33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שיעור 54]- י"ז שבט תשע"ז- מסילת ישרים / הרמח"ל – פרק י"ב– בדרכי הנקיות וההרחקה ממפסידיה

 

פרק י"ב – בדרכי הנקיות וההרחקה ממפסידיה

 

"הנה האמצעי האמיתי לקנות הנקיות, היא התמדת הקריאה [בחינת "ושיננתם"] בדברי חכמים ז"ל, אם בעניני ההלכות [ככתוב (דברים ד, א): " וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ", וכן כתוב (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ"]  ואם בעניני המוסרים [ככתוב (דברים י, יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ  לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ"). כי הנה אחר שכבר התאמת אצל האדם חובת הנקיות והצורך בו, אחר שכבר השיג הזהירות והזריזות במה שנתעסק בדרכי קניתם, והתרחק ממפסידיהם [ולצורך קנין מידת הנקיות נזדקק גם לזהירות ולזריזות כדי להינצל מיצר-הרע], הנה לא ישארו לו עתה עכובים לקנות הנקיות אלא ידיעת הדקדוקים אשר במצוות כדי שיוכל ליזהר בכולם.

ועל כן הנה צריך לו בהכרח ידיעת ההלכות על בורים, לדעת ענפי המצוות עד היכן הם מגיעים. וגם לפי שהשכחה מצויה בדברים הדקים האלה, הנה תצטרך לו התמדת הקריאה [חזור ושנו] בספרים המבארים אלה הדקדוקים, למען חדש בשכלו זכירתם, אז ודאי שיתעורר לקימם [וצריך הלומד להיות זריז וזהיר ללמוד, כי מלאכת התורה אינה דומה לשאר מלאכות, כי הלומד שאר מלאכות אפילו יבטל כמה שנים לא ישכחנה, אבל כשלומד תורה ואינו חוזר מיד שוכח, ואפילו אם יחזור מאה פעמים, אם יסיח דעתו ממנה ישכח הכל (אורחות צדיקים, שער התורה)]. וכן בענין המידות מוכרחת לו קריאת מאמרי המוסר לקדמונים או לאחרונים [כדי לפתוח את הלב ולעורר האדם לקיים את כל המצוות בדקדוק, ככתוב בפרקי אבות (ב, א):  "רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה - דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין"], כי פעמים רבות אפילו אחר שיקבע האדם בעצמו להיות מן המדקדקים הנקיים אפשר לו שיאשם בפרטים מפני שלא הגיעה ידיעתו בהם, כי אין אדם נולד חכם, ואי-אפשר לו לדעת את הכל [והדין נותן, כי כל המלאכות אינן צריכות לב כי אם כשלומד המלאכה בתחילה... אבל הלימוד (תורה) אינו כן, כי כל פעם ופעם צריך ליבו לכון שמועתו, ולא לחשוב בשום דבר אחר כי אם בשמועתו, לכן מי שיפנה ליבו לבטלה, מיד הוא שוכח מה שטרח כל ימיו (אורחות צדיקים, שער התורה)]. אך בקריאת הדברים יתעורר במה שלא ידע ויתבונן במה שלא השכיל מתחילה ואפילו במה שלא ימצא בספרים עצמם, כי בהיות שכלו נעור על הדבר הולך ומשגיח הוא על כל הצדדין וממציא ענינים חדשים ממקור האמת [אמרו חז"ל: אברהם אבינו עליו השלום למד ארבע מאות פרקים (בהלכות עבודה-זרה). ומי לימד לו כל זה? אלא נעשו שתי כליותיו כשתי מעינות ונובעות לו חכמה ותורה. וכן מצינו ברבי אליעזר הגדול, מתוך שעסק בתורה הרבה העידו עליו רבותינו זכרונם לברכה, שנתגלה לו מה שלא נתגלה למשה מסיני (פרקי ר"א פ"ב)].

