33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 52] – כ"ז טבת תשע"ז - מסילת ישרים / הרמח"ל - המשך פרק י"א - בפרטי מידת הנקיות

 

המשך פרק י"א - בפרטי מידת הנקיות

 

"ונדבר עתה מן הכעס. הנה יש הרגזן שאמרו עליו: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", והוא הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו [שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין, שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל (ספר התניא, אגרת הקודש, פרק כ"ה). כלומר: בעת כעסו (הנובעת ממידת הגאווה) אינו  רואה את רצונו (הנהגתו) של השם יתברך, אלא מתעסק רק ברצונו שלו] ומתמלא חימה [זעם], עד שכבר ליבו בל עימו ועצתו נבערה [לשכלו וחכמתו אין כל שליטה על יצרו ומידותיו שמשכנם בלב. כעסו מנהיגו, כך שאינו רואה את זולתו], והנה איש כזה כדאי [מסוגל] להחריב עולם מלא [השלכות מעשיו יחצו גבולות] אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל [חכמתו נעלמת ממעשיו, ונפתח פתח גדול ליצר הרע (ו"לפתח חטאת רובץ" כמבואר בשיעור 51, עיין שם)], והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות [באין נפש רוחנית שולטת, נכנסת הנפש הבהמית, ככתוב (בראשית כז, ל): "וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ" (מצידו - ממסע הציד שלו)], ועליו נאמר (איוב יח, ד): "טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ" [אתה איוב הטורף את נפשו ומשחיתה בהראות כעסו מול המקום וכי למענך תעזב הארץ? ר"ל וכי ע"י צעקתך שתאמר צדיק אתה ומיוסר על לא חמס (בלא עוול בכפך), וכי בעבור זה נחליט לומר שהארץ עזובה ביד מערכת השמים והיוצר נעתק ממקום העולם ולא ישגיח בו?! (מצודת דוד)], והוא קל ודאי [מסוגל בקלות לגרום] לעבור כל מיני עברות שבעולם אם חמתו תשיאהו להם [מעשים, שאם לא היה נמצא במצב של כעס לא היה בדעתו או בכוחו לעשותם], כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו [גאוותו  מעוורת אותו ולא רואה דבר מלבד עניין כעסו (כפי שלמדנו בשיעור 51, שהגאווה היא עיוורון, וכאמור כעס נובע ממידת הגאווה)], ואל אשר יביאהו [הכעס] – ילך.

ויש כעסן רחוק מזה, והוא שלא על כל דבר אשר יבואהו [שיזדמן לו, שיקרה לו] שלא כרצונו אם קטן ואם גדול יבער אפו [יופיע כעסו], אך בהגיעו להרגיז – ירגז ויכעס כעס גדול [אך ברגע שיבוא דבר שיעלה את חמתו, הכעס האצור (עצור) בתוכו, יפרוץ החוצה], והוא שקראוהו חז"ל (אבות ה): "קשה לכעוס וקשה לרצות", וגם זה רע ודאי, כי כבר יכולה לצאת תקלה רבה מתחת ידו בזמן הכעס, ואחר כך לא יוכל לתקן את אשר עיותו [כלומר: למרות שהכעס עצור בתוכו, ולא על כל דבר הוא מתפרץ, אבל ברגע שיכעיסוהו, יפרוץ הכעס הגדול במכה אחת, ויהיה קשה לתקן את אשר עיוות (קילקל)].

ויש כעסן פחות מזה שלא יכעס על נקלה, ואפילו כשיגיע לכעוס יהיה כעסו קטן ולא יסור מדרכי השכל, אך עודנו ישמור עברתו [כעסו מתבטא כלפי חוץ מעט מעט], והנה זה רחוק מן ההפסד יותר מהראשונים שזכרנו, ואף גם זאת ודאי שלא הגיע להיות נקי, כי אפילו זהיר איננו עדיין, כי עד שהכעס עושה בו רושם [היצר הרע לא נותן לא לשכוח את סיבת-הכעס, כדי שכעסו ישאר בתוכו], לא יצא מכלל כעסן [כי עדיין הכעס בתוכו שמור, למרות שלא מתבטא בכל כוחו כלפי חוץ].

ויש עוד פחות מזה, והוא שקשה לכעוס וכעסו לא להשחית ולא לכלה, אלא כעס מועט, וכמה זעמו? – רגע ולא יותר, דהינו: משעה שהכעס מתעורר בו בטבע [באופן טבעי] עד שגם התבונה תתעורר כנגדו, והוא מה שאמרו חז"ל (שם) "קשה לכעוס ונוח לרצות". הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם [האדם בטבעו] מתעורר לכעס, ואם הוא מתגבר עליו שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה [לא יכעס הרבה], ומתגבר עליו [מונע אותו עוד בתחילתו] שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו [לא ישאר בתוכו] זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא, ואמרו ז"ל (חולין פט): "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו) [בלימה הוא מענין חסימה וסגירה מלשון "עדיו לבלום", ומזה "תולה ארץ על בלימה", כי בראשית הבריאה היתה הארץ מכוסה במים, כי טבע המים שיקיף את יסוד העפר, וה' שינה טבע זאת וגזר שיקוו המים אל מקום אחד... וזה שאמר תולה ארץ, חלק היבשה והישוב, על בלימה, על החוק הבולם וסוגר בפני המים ומעכבם מלכסות הארץ... (המלבי"ם)] – "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה", והינו שכבר נתעורר טבעו בכעס והוא בהתגברותו בולם פיו [כמו שכתוב: "איזהו גבור הכובש את יצרו" (והרחבנו על כך בשיעור 50)].

אמנם מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו [לא קיימת אצלו], זהו ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל.

והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז"ל שלא לכעוס [לא לפעול מתוך כעס, אלא מתוך חכמה], ואפילו הרב עם תלמידו והאב עם בנו ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם, אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה [כדי לחנך לדרך ישרה, יש לעשות זאת בדרך ישרה (דוגמא אישית). על האבות עם בניהם, הרבנים עם תלמידיהם, לחנך ולייסר בשיקול דעת ולא מתוך פריקת זעם], והכעס שיראה להם, יהיה כעס הפנים ולא כעס הלב (שבת קה) [שהכעס לא יהיה אמיתי וגם לא יעורר עצמו לכעוס מהלב, אלא רק יראה בהבעת פניו שכועס, כי המטרה היא העברת מסרים כואבים שלו, או הזדעזעות שלו מהמעשה, ולא תקיפת השני ורמיסתו, וכותב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב, ה"ג): ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס]. ואמר שלמה (קהלת ז, ט): "אל תבהל [אל תמהר (רש"י)] ברוחך לכעוס" וגו. ואומר (איוב ה, ב): "כי לאויל יהרג כעש (כעס)" [הכעס יהרוג את האויל, ולא מצד הגזרה הקדומה רק ע"י בחירתו, שבחר בכעס ובקנאה, זה יגרום לו אבדונו. הרי שהאדם חפשי במעשיו, ובחירתו הרעה היא הגורמת לו מות ואבדון (מלבי"ם)].

ואמרו ז"ל (עירובין סה, ע"ב): "בשלושה דברים האדם ניכר – בכוסו בכיסו ובכעסו".

הקנאה [הקנאה היא צער על יתרונותיו של השני], גם היא אינה אלא חסרון ידיעה [חסרון בידיעה, שהכל מאיתו יתברך וש"אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא הנימה" (מסכת יומא, לח)] וסכלות, כי אין המקנא מרויח כלום לעצמו, וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו [אינו זוכה בשל חברו בגין קנאתו]. אינו אלא מפסיד לעצמו [כי הקנאה מביאה חולי בנפשו שלו], וכמאמר הכתוב שזכרתי (איוב ה, ב): "ופותה תמית קנאה" [הנפתה בלבו אחר תאוות הצלחות המדומות, תמית הקנאה אשר יתקנא בהצלחות הרשעים ומרבה להתרעם על ה', כי מאבד עולמו באין מליץ יושר (מצודת דוד)]. ואמנם יש מי שסכלותו רבה כל כך, עד שאם יראה לחברו איזה טובה יתעשש [עשש - עניינו בלוי ורקבון, מלשון: עש- חרק המבלה ומרקיב] בעצמו וידאג ויצטער, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו [ולכן נאמר (מסכת אבות ד, א): איזהו עשיר - השמח בחלקו. והקנאי אין לו שמחה אפילו בחלקו, שניתן לו]. והוא מה שאמר עליו החכם [שלמה המלך ע"ה] (משלי יד): "ורקב עצמות קנאה" [מקנא לעשות רע (ראב"ע,אבן עזרא), אדם בעל חמה, רקבון עצמות הוא לכל (רש"י), וכתוב (משלי טו, ל): "שמועה טובה תדשן עצם", והקנאה להפך, שמרקיבה את העצמות]. אמנם יש אחרים שאינם מצטערים וכואבים כל כך, אף על פי כן ירגישו בעצמם איזה צער, ולפחות יתקרר רוחם בראותם אחד עולה איזה מעלה יתרה, אם לא יהיה מאוהביו היותר דבקים לו [דאמר רב יוסי בר חוני: בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין ק"ה ע"ב)], כל שכן אם מאותם אשר אין לו אהבה רבה עמו הוא, כל שכן אם יהיה גר מארץ אחרת. ותראה שבפיהם אפשר שיאמרו דברים כשמחים, או מודים על טובתו [מודים לה' שנתן לזולתם, או מסכימים איתם כי אכן מגיע היה להם לקבל, אך כל זה מהפה ולחוץ], אך ליבם רעה בקרבם, והוא דבר יארע על הרוב ברוב בני האדם [הרגשה זו מצויה ברוב המקרים, אצל רוב בני האדם], כי אף על פי שלא יהיו בעלי קנאה ממש, אמנם לא ניקו ממנה לגמרי. כל שכן אם בעל אומנותו [המתחרה שלו] מצליח בה שכבר [כבר ידוע] כל אומן סני לחבריה [כל אומן שנוא לחבריו] (בראשית רבה יט) וכל שכן אם מצליח בה יותר ממנו. ואמנם לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא [שערה] (יומא לח), והכל כאשר לכל מה' הוא, כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת [הנסתרת מעיננו], הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל [כי כל השתדלות אדם הוא רק לעניין הסור מרע, שבזה ביד האדם להתרחק מרע לגמרי עד הקצה האחרון כאברהם יצחק ויעקב ומשה רבינו ע"ה. אבל בעניין השגת הקדושה בזה אין מועיל השתדלותו, רק כפי חלקו שחלק לו ה' יתברך, ומדריגות מדרגות יש ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "אור זרוע לצדיק", אות ד)].

