22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של גל-123861877

הישרדות/גל נוחם

הישרדות/גל נוחם

כבר חודש שנשמעים סביב הכפר שלנו הדי ההתפוצצויות. ובטלוויזיה כל הזמן משדרים על התקדמותו של צבא האויב. האמת היא שבכל פעם כשאני יושב במסבאה המקומית ומדבר עם החברים על כוס בירה, אף אחד לא הצליח לסביר לי  מי הוא האויב. אחדים טוענים שזה המזרחים ,ואחרים טוענים שזה המערביים, ואחד מהמשכילים טוען שזה בכלל השתלטות של זומבים. אבל למרות חוסר הידע אין אדם שאין לו דעה על מה הדרך הכי נכונה להילחם בהם ולמה בכלל פרצה המלחמה. הדבר היחיד שמוסכם על הכל הוא שבשמונה בערב מתחילים ההפגזות וכולנו נכנסים למרתפים שמשמשים לנו כמקלטים.
היום אחר הצהריים ישבנו כל המשפחה לאכול את ארוחת הערב. מאז שהחלו ההפגזות אנחנו אוכלים מוקדם ובמקלט אוכלים רק כריכים ודברים קטנים. לפתע אחי הקטן בן ה 8 אמר שהוא ערך תחקיר והגיע למסקנה שכל ערב ההפגזות נשמעות אותו דבר. בתחילה חשבתי שגם לו יש תיאוריית זומבים או משהו דומה אך הוא נישמע רציני מאוד. "שמת לב שההפגזות מתחילות בדיוק בשעה 00:20 ?הן מתחילות בשתי הפגזות תותח, ואז שני מתחי כדורים עם 30 כדורים (ספרתי),ואז שוב שלוש פצצות  ואז חמישה מטחי ירי של 20 כדור כל אחד" אמר. התיאוריה שלו נשמעה לי מוזרה מדי כדי להישמע אמתית ,אך ביני לבין עצמי אני חייב להודות שכשאני מנסה לשחזר ,זה באמת נישמע ככה בדיוק. הבטחתי שנישאר היום מחוץ למרתף כדי לבדוק את התיאוריה שלו ומה משמעותה.

אך לא הספקתי לעשות את זה כי ב19:45 התמלאו הרחובות של הכפר ברכבי צבא ומשוריינים. רמקולים הודיעו לכל התושבים להתרכז ברחבה שמול בניין העירייה. כשנאספנו ראינו גנראל עומד על במה מוגבהת. מולו שני מיקרופונים. הוא החל לנאום והסביר שמצב המדינה קשה ושהאויב כבר כמעט הגיע לגבול ושהצבא והמדינה זקוקים לאשים שיעזרו להילחם ולהדוף את האויב. "אבל אנחנו בקושי יודעים להחזיק נשק, אנחנו יודעים להחזיק רק מעדרים" אמר אחד המבוגרים. "המדינה כמובן תכשיר את טובי בחורינו כדי שיוכלו לחזור ולהגן על המשפחות" אמר הגנראל. "קדימה בחורים, אנחנו זקוקים ל 50 מתנדבים שיעלו על המשאית. אנחנו כבר נדאג לכם לבגדים ולכל מה שנידרש". אמי התחילה לבכות. היא ידעה שאהיה מראשוני הגברים שינודבו כי כולם ידעו שבין בני המחזור שלי הייתי הכי חסון ומהיר. מיהרתי לחבק אותה ואת כל משפחתי ,הבטחתי לכתוב ולשוב מהר, ועליתי לרכב. תוך רבע שעה המשאית התמלאה והחלה לצאת לדרך. הפעם למרות שחיכיתי להם ,לא נשמעו שום הדי הפגזות.

נסענו חמש שעות במשאית שטלטוליה גרמו לאחדים להקיא ,ואחרים שלא התאפקו פשוט נעמדו בסמוך לחלקה האחורי והשתינו החוצה. ראיתי שאחד מהנוסעים שהחזיק טוש ,נגע כאילו בטעות בכל המקיאים אך רק בחנתי אותו בלי לומר מילה. כשהגענו באישון ליל, הורידו אותנו מהמשאית אל רחבת חול עם מספר אוהלים. העמידו אותנו בשלוש שורות ושלושה קצינים עברו ובחנו את החיילים מלפנים ומאחור. מדי פעם הם נגעו בחייל והורו לו לעמוד בצד. כל האחרים שנותרו לעמוד הופנו אל אוהל המפקדה. התבקשנו לתת פרטים מזהים ולעבור בדיקות רפואיות ואז הלבישו אתנו במדים. אחד החיילים פתח לנו כמה ארגזים של מנות קרב ואנחנו התנפלנו עליהם ברעבתנות. ולאחר הארוחה נשלחנו לישון.