ואמנם מפסידי המידה הזאת הנה הם כל מפסידי הזהירות [ומפסידי הזריזות], ונוסף עליהם חסרון הבקיאות בידיעת הדינים או המוסרים כמו שכתבתי. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (אבות ב, ה): "ולא עם הארץ חסיד" [הענין שיש בני אדם שהם כלי חרש, שהם בעוונות מגבירים יסוד העפר ומטמאים באויר מתוכם, שיצר הרע שבתוכם מטמאים מאוירם והם קלים לקבל טומאה, והיינו עם הארץ. ויש שאינם מקבלים טומאה אלא מבחוץ, והם תלמידי חכמים שקרבם קדוש לגבוה וחוטאים קצת ותשובתם תקנתם. אמנם בעמי הארץ נאמר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ושבירתן דהיינו מיתתן טהרתן. וכתב האלקי הרי"א זל"הה דע כי יש תרי"ג ניצוצות וכולם הם תלמידי חכמים, ויש אחר כך כמה וכמה שהמה עם הארץ, דוגמת האילן המוציא פירות וסביבותיהם כמה עצים וענפים, וזמש"ל (חסד לאברהם מעין ד, נהר לא)], כי מה שלא ידע אי-אפשר לו לעשות, וכן אמרו (קדושין מ): "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

"הנה האמצעי האמיתי לקנות הנקיות, היא התמדת הקריאה [בחינת "ושיננתם"] בדברי חכמים ז"ל, אם בעניני ההלכות ואם בעניני המוסרים" –

מצווה הקב"ה את עם ישראל:וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לְמַעַן תִּירָא אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ" (דברים ו, א-ב). "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ו-ז). "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים יא, לא-לב).

"אין לך מצווה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, רק תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה (בבא קמא יז, א). ומה שאמרו "תלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א, א) זה הלומד על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים; ומפני קביעתו של תורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשיית המצווה. ואז תלמוד תורה כנגד כולם, כי כשהוא לומד המצווה וחפץ לקיימה – אז יש לו שכר כאילו קיימה, כיון שנתעכב מחמת קביעתו, ונמצא ששכר עשייה ולימוד בידו. אבל מי שהולך בטל פעמים רבות, והיה יכול לעשות מצווה בעת הביטול ואינו חושש לעשותה, או בשעה שעושה שום מצווה אינו מדקדק בה כראוי – על זה לא נאמר: "תלמוד תורה כנגד כולם" [אורחות צדיקים, מצות תלמוד תורה, תורה ומעשה].

 

"ואמנם מפסידי המידה הזאת [מידת הנקיות] הנה הם כל מפסידי הזהירות [ומפסידי הזריזות]" –

הנה מפסידי המידה הזאת ומרחיקיה הם שלושה ("מסילת ישרים" פרק ה'):

האחד: הוא הטיפול והטרדה העולמית, השני: השחוק והלצון, השלישי: החברה הרעה. ומבאר הרמח"ל:

האחד - הנה הטיפול והטירדה... כי בהיות האדם טרוד בענייני עולמו, הנה מחשבותיו אסורות בזקי המשא עליהם (ובתוך העניינים הגשמיים, נופלים לחמדת הממון והכבוד), ואי-אפשר להם לתת לב אל המעשה. והחכמים עליהם השלום בראותם זה אמרו (אבות ד, יב): "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה". כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצורך פרנסתו, אך רבוי העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח לו מקום אל עבודתו, על כן נצטוינו לקבוע עתים לתורה. וכמאמר רבי פנחס: "תורה מביאה לידי זהירות" (תורה מביאה לידי זריזות, תורה מביאה לידי נקיות). וזולתה לא יגיע אליו כלל, והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב, ו): "ולא עם הארץ חסיד".

וזה כי הבורא יתברך שמו שברא היצר-הרע באדם הוא שברא התורה תבלין לו, וכמו שאמרו (קדושין ל, ב): "בראתי-יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". והנה פשוט הוא, שאם הקדוש ברוך הוא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי-אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי הרפואה... שהיא התורה.