והוא מה שייעד לנו הנביא על הזמן העתיד, שלמען תהיה טובת ישראל שלמה, יקדים הקדוש ברוך הוא להסיר מלבבנו המידה המגונה הזאת, ואז לא יהיה צער לאחד בטובת האחר, וגם לא יצטרך המצליח להסתיר עצמו ודבריו מפני הקנאה [כי בשל הקנאים, נאלצים המתקנאים לסבול: להסתתר או להסתיר מעשיהם והצלחותיהם], והוא מה שכתוב (ישעיה יא, יג): "וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה" וגו' ["וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ, אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם" – ביאר הרד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי זצוק"ל), כשיקבצו בני-ישראל בארצם תסור הקנאה, שהיתה ביניהם בגלותם מארצם, שהיתה בהם חלוק מלכיות מקנאתם במלכות בית דוד (כי מקדם היו ביהודה צוררים לאפרים)], הוא השלום והשלוה אשר למלאכי השרת, אשר כולם שמחים בעבודתם [שנאמר: "ששים ושמחים לעשות רצון קונם" (ברכת הלבנה)] – איש איש על מקומו [כי המלאכים נבדלים אלו מאלו בגדולתם, בחשיבות עבודתם ובקרבתם לבורא ואין שנאה ואין קנאה בניהם], ואין אחד מתקנא בחברו כלל, כי כולם יודעים האמת לאמיתו, ועלזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם [שמבינים מדעתם כי רוח ה' בקרבם והוא מחיה את כולם, ומתנהגים כרצונו, על כן שלום ואהבה במחנותם (המגיד מקוז'ניץ בספרו "עבודת ישראל". פרשת נח)].

ותראה, כי אחות הקנאה היא החמדה והתאוה [החמדה היא החפץ שנולד במח, והתאוה היא החשק שנולד בלב, ושתיהן יחד מביאות את הרצון לדבר (רמב"ן בראשית ג)], הלא היא המיגעת לב האדם [לא נותנת לו מנוחה] עד יום מותו [סיפוק התאוה מוליד תאוה חדשה, חזקה יותר מהקודמת, וכך מתמשך הדבר עד יום מותו], וכמאמרם ז"ל (קהלת רבה א, יג): "אין אדם מת וחצי תאותו בידו" [כלומר, הוא מת מתוך הרגשת חסר]. ואמנם עיקר התאוה פונה לשני ראשים, האחד הוא הממון, והשני הוא הכבוד, שניהם כאחד רעים מאוד וגורמים לאדם רעות רבות.

הנה חמדת הממון [לשם צבירת ממון, ולא לשם התועליות שאפשר להפיק מהממון] היא האוסרת אותו במאסר העולם [שיהיה תמיד טרוד בעניינים גשמיים ויהיה אסור בקבלי החומר], ונותנת עבותות העמל והעסק על זרועותיו, כענין הכתוב (קהלת ה): "אוהב כסף לא ישבע כסף" [יש אדם שאוהב כסף כ"כ, שאם יצבור כסף כעפר, לא ישבע כסף, אלא כל שעה ושעה עמל להוסיף (רבי יוסף קרא)], היא המסירה אותו מן העבודה [עבודת השם], כי הנה כמה תפילות נאבדות וכמה מצוות נשכחות מפני רוב העסק ויגיעת המון הסחורה [יגיעת העסק וטירדת הממון, שעליהם כתב הרמח"ל בפרק ה', שהם אחד ממפסידי הזהירות: "הטיפול והטרדה העולמית" (כלומר: העסק בפועל והמחשבות אודותיו של ענייני העולם הזה), משכיחים את האדם מהמטרה שלשמה בא לעולמינו זה, והעולם הרוחני מקבל מקום שולי בחייו. לכן אומר הרמח"ל בפרק א': "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" – כלומר העמל העקרי צריך להיות למען התכלית שמקומה בעולם הבא, והדרך להגיע אליה היא העולם הזה], כל-שכן תלמוד תורה, וכבר אמרו ז"ל (עירובין נה): "לא מעבר לים היא" (דברים ל', יג') [פירוש: כמו שאירע למשה, שהגם שעלה שמים והוריד התורה, נמנעו ממנו השגת קיום מצותיה התלויות בארץ, שהם כמה וכמה כמעט רובי תורה, מה שאין כן, הם שהשיגו לעבור הים, לבא אל הארץ לקיים מצוותיה (אור החיים)] – "באותם שהולכים מעבר לים בסחורה" [ועבור הממון אדם מוכן לסכן חייו], וכן שנינו (אבות ב): "לא כל המרבה בסחורה מחכים", היא המוסרת אותו לסכנות רבות ומתשת את כוחו ברוב הדאגה [בהרבה דאגות: איך לא יפסיד כספו, וכיצד יגדיל נכסיו עוד ועוד], אפילו אחרי השיגו הרבה, וכן שנינו (שם): "מרבה נכסים מרבה דאגה", היא המעברת  פעמים רבות [גורמת לאדם שיעבור] על מצוות התורה [שקר, לשון הרע על מתחרים, גניבה, גזל, הלנת שכר עובדים וכו'] ואפילו על חוקות השכל הטבעיים [גורמת לאדם לסכן את חייו למען ממון, מה שאין השכל סובל, הרי אם יאבד חייו מה יועיל לו כל ממונו?!].

יתרה עליה [קשה יותר] חמדת הכבוד, כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק [משפיע לרעה], כי אי-אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו. הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו ז"ל (סנהדרין קב): "תפסו הקב"ה בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן-ישי נטייל בגן-עדן, אמר לו: מי בראש? אמר לו: בן-ישי בראש, אמר לו: אי הכי לא בעינא [אם כן, לא צריך כלום!]" - [מוטב לחומד כבוד זה (ירבעם בן נבט), לרדת לשאול תחתית, ולהתאבד התאבדות נצחית, ולא לוותר על כבודו], מי גרם לקורח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא (במדבר טז): "ובקשתם גם כהונה" [ע"י שתחזור כל שררה לבעליה יחשבו שגם להם תחזור הבכורה (כלי יקר)], וחז"ל (במדבר רבה יח) הגידו לנו, כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא, והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו, הוא שגרם לפי דעת חז"ל (זוהר במדבר) אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ, וגרמו מיתה להם ולכל דורם – מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל [כי היו שרי חמישים], ויעמדו אחרים במקומם.

על מה התחיל שאול לארוב אל דוד? אלא מפני הכבוד, שנאמר (שמואל-א יח): "ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה: היכה שאול וגו' [היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו] ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה", מי גרם לו ליואב שימית את עמשא? אלא הכבוד. שאמר לו דוד (שמואל-ב יט): "אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים".

כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמודות שבעולם, ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל [כפי יכולתו ועפ"י צרכיו ולא מעבר לזה], ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים, והיה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל [שנאמר (אבות ו, ד): "כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא"], אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו – מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת, ואין קץ לכל עמלו. על כן אמרו רבותינו ז"ל (אבות ד): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" [מוציאין אותו מן העולם הזה- ע"י שמשכיחין ממנו את המטרה שלשמה הושם כאן. ומן העולם הבא-  ע"י שלא מספיקין בידו לתקן עצמו ולאסוף זכויות לעולם הבא]. והזהירונו (שם פרק ו): "אל תבקש גדולה ואל תחמוד כבוד" [עשירות ושררה]. כמה הם שמתענים ברעב וישפילו את עצמם להתפרנס מן הצדקה ולא יתעסקו במלאכה שלא תהיה מכובדת בעיניהם, מיראתם פן ימעט כבודם, היש לך הוללות [הפקר] גדול מזה? [מוכנים לקבץ נדבות ולא לעבוד בעבודה, שנראית בעניהם לא מכובדת] ויותר ירצו בבטלה המביאה לידי שיעמום ולידי זימה [מחשבות הזימה נמצאות בלב הפנוי מהחכמה] ולידי גזל ולידי כל גופי עברות, שלא להשפיל מעלתם ולהבזות כבודם המדומה. ואמנם חז"ל, אשר הורונו [עיונית] והידריכונו [מעשית] תמיד בדרכי האמת, אמרו (אבות א, י): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" [אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום (כתובות נ"ט ע"ב), והתרחק מלנהוג שררה על צבור, שהרבנות מקברת את בעליה (ברטנורא)]. ואמרו עוד (פסחים קח): "פשוט נבלתא בשוקא ולא תימר: גברא רבא אנא, כהנא אנא" [פשוט נבלתא בשוק (שהיא מלאכה לא נקיה וכביכול לא מכובדת) ואל תאמר אדם גדול (תלמיד חכם) אני, כהן אני]. ואמרו עוד (בבא בתרא קי): "לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות".

