33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שרוטה עם תקווה

מיומנה של פוסט טראומתית.

אני מנסה לישון

ומנסה

ומנסה 

ופשוט לא מצליחה, לא מצליחה.

וזה מעצבן אותי.

כי יש לי צפצוף באוזן. כמו טיייי אחד ארוך,  כבר לילה שני ברציפות.

לא, זה ממש לא חדש, זה כבר אצלי באוזן יותר משלוש שנים, לפעמים זה בא לחצי דקה, מונע ממני לעשות כל דבר אחר, מאלץ אותי להניח הכל מהידיים, להתמסר לצפצוף, לחכות שהוא יעבור, כי כשהצפצוף הזה שם, אני לא שומעת שום דבר ממה שיש בחדר, לפעמים זה אצל ההורים, לפעמים זה בעבודה, וזה מציק, כל כך מציק ואז זה עובר, עד לצפצוף הבא.

זה כמו הסיוטים הכמעט האמיתיים שלי, וההתקפי חרדה, והלילות ללא שינה, הפלשבקים. כל פעם בא משהו אחר, שהורס לי את השינה, או את היום, או את החיים.

ותמיד תמיד בא הרגע הזה שאני רוצה לחזור לאחור, ללילה בו נפרדתי ממנו, להרגיש כל חלק ממני חווה את הרגע הזה של להיפרד ממנו, להרגיש את הרגע של החופש, להרגיש כמה שהיה לי טוב באותם רגעים, להרגיש את הרגע הזה שכבר לא בא לי לחזור, ואני לא יודעת אם זה נורמלי, או לא נורמלי, אני רק רוצה לחזור ללילה הזה, להרגיש אותו שוב ושוב, להבין, לחוות, להתרגש מזה שאני הולכת להיות לבד למשך שארית חיי. 

אבל לא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום, שיהיו לי צפצופים, פלשבקים, סיוטים, התקפי חרדה מדי פעם, חוסר באהבה, בזוגיות, חוסר באמון.

אני יודעת שאני צריכה לעבוד על עצמי. אני יודעת, אולי אני רוצה לעבור הלאה, הגוף שלי רוצה לעבור הלאה, אבל הנפש, הנפש לא נותנת לי.

והצפצופים המזויינים האלו, גם כשאני כותבת לא נותנים לי הפסקה לרגע אחד ואני צריכה לעבוד מחר ואני לא יודעת איך אני אקום. 

ובא לי, רק לדקה, שהצפצופים האלו יעלמו כדי שאני אוכל להתרכז ולישון כמו שצריך. 

ובא לי לקחת כדור שינה אבל אני יודעת שזה לא באמת יפתור את הבעיה, כי הכדור שינה הזה, כשאני לוקחת אותו, יום למחרת כולי הפוכה וכולי רק רוצה לישון.

ואני כועסת, כועסת על האחמשים האלו בעבודה שלא נותנים לי לעבוד כמו שצריך, שכבר שבועיים נותנים לי לעבוד רק פעם בשבוע, כי אני לא טובה מספיק, לא כמו שהם רוצים, כי לפעמים יש לי יציאות כאלו באין כניסה, ולפעמים אני מתפרצת על אנשים ואני לא עושה את זה בכוונה, אני פשוט אימפולסיבית וכשצועקים עליי, אני צועקת בחזרה, לא עוצרת רגע לחשוב. והכי כועסת שהם לא אמרו לי שמשהו לא בסדר, הם פשוט חושבים שאני אקבל את זה כמו שזה, אבל אני לא רוצה לקבל את זה כמו שזה, אני רוצה לעבוד, אני לא באתי לעבודה המחורבנת הזאת בשביל להישאר בבית כל השבוע ולעבוד רק פעם בשבוע. (הצפצוף שוב חזר...), לא עבדתי שנה ועכשיו הגיע הזמן לעבוד, חבל שאנשים לא מבינים את זה ועושים לי דווקא, אמא שלי אמרה לי שהם רוצים שאני אלך בכוח, אבל אנשים כנראה לא מבינים שאם הם עושים איתי ראש בקיר, אני לא מוותרת, אני עושה דווקא, אני אשאר שם עד שיצא להם עשן מהאוזניים ומחר אני אבוא ואני אדבר עם המנהל משמרת שכן מבין אותי (או לפחות אני חושבת ככה) ופשוט אבקש ממנו להבין מה קורה ולאן פנינו מועדות, אני מקווה שהוא יהיה ולא הבנות המפגרות האלו שאני לא רוצה לדבר איתן או לראות את הפרצוף שלהן.

 

אני זוכרת עכשיו שהוא הכניס לי פעם כזאת סטירה, היד שלו הייתה גדולה מדי והיא פגעה לי גם באוזן, שניה אחרי זה הוא אמר לי תמצצי אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי כי היה לי צפצוף נוראי באוזן, משהו שמזכיר נורא את עכשיו. אולי גם מזה הטראומה? 

אוף, בכל כך הרבה דברים אני צריכה לטפל, כל כך הרבה דברים אני צריכה לעבור, להתמודד.

ואילו רק ידעתי שזה יהיה ככה, לא הייתי נותנת לו לגעת בי, לא הייתי מגיעה איתו לסיטואציות כאלו, לא הייתי בכלל פוגשת אותו וכל זה לא היה קורה...

אני שונאת את ההתמודדות הזאת של חמש בבוקר.. ואת ההתמודדות הזאת בכלל, ובא לי רק לנוח מכל הפלשבקים, מכל הצפצופים, לילות ללא שינה, סיוטים, וכל חרא אחר שקיים בפוסט טראומה המזויין הזה. 

פשוט נמאס לי.

ואני רוצה כבר להיות מאחורי זה.

 

 

נטלי

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אש ירוקה אלא אם צויין אחרת