למחרת לאחר ארוחת בוקר נשלחנו ללימודי נשק ומטווח, וערכנו שיעור קרב מגע ועזרה ראשונה. בערב שוחררנו מוקדם לאוהל (נותרנו 30 אנשים והשאר נעלמו מעינינו. ביקשתי לכתוב למשפחה אך הגנראל צרח עלי שזה לא ייקרה בימים הקרובים. היינו מותשים אז נרדמנו מעט אחרי החשיכה, אך בערך בחצות העירו אותנו בהקפצה. העמידו אותנו מחוץ לאוהל והגנראל הודיע שזמן האימונים תם ועוד היום אנחנו נשלחים לחזית. ניסינו למחות כי בקושי למדנו מה זה נשק אך הוא פתר אותנו ב"אילוצי מלחמה". שוב עלינו על המשאית ושוב נסענו כמה שעות. לבסוף נעצרה המשאית במקום לא ידוע (היא כוסתה בברזנט ובנסיעה בחשיכה לא יכולנו לדעת היכן אנחנו).מהמושב שלצד הנהג יצא סמל והורה לנו להסתדר בשני טורים. "מעכשיו אנחנו הולכים בדממה כי אנחנו קרובים לאזור הפלישה של האויב" אמר. הוא חילק לכל אחד תיק עם שמיכה, חמש קופסאות מנות קרב, מימיה, קופסת סיגריות וחטיף שוקולד, ואז התחלנו לצעוד. מתברר שהמקום לא ממש היה קרוב לאויב כי ההליכה ארכה מעל שעה. לי הייתה תחושה שמדי פעם הלכנו מעט במעגלים בתוך היער הסבוך אך שתקתי. לבסוף באמת התקרבנו אל אזור המפגש כי שמענו את הדי חילופי היריות. הסמל הורה לנו ללכת בכיפוף ובכל פעם הוביל חמישה מאתנו אל תוך שוחה חפורה. הכל היה חשוך מסביב אך כשהלכתי לאורך השוחה הרגשתי שאני דורך על גופות. הסמל פיזר אותנו לארוך השוחה והציב אותי סמוך לאדם שחבריו קראו לו "הצועני". הוא ניראה לי מעט מטורף כי בכל פעם שירה הורגשה התלהבות בקולו. אף אני נעמדתי לימינו וכיוונתי את נשקי. לא ממש ראיתי על מה אני יורה אך השתדלתי לכוון לעבר הבזקיי האור שנוצרו מהיריות שלהם. השחר כבר התחיל לעלות והסמל שהמשיך לעבור לאורך השלוחה ,אפשר לחלק מהאנשים לישון לפי משמרות. אחרים התחלקו בהפסקות לאכול מעט בין מטחי היריות. הירי נימשך כל היום ללא הפוגה בינינו ובינם. בערב עברתי לאורך השוחה וראיתי שחוץ מהצועני וממני נותרו רק עוד חמישה אנשים. הצועני קרא לי ואמר שהגיע תורי לישון קצת. הוצאתי את השמיכה שלי ,הזזתי חמש מגופות חברי ונשכבתי על האדמה הלחה. להפתעתי למרות הרעש הצלחתי להירדם לשינה עמוקה.

כשהתעוררתי גיליתי שמכל האנשים נותרו רק הצועני והסמל. הם בכל פעם שינו את מיקומם כדי להטעות את האויב שיחשוב שיש יותר מאתנו. לפתע הסמל קרא לי אלי. "שמע בחור, אני חייב לומר לך שלא חשוב מה ייקרה, אתה חייב להישאר פה ולחכות לתגבורת. אנחנו מוקפים בחיות פרא שנמצאות ביער אז אין לאן לברוח. אבל בכל מיקרה אסור לך לתת לאויב לנצח. למען המדינה ולמען המשפחה שלך". הנהנתי בראשי ולא חלפה חצי שעה וגם הוא חטף קליע בראשו. הצועני כבר השתגע לגמרי. הוא אסף מחסניות מהמתים ומילא 20 והניח לידו. ואז החל לצוץ בכל פעם ממקום אחר כשהוא משחרר צרורות על אוטומט. הוא חיסל עשר מחסניות לפני שגם הוא ניפגע. לקחתי את המחסניות שלו ויריתי גם אני צרורות. מצד האויב כבר בקושי נשמעו יריות. אז עשיתי הפסקה ,וניסיתי להביט לעבר האויב. גם מהצד שלו נישמע שקט. יריתי שני כדורים באוויר ולפתע גם מהצד השני נשמעו שני כדורים. חיכיתי עוד דקה ואז יריתי עוד אחד וגם מהצד השני נורה כדור אחד. בדקתי האם הם יורים לעברי אך הרגיש לי שגם הם יורים באוויר. כך במשך שעה שיחקנו כשאני יורה מספר כדורים והאויב מחקה אותי. לבסוף נשענתי בגבי אל התעלה והדלקתי סיגריה. כך חיכיתי חצי שעה ולפתע שמעתי צעדים.

דמות קטנה קמה מהצד של האויב והחלה לפסוע לעבר הצד שלי. חשבתי לכוון עליה את הנשק ולירות אך פתאום ראיתי שהיא לא חמושה. בהססנות קמתי גם אני לאט ,עדיין מכוון חלקית את הנשק לעברה. התקרבנו זה לזה. מקרוב הוא  ניראה חייל נמוך, מלוכסן עיניים ומלוכלך בעפר. הוא הרים ידיים בפחד. כשהיינו קרובים הוא נעמד מולי וקד קידה כמנהג עמי המזרח. הורדתי את ידי מנשקי וקדתי לו בתמורה. הוא חייך. ניסיתי לשאול בתנועות ידיים כמה אנשים יש בצד שלו אך הוא סימן שרק הוא נותר ושכל האחרים מתים. סימנתי שכך גם אצלי. הכנסתי את ידי לכיסי והוא ניבהל וחשב שאני מוציא סכין, אך אני הוצאתי את חטיף השוקולד שקיבלתי ,בצעתי אותו לשניים והגשתי לו. הוא אכל ברעבתנות. טפחתי על חזי "שוויקי. ואתה?". לקח לו זמן להבין "יאן" הוא ענה. לפתע הסיר את קסדתו ושיחרר מעט את שיערו. להפתעתי התברר לי שזה לא חייל אלא חיילת עומדת מולי. חייכתי בשמחה. היא הזמינה אותי לשוחה שלהם שבדיוק כמו אצלי הייתה מלאה בגופות. היא שלפה שק גדול של אורז ומיני מצרכים והביאה מקרבת מקום כמה עצים. היא הכינה מדורה ובישלה לנו אורז עם חלקי בעלי חיים (או שאולי היו אלו ירקות) לא מזוהים .אך טעמם היה נפלא. אחרי הארוחה היא התחילה לעבור בין גופות חבריה והתחלה להפשיט אותם. היא בחנה  אילו  "אוצרות" מתחבאים בכיסיהם וצררה אותם בצרור. עזרתי לה במלאכה ולאחר שסיימה עברנו לצד שלי וערמתי "אוצרות" מכיסי המתים. השלל שמצאנו כלל כמה קופסאות סיגריות ומצתים, אצל הצועני מצאתי עשרה סכינים בגדלים שונים ,חטיפים ,חבלים כסף ועוד. כשסיימנו ערכנו חלוקת שלל והתחלקנו בינינו.

לפתע יאן קראה לי וסימנה שבקרוב הולך לרדת גשם. השמיים נראו לי בהירים אך סמכתי על הידע שלה. היא לקחה ענף קטן וציירה על החול מעין מחסה מוגבה מהאדמה .היה ניראה שזה מיבנה מסובך להקמה אך הנחתי לה להוביל. היא ניגשה לשוחה שלי ואספה את הקרשים התומכים. חיקיתי אותה ועזרתי לה לערום אותם ואז אספתי מהצד שלה ,בזמן שהיא החלה לבנות את המבנה. להפתעתי תוך חצי שעה היא הקימה בית עץ בגודל אוהל סיירים שיכל לאכלס ארבעה אנשים. המבנה היה נורא יציב והיא ריפדה אותו בעלים רכים משיח שקטפה ,ושעליו הניחה המון שמיכות. ואף יצרה כריות רכות מענפים ושמיכות. כשסיימה הזמינה אותי להיכנס ואני נותרתי המום מהיצירה. טובי המהנדסים שלנו לא היו עושים את זה טוב יותר. חיבקתי אותה בהתרגשות. לפתע יצאה והריחה באוויר. היא סימנה לי לבוא מהר ולעזור לה להרחיק את הגופות אל מחוץ לשוחה ולמקום הכי רחוק שבה. האמת היא שהתעצלתי אך לאחר שהוכיחה לי את הידע שלה ,לא פקפקתי ועשיתי כבקשתה. לאחר שסיימנו עם הגופות היא החלה לאסוף את כל המימיות מהצד שלי ושלה ולהניח אותם בתוך המחסה. גם עכשיו לא שאלתי שאלות על אף שהשתוקקתי לנוח. לפתע ניראה ברק בשמיים והיא קראה לי למהר למחסה. לא חלפו 30 שניות וגשם מבול שכמותו טרם ראיתי החל לרדת. נשכבתי בחלקה הפנימי של המיטה, מפלס מקום בין כל המימיות. הבטתי בה וראיתי שבתקרת  הסככה היא יצרה מרזב שהוביל את מי הגשמים בזרם אחיד, והיא ישבה והחלה ממלאת את כל המימיות בסבלנות אין קץ. בכל פעם שמילאה מימיה היא סגר אותה והשליכה מחוץ למחסה. כך הוא החל להתרוקן והתפנה לה מקום. הדלקתי סיגריה והבטתי בה בהערצה. כשסיימה  קראה לי וסימנה לי להיות בשקט ולהביט. במרחק ,היכן שהנחנו את הגופות, התקרבו משפחה של דובים שחקרו את הגופות ואף אכלו מהם. הבטתי המום. אחזתי בידי את הנשק הדרוך מחשש שיבואו אך היא סימנה לי להוריד אותו ורק להיות בשקט. לאחר כחצי שעה דוב קטן ,ממש גור בן יומו כמעט, התקרב אלינו והחל לחקור אותנו. היא הושיטה לו יד ונתנה לו חטיף שוקולד שהוא אכל בהנאה. אני כמעט השתנתי במכנסיים כי לפתע התקרבה אמו כשהיא משמיעה קולות גרגור. האימא התקרבה אלינו ורחרחה אותנו ואת המחסה ,ואז הריחה את הגור והחלה לדחוף אותו כדי שילך אחריה ,ולבסוף הסתלקו כולם.

לקח לי זמן להסדיר נשימה. יאן  לאחר שנהנתה עם הדובים נפנתה לעברי. רק אז ראתה כמה הלבינו פני מהפחד. היא צחקה והחלה ללטף את ראשי ולהניח יד על ליבי. פתאום הורידה את בגדיה ונצמדה אל גופי. זה בהחלט הפתיע אותי ועוד יותר הופתעתי כמה התנועה הפשוטה הזו הרגיעה אותי. היא פרמה את כפתורי חולצתי ועזרה לי להתפשט. אז כיסתה אותנו בשמיכה נצמדה אלי ונרדמה תך שנייה. בבוקר התעוררתי כשראשה היה מונח על חזי. השמש כבר עמדה באמצע השמיים. הופתעתי שישנו כל כך הרבה. יאן התעוררה ומיד מיהרה להתלבש. היא נעלמה מהמחסה. לקח לי כמה דקות למתוח את איברי ובאי רצון ,ללבוש שוב את המדים. כשיצאתי התיישבתי על האדמה ועישנתי את סיגריית הבוקר, תוהה להיכן היא נעלמה. לפתע היא הגיחה מהצד שלה ,אוחזת שתי כוסות וקנקן מים רותחים. היא הניחה את הכוסות על האדמה ושלפה שקיק קטן עם עשבים. היא הניחה אותם בכוסות ומזגה באיטיות מים רותחים. אח"כ הוציאה ענף חזרן והחלה לערבב את התה. זה היה התה הכי טעים שטעמתי מאודי. לקינוח אכלנו חטיף. אח"כ יאן הלכה להתרוצץ ביער ואספה ערימת ענפים ענקית. ואז נעלמה שוב. הפעם שמעתי שתי יריות רובה. פתאום הבחנתי שהרובה שלי לא איתי וחששתי שהכוחות שלנו חזרו או שקרה לה משהו. אך לא חלפה דקה וראיתי אותה שבה מרחוק. על כתפיה היה מונח צבי, ובידיה כמה שורשים. כשהתקרבה הניחה את הצבי לא רחוק מערימת הגופות, והחלה משסעת את גופו בעזרת הסכין של הצועני. כשסיימה היא עטפה חלק מהבשר בעלים גדולים ואת החלקים האחרים הניחה בסיר שהביאה מהצד שלה. אותו הניחה על המדורה שיצרה ביחד עם השורשים הבשר ומעט אורז. לי זה הרגיש טעם גן עדן. כך התרוצצה יאן כל היום ואספה עוד פירות בר פטריות ושורשים והכינה לי מנות מופלאות ואני רק התלוויתי אליה. בערב נכנסנו למחסה. היא נכנסה מתחת לשמיכה עם הבגדים ,אך אני ביקשתי ממנה בעדינות להסיר אותם. היא הבינה אותי והפעם נשכבה מעלי וחיכתה עד שאתענג, ואז התגלגלה לצדי ותוך כמה שניות נרדמה. היה מוזר להיות עם אישה שאינה באה בדרישות ורק מנסה לרצות אותי כל הזמן.

כך חלפו להם הימים. אני מצדי הייתי נישאר שם כל חיי אך תמיד ניקר בי החשש שמא יבואו החבר'ה מהצד שלי וייקחו אותה כשבויה או להיפך. לבסוף אחרי חודש ימים שראיתי שאף אחד לא בא ,לא אספקת מזון ולא חיילים ,כאילו שחכו מאתנו או מהמלחמה, החלטתי שהגיע הזמן לחזור למשפחה שלי. רציתי להכיר להם את יאן. ניסיתי להסביר לה שאני מתכנן ללכת אך היא נורא נעצבה. ביקשתי שתבוא איתי והיא הסכימה. למחרת אספנו כמה מימיות והיא צררה מזון וציוד בכמה תיקים. אני לקחתי את הנשק שלי ואפוד, והנחתי בתוכו שמונה מחסניות, מימייה, ושלושה סכינים של הצועני, והתחלנו ללכת. הלכנו מרחק של חצי שעה ביער כשלפתע כאילו התרומם היער מולנו.

 

 

 

 

לקח לי כמה שניות להבחין שחלקו הרחוק של היער היה עשוי וילון ענק שעליו תמונת עצים, שמעברו השני היה אולם. מיד אחזו בי שני אנשים שהובילו אותי אל מרכז האולם, פנסי ענק כוונו עלי. הצלתי על עיני בעזרת ידי וראיתי שמסביב על מדרגות יושב קהל רב וממול הבמה עומדים המנחה המבוגר ומנחה צעירה, ומעליהם החדר הבקרה השקוף. המנחה ניגש אלי והדף אותי אל הבמה תוך שהוא קורא "גבירותייי...ורבותי....קבלו במחיאות כפיים ....את ..ה...זוכה של הישרדות 2020...קבלו את שוויקי!!!!"הקהל היה אחוז התרגשות, כולם נעמדו על רגליהם ומחאו לי כפיים. אף אחד לא שם לב ששלחתי את כף ידי אל ידית הרובה ושאגודלי העבירה את הנצרה ממצב נצור ל "בודדת". הרמתי את נשקי והתחלתי לירות לכל עבר. הראשונים שנפגעו היו שני המנחים ,אחריהם הגיע תוך הצלמים והשומרים, ואז ריססתי את חדר הבקרה  ולבסוף רוקנתי את כל המחסניות על הקהל. היה מצחיק לראות איך כולם כמו בסרט בהילוך איטי, נופלים בזה אחר זה. הרבה יותר כיף לירות כך באנשים מקרוב לעומת לירות בשוחה כשאינך רואה על מי אתה יורה. המנחה הצעירה עוד ניסתה לזוז ולמלמל "מזל טוב" אך הטלתי לעברה את סכין הציידים של הצועני.

לבסוף אחרי שהשתרר שקט מוחלט התיישבתי בכבדות על כורסתו הלבנה של המנחה.

שלפתי מכיסי את קופסת הסיגריות האחרונה שנותרה לי והוצאתי אחת משתי הסיגריות האחרונות. רציתי להדליק אותה, אך גיליתי שלא לקחתי איתי מצית. אז פשוט ישבתי בלאות והבטתי על המחזה.

לפתע יד קטנה הושטה לי מהצד והציתה לי את הסיגריה.

יאן התיישבה על הכורסא השנייה לצדי .הושטתי לה את הסיגריה שבפי והצתתי את האחרת.

 

סוף.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל 123861877 אלא אם צויין אחרת