00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תופרת חלומות

ענן מיתמר מרכס הכרמל

ובלבי שוב מתחסרת פעימה.
אני כואבת את העצים שהפכו לאפר ועפר, את חיות היער שנצלו בתוך התופת החמה
את החרקים שנאפו על קרומי האדמה.
 
כל שריפה על ההר הזה, ההר שלי, כואבת לי כמו אבל
ומשהו בי בוכה ומתפלל, שזו השריפה האחרונה.
 
אתמול ראיתי את האש מיתמרת באדום וזהוב, צובעת את האופק שמעל טירת הכרמל בעמוד אש ועשן כהה.
בתחילה הבטתי בה מבלי להבין, בעיניים תמימות, תאורה יפה ותו לאו. ואז חדרה ההכרה למציאות. שריפה, שריפה גדולה.
 
מאה ושתיים לא ענו, והיום מסוקים של מיים נטלו מן הים ושפכן שם.
 
היום ראיתי את העשן צובע את הכרמל כולו בצהוב עצב ויבש, את השמיים מעלים אד ועשן, את ההר טלאים טלאים של שחור וירוק רענן.
שני ילדיי ישנו ברכב, אחרי יום מהנה עם משפחה נוספת בחינוך הבייתי.
אדם עלה את גרם המדרגות בביתם בכל הזדמנות, אני וליה אחריו.
ליה ואדם וילדי הבית עשו בריכה, הכינו מטעמים במטבח מאולתר ושיחקו בכל משחקי הכאילו כאילו הכל באמת.
ביחד, שתי אימהות וארבעה ילדים, היום חלף מבין האצבעות כמו צחוק המשתחרר מבתי השחי בדיגדוג נחמד.
הם ינקו, הן שיחקו, כולנו אכלנו ושתינו ופישפשנו ונרגענו.
ולכשהגיעה שעה שש, השעה הקצרה ביותר עד למפגש עם אבא, נאספנו בגעגוע לתוך הרכב ונהגתי חזרה, שעה נהיגה לדופן הכרמל המעלה אוד עשן, וראשי סוף סוף שקט, שמחה. ימים טובים נוטעים בי כוח.
שנזכה לימים טובים ורבים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עינבלית אלא אם צויין אחרת