השני – הנה הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם הוא כמי שטובע בים הגדול, שקשה מאוד להמלט ממנו, כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו... וחז"ל אמרו (אבות ג, יג): "שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה. והנה השחוק והלצון ממשיכים אותו מעט מעט ומקריבים אותו ... אל העוון עצמו ויעשהו... שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת לב על הדברים.

ותראה קשי (כוחו הרב של) הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החיצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל הגוף, כן (כך) הלצון בפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו רבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות (התעוררות לתשובה, פשפוש במעשים וחשבון נפש והתפעלות מדברי מוסר ותוכחה).

הליצנים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כח ליצנותם, אין להם תיקון אלא שפטים (יסורים)... למדונו ז"ל (עבודה זרה יח, ב): "קשה הליצנות (כוחו, השפעתו ותיקונו קשים) – שתחילתו יסורין וסופו כליה, שנאמר (ישעיה כח, כב): פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי"וגו'.

והשלישי – הוא החברה, דהיינו: חברת הטפשים והחוטאים, והוא מה שהכתוב אומר (משלי יג, כ): "ורועה כסילים ירוע", כי הנה אנו רואים פעמים רבות, אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה או יעבור על איזה דברים ממנה, כדי שלא ילעגו עליו חבריו או כדי להתערב עמהם... ושלמה המלך מזהיר (משלי יד, ז): "לך מנגד לאיש כסיל", ודוד המלך אמר (תהלים א, א):  "אַשְֽׁרֵי-הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָֽׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חפְצוֹ וּֽבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָֽיְלָה: וְֽהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַֽל-פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹֽא-יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִֽיחַ: לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם-כַּמֹּץ אֲֽשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רֽוּחַ: עַל-כֵּן לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִֽים: כִּֽי-יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵֽד", וכבר פרשו ז"ל (עבודה זרה יח, ב): "אם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב"... אין לו לאדם אלא לטהר ולנקות עצמו ולמנוע רגליו מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן, וישיב רגליו אל חצרות ה' ואל משכנותיו... הזהירו ז"ל (אבות ד, ב): "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

(טוב לחזור וללמוד שוב פרק ה' - "בבאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם", שהם גם מפסידי מידות הזריזות והנקיות - שעורים: 32-37).

 

ועל חולי הנפש ותקנתו, אומר הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ב):

חולי הגוף, טועמים המר מתוק והמתוק מר. ויש מן החולים מי שמתאווה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר, הכול לפי רוב החולי. 

כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאווים ואוהבים הדעות הרעות; ושונאים הדרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהן למאוד, לפי חוליים.  וכן ישעיהו אומר באנשים הללו (ישעיהו ה, כ): "הוי האומרים לרע טוב, ולטוב רע: שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר". ועליהם נאמר (משלי ב, יג): "העוזבים, אורחות יושר ללכת, בדרכי חושך".

ומה היא תקנת חולי נפשות: ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חוליים בדעות, שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה.  והמכירים בדעות הרעות שלהם, ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם, עליהם אמר שלמה (משלי א, ז): "ומוסר, אווילים בזו".

וכיצד היא רפואתם: מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל, לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מליבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בביזיון הרבה, ויישב למטה מן הכול, וילבוש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו: עד שייעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא דרך הטובה; ולכשיחזור לדרך האמצעית, ילך בה כל ימיו.

ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות: אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה.

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו (במדבר יב, ג): "עניו מאוד" ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו, כפר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד): "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך". ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה.

וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.

אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס, אין חייהם חיים; לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. 

וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים: הן עלובין, ואינן עולבין; שומעין חרפתם, ואינן משיבין; עושין מאהבה, ושמחין בייסורים. עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו".

 

ומוסיף הרמח"ל עוד מרחיק למידת הנקיות, וזו לשונו הקדושה: "ונוסף עליהם (על שלושת מרחיקי מידת הנקיות שציינו לעיל) - חסרון הבקיאות בידיעת הדינים או המוסרים כמו שכתבתי. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (אבות ב, ה): "ולא עם הארץ חסיד"... כי מה שלא ידע אי-אפשר לו לעשות, וכן אמרו (קדושין מ): "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה"

אומר בעל "אורחות צדיקים" בשער התורה:

"שיהא אדם עוסק בתורה כל ימיו, ומתוך כך אינו בא לידי חטא. והתורה מביאה לידי מעשים טובים וזכות. כי כאשר הוא עוסק בתורה והוגד לו עונש העברות וזכות המצוות, אז נותן אל ליבו לעשות הטוב. ויגיעת התורה משכחת ומונעת אותו מן העוון, אבל הבטלה גוררת את העוון ומורידתו לשאול. לכן יהא זריז לעסוק בתורה תמיד יומם ולילה, ואף כשהוא הולך בדרך או שוכב במיטתו. ואם אינו יכול ללמוד בפה, יחשוב בליבו על שמועתו, ויהא דעתו על למודו שלא יסיח דעתו מלימודו, ואז קיים "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).

לכן תתן ליבך וכל דעתך על התורה בכל עת ובכל שעה ותמצא חיים וכבוד ותזכה לפרי רב בעולם הזה ולכל מידות טובות שבעולם, כי אדם לומד בתורה חכמה ויראה ודרך-ארץ וענווה וצניעות וכל מעשים טובים, ומן השמים עושים לו צרכיו, והתורה משמרתו ומגדלתו ומרוממתו, כמו ששנו חכמים (אבות פ"ו מ"א): רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה; ולא עוד, אלא שכל העולם כדאי לו. נקרא רע, אהוב וכו', ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הרי שכר פריה בעולם הזה, אבל לעולם הבא "עין לא ראתה אלהים זולתך" (ישעיה סד, ג), אפילו נביאים לא ראו בשכר הצפון לצדיקים לעתיד לבא, וכל מה שראו ונתנבאו – לגן, אבל עדן – "עין לא ראתה אלהים זולתך" (ברכות לד, ע"ב). ואין למעלה הימנה לעולם הבא!" עכ"ל.

 

כיצד אדם יכול לזכות לחיות חיים במנוחה? הרבה אנשים מחפשים שלווה, מנוחה. אבל לא יודעים מהי באמת מנוחה אמיתית, מנוחת הנפש:

כתיב (בראשית מט, טו): "וירא מנוחה כי טוב ואת-הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול". העולם תוהים ותמהים על הקב"ה שנתן תורה לישראל והרי תורה צריכה ישוב הדעת ומנוחת הנפש בלי שום מפריעים. אם כן היתה צריכה להינתן התורה לא במדבר אלא בארץ ישראל, כאשר כל אדם נמצא תחת גפנו ותחת תאנתו. והקב"ה נתן את התורה דיקא במצב הפוך לגמרי – במדבר, ללא כל הבטחת הכנסה, במדבר השמם כשאין להם כל, אחרי כל העינויים והטלטולים, אחרי שבירת הגוף במצרים, נתן להם את התורה.

אבל האמת של הדברים היא כך: כמו שעצמה של התורה כולה מורה ומלמדת את האדם, כך דרך נתינתה של התורה הוא לימוד איך אדם יהיה מסוגל לקבלת התורה. לא רק עצם התורה, מלמדת אותנו איך לחיות, גם הדרך איך קיבלנו את התורה ואיפה ובאלו תנאים קבלנו את התורה, גם זה מלמד אותנו איך זוכים לקבלת התורה.

נכון שלקבלת התורה צריכים מנוחה רבה, אבל השאלה, מה זה מנוחה?

על זה לימד אותנו הקב"ה, שנתינת התורה היתה דיקא במדבר. שם אנחנו לומדים. וטועים אנשי העולם, שאין להם כל ידיעה בדרכי המידות ומהלכן ואומרים שמנוחה נקנית במנוחת הגוף. כלומר: אם הגוף נח – יש מנוחה. ואמנם הדבר הוא להפך לגמרי. התורה מלמדת אותנו: דיקא במדבר – כי מנוחה הנובעת מנוחיות של הגוף וממילוי כל הצרכים – היא מקור הבלבול. מאחר והוא מתרגל למנוחה רק בתנאים מסויימים, שלא יהיה חסר לו כלום נמצא שכל המצב, שלא יהיה לפי ההרגל שלו, ישבור ויטריד אותו מעבודתו. מנוחה זה לא מצב שיש לך הרבה בקשות ודרישות למען תהיה נינוח. אם אתה רוצה להיות במנוחת הנפש – זה כאשר אתה לא צריך דבר. אם בכל מצב אתה מסתדר – יש לך מנוחת הנפש.

מי שחפץ במנוחה ע"י מנוחת הגוף למה הוא דומה? לאדם ששופך שמן על אש, כדי לכבות את האש. כמובן שהאש תתגבר. אדם צמא השותה מים מלוחים, יווכח במהירה שצימאונו גבר. אם רוצים מנוחה ע"י מנוחת הגוף, אי אפשר להוסיף לגוף עוד דרישות נוספות, כי אז אתה מגביר את האי מנוחה.

 

מנוחה אמיתית מהי?

כדי לקבל את התורה, בשביל שתהיה נינוח, אתה צריך ללמוד לשבור את הגוף: ליטול מעצמך את רוב הנוחיות, להמעיט בכל התענוגות, ואם למרות כל זה אתה לא תישבר ותמשיך ללמוד ותשאר במנוחה – זוהי המנוחה שעל ידה תהיה מסוגל ללמוד תורה!

היה רבי שמעון בן יהושע אומר (מדרש תנחומא שמות, פרק טז, סימן כ): לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה.

המן-

לחם אבירים, שאכלו המלאכים למטה, המן ירד כל יום מחדש, ואספו עומר לגולגולת לאותו היום. התורה ניתנה לאלה שאין להם בטחון על יום מחר (אין מכולת לקניה שבועית, היום יורד מן ואין ידיעה מה יהיה מחר) – הם לא יודעו מה ילד יום. חייהם היו תלויים בחסדי שמים. רק כאלה שלא מוטרדים מזה – יכולים ללמוד תורה!

אדם שלא מטריד אותו שום דבר ממנוחתו והוא לא תלוי בהרבה דברים – אדם כזה יכול להגיע למדרגה של לימוד תורה בלי שום בעיה.

מה עוקר את האדם מלימוד התורה: דאגת הפרנסה, דאגה לילדים, דאגת הקיום, או ענייני נוחיות גשמיים.

איך יצליח אדם לבוא להשתלמות כזאת, להיות מושלם במנוחה כמו שאמרנו, כדי שיוכל ללמוד תורה?

יש רק דרך אחת שתוביל אותו למנוחה השלימה: כשהוא ישים לנגד עיניו תמיד רק תכלית אחת, כלומר, לסמן מטרה והיא התכלית עבורו, ולא יסתכל על דבר מלבד אותה תכלית.

ועל זה אומר רבינו יונה: אחרי שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו כל ימי חייו, כי על כן ימצא תמיד במצב אחד מכוון לאותה תכלית. אדם כזה, שנמצא תמיד במצב אחד, אצלו לא תיתכן שבירה ולא הטרדה. אדם זה שום דבר לא ישבור אותו כי הוא עוד לא הגיע למטרה והתכלית, והוא דבק בה ולא יזיזו אותו שום מונעים ממנה.

 

מהי חובתו של אדם בעולמו?

אנשים שלא טורחים כל ימי חייהם לאסוף ולכנוס מצוות בלי סוף בלי קיצבה ללא הפוגה כל ימי חייהם, אלו אנשים שלא מבינים מהי התכלית שהם נבראו.

אנשים שאוספים וכונסים כסף וזהב, בתים, קרקעות ומניות ועוד, אלו אנשים טפשים שלא יודעים מה התכלית בחיים. כל מה שהם אוספים הם ישאירו לאחרים והם יצאו מכאן ריקים ללא כלום. נמצא שאת כל חייהם הם תרמו לאחרים. החיים קצרים, ואח"כ יוצאים מכאן.

כל אדם נברא כאינדבידואל לבד. אמרו חז"ל (סנהדרין לז, א): "צריך כל אדם לומר, כל העולם לא נברא אלא בשבילי". שמים וארץ פרחים וגלקסיות נבראו בשביל היחיד. מדוע ברא הקב"ה את האדם הראשון לבד? כדי שנלמד שכל העולם נברא בשבילי. הקב"ה ברא עולם ומלואו בשביל אדם אחד. אדם לא תלוי בחברו, הוא תלוי בעצמו, והתורה אומרת לו מה לעשות עם עצמו. ואם האדם לא מקיים את מה שהתורה אומרת לו, הוא מפסיד את הקיום שלו. הוא הופך תפל לאחרים. אין לו מטרה והוא חלק ממכלול והוא בעצם לא כלום.

התורה אומרת: אתה עולם מלא. לך נברא כל העולם, דע מה תפקידך בעולמך!

כל אדם הוא אישיות בפני עצמו ואין אדם דומה לחברו לא במראהו ולא בדעתו, שנאמר (ברכות נח, ב): כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות.

כל העולם כולו הוא כלים בשביל שתשתמש בהם להשיג את התכלית שלך. אז התכלית היא הרבה יותר מכל העולם.

אדם לא יודע מה חובתו בעולמו, אם אנחנו רואים אנשים טרודים והם נשברים שבורים זה בגלל שהם רגילים לחיים במצבים רבים ושונים, יש להם הרבה רצונות והרבה צרכים ואם יחסר לו אחד מן המצבים שהוא רגיל – הוא נשבר. הוא לא יודע להגדיר מטרה, מה הוא רוצה. ואם היה יודע מהי מטרתו היה יודע להסביר לכולם, ולא היה לו מתנגד.

אדם שיש לו תכלית, מסמן לו אותה כמטרה, ומתקדם אליה והוא יגיע אליה. מי שמסיט את עצמו בדרך, עלול לפספס את התכלית. החכמה היא, ששום דבר לא מגביל אותי להשיג את מה שאני שואף אליו.

כל אדם יש לו כוחות אדירים והשאלה היא: האם הוא מוכן להשקיע, האם הוא מוכן לוותר על הרבה דברים (גם כאלו המותרים עפ"י התורה). החיים דינמים ויום רודף יום והסביבה תובעת את שלה, ואם תרצה לספק את דרישותיהם של כולם, שימשכו אותך לכיוונם, לא תגיע לשום מקום.

חייל, שמלמדים אותו להיות מוכן ליום קרב, התנאי העיקרי לזה הוא המנוחה. כדי שיוכל לנצח את האוייב ביום סערה, ביום שחייו יהיו תלויים לו מנגד, בראש ובראשונה הוא נצרך להחזיק את עצמו בכל התוקף להישאר בכל המנוחה השלימה. אם הוא יאבד את הראש ביום שהוא יכנס לסכנה ולא יהיה קר מזג, הוא עלול לסכן את עצמו. הוא צריך להיות במנוחה שלימה בשעה שהוא נלחם. לכן עושים לו תרגילים שיהיה מוכן לתכלית הזאת ואינם במילוי צרכיו ותנאי נוחות, אלא הצרכים הבסיסיים ביותר (פק"ל בסיסי של מזון ומים ותנאי שטח לא נוחים) – זה מכין אותו למנוחה בשעת הקרב, ששום דבר לא יפריע לו. עיקר התרגילים, להרגיל אותו להחזיק מצב גם בהעדר כל הנוחיות. מתנהגים איתו בכל מצב בדרך של מרוצה וחיפזון, מרגילים אותו לשבירת הגוף, להכין אותו ליום פקודה. מלמדים אותו שלא יטריד אותו שום מצב. התכלית היא להיות לוחם וגיבור ולנצח ולא להיות מנוצח. דוקא בשלילת כל הנוחיות ע"י שבירת הגוף (בחינת איזהו הגיבור – הכובש את יצרו) – הוא לומד להיות במנוחה הנדרשת בשעה הנכונה והראויה – להיות קר מזג עומד מול הסכנות דרוך ומוכן ושום דבר לא יגביל אותו.

כך גם אנחנו. יש לנו אוייב ששמו: היצר-הרע. הוא נמצא בתוכינו ועובד עלינו בעיניים. שותף איתנו במעשינו. הוא מסוך (מוסווה) בתוך דמנו ומייעץ לנו עצות: לנוח מנוחת הגוף, כדי להוציא אותנו מהמטרה והתכלית וגורם לנו לברוח מהבסיס (להיות עריק).

עלינו לסמן את התכלית כמטרה, ולא לתת ליצר הרע להדריך את מנוחתינו. לא לתת ליצר הרע להרגיל אותנו לשלווה ומנוחה של הגוף, אנחנו שואפים למנוחת הנפש!

אמרו חכמים: השם יצילנו מפיזור הנפש (היפך מנוחת הנפש), כשיש הרבה שאיפות ואין מטרה האדם מתפזר לכל עבר. מרבה נכסים מרבה דאגה. היצר הרע רוצה שנהיה טרודים!

 

.אדם חייב להתמקד: מה המטרה שלי בחיים 

דוקא בשלילת כל הנוחיות ע"י שבירת הגוף לומדים למנוחה הנדרשת. כדי לקבל תורה, צריך מנוחה שבאה משבירת הגוף וממעטת את הצרכים ואם ישאר במנוחה אחרי כל הטלטולים כמו במדבר השמם שניתנה התורה במצבים של "ויענך וירעיבך" (דברים ח, ג), אז הוא יהיה לבן-חיל, שום דבר לא יטריד אותו ולא ישלול ממנו את המנוחה. הוא מסוגל לקבל את התורה. על כן נאמר ביששכר (בראשית מט, טו): "וירא מנוחה כי טוב", הוא הכיר את מעלת המנוחה, שהיא הטוב והתכלית המכוון ובהיותו השבט שנאמר עליו (דברי הימים-א' יב, לג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים", יושבים ועוסקים בתורה, הוא גם ידע שהמנוחה יוצאת משבירת הגוף – זוהי המנוחה האמיתית.

אמרו חכמינו ז"ל (אבות ו, ד): "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" – אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא!

אשריו בעולם הבא, שלא מבזבז את הזמן לענייני עולם החומר, אלא נתון כל כולו לאסוף ולכנוס עבור העולם הבא.

אדם שלא מטרידים אותו ענייני העולם הזה: מה יאכל, מה ישתה וכו' והוא עוסק בתורה, והולך אחר השם ודבק בו בכל מצב, זו שליטה מושלמת על הגוף, הגוף לא מטריד אותו, אין לך יותר מנוחה מהאיש הזה – לכן אשריו גם בעולם הזה.

 

ונסיים לימוד נפלא זה עם דברי חכמינו ז"ל:

גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, וְאוֹמֵר, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, וְאוֹמֵר, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ, וְאוֹמֵר, כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים, וְאוֹמֵר, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וְאוֹמֵר כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ וְאוֹמֵר, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (אבות ו, ז).

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר (אבות ו, יג).

 

ברוך ה' לעולם אמן ואמן!

 

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת