, עמ' קטו), כדי שיבואו אלה ויכפרו על אלה (ואינו ענין רק לכפרה על חטאים)], כענין שדרשו ז"ל בארבעה מינים שבלולב (ויקרא רבה ל): "יבואו אלה ויכפרו על אלה". וכבר מצאנו לאליהו זכור לטוב שאמר לרבי יהושע בן לוי במעשה דעולא בר קושב (ירושלמי תרומות פרק ח, ה"ד) כשהשיבו: "ולא משנה היא?" אף הוא אמר לו: "וכי משנת חסידים היא?".

אך הפרישות הרע הוא כדרך הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו [כלומר: פרישות נכונה], אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח [כל דבר שהוא מוכרח ופורש ממנו נקרא חוטא (זכרון שאול, קונטרס מילי מעלייתא, עמ' קטו)] וייסרו גופם ביסורין ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כב): "אסור לאדם שיסגף עצמו", ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): "כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים", וכן אמרו (תענית כב): "לנפש חיה" – "נשמה שנתתי בך החיה אותה", ואמרו (תענית יא): "כל היושב בתענית נקרא חוטא". והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה? [כלומר, אינו יכול לסבול את התענית] והלל היה אומר (משלי יא): "גומל נפשו איש חסד", על אכילת הבוקר [כי גומל חסד עם נפשו. ועל פת שחרית נאמר: טוֹב שֶׁהָאָדָם יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לֶאֱכוֹל פַּת שַׁחֲרִית (אֲרוּחַת בֹּקֶר). אוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא הַקְּדוֹשָׁה (בָּבָא קָמָא צב): שִׁשִּׁים אֲנָשִׁים רָצִים אַחֲרֵי מִי שֶׁאָכַל פַּת שַׁחֲרִית וְלֹא מַשִּׂיגִים אוֹתוֹ. וְעוֹד אָמְרוּ (בָּבָא מְצִיעָא קז): "שְׁמוֹנִים וּשְׁלֹשָׁה חוֹלָאִים תְּלוּיִים בַּמָּרָה וְכֻלָּן פַּת שַׁחֲרִית בְּמֶלַח וּשְׁתִיַּת מַיִם מְבַטְּלִים אוֹתָם", וְעוֹד אָמְרוּ: פַּת שַׁחֲרִית מַצִּילָה מִנְּזָקִים הַבָּאִים מֵהַשֶּׁמֶשׁ, וּמֵהַקֹּר, וּמֵהָרוּחַ, וְהָאוֹכֵל פַּת שַׁחֲרִית זוֹכֶה לְהַחְכִּים, לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד, וְזוֹכֶה בַדִּין, וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִים, וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וּמוֹצִיאָה אֶת הַקִּנְאָה וּמַכְנִיסָה אֶת הָאַהֲבָה"], והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל-וחומר מדיוקנאות המלכים (ויק"ר לד).

הרי לך הכלל האמיתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הרי ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו, הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן [ברור]. אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת, ולפי שכלו יהולל [ישובח] איש, כי אי-אפשר לקבץ כל הפרטים, כי רבים. ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם [ללמוד בבת אחת את כל הפרטים] אלא דבר דבר [פרט, פרט] בעתו". עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

"מנין לנו [שרשאים אנו] להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חז"ל (ירושלמי נדרים פרק ט הלכה א) אמרו: "לא דיך מה שאסרה תורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים?" –

מה יחס היהדות להנאה גשמית בעולם הזה?

היחס להנאה ביהדות הוא לכאורה בסתירה.

מצד אחד יש מקורות שמהם נראה שיש חובה להנות מן העולם הזה

חכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי נדרים פט): לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים? והרי מה שראו חכמינו ז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת וכבר עשוהו ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור, ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם? ועוד, שאין גבול לדבר הזה, ונמצא, אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל. וחכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי קדושין פד): שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (על הכתוב) (קהלת ב): וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם. וכן אמרו (תענית כב): "לנפש חיה", נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (שם יא): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשה. והלל היה אומר (משלי יא): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה לד).

מצד שני מצינו מקורות רבים בגנאי הנהנתנות
שנאמר (תורת כהנים): "קדושים תהיו", פרושים תהיו. עוד אמרו (תענית יא): כל היושב בתענית נקרא קדוש קל וחומר מנזיר. עוד אמרו (פסיקתא): "צדיק אוכל לשבע נפשו", זה חזקיהו מלך יהודה, אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מלעיגין ואומרים זה מלך?! עוד אמרו (כתובות קד): ברבינו הקדוש, שבשעת מיתתו שזקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. עוד אמרו (תנד"א כו): עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו. הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו.

בפרק זה (בבאור מידת הפרישות) דן הרמח"ל בשאלה זו ומתרץ שיש להנות מן העולם הזה רק מה שנחוץ לעבודת ה'!

 

 

וכדי להבין מדוע מידת הפרישות מחייבת, נלמד שיעור נפלא של הרב אמנון יצחק שליט"א על עניין הנגיעות (החומרית, כגון: ממון ונכסים, והרוחנית: כגון: כבוד וגאווה) שמשנה את ההחלטות הגשמיות והרוחניות ומשבשת את עבודת-השם השלימה:

בפרשת וארא כתוב: "הירא את-דבר ה' מעבדי פרעה הניס את-עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות ט, כ). משה רבנו מודיע, שהוא הולך לתת מכה שביעית מכת ברד ובעת שהיתה התראה על הברד שיכניס כל אחד את הבהמות לבית, העידה התורה: הירא את דבר ה' הניס מקנהו, כלומר: רק הירא את דבר השם הניס את מקנהו! לכאורה קשה. הלוא כולם ראו בחוש איך שכל ההתראות, שבאו עד עכשיו, כולם נתקיימו ולא נפל דבר. שש מכות, כל מכה במשך שבוע: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, עד לברד. אם כן, למה דוקא הירא את דבר השם הכניס את הבהמות? הלוא גם קל שבקלים היה צריך לפחד. כשרואים בחוש כי יד השם מכה בכל הארץ לא נפל דבר מכל ההתראות והעבר היה צריך ללמד אותם בינה שלא יהיו שוטים ויאמינו לדבר השם מצד שראו הכל במציאות, ומה מעידה התורה? שרק הירא את דבר השם הכניס את בהמתו (יש אומרים שהירא זה יחיד, וזה היה איוב ויש אומרים שהירא, זה מיעוט אנשים שיראו את דבר השם). אנשים שהרגישו על בשרם שש מכות, מקבלים התראה שביעית ולא יראים. דבר נוסף קשה, הירא את דבר השם היה צריך להכניס את הבהמות מצד המציאות ולא מצד יראת העונש והתורה אומרת דוקא הירא את דבר השם הוא הכניס את הבהמות, רק בגלל שהוא היה ירא את השם ולא בגלל המציאות והידיעה הברורה שתבוא המכה, כמו שהיו המכות הקודמות.

הענין הוא כך:

יראת השכל הוא דבר ניפסד, כי כאשר באה על האדם מחלה נעשה השכל מסוכן מאוד ואובד ממנו אור האמת, עד שאינו יכול לראות כלל, גם את מה שהיה לו מקודם ברור כשמש כשהיה בריא, מתהפך כשיחלה מסיבת הנגיעה - להיות חושך כלילה.

ונבאר: אדם שיש לו יראה בשכלו, גם מה שאדם ירא והשכל מחייב (שיירא ממנו), זה לא דבר שעומד וקיים, זה דבר ניפסד. כאשר באה על בן-אדם מחלה אז השכל נהיה מסוכן, הוא מאבד את עשתונותיו, אובד ממנו אור האמת עד שלא יכול לראות כלל וגם מה שהיה לו מקודם ברור כשמש כשהיה בריא, נתהפך במצב של חולי, מהנגיעה שיש לו - להיות חושך כלילה.

לכן היה יכול כל אחד לדעת כי כל מה שהתרה משה רבנו הוא ברור כשמש, אבל רק אחרי המכה! (כלומר מכה שקיבל ולא יכול להכחיש, אבל לפני המכה יש לו נגיעות). קודם המכה כל אחד רואה אחרת. כל אלה שלא הניסו את הבהמות חסו על ממונם, כי כל מכה זה שבוע, אם הוא יניס את הבהמות הביתה הוא יצטרך להאכיל אותם מן האבוס שלו בבית ואם לא יניס אותם הם יאכלו בחוץ מההפקר ולא יעלה לו כסף. הנגיעה הזו מספיקה היתה להחשיך את שיכלם ולא להניס את הבהמות לתוך הבתים. והנגיעה הזו מבלבלת את המוח מכסה על כל העובדות של העבר ומראה שקר בצורת אמת ועושה את הדבר שהוא ממש נגד המציאות והחוש.  

התהפכות השכל בעת ניסיון, זה כמו ענן שמכסה את השמש, כך הנגיעה מכסה את השכל. השמש יש בכוחה להאיר עולם ומלואו אבל אם יש בינך לבין השמש ענן שחוצץ  (הוא יסור, אבל בנתיים הוא חוצץ), אתה לא רואה את אור השמש. כך השכל, הוא ברור, בהיר, מבין ענין אבל אם יש לך נגיעה קלה כל שהיא, אינטרס כל שהוא, כבר מכסה לך את השכל ואתה חסר שכל, חסר דעת.

גם אם השכל יהיה שכל מנוסה מן העבר (דהיינו יש לו ניסיון של שש מכות) אבל כיון שאינו חי עליו, אלא חי על הרצונות (תמיד הרצונות גוברים על השכל של האדם) אז אינו יכול לעמוד עליו בעת שדוחק את הנגיעה או שלוחץ עליו הרצון – אז מחשיך השכל והאדם הופך להיות סומא שאינו רואה אור כלל.

ויש קודם הנגיעה ולאחר הנגיעה הבדל, כמו שיש קודם לידת הילד לבין אחר לידת הילד – מתהפך הטבע לגמרי. קודם הלידה – הוא יכול לחיות בלי אויר, אחר הלידה – הוא צריך אויר ובלי אויר הוא מת. כך מתהפכת ההכרה של בן-אדם אחרי נגיעה, שלא רואה מה שראה קודם ברור – עד כמה משבשת הנגיעה והאינטרס את שיכלו של האדם.

לכן, מדקדקת התורה ואומרת שאלה שהכניסו את הבהמות זה לא בגלל המציאות. אלא מה, רק הירא את דבר-השם התאמץ להחזיק בדבר-השם באופן שהוא לקח בחשבון מוטב שיהיה שוטה ואל יהיה רשע ואח"כ התברר לו שהוא היה חכם ולא הפסיד בגלל שהיה ירא. (כי כשבא הברד הוא לא רק הרג את הבהמות אלא גם את העבדים שנשארו בחוץ). יראת-השמים הצילה אותו.

אבל, מי שלא היה ירא את השם, אז חשכה הכרתו וגם אמונה אין לו אז מה יחזיק לו, על מה יעמוד? כי שיכלו התחלף ויראה אין לו, נמצא שהוא נופל בחושך הנגיעה והיא פועלת עליו מה שירצה.

מסקנה:

כל אדם אפילו בעל שכל גדול ביותר, ברגע שיש לו אינטרס, נגיעה, רצון, שהוא לא מזדהה עם מה שהשכל אומר – הנגיעה תחשיך את השכל ואותו אדם יעשה את הטעויות הכי גדולות שיכולות להיות, שאם לא היתה לו הנגיעה, מעולם לא היה עושה כזה דבר.

 

נעבור לשתי קושיות נוספות:

א. כל המצרים ראו את הדברים וההזהרות של משה שמתקיימים ומתבצעים עד תום, מדוע הם לא חשו להניס את המיקנה? גם בלי יראת-השם.

ב. עוד דבר קשה, מה ראה הקב"ה להכות את המיצרים בהדרגה, עד שהנחית עליהם את המכה הקשה ביותר, מכת בכורות, ואז הם שלחו את ישראל בעל כורחם. היה מנחית עליהם מההתחלה מכת בכורות והיו שולחים את ישראל מיד. אבל, אם אנחנו מתבוננים היטב בפרשת המכות של מצרים וביציאת מצרים רואים שיש אריכות גדולה בפרשיות האלה, מדוע התורה מאריכה מאוד בזה?

לימוד גדול מלמדת אותנו התורה בזה:

לא היתה מטרת הגאולה בלבד לעיני התורה הקדושה. אם אנחנו חושבים שהמטרה היחידה היתה רק לגאול את ישראל אז באמת הקב"ה היה יכול להרוג את כל המיצרים בלי התראות ואיומים. מדוע זה ארך שנה שלימה, עשר מכות, כל מכה ארכה שבוע, ושלושה שבועות התראות בסה"כ חודש?

אלא ללמד לימוד גדול לדורות: בכל אדם מאיתנו טמונה עצת-היצר, שהיא מעין עצתו של פרעה הרשע, כמו שאומר הרמח"ל במסילת ישרים. וכמו שאומר הרמב"ם לבנו, רבי אברהם, שהיצר הרע זה פרעה.

 

הפרשיות האלו (של גאולת ישראל ממצרים) מלמדות אותנו כיצד להינצל מעצת פרעה, עצת יצר-הרע, והן מאירות לנו את הדרך בעבודת השם, להלן ג' הארות:

א. צא וראה כמה כרוכה הטעות בעקבו של אדם ובנקל אדם עשוי להיכשל בה בטעות. אמר רבי ברכיה הכהן (מדרש רבה, במדבר פרק ז, פרשה יב): כשהלך יעקב אבינו אצל פרעה לא יצא מאצלו עד שברכו, שנאמר (בראשית מז, י): "ויברך יעקב את פרעה". ומה ברכה ברכו? אמר לו: יעלה נילוס לרגלו. ומשחונן פרעה במידה זו, הוא היה יוצא לקראת הנילוס והנילוס עולה לקראתו (בזכות ברכת יעקב), לא תלה את זה בברכתו של יעקב אבינו אלא ייחס את זה לעצמו ואמר: "לי יאורי ואני עשיתיני", עשה עצמו אלוה, ולא הועילו כל התוכחות שהוכיחו אותו על פניו (הקב"ה שלח את משה שילך לפגוש את פרעה דוקא בזמן שזה הלך לנילוס לעשות את צרכיו, כי הסתיר פרעה את עובדה זו, כי אלוה אינו עושה צרכים), רואים מכאן כמה הטעות כרוכה בעקבו של אדם. אדם יכול לטעות בעצמו עד כדי כך, שיחזיק מעצמו אלוה.

ב. ככל אשר קשה לאדם לבחור בדרך האמת קשה לו פי כמה לעזוב את הדרך של הטעות ולהודות שהוא חי חיי טעות החרטומים ידעו את האמת אך לא הכניסו את הבהמות, פן יתפרש הדבר כהודאה בכוחו ובתענותיו של משה. כ"כ היו אדוקים בטעותם עד כדי מסירת נפשם ואיבוד רכושם ובלבד שלא יודו על האמת ולא יקבלו הדרכה ועלייה על דרך הישר מפיו של משה – קשה לאדם להודות שהוא חי בטעות.

ג. אדם מוצא עצמו חכם מכל (ומכולם) הוא עשוי לשנות את כל הסדרים ולהושיב עליונים למטה ותחתונים למעלה. החרטומים חישבו בנפשם שאין חכמים גדולים מהם, כי גם הם יכלו לעשות כמעשה משה רבנו ולהביא מכה כיוצא בו (אך לא כמוהו, ולא יכלו למנוע או להסיר מכה של משה) אף שהם פחותים ממנו (ממשה), אבל זה לא שינה אצלם כלום ולא הרגישו שום חסרון בעצמם בזה ולא הרגישו נחותים ממשה. אפילו שהם לא היו יכולים להסיר את המכה, די היה להם בזה שהם יכולים לחקות אותו במשהו. דבר זה בלבד היה למראה עיניהם ולא אבו להכיר בצד השני ומשהחזיקו בטעות שלהם לא הרפו ממנה ואפילו שהם בעצמם הודו ואמרו בפה מלא (שמות ח, טו): "אצבע אלוקים היא", לא חזרו בהם. ומדוע? כי אדם חושב שהוא מורם מכל, חכם מכל – אדוקים בטעותם, כי חכמים היו בעיני עצמם.

 

חז"ל אמרו שהרשעים שבישראל (80% מבני ישראל) מתו בשלושת ימי אפילה במכת חושך (לפחות 12 מליון איש). כיצד יתכן שבדור ההוא היו רשעים בקרב ישראל הרי ראו את כל האותות, את כל המכות שהנחית הקב"ה על המיצרים למענם כדי לגאול אותם ממצרים, והם ראו שישראל עומדים להיגאל והשם עושה איתם חסדים על טבעיים איך הם יכולים להיות רשעים? איך לא הטיבו דרכיהם, עד שהיה הכרח להמית את כולם במכת חושך?

רואים מפה שהטעות והשיגרה כרוכות בעקבו של אדם.

על פי האמור יובן היטב: שאלנו מדוע הקב"ה האריך את המכות, ונבין: כי התהליך הזה היה חייב להיות לימוד לעם ישראל ודבר, שבא בבום (בקלות, מהר) עף בבום. צריך להשריש את זה בישראל – שיתרגלו. שמי שלא שומע מקבל מכה. מתרים בו עוד פעם, לא שומע, מקבל עוד מכה. וכשרואים שזה הופך להיות דרך קבע מתרגלים שזהו, אם יש התראה תהיה מכה! כמו כן, מדוע היו עם ישראל במדבר ארבעים שנה? אלא בשביל שתתיישב התורה בגופם, אז היו צריכים לשהות ארבעים שנה. אם היו זוכים וזכים ועומדים במדרגה שלהם כמו בזמן שיצאו ממצרים ולא היו עושים את העגל, היה מספיק תוך שנה להגיע לארץ. אך משקלקלו, זה הוכיח שהם לא קלטו עדיין את התורה לתוך גופם ונזקקו לתקופה ממושכת של ארבעים שנה לשקוד על הלימוד כדי שיהיה מושרש בתוך נפשם. ואותם אלו שחטאו היו צריכים למות במדבר ורק בניהם יכנסו. כמה צריך לימוד והרגל כנגד השיגרה והטעות שאדם חי בה, כדי להינצל מהטעויות, מהנגיעות ,מהאינטרסים, שהרצון והיצר מחשיכים את השכל שלנו.

 

מה שיוצא מדברינו, שכל אדם צריך לבדוק בעמקי ניבכי ליבו להשתחרר מסבך המידות הרעות שבו, זה לא עולה בקל, ארוכה היא הדרך ואין להעפיל מיד לפסגת ההר, כי מטבע האדם קשה לקבל, לשמוע ולעזוב את דרכיו. אמנם רבינו יונה ב"שערי תשובה" אומר (פרק ב' סימן י): אחרי שמציין שיש 20 תנאים (שלבים) לתשובה, כדי שיהיה בעל תשובה אמיתי, אם אדם יקבל על עצמו, אחרי שהוא שומע את המוכיח, יקבל עליו את כל המוסרים, ויחליט מרגע זה לשנות את דרכו באמת, מאותו רגע מעלים עליו את כל הזכויות העתידיות עד יום מותו. ואם הוא יפטר אחרי זה, יש לו זכויות של כל המצוות שהוא היה יכול לעשות עד שימות. אבל בתנאי שלא ירפה מן המוסרים האלה וימשיך איתם.

לכן צריך לדעת, שהיצר הוא מטעה.

המיצרים נקראו בתואר "הירא את דבר השם", רואים כמה זה נקל להיות ירא שמים. היראה שלהם היתה פשוטה – ראו שש מכות שפגעו בכולם והנה עומד משה ומתרה על הסכנה שעומדת כנגדם במכת ברד.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל אומר, בענין יראת שמים שבאדם, משל: אם אדם מוצא כוס מים, ורבים מגידים לו שהמים האלה זכים ובריאים, אף-על-פי-כן אם איש אחד, אפילו משוגע, יגיד לו 'אל תשתה, בכוס הזה יש סם המוות', הוא יחדל מלשתות המים, אפילו שזה כנגד השכל הישר, שהרי סוף כל סוף רבים הם האנשים וגם פיקחים שמבטיחים לו שאין כלום במים, למרות הכל הוא יפחד על חשש כלשהו פן ואולי האמת אצל המשוגע. אדם עם שכל, מדוע יסתכן? ומסיק מזה, הגאון רבי ישראל, איך אדם הולך בעולמו בריא ובטוח כרגע ולא מפחד ולא דואג כלום על אחריתו ולא חושש על ספק אפילו אולי ענוש יענש רע ומר על מה שהוא עובר על פי השם ומתעלם ממי שברא אותו, רק אולי? הרי גם אם לא ברורים הדברים במאה אחוז בכל אופן עליך לחשוש ולפחד!

 

יראת המצרים באה מכח סיבות מאוד פשוטות, פחדו על נפשם וממונם, אבל אף-על-פי-כן, הכתוב קרא להם: "הירא את דבר השם" ורואים שאף על יראה של עשרה אחוז נקראים ירא את דבר השם.

אבל מצד שני, מי שאינם יראים, נאמר עליהם: 'ואשר לא שם ליבו אל דבר השם'. לא כתוב שהיתה חסרה להם יראת שמים, כתוב שלא היו להם התבוננות ושימת-לב על הדברים שאמר משה.

ההבדל בין ירא ללא ירא – הוא: זה - שם על ליבו, וזה - לא שם על ליבו.

אנו מצווים לירא את השם (דברים יג, ה): "ואותו תיראו", מסביר הרמב"ן, שתאמינו בלבבכם, כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות.

אם לא שמים-לב נופלים מיראת-שמים ונופלים מן העולם הזה!

 

נעמוד על עוד עניין:

מצינו אצל פרעה שבמכת הברד הוא התעורר להתוודות ואמר: "חטאתי הפעם"  השם הצדיק, מדוע דוקא במכה זו הוא התוודה? בכל המכות היה סבור פרעה שהקב"ה נוקם בו ומעניש אותו, אבל כשהוא שמע ממשה רבינו שאומר לו במכה השביעית (שמות ט, יט): שלח העז (אסוף) את מיקנך, הוא התעורר לראות כמה גדולים הרחמים של הקב"ה, שהוא יתברך חס על הממון של הרשעים המיצרים, שלא שומעים בקולו כבר שש פעמים, כולל פרעה בעצמו. וגם אלו שניקראו 'הירא את דבר השם' גם הם היו רשעים, ואותן בהמות שניצלו בברד, נתנו אותם שירדפו אחרי ישראל בים-סוף, לכן אמר פרעה (שמות ט, כז): "חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָֹה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים". אבל אחרי מכת ברד חזר להיות פרעה (לא השתנה).

פרעה זה היצר הרע – אף פעם הוא לא ישתנה!

לומדים מפה:

אם על בהמות וממון של רשעים חס הקב"ה – קל וחומר על בהמות וממון של צדיקים!

ואם על יראים, שיראו רק פעם אחת, חס הקב"ה עליהם ועל ממונם, מי שהוא ירא שמים תמיד, על אחת כמה וכמה!

 

עוד נקודה חשובה:

יש אדם שדוחה את היצר הרע אבל לא מבטל אותו, (לא זובח אותו, לא נלחם בו עד כדי גמר), על כן גם אם על-פי שעה הוא מתגבר עליו, אז זה כמו מי שדוחק קפיץ – כמה שהוא דוחק אותו יותר הקפיץ מתגבר יותר. זו הבחינה – (סוכה נב ע"א): כל מי שגדול מחברו – יצרו גדול ממנו.

כיון שפרעה לא ביטל את היצר הרע אלא רק דחק אותו על כן העקשנות שבו דחקה אותו עוד יותר והכבידה את ליבו וזוהי ההתאמצות של הקפיץ.

בפרשת קורח (במדבר טז, לג) כתוב: 'וירדו הם וכל-אשר להם חיים שאולה' (על קורח וכל עדתו), ובתהילים (ט, יח) כתוב: 'ישובו רשעים לשאולה' - לא כתוב ירדו, אלא ישובו, על מה בא לרמוז? אומר רבינו בחיי, על תוקף היסורים שאין להם קץ. לא רק בעולם הזה יש פעולה של הקפיץ, אלא גם אחרי שנאכלים באש גהינום. אחרי שנשרפת הטומאה ולא נשאר לכאורה כלום, אבל עדיין נשאר השורש (של העקשנות) והוא חוזר ונעור וכך חוזר חלילה בלי סוף.

מי שהיתה לו בעולם הזה קשיות עורף (העקשנות, בטבע יסודה, ונמצאת אצל כל אדם) – היא לא תעזוב אותו גם שם (בעולם הבא). כי אדם ניפטר מן העולם הזה עם המידות שהיו בו – רק פה אפשר לתקן!

 

 

פרישות (מדרגה ראשונה בדרך אל החסידות) = השוואה, איזון, השוואת כוחות מול היצר הרע:

אדם שיש לו חולה בבית מרבה בתפילות ומעשים, ומיד כשהצרה עוברת נשכח הכל. אין תפילה ואין מעשה. הטבע הזה שייך ליצר-הרע, שנימשל לפרעה כמו שאמר הרמב"ם. ולהיפך, בשעת תוקף שמחה של אדם הוא עורך סעודת הודיה, קורא הלל, אבל אחרי כמה ימים חוזר למסלולו הרגיל בלי לקלוט בעצמו שום התעלות כל שהיא. לא רק לאחר שעת צרה, לא רק לאחר שמחה, אלא גם בשעת מעשה יחד עם האמונה השלימה – אפשר לאדם להיות רשע ומצינו זאת אצל בלעם, באותה שעה שהוא אומר (במדבר כח, יב): לא אוכל לעבור את פי השם, באותה שעה עצמה, הוא חושב איך יוכל לקלל את עם ישראל נגד רצון השם. גם אם יש לאדם ראייה בהירה – עדיין הוא לא ניזנח מטבעו הרע!

 

 

"(סנהדרין קז, א): "אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, מרעיבו – שבע"

"אמר רב יהודה (סנהדרין קז, ע"א): שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום (ופרש"י: שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום), ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע (ופרש"י: ונתעלמה ממנו - שהמשביע אברו בתשמיש - רעב ומרבה תאוה)".


לרש"י כאן, פירוש 'משביעו' - שממלא תאוותו, 'רעב' - תאב יותר. 'מרעיבו' -שמונע ממנו תאוותו, 'שבע' - אינו תאב.

מימרה זו נמצאת גם במסכת סוכה (דף נב ע"ב):
"אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב, שנאמר (הושע יג, ו) כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ {שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי}".
והתוספות ותוספות הרא"ש שם הוכיחו מהמעשה בדוד שהפירוש כדברי רש"י בסנהדרין, ולא כרש"י בסוכה שכתב: "משביעו - בתשמיש. רעב - גופו חסר כח, ורעב לעת זקנה. שבע - בכח שלם".
וכן פירש הראב"ד בבעלי הנפש.
וכן משמעות המסילת ישרים פרק יג: "לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של אדם התאוה הזאת, ומשם יכול להמשך אל האסור, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין כז, א): אבר קטן יש באדם - משביעו רעב, מרעיבו - שבע".

גם המהרש"א בסוכה שם ביאר כתוספות.
ודלא כמהרש"א על העמוד שלפני כן, במסכת סוכה (דף נב ע"א): "שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כה) אם רעב שנאך (פרש"י: יצרך הרע רעב ותאב לעבירה) האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך".
וכתב המהרש"א: "ועוד נראה לפרש על דרך שאמרו לקמן אבר אחד יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, ואמרו יצה"ר שמאל דוחה וימין מקרבת וזה שנאמר אם רעב שונאך תן לו קצת תאוותו".
משמע מפירושו שדוקא 'מרעיבו' הוא שממלא תאוותו, כלומר שמרעיבו מהזרע, ודוקא אז הוא שבע. (הרב דוד כוכב).

 

 

"אמנם מי לא ידע שמילבישת הפאר והרקמה תימשך הגאוה, וגם הזנות, יגבול בה, מלבד הקנאה והתאוה והעושק הנמשכים מכל מה שהוא יקר על האדם להשיגו. וכבר אמרו ז"ל (בראשית רבה פרק כב): "כיון שרואה היצר, אדם שתולה בעקבו, ממשמש בגדיו, ומסלסל בשערו, אומר: זה שלי" –

כתוב בתורה (ויקרא יט, א): "קדושים תהיו" מפרש רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה". ועוד נאמר לגבי איסור עריות (ויקרא יח, כד): "אל-תטמאו בכל-אלה כי בכל-אלה נטמאו הגויים אשר-אני משלח מפניכם".

יש קשר בין השמירה על הצניעות וההצטיינות של עם ישראל במשך כל הדורות בתחומי הרוח. גם כשהיינו משועבדים לאומה המצרית, שאמרו עליה חז"ל (תו"כ אחרי פ"ט), שלא היתה אומה שטופה בתאוות זימה ובגילוי עריות כאומה המצרית,למרות שהיינו משועבדים להם, לא נסחפנו אחרי מנהגם ושמרנו על הצניעות, ומתוך אותה שמירה על הצניעות זכינו לעמוד לפני הר-סיני ולקבל תורה מן השמים.
הפריצות מדגישה את הצדדים הגופניים-חומריים שבאדם, ואילו הצניעות מדגישה את היסוד הרוחני נשמתי שבאדם. יתכן שלטווח קצר נראה כאילו הפריצות מסייעת לגילוי עוצמת החיים, אבל מי שמביט יותר לעומק ויותר לטווח ארוך, מבחין, ללא ספק, בכך שדווקא הצניעות מגלה את העוצמה הפנימית שבחיים, את הקדושה, ומתוך כך גם הצדדים החומריים שבחיים מתברכים ומתעלים.
אין לנו התנגדות לצדדים החומריים גשמיים שבחיינו, להיפך, לכל תחום יש ערך ומקום. אבל מי שאינו שומר על הצניעות, חוטא, בעל כורחו, בהדגשה יתירה של החומריות על פני הרוחניות, ושל הגוף על פני הנשמה. וזאת משום שהרוחניות מטבעה נסתרת, וכדי לעמוד על טיבה של הנשמה, יש להעמיד את הגוף במקומו הראוי לו, ולא להדגישו ולהופכו לעיקר. ורק לאחר שהרוחניות הועמדה על מקומה המרכזי, ניתן להתבונן בצניעות בצדדים הגופניים שבחיינו, ולהפיק מהם את מלוא עוצמת החיים, בלי שהדבר יפגע בנשמה. תכונת הצניעות, המוטבעת בעם הישראלי לדורותיו, היתה התשתית לכל ההשגים הרוחניים הכבירים של עם ישראל, ולכן התורה מדגישה כל כך את ערך הצניעות והקדושה.

בתלמוד (ברכות כד, א): מובאת מימרא של רב חסדא: "שוק באשה ערווה". כלומר, ההלכה קבעה, ששוק של אשה הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות, ואין לומר מול שוק מגולה דברים שבקדושה. לכאורה, ממבט ראשון, נראה לאדם זר שאינו מכיר היטב את ההלכה ואת טעמיה, שהצניעות באה למעט ולהגביל את עוצמת החיים. אולם למעשה, מטרתה של הצניעות היא לקדש את החיים, להפקיע אותם מהמוגבלות ומן הכיעור שבחומר, ועל ידי כך לרומם את החיים ולהגביר את כוחם. הצניעות לא באה לפגוע באהבה, אלא להגביר אותה.

השמירה על הצניעות, לא רק שמונעת את האדם מן החטא של גילוי עריות ופגיעה בשלימות המשפחה, אלא שהצניעות למעשה מהווה ביטוי לקדושת החיים של האדם, ומסייעת לו להתרומם אל הערכים המקודשים של החיים. הפריצות חושפת ומדגישה את הצד החומרי והחיצוני שבאדם, ואילו הצניעות מייחדת את תשומת הלב לפנימיות, לנשמה. (מתוך שיעור של הרב אליעזר מלמד).

 

התענוגים (אפילו המותרים) מושכים חטאות

אכילה ושתיה – פריקת עול, משתה יין – זנות. אחר הרגל אם חסר רע לו, ובא לעוול ולגזל, ומסיר את עצמו מתורה ותפילה, המלבושים – והקשוטים – גאווה. גם הזנות גובל בה מלבד הקנאה והתאווה והעושר. אמרו ז"ל (בראשית רבה פרק כב): כיוון שרואה היצר אדם שתולה בעקבו [הולך בגיאות ובנחת עד שנראית עקבו תולה למעלה (מתנות כהונה)], ממשמש בבגדיו, מסלסל בשערו, אומר זה שלי (כלומר: היצר אומר, יש לי פתח כניסה אצלו). (מתוך: "זכרון שאול", קונטרס מילי מעלייתא, עמ' קטו).

 

 

"וכבר מצאנו לאליהו זכור לטוב שאמר לרבי יהושע בן לוי במעשה דעולא בר קושב (ירושלמי תרומות פרק ח, ה"ד) כשהשיבו: "ולא משנה היא?" אף הוא אמר לו: "וכי משנת חסידים היא?" –

בתלמוד הירושלמי מובא סיפורו של עולא בר קושב ובו דילמה על הסגרת יחיד למען הצלת רבים:

עולא בר קושב נתבע על ידי המלכות. הרומאים חיפשו אותו כי מרד. כתוצאה מכך, שהיה מבוקש, עולא בר קושב ברח ללוד והסתתר אצל רבי יהושע בן לוי. שלחו אחריו הרומאים ואמרו: או שימסור את עצמו או שנחריב את כל העיר. רבי יהושע בן לוי משכנע אותו להסגיר את עצמו וכך העיר ניצלת.

השאלה היא: האם פעל נכון?

בהמשך מסופר, שאליהו, שנהג להתגלות לרבי יהושע, הפסיק להתגלות אליו, מכיוון שהסגיר את עולא בר קושב. ר' יהושע  צם 30 יום ושוב נגלה אליו אליהו. שאל אותו ר' יהושע מדוע הפסיק לבוא אליו? ואליהו ענה לו: "וכי חבר אני למסורות" (למלשינים המוסרים אדם למלכות גויים)?

אמר לו ר' יהושע: "ולא משנה עשיתי?" (וכי לא פעלתי עפ"י ההלכה המצויה בתוספתא?)

[בתוספתא (פרשנויות ותוספות על דברי התלמוד) מסופר על קבוצה של בני אדם שבאו אליהם הגויים ודרשו: "תנו לנו אדם אחד ונהרגהו או שנהרוג את כולם". התוספתא קובעת: יהרגו כולם ואל ימסרו אחד מהם. אסור למסור סתם מישהו כי אתה צריך לבחור מי ימות. ואם הגויים דרשו אדם מסויים ואמרו את שמו, מותר למוסרו. בגמרא ישנה מחלוקת האם רק כשהוא באמת חייב דין מוות בגלל מעשיו מותר למוסרו לגויים, או שגם אם הוא לא חייב דין מוות, מכיוון והגויים הם אלה שבחרו דווקא בו מותר למוסרו לגויים].

אמר לו אליהו: "וכי משנת חסידים היא?" – כלומר: יתכן שפעלת עפ"י החוק, אך האם לא עשית מעבר לנדרש?

מהי מידת החסידות שנדרשה מר' יהושע?

מידת החסידות היא התנהגות עפ"י נורמות מוסר נעלות ואידיאליות, כלומר: מעבר לנדרש עפ"י דין.

לכאורה נראה כי ר' יהושע נהג כהלכה עפ"י כללי התוספתא בכך שהסגיר את עולא לידי המלכות ואף שכנע אותו להסגיר עצמו ולא עשה זאת בכוח. לפיכך פרשנים רבים הופתעו מהביקורת המחמירה של אליהו אשר ממנה יוצא שמידת החסידות מחייבת שימותו כל אנשי העיר ובלבד שלא ימסרו את עולא בר קושב לרומאים. אך עמדה זו בעייתית כי האם יתכן ש"מידת החסידות" של אדם אחד (ר' יהושע) תבוא על חשבון אחרים? שתושבי עיר שלמה יהרגו?

כיצד היה על ר' יהושע לנהוג?

ר' מנחם המאירי (שהיה פרשן תלמוד חשוב בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים) מציע תשובות אחדות לכך:

א."על שמיהר ר' יהושע את הדבר ולא המתין…" – היה עליו להמתין ולא למהר, להמתין עד הרגע האחרון כי אולי בסוף לא היו מחריבים את העיר.

ב."שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל"  – אסור היה להסגירו כי למעשה לא היה חייב מיתה עפ"י דיני ישראל. הרומאים רדפו אותו אך לא בגלל מעשה שעשה בניגוד להלכה היהודית.

ג."משום שמסר לו (אותו) בידיים" – אסור היה לו למסור אותו בידיים, אסור לך להגישו להם, זו אינה חסידות.

תשובה נוספת מובאת במדרש רבא:  דבר זה היה צריך להיעשות ע"י אחרים ולא ע"י ר' יהושע.

 

רמב"ם פסק הלכה

הרמב"ם מכריע בין מחלוקות שונות שנזכרו בתלמוד ומגיע למסקנה משפטית ופוסק  הלכה:

מקרה א': "וכן אם אמרו להם גויים תנו להם אחד ונהרגנו, ואם לאו – נהרוג  כולכם…" – אם הגויים דרשו אחד מהם (לא מישהו מסוים), אסור למסור אותו גם אם התוצאה היא שיהרגו כולם.

מקרה ב': "ואם יחדוהו להם ואמרו: תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם" – אם דרשו מישהו מסוים אז רק אם היה חייב מיתה (מוות) עפ"י היהדות ימסרו אותו להם (כמו שבע בן בכרי, משבט בנימין, ממשפחתו של שאול המלך, שמרד במלכות דוד)."ואין מורין כן מלכתחילה" – גם אם היה חייב מיתה אסור למוסרו מייד בהתחלה אלא רק כשאין ברירה, אם אין כל אפשרות אחרת. ואם לא חייב מיתה אסור למסור אותו אפילו אם יהרגו כולם. (מתוך: יהדות ומחשבת ישראל: סיכומים במחשבת ישראל).

 

 

"וכן על ענין הזנות אמרו (סוטה ב): "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הנצל מיצרו, כי כיון שבהיותו בעסק העברה, קשה עליו לנצחו ולכבוש אותו, על כן צריך שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה" –

בפרקי דרבי אליעזר מ"ב אנחנו רואים דבר פלא, שאמרו חכמים. רבי נחוניה בן אקנה אומר: תדע לך כח התשובה. בא וראה, פרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאוד, שנאמר (שמות ה, ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו", ובלשון שחטא, בו עשה תשובה. שנאמר (שמות טו, יא): מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש. והצילו הקב"ה מבין המתים. מניין שלא מת? שנאמר (שמות ט, טו-טז): "כי עתה שלחתי את-ידי ואך אותך בדבר ותכחד מן-הארץ: ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את-כוחי ולמען ספר שמי בכל-הארץ". והלך ומלך בנינווה. כוחה של תשובה.

כתב בעל התורים שזה, ענין המסורה (מלשון מסר). כתוב (שמות יד, לא): "ויאמינו בה'", בקריעת ים-סוף, ונאמר (יונה ג, ה): "ויאמינו אנשי נינווה באלוהים", שאמרו בפרקי דרבי אליעזר, שהמצרים לא נשאר בהם עד אחד, אבל אחד נשאר והוא פרעה והלך לנינווה ומלך שם. וזהו שהאמינו אנשי נינווה באלוקים, משום שפרעה ניזכר במה שראה במצרים ועל הים.

נתבונן, עצם העובדה שפרעה מלך על מצרים זה מפלאי ההשגחה העליונה, שהרי אמרו (במועד קטן י"ח): פרעה, שהיה בימי משה גובהו היה אמה וזקנו אמה, לקיים מה שנאמר (בדניאל ד, יד): "וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים (עֲלַיהּ) עֲלַהּ" (הקב"ה הקים על מצרים אדם שפל מאוד) ולאחר שהביא את עמו לאבדון ונחלץ בניסים ופחד לחזור לארצו (כי כולם טבעו בים), עוד התקבל ננס זה להיות מלך בנינווה וזכה לעוד שש מאות שנות חיים, עד שארבעים יום לאחר תשובתם (של אנשי נינווה) חזרו לסורם וניבלעו חיים ומלכם בראשם.

הלא דבר הוא, מה ביקשו ללמדנו בזאת?

אומר רב ינקלה גלינסקי זצ"ל, אומר לכם אחד הלקחים החשובים ביותר בחיינו. ואקדים שאלה: פרעה ששאל בתחילה 'מי ה' אשר אשמע בקולו', הוא אמר לבסוף 'ה' הצדיק' ונוכח בכוחו של השם. ומקרא מפורש הוא (שמות יד, יז-יח):  "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָֹה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו". אז פרעה זה עמוס לקחים. במצרים לקו חמישים מכות ועל המים לכו מאתיים וחמישים מכות. ופרעה הגיע לנינווה והיה מלך עליה, איך לא הנהיג אותם בדרך הישר? איך הניח את נינווה להתדרדר עד אובדן זכות חיים, שנישלח יונה הנביא לומר להם (יונה ג, ד): "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יותר מ- 12 ריבוא {ריבוא, רבבה = עשרת אלפים}). ובא יונה ומזהיר אותם ואז שבו וצפו זכרונות פרעה של לקחי המכות, שהיו במצרים והחזיר אותם בתשובה. וכמה זמן זה החזיק, רק ארבעים יום (מאן דאמר ארבעים שנה, בפרקי דרבי אליעזר).

אלא, יסוד גדול שנינו כאן:

עונשים אינם פועלים אלא לשעה. אם האדם לא מעורר את נפשו, מה יועילו לו המוסרים והיסורים. כי אף על פי שניכנסים בליבו ביום שומעו ואפילו החלטה הוא מחליט, ישכחם היצר ויעבירם מליבו, כענין שנאמר (הושע ו, ד): " וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן-בֹּקֶר" (שחולף מהר). ונאמר (משלי י, כ): "כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט", ומפרש רבינו יונה: מוסר הצדיק זך בלי סיג ולשונו נבחר, אבל לב הרשעים השומעים מוסרו רגע הודו, מלשון: כמעט אוייביהם מכניע, שעניינו כרגע (רק באותו הרגע יש התעוררות אבל רק לאותו הרגע, אח"כ האדם נשאר ללא שינוי).

ומוכח שרושם העונשים מתפוגג, אינו בר-קיימא. רק אם יעשו מעשים רצופים שיזכירו, יש תקווה שהרושם יחקק ויזכר.

 

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?

לאמר לך שכל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין. חכמים אמרו לנו במפורש מה העצה (גמרא ברכות ס"ג וסוטה ב) ורש"י מפרש: הרואה סוטה בקילקולה – בניבולה ובבושתה (שמבזים אותה לעיני כל).

ומדוע יזיר עצמו מן היין, שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה. (הרי איך היא איבדה את ראשה מלכתחילה, איך היא ניסתרה למרות שבעלה הזהיר אותה).

ולכאורה, היש דבר מרתיע יותר מראיית עונשה? מדוע מי שראה אותה בקילקולה צריך להזיר את עצמו מן היין לחודש ימים (דין נזיר זה חודש)?

והתשובה היא: שרושם העונש זמני וחולף (חדשה דוחפת חדשה ומהראשונה לא נשאר כל רושם, ידיעות עוברות וחולפות ולא משפיעות על האדם). היצרים כשהתעוררו כשראית אותה בקלקולה הולכים וגוברים והאמצעי היחיד כדי לשמר את הלקח הוא רק במעשים רצופים! כמו נזירות מן היין.

זה הלקח עבורינו מדברי המדרש, שלאחר כל המכות וכל הפורענויות עמד פרעה בראש הממלכה המסתאבת (מושחתת, לא מוסרית) עד כלות (הוא החריב עם שלם – את מצריים והחריב גם את נינווה). כשבא יונה והזכיר את המאורעות, לא פעלה ההזכרה אלא לשעה ומיד שבו לדרכם הרעה ואבדו מן העולם.

רק פעולה שחוזרת ונשנית, שאתה מחייב את עצמך – לזה יש השפעה! וזה לא רק פועל בארץ, זה פועל גם בשמים!

אדם כי יפליא לנזור (לחודש ימים אפילו) – פלא פלאות! כי רוב בני האדם עבדי התאוות, אדם שיכול להזיר את עצמו מן היין (וכך גם כל קבלה בקדושה שאדם מקבל על עצמו לחזור ולשנות) – זוהי רציפות שפועלת נפלאות על האדם.

 

מספר רב ינקלה גלינסקי, הכל יודעים על נס ההצלה המופלא, למעשה אלו שרשרת של ניסים מופלאים, שאיפשרו להציל את ישיבת מיר מעמק הבכא. בסערת מלחמת העולם השניה ישיבה שלימה ניצלה והגיעה לשנחאי. ממש מקום נתבצר להם בגיהנום (כמו שכתוב על בני קורח) ושהו בשנחאי הכבושה בידי היפנים שהיו בעלי בריתם של הגרמנים. אבל לא הכל יודעים, שבנוסף לבני ישיבת מיר, היו שם עוד בני ישיבות לרוב. גם הרבי מאמשינוב זצ"ל היה בין הניצולים והשיא שם את בתו עם אחד מבחירי הישיבה, הגאון רבי חיים אליקובסקי זצ"ל, אביו של הרבי מאמשינוב שליט"א. הואיל והיה שם לבדו נכתב בשטר התנאים, שהעומד מצד החתן, הוא המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. בפגישתם הזכירו את העולם שחלף ואיננו. שש מיליון יהודים נרצחו ונטבחו בשואה. והזכירו את חמת הזעם, שניתכה מן השמים, בדם ואש ותימרות עשן וגם את ניסי ההצלה שלהם וקיומם וצאתם מעמק הבכא. נענה אחד הנוכחים ואמר, כשרואים כזו מידת-דין מצד אחד וכאלו חסדים מהצד השני, צריך להיהפך לאיש אחר וכמה גדולה תהיה התביעה עלינו אם לא נישתנה. דור, שמצד אחד חורבן עם כל הקידמה ומצד שני התעוררות גדולה לתשובה, כל אחד ייתבע: היית בדור של אנשים שזכו לעשות תשובה – למה לא עשית? האיר אליו הרבי מאמשינוב פניו ואמר לו: שושלת אמשינוב מקורה מרבי יצחק מבורקא זצ"ל, שנימנה על גדולי תלמידיו של הרבי מפשיסחא זצ"ל. והרבי מפשיסחא אמר: אילו הייתי סבור שניסים יחזירו בתשובה הייתי עוקר במאמרי (היה לו כח בתור צדיק) את עצי השדרה הראשית בדנציג ושותל אותם ברחוב העיר בפשיסחא והייתי מראה לכל העולם – ניסים, אם הייתי יודע שזה (ניסים) מחזיר תשובה. אבל, ניסים אינם משנים את האדם!

אחרי כל ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף באו לרפידים – ורפו ידיהם מן התורה.

אחרי כל ניסי מתן תורה – עשו את העגל.

אחרי הורדת האש מן השמים, בזמן אליהו בהר הכרמל, והצעקה: "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים" – אמר אליהו הנביא (מלכים-א יט, יד): "עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

כאלה ניסים ראו, דברים שמשאירים רושם שלא ימחה, איך זה לא משפיע? ניסים לא משפיעים! יצר-הרע מחזיר אותך לשיגרה שהכין עבורך!

השינוי חייב לבא מהכרה, מבפנים, בעמל עצמי (לא השפעה חיצונית, לא עונשים ולא ניסים).

ונחזור לסיפורו של הרב גלינסקי, התפעל המשגיח, רבי לוינשטיין, מסיפור הרבי מאמשינוב, איך נוצרה השושלת ועל דברי הרבי מפשיסחא, ואמר: זה מה שאמרו תמיד בקלם (ישיבה ליטאית שהתקיימה בעיר קלם שבליטא, שהתנהלה ע"י רבי שמחה זיסל זיו "הסבא מקלם"), מי ראה יותר את יד השם מאשר פרעה: חווה עשר מכות, טבע בים, מקום נתבצר לו, נשאר האחד, ניצל ואפילו שב לימלוך, חי עוד שש מאות שנה – ולא השתנה!

ניסים לא משנים, עונשים לא משנים, צריך הכרה פנימית ועמל ורצף מעשים חוזרים ונישנים – ואז יש תקווה! 

 

 

לאחר לימוד נפלא זה, ברור לכל מדוע הפרישות מחייב ולהלן הכלל של רבינו הקדוש:

"הרי לך הכלל האמיתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הרי ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו, הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן [ברור ואפשר לסמוך עליו (הרב אליהו רוט זצ"ל)]. אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת, ולפי שכלו יהולל [ישובח] איש, כי אי-אפשר לקבץ כל הפרטים, כי רבים. ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם [ללמוד בבת אחת את כל הפרטים] אלא דבר דבר [פרט, פרט] בעתו".

 

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת