22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בין המילים

שעה בשבוע

יש שעה אחת בשבוע, שאני נושמת בה עמוק.

השעה שבה יש הכי מעט מכוניות על הכביש, המאמינים מתפללים, המארחים מוסיפים פריטים אחרונים לשולחן הערוך ומורידים סירים מהכיריים, מוציאים את העוגה מהתנור, התאורה היא המושלמת והמחמיאה ביותר, כך אומרים, כשהשמש נושקת לים מעבר לרכס הרי מזרח ירושלים. אני נושמת הכי עמוק שאני יכולה, נושמת אויר הרים ומדבר ורצה, מנותקת מכולם, מהכל, מהשיגרה.

לפעמים זה מרגיש כאילו השעות האלה, הזריחות והשקיעה בקצב קבוע הן הזמן שיחיד ששייך לי באמת. שמנקה ומסדר אותי מבפנים. לא איכפת שזה לא מקרין החוצה ולא מוריד אותי מידה במכנסיים. 

כן, כבר הבנתי שהמרכז הולך להרוס אותי, אם רק אתן לו. אני רואה את זה קורה. אני נכנעת בלי למצמץ. כולם משדרים רצינות מבחוץ ומשחקים מבפנים. או ההיפך, משחקים אותה ״קול״, ועמוק- עמוק בפנים מחפשים משהו רציני ופשוט מסרבים להודות בזה. כל כך לא מרשים אותי שבחור אומר שהוא קנה רכב עם תא מטען גדול כי העגלה של הילד שהוא רוצה תכנס לשם. לא מרשים כשאתה אומר שאמא שלך רוצה לשמוע ממך רק כשתתארס. לא מרשים כשאתה אומר שבא לך לשים עליי טבעת אחרי ששיחקת איתי מחבואים חצי שנה. ״מרשים״ זה כשאתה אומר את מה שאתה באמת חושב, ולא את מה שאתה חושב שאני רוצה לשמוע.

בא לי שיקחו אותי ברצינות, גם אם זה תוך כדי משחק. אני תמיד בעד לצאת לשתות, לאכול טוב, לצאת לרקוד... אני מתגעגעת לסלסה!

בא לי להינות, להיות קלילה, להיות אני בלי לפחד שאתה אינטרסנט ומחפש מישהי להערב, או יותר גרוע, להתחתן עם הראשונה שתיפול לך ברשת. בא לי שתבלה איתי מספיק זמן כדי לדעת מה מצא חן בעיניך בי ומה לא, ולתת לזמן לעשות את שלו, כדי ששנינו נחליט יחד אם טוב לנו יחד.

אני יכולה למצוא את עצמי בכל עיר, עם כל בן אדם, בכל סיטואציה ולהפיק ממנה את המיטב. אבל אם לוחצים עליי,  בקטע רע, בסוף אני מסיימת עם דמעות בעיניים. 

לא, אני לא מפחדת ממחוייבות, ממש לא. להיפך, אם זה- זה, אני אתן את הכל. אני פשוט רוצה שזה יהיה טבעי, כייף ואמיתי. זה אמור להיות כל כך קל. בלי אפליקציות, בלי פייסבוק ובלי מניפולציות. פשוט לחיות את זה, כמה קשה זה כבר יכול להיות?

אני יודעת שיש לי על מה לעבוד. על פתיחות, על כמות החיוכים, על לעלות על טרמפ גם אם מה שהכי בא לי זה לצעוד לבד עם מוזיקה הביתה... כי ככה נבנים קשרים חברתיים. 

למה זה פוסט בפייסבוק? כי אין לי מה להסתיר...כי אני אוהבת לכתוב, ואני אוהבת כשקוראים את מה שאני כותבת. וגם כי... התחלתי לקרוא ספר של סופר ישראלי והבנתי שגם אני יכולה לכתוב. איכשהו בעברית יש דברים שנשמעים פחות טוב אם לא אני כתבתי אותם וזאת אמורה להיות קומדיה קומנטית. בסדר, בסדר, אני עדין לא קוטלת, קראתי רק 40 עמודים. 

החיים שלי הם סרט. מי שמכיר אותי מקרוב מכיר את התסריט. וההאפי אנדינג? אני עדין לא שם... אז למה לא לכתוב על זה? למה לא לצחוק על זה? למה לא לבכות על זה? למה לא לשתות כמה כוסות יין ולשפוך את כל מה שעל הלב? למה לא לקנות כרטיס טיסה לחו״ל להרפתקה של כמה ימים? למה לא להתחיל עם בחור שמצא חן בעיניי?

אין סיבה :)

לחיים ושישי שמח,

אנה- שירה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Aנה אלא אם צויין אחרת