כלל הדברים, הכבוד הוא מן המכשולות היותר גדולים אשר לאדם, ואי-אפשר לו להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו, כי על כל פנים יצטרך למעט בכבוד שמים מפני סכלותו [טפשותו]. זהו מה שאמר דוד המלך עליו השלום (שמואל-ב ז): "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" [השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' (רמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק שמיני, הלכה טו)].

והכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת, וכן אמרו ז"ל (אבות ו): "אין כבוד אלא תורה, שנאמר: כבוד חכמים ינחלו" [שנאמר (אבות ו, ה): "אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ"], וזולתה אינו אלא כבוד מדומה, וכוזב, והבל ואין בו מועיל [הבל, אין בו ממש בעולם הזה, ולא מועיל לעולם הבא]. וראוי הנקי להינקות ולהיטהר ממנו טהרה גמורה אז יצליח.

והנה כללתי עד הנה רבים מפרטי הנקיות, וזה בנין אב לכל שאר המצוות והמידות כולם, ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה (משלי א, ה) [ולא תחשוב שלא יהיה בהם תועלת כי אם לאלו שזכר שאין להם שום שלימות אבל ימצא ג"כ תועלת גם לחכמים ולנבונים וזה שכבר ישמע חכם אלו המשלים ויוסיף קנין בחכמה וישמע אותם הנבון ויקנה תחבולות להמציא ההקדמות המפורסמות אשר יובילו אל ההשגה בדרוש מאלו החקירות הפילוסופיות (רלב"ג)].

והנה אנני יכול להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע אל הנקיות הזה, אף על פי כן אומר אני שאין צריך כל כך [טירחה] כמו שנראה לכאורה, והמחשבה בדבר הזה [כיצד להשיג את דרגת הנקיות] קשה מן המעשה, כי כאשר ישים האדם בליבו ויקבע ברצונו בקביעות להיות מבעלי המידה הטובה הזאת, הנה במעט הרגל שירגיל עצמו בזה, תשוב לו [תהפוך להיות לו] קלה הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב, וזה דבר שהנסיון יוכיח אמיתו. עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

"על הכעס – אמרו ז"ל: "כל הכועס יהיה בעיניך כאילו כופר בעיקר" –

אומר בעל "אורחות צדיקים" בשער הכעס:

"הכעס היא מידה רעה, וכאשר (כמו ש-) הגרב מחולי הגוף (ממיני השחין) כן (כך) הכעס מחולי הנפש. ואמרו רבותינו (נדרים כב, א): כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטים בו (לפי שהכעס מביאו לכפור בעיקר כדאמרינן בפרק רבי אליעזר דאורג, דמשבר כליו בחמתו יהיה בעיניך כעובד כוכבים {ר"ן נדרים}), שנאמר (קהלת יא י): "והסר כעס מליבך, והעבר רעה מבשרך", ואין רעה אלא גיהנום, שנאמר (משלי טז, ד): "כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה", ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו (מין חולי), שנאמר (דברים כח, סה): "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש"... הכעסן אין לו חן בעיני הבריות והוא שנוא בעיניהם... הכעס מביא אדם לידי מחלוקת... כמו שאין הכעסן מקבל תוכחה מאחרים, כך אינו יכול להוכיח את האחרים, כי התורה אמרה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"... הכעס גורם עזות לאדם, ומחמת הכעס לא יכנע וגם לא יודה על האמת... הכעס נוטה מאוד אל הגאווה, ואין הכועס נמלט מן הגאווה... ".

 

ועל הכעס אומר ה"חפץ חיים":

"תחבולה פשוטה יש ביד היצר הרע להדיח את האדם לדבר לשון-הרע – הכעס. בשעה שאדם מתמלא כעס אין הוא יודע מעצור. האסור נראה לו כמותר, והוא מוצא לעצמו התרים מדומים למכביר כדי לדבר לשון-הרע. במקרים מסוימים הוא אף חושב כי מצוה הוא עושה בכך שהוא מגנה את חברו."

 

ובמסכת אבות (ה, יא) נאמר: ארבע מידות בדעות:

א. נוח לכעוס, ונוח לרצות – יצא שכרו בהפסדו.

ב. קשה לכעוס, וקשה לרצות – יצא הפסדו בשכרו.

ג. קשה לכעוס, ונוח לרצות – חסיד.

ד. נוח לכעוס, וקשה לרצות – רשע.

 

 

הרמח"ל מדרג בחמש מדרגות (בסדר יורד) את מיני בעלי הכעס. מהכועס על כל דבר עד הנקי מן הכעס מכל וכל, בחינת הלל הזקן:

(1) הנכעס על כל דבר – עליו נאמר: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".

(2) לא על כל דבר יבער אפו, אך בהגיעו להרגיז, ירגז ויכעס כעס גדול – עליו נאמר: "קשה לכעוס וקשה לרצות".

(3) שלא יכעס על נקלה – עליו אומר הרמח"ל, לא יסור מדרכי השכל (לא איבד לגמרי את ההגיון בגלל הכעס), אך עודנו ישמור עברתו (עדיין שומר על כעסו).

(4) כעס מועט, וכמה זעמו? רגע ולא יותר – עליו נאמר: "קשה לכעוס ונוח לרצות".

(5) כבר לא היה מקפיד על שום דבר, הנקי מן הכעס מכל וכל – ועליו נאמר: מידתו של הלל הזקן.

 

 

בעה"י ננסה לבאר כל מדרגה ומדרגה ממיני בעלי הכעס:

 

(1) הנכעס על כל דבר:

 

אומר הרמח"ל: הנה יש הרגזן שאמרו עליו: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". ונאמר במסכת שבת (ק"ה, ע"ב): "והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין, מאי קראה (תהלים פא, י): "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע".

הרמב"ם כותב בהלכות דעות (פ"ב ה"ג): "אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים", ונלאו מפרשי הרמב"ם למצוא מקור לכך במאמרי חז"ל. וכתב הג"ר זאב וואלף מבוסקוביץ זצוק"ל בספרו 'סדר למשנה' על הרמב"ם (שם), שהברייתא דלעיל היא המקור לדברי הרמב"ם. ואכן כן נראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות עמ"ס אבות (פ"ב מ"י), וז"ל: "וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם (כלומר, המאמר החזק בדברי חז"ל בגנות מדת הכעס, הוא) אמרם: 'כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים', וסמכוהו לאמרו: 'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר', רוצה לומר, ששני הדברים אחד". הרי מפורש שכוונת הרמב"ם היא על המאמר הנזכר בסוגייתנו, כי כאן הסמיכו ענין זה על הפסוק "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר". [ויצוין, שבכמה מקומות בזוהר הקדוש (בראשית כז, ב; קרח קעט, ב; פנחס רלד, ב; תקוני זוהר תקון נו פט, ב; זוהר חדש פרשת נח כא, ב במדרש הנעלם), מובא מאמר זה "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". וראה 'שדי חמד' כללי הפוסקים סי' ה אות כב שהאריך במקור דברי הרמב"ם, וכתב שהרמב"ם לא ראה את דברי הזוהר הק'].

וכתב עוד ב'סדר למשנה': "ואף דהתלמודא פרט שעשה מעשה בחמתו באחת משלושה הנזכרים, אז הוי כעובד אלילים, ומשמע דאם לא עשה מעשה אף כי חמתו בערה בו, לא הוי כעובד עבודת אלילים, סבירא ליה לרבינו [הרמב"ם], דאורחא דמלתא נקט התלמודא, דמדרך איש חימה לעשות מעשים כאלה, אבל עיקר האיסור הוא משום הכעס המביאו להמעשים האלה, והכי מוכח מהראיה שהביא רבי אבין מקרא המזהיר 'לא יהיה בך אל זר', ולא הזהיר על המעשים הנזכרים, רק על הכעס שהוא 'אל זר' אשר בקרבו, שהוא לא יהיה, שהוא גורם למעשים מגונים".

ובענין זה ראוי להביא דברי 'ספר התניא' (אגרת הקודש פרק כה) בביאור מאמר זה, וז"ל: "והוא בהקדים מאמר רבותינו ז"ל 'כל הכועס כאילו עובד עכו"ם' וכו', והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין, שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל, ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום, ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש, שמכהו או מקללו, מתלבש בו כח ה', ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו, וכמו שנאמר (ש"ב טז, י) 'כי ה' אמר לו קלל', והיכן אמר לשמעי, אלא, שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה', ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד, כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה, וזהו 'כי ה' אמר לו', בעת ההיא ממש קלל את דוד".

וכן כתוב בהנהגות הרבי מלובלין זי"ע שנדפסו בראש ספרו 'זאת זכרון' (אות א): "ליזהר מגאוה... וכן מכעס... ולא יכעוס כלל על שום אדם... וטוב לזכור שהכל הוא מהבורא ב"ה, כדאיתא (חולין ז:) 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה', ואפילו מבעל בחירה, כדאיתא בר"מ אלשיך ז"ל" (בענין זה ראה עוד אוה"ח הק' פר' וישב לז, כא).

ואמנם יסוד הדבר נמצא כבר ב'ספר החינוך' במצות 'לא תקום' (מצוה רמא): "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ב"ה, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ב"ה, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו, כי עוונותיו גרמו והשי"ת גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד ע"ה: 'הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך', תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא" (ראה 'אגרא דכלה' פר' לך בפסוק אל נא תהי מריבה).

בעל התניא ממשיך וכותב שם בענין זה: "והיינו במילי דעלמא, כי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' (ברכות לג:), ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא דאמרן, וכמו שנאמר (במדבר לא, יד) 'ויקצוף משה', והיינו, משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו", כלומר, כי רק בכעס במילי דעלמא אמורים הדברים, כי 'הכל בידי שמים', ועל האדם להחדיר בלוח לבו אמונה זו, ובכך לא יבא לידי כעס על שום דבר, ומשא"כ במילי דשמיא, שאינו תלוי בידי שמים, ולא שייך סברא זו, ואדרבה מצוה יש בזה 'לאפרושי מאיסורא', וכדרך שמצינו במשה רבינו ע"ה שקצף על פקודי החיל במלחמת מדין על שלא הרגו גם את הנקבות של מדין, ועל האדם לדעת שאכן הקרה ה' לפניו מצוה זו, ואין להחמיצה.

אכן, גם בזה התנה הרה"ק בעל התניא תנאי בדבר, וכלשונו: "אך זהו כשיש בידו למחות בקצפו וכעסו על חבירו, אבל כשאין בידו למחות כגון עובד גילולים המדבר ומבלבלו בתפלתו, אם כן מה זאת עשה ה' לו, אין זאת כי אם כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כל כך, עד שלא ישמע דבורי העובד גילולים, אף שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה".

[מתוך מאמר מגליון: עלים לתרופה].

 

 

(2) לא על כל דבר יבער אפו, אך בהגיעו להרגיז, ירגז ויכעס כעס גדול:

 

"לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" (בראשית מח, יח) –

הברכה בשתיקה – בזמן שהסבא משכל את ידיו, יכל מנשה לומר: "סבא טעית! אני הבכור, שים את ימינך כאן על ראשי", אך הוא שותק.

כשיוסף מתערב ואומר לאביו: "כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו", יכל אפרים לומר: "אבא, מדוע אתה מתערב?! סבא יודע מה הוא עושה" – אבל הוא שותק.

משל נפלא: בעיר העתיקה בירושלים עמד ילד עם מגש ועליו כעכים למכירה. אחד הסוחרים זיהה שהמגש מזהב והוא עתיק יקר המציאות, וכיוון שהבין שהילד שמחזיק בו איננו מבין את ערכו, אמר לו: ילד, אם אתה רוצה אני אקח ממך את המגש ואתן לך 100 שקל, הילד אמר בליבו אם הוא רוצה 100 כנראה זה שווה לפחות 200 והשיב בשלילה. הוא החליט לבדוק עד כמה האיש רוצה את המגש ואמר לו אם אתה רוצה נעשה החלפה, תביא את החמור שלך וקח את המגש. האיש מיד הסכים ואז הבין הנער שמגש כזה כנראה שווה כמה אלפים... והוא סירב אלא אם כן איש שיחו יראה לו כיצד עושה חמור?... והאיש החל לנעור כחמור.

הבין הילד שאם הוא מוכן בשוק הומה אדם לנעור כחמור, משמע שמה שבידו שווה כנראה כמה עשרות אלפים... והוא אמר לאיש: "תשמע, לא ככה, חמור עומד על שניים? האיש מיד התכופף על ארבע והחל נוער בקולי קולות בזמן שתיירים מתקבצים ומצלמים ומסריטים את האיש... אמר אותו הנער אם זה מוכן לבזות את עצמו כך, משמע שיש לי כמה מיליונים ביד.

אמר הילד לאיש: "שמע! אתה יכול לקום... אני עם חמורים לא עושה עסקים"! חשב האיש ואמר לעצמו: "איזה טיפש אני, אילו הייתי שותק המגש היה אצלי כבר. נערתי כחמור – נשארתי חמור".

כך הוא הנמשל: לא פעם אנו נתקלים באנשים שיש לנו הרבה מה לומר להם... או בשעת קטטה ומריבה אנו חושבים שיש לנו מה להגיד כאן. עלינו לדעת שאם נדבר – נצא בסוף טפשים. שתוק – תצא חכם. גם מנשה וגם אפרים יכלו לדבר אבל הם העדיפו לשתוק ולכן עד היום כל בית בישראל מברך את ילדיו בהם.

 

 

(3) שלא יכעס על נקלה:

 

"לו ישטמנו יוסף וגו' ויאמר אליהם יוסף אל תיראו" (בראשית נ, טו-יט):

לפני שעלה על המוקד גר הצדק, בנו של הגרף פוטצקי מליטא, ביקשו ממנו התליינים שלא ינקום בהם מעלמא דקשוט. במקום להשיב הן או לאו, סיפר להם הגר צדק מעשה, בן מלך שיחק בצעצועים עם בן המיניסטר, סטר לו חברו את המגדל שהקים מצעצועיו, ובן המלך הרהר בליבו, כשאגדל ואהיה מלך אנקום בו נקמתי על שסטר את המגדל שלי. אולם כשאביו מת והושיבוהו על כיסא המלוכה, היה צוחק בליבו מכבר לצעצועי הילדים, וכמובן לא עלה בדעתו כלל לזכור לידידו חטאת נעורים אותו דבר כאן. כשבאים שמה, לעלמה דקשוט, הלא כל ענייני הגוף, צער הגוף, נחשבים כהחרבת אותו מגדל הצעצועים.

שמירת הכעס בתוכך, הינה כנטירה וכדברי הרמח"ל: "כי עד שהכעס עושה בו רושם [היצר הרע לא נותן לא לשכוח את סיבת-הכעס, כדי שכעסו ישאר בתוכו], לא יצא מכלל כעסן". אם כן כעסן זה עובר על "לא תיטור", כי כל עוד הכעס עושה עליו "רושם", הוא משאיר בו סימן, וליבו לו נקי.

 

 

(4) כעס מועט, וכמה זעמו? – רגע ולא יותר:

 

"ואמרו ז"ל (חולין פט): "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו) – "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה", והינו שכבר נתעורר טבעו בכעס והוא בהתגברותו בולם פיו" –

נאמר בגמרא (מסכת חולין פט, א):

אמר רבא א"ר יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל (בזכות) משה ואהרן, שנאמר: "ונחנו מה". וכתיב (איוב כו, ז): "תולה ארץ על בלימה ."
א"ר אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל (בזכות) מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר: תולה ארץ על בלימה.
א"ר אבהו: אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כאילו אינו, שנאמר (דברים לג, כז): "ומתחת זרועות עולם".

 

מלמד אותנו הרב ברוך אשלג זצוק"ל שיעור נפלא, שפירוש: "תולה ארץ על בלימה" הוא, שבולם את עצמו בשעת מריבה עם היצר הרע שלו, להלן דבריו המחכימים:

אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה" (חולין פט.). להבין שקיום העולם תלוי בזה, אם שני אנשים רבים זה עם זה כבר אין העולם יכול להתקיים, רק בתנאי אם השני בולם את פיו, זאת אומרת שלא עונה לו, אז יכול העולם להתקיים.

ויש להבין זה על דרך המוסר, דידוע (שידוע) הוא שיש להאדם יצר-הרע תיכף מבעת הולדו. ובזמן שהאדם רוצה לעסוק בתורה ומצוות, אז היצר הרע שואל אותו, מה יהיה לך מזה?

על זה יש ד' תירוצים:

א. 

שהוא משיב להיצר הרע שכוונתו על מנת לנקום, היינו בכדי לצער את השני. והתירוץ זה נקרא בחז"ל שלא לשמה, "וראוי שנהפכה לו שלייתו על פניו" (ברכות יז.).

 על מנת שיקראוהו רבי, דהיינו שהוא משיב תירוץ ליצר-הרע, שהוא לומד כדי שהבריות ישלמו לו שכר. אם הוא בחור, אז הוא יקבל שידוך הגון. ואם כבר נשוי, אז הבריות יכבדו אותו בשביל תורתו ועבודתו. וגם זה נקרא שלא לשמה, אבל מתוך שלא לשמה באים לשמה.

שהוא משיב שהוא לומד לשמה בהצנע לכת, שאף אחד לא יראה את עבודתו בתורה ומצוות, כדי שאנשים לא יכבדוהו לו עבור התורה ומצוות שלו. וזה נבחן לשמה, כי לשמה נקרא שעוסק בתורה ומצוות על מנת שהקדוש ברוך הוא ישלם לו שכרו. וזה דומה למי שעובד עבור חברה אחת, ודאי שלא יבקש שכר על עבודתו מחברה אחרת. כמו כן, מי שכוונתו שהבריות יכבדו אותו בשביל תורה ומצוות, נקרא זה שעובד שלא לשם הקדוש ברוך הוא רק לשם הנבראים, שהנבראים ישלמו לו שכר. מה שאם כן כשעובד בהצנע לכת, כוונתו שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרו, זה נקרא שעובד לשם הקדוש ברוך הוא, שכוונתו שרק הקדוש ברוך הוא ישלם שכרו.

שלא על מנת לקבל פרס. היינו שעובד לה' אבל בלי שום תמורה. אז היצר הרע שואל, מה עבודה הזאת שאתה עובד בלי שום תמורה. ואז אין מה להשיב להיצר-הרע, כמו שכתוב בהגדה של פסח, "הקהה את שיניו", והוא יכול אז לקבל את העבודה רק למעלה מטעם ודעת.

ועל ידי זה זוכים לאמונה שלימה, שעל ידי האמונה הוא זוכה לשלימות האמיתי, שבעבור זה נברא האדם. לכן מקויים אז, "זכה, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות". וזה פירוש שבולם את עצמו בשעת מריבה עם היצר הרע שלו, היינו בזמן שהריב הוא על העבודה מבחינת שלא על מנת להשפיע, אז אין לו מה להשיב. וזה נקרא "תולה ארץ על בלימה", היינו אין לו שום יסוד, שנקרא בלימה, אלא למעלה מטעם ודעת. (הרב ברוך אשלג, מאמר 292 – "הבולם עצמו בשעת מריבה", טבת תשל"ב).

 

 

 (5) כבר לא היה מקפיד על שום דבר, הנקי מן הכעס מכל וכל:

 

מידת הסבלנות, זוהי מידתו של הלל הזקן, שהיה סבלן ביותר ואף פעם אי אפשר היה להביא אותו לידי כעס.

מעשה בשני אנשים שהתערבו ביניהם. אמרו: מי שילך ויקניט את הלל ויצליח להרגיזו, יקבל 400 זוז. הלך אחד מהם בערב שבת בשעה שהלל חפף ראשו. דפק על דלת ביתו ואמר, שיש לו שאלה לשאול. נתעטף הלל ויצא לקראתו. הוא שאל את הלל שאלה שטותית, שאלה של הבל. והלל ענה בסבלנות, כאילו השאלה חשובה ביותר. כעבור שעה קלה, חזר אותו איש ושוב דפק על פתחו של הלל וביקש לשאול שאלה. ושוב שאל שאלה מרגיזה, והלל השיב כאילו זו שאלה חשובה. וכך חזר הדבר כמה פעמים. ובכל פעם הלל לא איבד את שלוותו והשיב בענווה, עד שאותו שואל התרגז ואמר: "בגללך הפסדתי 400 זוז, בגלל שאתה כל-כך סבלן וענו".

אמר לו הלל: "כדאי וכדאי שתפסיד כהנה וכהנה והלל לא יקפיד"!

 

 

ומסיים הרמח"ל את דבריו, על מידת הכעס, עם דברי רבי אילעי:

"ואמרו ז"ל (עירובין סה, ע"ב): אמר רבי אילעאי "בשלושה דברים האדם ניכר – בכוסו בכיסו ובכעסו" –

מעבר למשחק המילים של "בכוסו, בכיסו ובכעסו", ישנו מכנה משותף לשלושת הדברים המוזכרים בגמרא. אדם שבדרך כלל מחביא את הפנים הפחות-יפים של אישיותו, נאלץ לחשוף פנים אלו דווקא בשלושתם. ברור כי שכרות וכעס מגלים היבטים נסתרים באישיותו של האדם, ואף אנשים רבים מגלים פן לא-ידוע מאישיותם כאשר מבקשים מהם לפתוח את ארנקם.

לחילופין, נוכל להתבונן בכל אחד מהדברים הללו כמייצג מישור שונה. המהרש"א הולך בדרך זו, ומסביר ששלושת הדברים מייצגים את יחסיו של האדם עם סביבתו ועם עצמו: האתגר של פתיחת הכיס מבטא את היחסים החברתיים - יחסו של האדם לסובבים אותו. הכעס, ע"פ הגמרא, דומה לעבודה זרה, ולכן כעסו של אדם מבטא את התנהגותו ביחסיו עם הקב"ה. השכרות, כמובן, משקפת את יחסו של האדם לעצמו, ובכך משלימה את שלושת המישורים שבהם מתנהלים חייו של האדם. בקביעה זו, המהרש"א מלמד אותנו לקח חשוב: מקובל לחשוב שהיהדות עוסקת ביחסים שבין האדם לחבירו וביחסים שבינו לבין הקב"ה. בניגוד לכך, הגמרא עוסקת גם באופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו. אפילו אם יבוא אדם ויאמר שהשכרות אינה פוגעת ביחסיו עם הסביבה ועם הקב"ה - כאשר, לדוגמא, הוא משתכר רק במקומות שבהם אחרים אינם נפגעים - עדיין נטען כלפיו שהשכרות פוגעת בעצמו, וגם פגיעה זו חייבת להילקח בחשבון. (הרב יצחק בלוי).

כיסו, כוסו וכעסו – מעידים כיצד מתמודד האדם מול היצר הרע שלו, בשלושה משורים: תאוות הממון (כיסו), תאוות התענוגות (כוסו) ומידת גבהות-הלב (כי כעס נובע מגאווה) – וכפי שלמדנו בשיעור הקודם (שיעור 51) על עניין ה"פתח", ניתן לראות שכיסו, כוסו וכעסו (אם האדם לא ישמר) עלולים להיות פתחים לכניסה של היצר-הרע.

 

ומהי הדרך הנכונה? מבאר בעל "אורחות צדיקים":

"ואמרו (פסחים קיג, ב): שלושה הקב"ה אוהבן, ואחד מהן – מי שאינו כועס... השתיקה מבטלת הכעס, וגם קול נמוך מבטל הכעס... ציוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים אותו, עד שיעקור הכעס מליבו, וזהו דרך טובה. ודרך צדיקים – הם נעלבים ולא עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח, ב)".

 

 

וממידת הכעס פונה הרמח"ל לבאר את מידות הקנאה והתאווה:

"על הקנאה והתאוה – שנינו בהדיא (אבות ד'): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" –
רבו הפירושים למשנה זו, ובכולם חוזרת האמירה ששלוש מידות רעות אלו, הם שורש כל החטאים: קנאה – היא שורש החטאים מצד הנפש, תאווה – כנגד חטאי הגוף, וכבוד – הוא השורש לחטאי השכל. דווקא בשלוש מידות אלו בולט השינוי השלילי שעשה האדם החוטא בכוחותיו העיקריים, ונבאר:
תאווה – כנגד תאוות גופניות: זהו אדם שיש לו רצונות ויצרים חזקים, ואין לו דברים אחרים לפעול בהם מעבר לתאווה גופנית
קנאה – כנגד קנאה שבנפש: זהו אדם שאין לו 'מצפן פנימי', עד שאפילו בדברים הנפשיים המדד שלו הוא 'אחרים' ולא הוא עצמו. זהו אדם חסר 'חוט שדרה' אפילו בדברים אישיים ופרטיים כמו הנפש.
כבוד – כנגד שכל שמונע באמצעות כבוד. השכל בטבעו הוא 'נבדל' ואינו מחפש חיזוקים מדברים אחרים. מרדף אחר הכבוד הוא סימן לחכמה מעוותת, ובהמשך יתבאר חסרונו.

נראה לומר שהתנא סידר את הנפש ראשונה, ללמדנו שדווקא בסדר זה, מוציאות מידות אלו את האדם מן העולם. זאת משום שלנפש יש ייחודיות שאינה נמצאת בגוף ובשכל. כשנפשו של האדם שלמה, ופנימיותו בריאה ועצמאית – הוא מסוגל באמצעות הנפש למנוע את הקלקול של הגוף והשכל, אך כשהנפש פגומה – אין לאדם דרך להינצל מחטאי הגוף והשכל, והם מובילים אותו לאבדון. ונבאר:

אדם החוטא מתוך תאווה, כל זמן שמקור הבעיה הוא חוסר איזון בגופו, עדיין יש לו תקנה, כי הוא יכול להתעלות מעל הגוף וכך לא יפגע מעודף רתיחת גופו. אך אם פגומה נפשו ויש בו מידת הקנאה, אזי ריבוי של תאווה יוביל אותו לשקיעה בתוך התאווה בלא יכולת לצאת ממנה. רגע של תאווה הפוגע באדם, נזקו אינו בהכרח לאורך זמן, כיוון שלאחר שהתאווה חולפת, חוזר האדם ליכולותיו ויכול לטפל בתוצאות מעשיו. לא כן במקרה שהוא בעל קנאה, הנפש אינה מסוגלת לעצור ולתפוס את עצמה. מילוי תאווה, אף שהוא חטא וכילוי זמן, כל זמן שהנפש מתמלאת מעצמה, ואינה חפצה להיות מה שאין בטבעה, יש לה עוד כוח ולא תאבד בתוך התאווה. אך עבור בעל הקנאה, שהיא ההיפך ממהותה של הנפש (כי הנפש בטבעה חושבת על מילוי בצורה כנה ופנימית, ובעל הקנאה חושבת נפשו רק על מילוי בשביל סיבות שמחוצה לה) ירידה לתאווה אינה רק חטא זמני, כי אם הידרדרות לאבדון, כי כמעט ואין לו נפש לחזור אליה.

כן הוא באדם הדורש כבוד. מי שמכובד בעיני עצמו, המוביל את עצמו בדרך שהתווה הוא, ואין לו קנאה ותאווה, דרישתו לכבוד מאחרים יכולה לנבוע ממקור טוב, שמרגיש את גדלות הנפש. לא כן מי שנפשו זרה לו, והוא מכור ל'אחרים' ולתאוות, אז תביאהו דרישת הכבוד להיטרד מן העולם. בכך שהוא דורש כבוד מאחרים בזמן שפנימיותו הרוסה, יש בעצם בקשה לפיצוי כוחני על התדמית העצמית האבודה שלו. מרדף אחר תדמית מסוכן מאוד לאדם, כאשר הוא במצב שאינו מאמין בעצמו. מרדף זה מביאו אל סוף קשה ומר, ובזה נטרד הוא מן העולם.

 

 

וגם את מידת הקנאה מדרג רבינו (בסדר יורד): מהקנאי, שסכלותו רבה כל כך, עד זה שאף-על-פי שלא יהיה בעל קנאה ממש אמנם לא נקי ממנה לגמרי. ולכל בעלי הקנאה אומר רבינו הרמח"ל:

"ואמנם לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא [שערה] (יומא לח), והכל כאשר לכל מה' הוא, כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל"

מסביר הרב קוק בספרו "עין איה" (על ברכות ה, קכב): "מאי עין לא ראתה? אמר רבי יהודה בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית":

החכמה האלהית, אותה שנתגלתה לברואים ויצאה מן הכח אל הפועל, היא נערכה בהדרגה וסידור. אמנם היכולת האלהית אינה מוגדרת בשום הדרגה, וצדדי האפשר מצד יכולתו ית' הבלתי בעל תכלית אינם מודרגים בשום הכרח של הדרגה. ע"כ ההשגה שלמעלה מכל הדרגה היא החכמה שבכח שלא יצאה אל הפועל, והיא נערכת כערך יחש המציאות מצד ראשית הוייתה, שהיציאה של היש מאין אינה כפי סדר הדרגה כ"א לפי סדר היכולת המוחלטת, וע"ז נאמרי "גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו אין מספר". וזה הציור מיוחש לששת ימי בראשית שהם מציירים לנו כח הבריאה מצד הגבורה האלהית, ואח"כ היא נמשכת מצד ההדרגה והסידור הנערך. ע"כ החכמה האלהית בהתהוות נמצאים, מצד עצמה של החכמה השלמה לכלל צדדיה, מתוארת בשם יין המשומר בענביו, ולא יצא אל הפועל, והוא מששת ימי בראשית, וזאת היא השגה שקודמת במעלתה מנבואה, והיין רומז לעולם לחכמה "שתו ביין מסכתי".

 

ומצאנו בספר "חכמת המצפון" –

כשהאדם יודע מכיר ומרגיש, שאין בכוחו להשיג אף פרט הכי קל מכל אשר נחוץ לו, וכל מה שיש לו בחיים הוא מאת ה?, ואין בידו או ביד אחרים להוסיף או לגרוע ממה שנגזר לו במנת חלקו, והוא עומד ומדבר עם הקב"ה בלשון נוכח ברוך אתה ה?, ומתחנן מלפניו על חיים ושלום על רפואה ומזונות, עושר וכבוד וכל הצריך לו, ונותן הודאה על מה שיש לו כבר מאת ה?, הישנה אמונה ושלמות הלב גדולה מזו? הלא זה כל חובת האדם בעולמו, להכיר שעיני ה? עליו בכל רגע ורגע מחייו, ועל כל פרט ופרט מצרכיו זקוק הוא אליו ית?, וזו כל התורה כולה.

תפילה אם אינה רק אמירה בעלמא, אלא השתפכות הנפש ושיח הנשמה מעומק פנימיות חדרי הלב, מלבד שיש בה שלמות ביסודי האמונה וההשגחה, היא מטהרת את לב האדם ממידות רעות ונטיותיו הרעים, כי מקור המידות הרעות הוא מה שהאדם חושב כי יש ביד אחרים להטיב עמו או להרע לו, לכן רודף הוא אחר הכבוד והממון ואחר כל ההנאות שבעולם, שמח הוא בכשרון המעשה שלו, ושחכמתו השיגה את כל אלה, מצטער הוא על היסח הדעת שלו, ועל אשר עזב כל זה בידים ונפלו לחלקם של אחרים, שקוע הוא מבוקר ועד ערב במחשבת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

אבל כשחדור הוא אמונה ובטחון בהשגחת ה? ויודע ומכיר שהכל בא לו מאתו ית?, ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר, רק העושר והכבוד מלפניך ואין אחד נוגע בחבירו כמלוא נימא, ומזונותיו קצובים לו, וכל מה שהיה רגיל לזקוף על חשבון עצמו, הכל הוא מאתו ית? המחיה את כולם, ועליו לבקש ולהתפלל על כל דבר קטן או גדול, אז בטלה הגאוה והחמדה, בטלה הקנאה והשנאה, וכל שאר המידות המגונות הממלאות את כל הויתו. (חכמת המצפון).

 

"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" (מסכת עדיות ה, ז):

"לכי מעיטי עצמך" –

מסופר בגמרא (מסכת חולין ד"ס, ע"ב):  ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את  שני המאורות הגדולים (תחילה נבראו השמש והירח באותו גודל) וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע (ריבונו של עולם) אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה לכי ומעטי את עצמך.

על מה נענשה?

א. אמרה הלבנה: אפשר לשני מלכים וגו' – למי התכוונה? על השמש ועליה, ומה עם הקב"ה – מלך מלכי המלכים, אינו ח"ו מלך?

ב. ניסתה להמעיט את השמש.

והשמש, לא מגיבה, וזכתה שנאמר עליה (מסכת שבת פ"ח, ע"ב): "הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר "וְאהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ".

 

"לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" (בראשית מח, יח) –

על מעלת השתיקה ועל מידת הענווה אנו לומדים גם משני בני יוסף.

יעקב אבינו מברך את שני בני יוסף, אפרים ומנשה, ומשכל ידיו ומברך הצעיר לפני הבכור.

יעקב אבינו מתפעל ממה שראה ברוח קדשו, שלמרות שהקדים אפרים (הצעיר) למנשה (הבכור) והניח עליו את יד ימינו, עדיין לא קינא בו מנשה כלל. לא עלה בדעתו של מנשה חלילה להתמרמר ולומר – לי משפט הבכורה. לא זו בלבד, אלא אף אפרים הצעיר לא נתגאה חלילה על אחיו הגדול שנדחק מעט הצידה תוך שמפליגים בחשיבותו של אחיו הקטן.

אם כן, מוסיף יעקב אבינו ואומר, לשני בנים צדיקים כאלו – מגיעה הנצחה לדורות עולם: יראו הדורות הבאים איך מתנהגים אחים אמיתיים! יברך כל יהודי את בניו בליל שבת שיהיו כאפרים וכמנשה, שלא חטאו חלילה בגאווה או בקנאה, גם כששמו את אפרים לפני מנשה.

ומוסר גדול נמסר בברכות אלו: "בך יברך ישראל" – ברכתו של כל יהודי באשר הוא, "ישימך אלוקים" – גם כאשר נזכה בעה"י במתנות שמים מלמעלה: קידום בעבודה, רווח כספי גדול, משרה ציבורית חשובה, נזכור תמיד את מה שלימדונו "אפרים ומנשה" – לא להתגאות חלילה על אלו שתחתיך, או חלילה לקנא באלו שמעליך. (מתוך דברי הרב עופר אסרף שליט"א).

ירגיל אדם עצמו לאמר: זה לא ממני – זה רק ממך! ואם זה ממך – הכל אפשרי, הכל יכול לקרות, אין גבול לטובך!

 

 

"ותראה, כי אחות הקנאה היא החמדה והתאוה, הלא היא המיגעת לב האדם [לא נותנת לו מנוחה] עד יום מותו, וכמאמרם ז"ל (קהלת רבה א, יג): "אין אדם מת וחצי תאותו בידו" –

ב״כלי-יקר״, משפטים, כתוב, שהגונב ממון משלם שנים, יען כי אין האדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו. יש בידו מנה מתאוה מאתים וכו׳ עיי״ש. והעולם מקשין, כיון שיש לו מנה והוא רוצה מאתים, הרי חצי תאותו בידו? ומתרצין שהוא רוצה מאתים מלבד המנה שיש לו.

ומהר״ם שיף סוף חולין אומר, שהמנה השניה שהוא דורש חשובה בעיניו כפליים מזו הראשונה שכבר ישנה בידו, והוא מפרש עפ״י זה את הפסוק במשלי (ל, ח׳) ריש ועושר אל תתן לי, כי יש ריש הבא מחמת עושר, כי כל מה שיגדל עשרו, יגדל עיניו, כי הוא דורש יותר ויחסר לו יותר, כי מחסורו גדל בערך עשרו.

 

ושנינו (אבות ב): "לא כל המרבה בסחורה מחכים"

מימרה זו אין לפרשה כפשוטה, שהעיסוק בסחורה נוגד מהותית לחכמה. המציאות מוכיחה, ונראה גם שזה מוסכם על הלל, שלעתים הסחורה היא כלי המפתח ומחכים את האדם. נדייק בדברי הלל בדבר ריבוי הסחורה, כלומר, למרות שיש בה מן התועלת, אין כל תוספת חכמה בריבוי ובחזרה עליה, שכן העקרונות שלה מוגבלים. רק הלימוד והדעת כל המרבה בהם מחכים. טעם לכך הוא, שיסוד חכמת-המסחר הוא חכמה של קפדנים. לחכמה זו מטרה אחת: להרוויח בקנייה ובמכירה. ממילא, גם אם יש בכל משא ומתן דבר חדש, מעצם העובדה שהיא ממוקדת מטרה, אין האדם צריך לראות את הפנים והצדדים, אלא רק את הצד שמוליך אותו למטרה. מסיבה זו סותרת חכמה זו את עניין הריבוי, כי חכמת הריבוי שבשאר החכמות מבטיחה את היותה של החכמה רלוונטית ומלאת חידוש, אולם לא כן הסחורה, שה'מטרה' שבה הופכת אותה לחכמה מוגבלת. לפיכך אומר הלל שהסחורה אינה מחכימה את כולם, והריבוי בה − גם לא בהכרח יוסיף.

 

ובביאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם (פרק ה'), מזהיר הרמח"ל, ששלושה הם מפסידי המידה, והראשון הוא: הטיפול והטירדה העולמית, שעלולה להביא  לרדיפה אחר הממון. והחכמים עליהם השלום בראותם זה אמרו (אבות ד, יב): "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה".

 

 

ויתרה עליה (על תאוות הממון) חמדת הכבוד:

וכתוב בספר שמואל-א (יח, ז-ט): " וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל (בַּאֲלָפָו) בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו: וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה [ועוד מה נשאר לתת לו, ואך המלוכה לבדה נשארה, כאומר, הנה על פי הדברים האלה קרוב הוא למלוך (מצודת דוד)]: וַיְהִי שָׁאוּל (עוֵֹן) עוֹיֵן [מביטו בעין רעה (הרד"ק)] אֶת-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה".

 

ואומר רבינו: כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמודות שבעולם, ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל [כפי יכולתו ועפ"י צרכיו ולא מעבר לזה], ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים, והיה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו – מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת, ואין קץ לכל עמלו. על כן אמרו רבותינו ז"ל (אבות ד): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".

 

 

מבקש יעקב אבינו מהקב"ה: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח, כ):

בבקשתו מפרט יעקב אבינו את יעודיהם של הלחם והבגד. הוא מדגיש כי רצונו בלחם לאכול ובבגד ללבוש. זאת למרות שהדברים נשמעים כפשוטים ומיותרים. שהרי למה מבקש אדם לחם, אם לא כדי לאכול? ומה יעשה עוד בבגד, אם לא ילבש אותו?

אך מסתבר שיש אנשים הצורכים את הבגד לצרכים שמעבר ללבישה הפשוטה והמקובלת. הם צריכים בגדי פאר שונים, בגוונים שונים ובדוגמאות שונות. הם לא מסתפקים בחלקם וצריכים כל מה שעינם ראתה. וזו אינה מידתו של יעקב. שכן, הוא מבקש כי יקבל מאכלים רק כדי סיפוקו ממש ותו לא. די לו בכמות שתספיק לו לאכילתו והוא לא מחפש לאגור עוד ועוד. למלא את אסמיו. ולא רק זאת, גם כאשר הוא מבקש כדי סיפוקו, די לו מהמאכל הפשוט ביותר, לחם. שכן, אם יש לו לחם, הוא יכול לאכול ולשבוע. ואם יש לו בגד, הוא יכול להתלבש, ובזאת די לו.

ההסתפקות במועט היא מסימני הטהרה, ומכלל הן אתה שומע לאו. סימן מאפיין בעופות הטמאים והאסורים באכילה הוא עובדת היותם עופות טורפים. עובדת היותם טורפים מלמדת על אי היותם מסתפקים במועט. וכנגדם הבהמה מעלת הגירה, הכשרה לאכילה. מכיון שהיא מסתפקת במועט ומזינה את עצמה שוב ושוב, תוך כדי העלאת גירה. בזמן שכבר אכלה ועיכלה, היא לא מחפשת אפיקי פרנסה חדשים ומנסה להסתדר עם המזון שבידה.

גם היותה של הבהמה מפרסת פרסה, מסימני הכשרות, מלמד על הסתפקותה במעט. היא מחוסרת צפרניים שבהם אוחזים הטורפים את טרפם ויש לה פרסה המלמדת אותנו כי היא אוכלת את מזונה על אבוסה (ועיין שוב בשיעור 50 אודות הקשר של מאכלות אסורים לנפש האדם).

כאשר צדיק כיעקב אבינו מתפלל על עצמו, הוא מבקש אך "לחם לאכול ובגד ללבוש", לשון שכאמור מלמדת, כי אינו מבקש כלום מעבר למעט הדרוש וההכרחי. אך כאשר הפסוק משבח את הקב"ה נוקט המקרא: "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י', יח). כאן לא נאמר "לתת לו לחם לאכול ושמלה ללבוש", כי אם לחם ושמלה סתם, ללא תוספות המבארות את מהות האכילה והלבישה, שכן, מידת ההסתפקות נאמרה לנצרך עצמו, אך הנותן צדקה צריך לתת בעין יפה ומהמובחר שבנכסיו. כאן הוא צריך להשתמש במידת פזרנות וככל שיותר, באיכות ובכמות.

 אי ההסתפקות במועט והרדיפה אחר רוב טוב, גם אחרי דברים כשרים ומותרים עפ"י ההלכה, עשויים להביא לידי סטיה מדרך הישר. לדעת הגר"א, מקור כל החטאים והעוונות בחמדה ובתאות הרכושנות. כאשר אדם משקיע את מחשבתו בצבירת הבלי העולם הזה, הרי על כורחו הוא מתרחק מקניני העולם הבא. כך גילו את אוזנינו חז"ל: "עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו, יתפלל על עידונים שלא יכנסו לתוך גופו", כי אלה מפריעים לעבודת ד'.

ומקרא מלא הוא: "תחת אשר לא עבדת את ד' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כח, מז). אי עבודת הקב"ה בשמחה באה מתוך רוב כל. (יעויין בפירוש רש"י שם, שפירש את פשוטו של מקרא בדרך שונה).

וגדולה ההסתפקות במועט כדי להביא את האדם לא רק לחיי העולם הבא אלא גם לחיי העולם הזה. המשנה באבות אומרת: "כך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא", (אבות ו, ד). קל להבין כי דרך חיים זאת מבטיחה טוב לעולם הבא, אך החידוש שנאמר כאן, כי יש בדרך חיים זאת גם כדי להבטיח אושר בעולם הזה.

לתלמיד שרצה פעם לעזוב את הישיבה בלייקווד, ואף הבטיח לתרום בעין יפה לכשיתעשר, סח מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל: "כדאי לך להשאר, גם אם אתה חושב כי עולם הבא יהיה לך, בהיותך מתומכי תורה, אך דע לך כי אם תעזוב את הישיבה, לא יהיה לך עולם הזה... ".

שכן, זה אשר נוהג לפי דרכה של תורה – הוא אשר אשריו בעולם הזה.

ואם הדברים אמורים בענקי רוח, הרי שהם טובים גם לנו. כאשר אנו מקנאים בפלוני, תמיד כדאי לנו להיזכר כמה מסכן אלמוני.

הרגשה זו יפה לכל מה שקשור בקנייני ההבל של העולם הזה, אך כאשר מדובר בהישגים רוחניים, הרי שעל אדם לחשוב בדיוק להיפך, לא כמה חכם הוא ובקיא לעומת ראובן, אלא כמה ידיעותיו מוגבלות ביחס לידיעותיו המרובות של שמעון,

 שהרי קנאת סופרים תרבה חכמה, בכגון דא מן הראוי שתמיד יחשוב כל אחד: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי?" , והוא הדין והוא הטעם בתשוקה להגיע לכל קנין רוחני החסר לי.

מי שקנה לעצמו את מידת ההסתפקות בכל ההצטרכות הגשמית והוא שמח בחלקו, הרי שרכש לעצמו את הדרך לשלוות הנפש, לאי קנאה וממילא גם לשלום ולאחווה. (ערוך מתוך מאמר של הרב ירחמיאל קראם שליטא).

 

 

אומרת הגמרא (ברכות מג, ע"ב): שכל אחד ואחד ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו, כל אדם לפי התיקון הספציפי שלו בעולם הזה שידך אותו הקב"ה לעבודה. אבל צריך לזכור איך כל אחד ואחד עם האומנות שלו (המקצוע שלו) יכניס את בורא עולם וישלב אותו בתוך אותה אומנות. עם אותו מקצוע ועם אותו עניין ועם אותו מקום שנכנסת לשם, בורא עולם רוצה ממך את התיקון הפרטי עם הנסיונות שלך. לדוגמא: זה שעובד עם לקוחות, שיזהר בשמירת העיניים והלשון, הטכנאי שבא לבתים ע"מ לתקן, יזהר מגזל, וזו שתפקידה להתקשר לאנשים להציע ביטוחים, שתיזהר לא להחטיא את הרבים עם דיבורי סרק. וכל אחד היכן שהוא ומה אומנותו, איך תדע למצוא את אלופו של עולם. אף אחד לא נמצא איתך, אתה לבד במלאכה, הכנס את בורא עולם, מלך העולם, כפי האפשר והיכולת ותגלה אותו פה (בעולם הזה).

בשירת הים אנו אומרים "זה אלי ואנווהו אלהי אבי וארוממנהו". השירה היתה שירה ציבורית, היה מיבקע  עבור שישים ריבוא מעם ישראל. שש מאות אלף עוברים את הים. היו צריכים לומר "זה אלי ואנווהו" בלשון יחיד, או בלשון רבים? היו צריכים לומר בלשון רבים: וננווהו! אמרו המפרשים הקדושים, כל אחד ואחד מאיתנו יש תיקון מיוחד, שיכול לעשות ואנווהו (מלשון נוי) לבורא עולם, שאף אחד לא יכול לעשות את זה במקומך. היכן שאתה נמצא, במקום אומנותך, במקום משפחתך, במקום הקר (מרוב חוסר) או החם (מרוב כל) - זה אלי ואנווהו.

כל אחד ואחד מאיתנו נשלח לעולם לעשות תיקון אחר ונוי אחר - זה אלי ואנווהו (התיקון שלי והנוי שלי), לא וננווהו בלשון רבים. אין כאן עסקת חבילה, יש כאן עניין פרטי. אם הורדת למקום טמא, תדע שיש לך משהו אישי דיקא להיכן שהורדת. ואם החליטו להעביר אותך למקום אחר, ממקום עבודתך או מקום מגורך, תדע שכל יום זה תיקון אחר, כל חדר זה עניין אחר. ובתוך הבית, איך תגלה את בורא עולם? עברת בית, חפש היכן תבנה סוכה, האם יש שני כיורים: חלבי ובשרי, היכן תשים מזוזה וכו' וכיצד תירחק מאלו המפריעים לך בעבודת השם שלך?

בכל מקום שאתה נמצא – תגלה את בורא עולם!

איך תמצא בדרכי נועם ובחוכמה את בורא עולם, לשלב אותו, לרקום אותו, לתפור ולהכניס אותו בכל שרשרת החיים שלך.

זה אלי ואנווהו, תיקון השכינה שאתה עושה שם (במקום שאתה נמצא), אף אדם בעולם לא יכול לעשות את זה תמורתך.

על זה באו חז"ל ואמרו (סנהדרין מד, א): "אף על פי שחטא, ישראל הוא", ישראל שחטא, אעפ"י שחטא מלאים מצוות כרימון. כל אחד יש לו את הנקודה היהודית, נקודה ספציפית שהוא עושה אותה באהבה לבורא עולם עם כל הלב והנשמה.      

עם ישראל נשמה אחת, אבל בכל אחד ואחד מעם ישראל יש את הנקודה הטובה המיוחדת רק לו. לכן אין מה לקנא בשני, כי מה שיש לך, תיתן ותפיץ ותאיר לאחרים, ואיש לא יוכל לקחת ממך את הייחוד שלך. וכן אתה לא יכול לקחת מהשני את הייחוד שלו (וגם אין צורך בכך). וככל שתיתן מעצמך, כך תיגדל מבחינה רוחנית וכך גם תהיה דבוק לקב"ה, שהוא בכבודו ובעצמו נתן לך את הייחוד שלך.

"ואהבת לרעך כמוך אני ה' "  - מה טעם? "כי אני בראתיו" (אבות דרבי נתן פט"ז, ה).

אהבת ישראל היא כלל גדול בתורה, ואהבת הבריות היא דרך לאהבת השם יתברך, וכמו שבאר זאת המהר"ל (נתיבות עולם, מאמר אהבת הרע, פרק א'):

"כי דבר זה שאוהב הבריות הוא אהבת ה' יתברך גם כן, כי מי שאוהב את אחד (השם אחד ושמו אחד) - אוהב כל מעשי ידיו אשר עשה ופעל. ולפיכך, כאשר אוהב את השם יתברך, אי אפשר שלא יאהב את ברואיו, ואם הוא שונא הבריות, אי אפשר שיאהב את השם יתברך אשר בראם, וכן כבוד חבירו אשר נברא בצלם אלקים, נחשב כבוד המקום".

 

 

ואמר רבינו הרמח"ל (בתחילת פרק י'): "מידת הנקיות היא, היות האדם נקי לגמרי מכל מידה רעה ומכל חטא":

הרב מאיר אליהו שליט"א מספר, שבביקורו בניו-יורק שבארה"ב, היה בטוח, שכל הבניינים שם גבוהים כמו שרואים בתמונות. והתברר לו, שרק במנהטן יש בניינים גבוהים. וכששאל מדוע רק במנהטן ולא בכל שאר חלקי ניו-יורק? השיבו לו: שמנהטן היא היחידה מכל שאר חלקי ניו-יורק, שיושבת על הסלע. ובגלל שהיא יושבת על הסלע, היה קל לחצוב יסודות עמוקים ולהעמיד בניינים גבוהים וגם אם יבואו סופות - היסודות חזקים.

אותו דבר כשבן-אדם מקדש עצמו, ושומר על הכוחות (החושים) שלו: טהרת העיניים, האף והאזניים, שמירת הפה (מדיבורים וממאכלות אסורים) וכו', אשר משפיעים על הלב והנפש, ששם נמצאות התאוות והמידות. בכך הוא בונה יסודות חזקים (דרגת הנקיות היא הבסיס), שעליהם אפשר לבנות עולם רוחני גדול ויציב. כשיש יסודות חזקים אפשר לבנות לגובה! בנייני עדי-עד של תורה, פרישות, טהרה, חסידות, ענווה, יראת חטא וקדושה.

 

 

"והכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת, וכן אמרו ז"ל (אבות ו):

 "אין כבוד אלא תורה, שנאמר: כבוד חכמים ינחלו"

 

ועל כבוד התורה אמרו ז"ל בפרקי אבות:

"רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים". (אבות ו, א).

"גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, וְאוֹמֵר, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, וְאוֹמֵר, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ, וְאוֹמֵר, כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים, וְאוֹמֵר, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וְאוֹמֵר כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ וְאוֹמֵר, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". (אבות ו, ז).

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר". (אבות ו, יג).

 

 

"כאשר ישים האדם בליבו ויקבע ברצונו בקביעות להיות מבעלי המידה הטובה הזאת, הנה במעט הרגל שירגיל עצמו בזה, תשוב לו [תהפוך להיות לו] קלה הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב, וזה דבר שהנסיון יוכיח אמיתו":

כעצת רבינו הרמח"ל הקדוש על עניין השגת מידת הנקיות (וכך אפשר לנהוג בכל קניין רוחני), כך גם עצת רבינו ה"חפץ חיים" על עניין שמירת הלשון, ואלו דבריו היקרים מפז:

"יש הנרתעים מללמוד הלכות לשון-הרע, משום שהם סבורים כי ממילא לא יוכלו לעמוד בשמירת לשונם יותר מאשר יום או יומיים, ולכן, לדעתם, לא כדאי כלל להתחיל בכך. לאמיתו של דבר, אין זו אלא עצת-היצר, כי גם אם הנחה זו היתה  נכונה, לא היה בה כדי להצדיק התרשלות בלימוד ההלכות הללו. משל למה הדבר דומה? למי שניתנה לו האפשרות ללקט אבנים טובות ומרגליות, למשך שעות מעטות בלבד (והעולם הזה, עליו נאמר: "כהרף עין"). היעלה בדעתו לוותר על לקיטת המרגליות רק משום שבזמן הקצר שעומד לרשותו הוא לא יספיק לאסוף את כולן? – למעשה, כך הדבר גם לגבי שמירת הלשון. על כל רגע ורגע שאדם שומר את פיו הוא זוכה למצוה יקרה לאין ערוך, וביום או יומיים הוא יכול בודאי לזכות באוצר לא מבוטל, ואיך יעלה כלל על הדעת שלא לנסות, לפחות, לזכות באוצר זה. יתר על כן, ככל שאדם לומד יותר את הלכות לשון-הרע (וכך גם בכל ההלכות), כן נעשה לו קל יותר לקיימן, ויום או יומיים של שמירת הלשון הופכים בסופו של דבר להרגל".

וכפי שכבר ייעצנו ה"חפץ חיים" (כפי שלמדנו בשיעור 50, על עניין לשון הרע ורכילות), כך טוב לנהוג בכל ההלכות וכמו כן, בדרך קניין מידת הנקיות: ביקורת תמידית, מרבית האנשים נכשלים בלשון-הרע מחוסר ידיעת ההלכות, ולרוב אין הם יודעים מה נחשב לשון-הרע ועד היכן מגיעים איסוריה. לחיסרון זה אין עצה אלא ללמוד את דיני לשון-הרע על כל פרטיהם [וכך גם בכל ההלכות וההנהגות]. הלומד את ההלכות הללו וחוזר עליהן תדיר, הן נקבעות בטבעו עד שלשונו נעשית רגישה לכל דיבור היוצא מפיו. רגישות זו מונעת אותו מלדבר דבורים אסורים.

אם כן, ישים האדם בליבו ויקבע ברצונו בקביעות, להיות מבעלי המידה הטובה הזאת (מידת הנקיות), ישנן בקביעות את כל ההלכות וההנהגות הנצרכות לכך, עד שהנקיות תהיה קניין בליבו ובנפשו. אמן, כן יהי רצון!

 

 

ונסיים לימוד נפלא זה עם דברי חיזוק מרבינו, רבי נחמן מברסלב זיע"א:

כְּשֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לַעֲלוֹת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ יְרִידָה קֹדֶם הָעֲלִיָּה, כִּי הַיְרִידָה הִיא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה. וּמִזֶּה יָכוֹל כָּל אָדָם לְהָבִין כַּמָּה הוּא צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְלֹא יִפֹּל לְעוֹלָם בְּדַעְתּוֹ מִכָּל הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי אִם יִתְאַמֵּץ וְיִתְחַזֵּק לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה בְּשׁוּם אֹפֶן שֶׁבָּעוֹלָם, אֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה - יִזְכֶּה לְבַסּוֹף שֶׁיִּתְהַפְּכוּ כָּל הַיְרִידוֹת לַעֲלִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי הַיְרִידָה הִיא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה. וְיֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְדַבֵּר, כִּי כָּל אֶחָד שֶׁנָּפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל נִדְמֶה לוֹ שֶׁעָלָיו אֵינָם נֶאֱמָרִים דְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי נִדְמֶה לוֹ שֶׁעָלָיו אֵינָם נֶאֱמָרִים רַק לַגְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה הָעוֹלִים בְּכָל פַּעַם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא - אֲבָל בֶּאֱמֶת תֵּדַע וְתַאֲמִין, כִּי כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ נֶאֱמָרִים גַּם עַל הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים וְהַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ טוֹב לַכֹּל תָּמִיד. (משיבת נפש, ה' - ע"פ ליקוטי מוהר"ן).

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות תורת חסד על לשונה.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת