33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שיעור 51] – י"ח טבת תשע"ז - מסילת ישרים / הרמח"ל - המשך פרק י"א -בפרטי מידת הנקיות

 

המשך פרק י"א - בפרטי מידת הנקיות

 

"והנה גם שמירת השבתות וימים טובים רבה היא, כי המשפטים רבים [ללא לימוד כל הדינים על בוריים (עד פרטי הפרטים), חזור ושנו, עלולים להיכשל באיסורי-שבת (וכך גם בכל ההלכות שיהודי חייב בהם)], וכן אמרו (שבת עב): "הלכתא רבתא לשבתא", ואפילו דברי השבות [פעולות שחכמים אסרו לעשות אותם בשבת, גזירה שלא יגיע לכלל מלאכה בשבת. לדוגמה: איסור טלטול מוקצה בשבת הוא איסור "שבות". אסור לטלטל בשבת כלי עבודה, ובכך מונעים חכמים מאדם לעשות מלאכה בשגגה], אף על פי שמדברי חכמים הם, עקרים הם. וכן אמרו (חגיגה טז): "לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה שבות היא [השענות על בעלי חיים. בבית המקדש לפני הקרבת הקרבן, היה בעל הקרבן סומך ידיו על הקרבן תוך השענות עליו, בזמן הסמיכה היה בעל הקרבן אומר דברים המביעים את הסיבה להבאת קרבנו: וידוי על חטא או שבח והודיה על חסדי-השם] ונחלקו בה גדולי הדור" [גדולי הדור: יוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן, יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, שמעיה ואבטליון, שמאי והלל (חגיגה ט"ז א')]. ואולם פרטי הדינים למחלוקתם מבוארים הם אצל הפוסקים בספריהם, וכולם [בין מדאורייתא בין מדרבנן] שוים לחובתנו בם [בקום עשה (מידת הזריזות)] ולזהירות המצטרך [בשב ואל תעשה (מידת הזהירות)]. ומה שקשה על ההמון שמירתו, הוא השביתה מן העסק, ומדבר במשאם ובמתנם, ואולם האיסור הזה מבואר בדברי הנביא (ישעיה נח): "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" [כתוב בספר ישעיה (נח, יג) "אם-תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש יהוה מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר: אז תתענג על-יהוה והרכבתיך על-במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי יהוה דיבר" – שממנו למדו חכמים: 'שלא יהא דיבורך של שבת כדבורך של חול' - גדר איסור זה הוא שיהא ניכר בדיבורו ששבת היום, ויהא דיבורו שונה מזה של חול].. והכלל הוא, שכל מה שאסור בשבת לעשותו, אסור להשתדל בעבורו [במחשבה, תכנון ומעשה], או להזכירו בפיו [כשם שאסור לנסוע בשבת, אל תאמר בשבת: "ביום א' אני צריך לנסוע... " וכו']. ולכן אסרו לעיין בנכסיו – לראות מה צריך למחר [כי מתוך כך יתעורר לעשיה האסורה בשבת], או לילך לפתח המדינה – לצאת בלילה מהרה למרחק. ואסרו לומר: "דבר פלוני אעשה למחר", או "סחורה פלוני אקנה למחר", וכן כל כיוצא בזה.

והנה עד הנה דברתי מן קצת המצוות מה שאנו רואים שבני האדם נכשלים בהם על הרוב, ומאלה נלמד לכל שאר הלאוין, שאין לך איסור שאין לו ענפים ופרטים, מהם חמורים ומהם קלים. ומי שרוצה להיות נקי, צריך שיהיה נקי מכולם וטהור מכולם, וכבר אמרו ז"ל (שיר השירים רבה ו): "שניך כעדר הרחלים" – "מה רחל זו צנועה, כך היו ישראל צנועין וכשרים במלחמת מדיין", רב הונא בשם רב אחא אמר: "שלא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד, שאילו הקדים אחד לא היה משה משבחן ולא היו יוצאים משם בשלום", וכן אמרו בירושלמי [סימן נד סעיף ג]: "המספר [המדבר] בין ישתבח ליוצר – עברה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה" ["חוזר מעורכי המלחמה" - במשנה בסוטה מובאת מחלוקת תנאים לגבי מיהו "הירא ורך הלבב" שחוזר מעורכי המלחמה... ר’ יוסי הגלילי אומר "זהו המתירא מן העבירות שבידו"], הרי לך עד היכן צריך להגיע הדקדוק והנקיות האמתי במעשים.

והנה, כמו שצריך נקיות במעשים, כך צריך נקיות במידות. וכמעט שיותר קשה הוא הנקיות במידות ממה שהוא במעשים, כי הטבע פועל [משפיע על] במידות יותר ממה שהוא פועל [משפיע על]  במעשים, יען המזג והתכונה הם או מסיעים או מתנגדים גדולים להם, וכל מלחמה שהיא נגד נטית הטבע – מלחמה חזקה היא, והוא מה שפרשו במאמרם ז"ל (אבות ד): "איזהו גבור? הכובש את יצרו" [ראה ביאור בהרחבה מהשיעור הקודם, מס' 50].

והנה המידות הן רבות [וטוב ללמוד את ספר "אורחות צדיקים", שהוא ספר מוסר חשוב, אשר מלמד את האדם להביא נפשו וליבו לידי מידות טובות], כי כפי כל הפעולות ששייכים לאדם בעולם, כמו כן מידותיהן שאחריהן הוא נמשך בפעולותיו [והנהגה טובה ינהיג אדם בשלוש עשרה מידות הרחמים, בם מנהיג הקב"ה את ברואיו – וטוב ללמוד על כך בספר "תומר דבורה" של הרמ"ק]. אמנם כמו שדברנו במצוות שהיה הצורך להינקות בם יותר, דהינו: ממה שרגילות בני האדם ליכשל, כן נדבר במידות הראשיות באריכות עיון יותר מפני רגילותנו בם, והם: הגאוה, הכעס, הקנאה והתאוה, הן כל אלה מידות רעות אשר רעתם ניכרת ומפורסמת, אין צריך לה ראיות, כי הנה רעות הנה בעצמן [לאדם עצמו ללא קשר אפילו לחברה] ורעות בתולדותיהן [וגם ההשלכות היוצאות ממידות אלו, כלומר: הנזקים והעברות שעלולים להגרום ממידות אלו], כי כולן חוץ משורת השכל והחכמה [מי שמידות רעות אלו שולטות בו, הוא יוצא מהנהגת השכל והחכמה] וכל אחת כדאי לעצמה להביא את האדם אל עברות חמורות [גאוה, כעס קנאה ותאוה, מביאים את האדם לבצע עברות חמורות].

על הגאוה – מקרא מזהיר ואומר (דברים ח): "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך".

על הכעס – אמרו ז"ל: "כל הכועס יהיה בעיניך כאילו כופר בעיקר".

על הקנאה והתאוה – שנינו בהדיא (אבות ד): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".

אמנם העיון המצטרך בם הוא, להימלט מהם ומכל ענפיהם, כי כולם כאחד סורי הגפן נכריה [כתוב בספר ירמיהו (ב', כא): "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק, כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת; וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" -  זרע אמת הוא ניגוד לגפן נכריה. זרע אמת הוא זרע תקין ובריא, המתאים לזריעה במקום שבה זורעים אותו. גפן נכריה היא גפן שנוצרה מזרע שאינו מתאים למקום]. ונתחיל לדבר בם ראשון ראשון.

הנה כלל ענין הגאוה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו [האדם אמנם צריך להכיר במעלותיו, כדי להשתמש בהם ולנצל אותם לעבודת השם, אך עליו לדעת, כי הכל מאיתו יתברך, והכבוד של השם בלבד, כדיכתב: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו (ישעיה מג, ז)], ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהילה [כאשר האמת היא שהשבח וההודיה לשם בלבד! כפי שאומרים בקדיש: "יתברך, וישתבח, ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל, שמה דקודשא בריך הוא"]. ואמנם זה יכול לימשך [להיגרם] מסברות רבות מתחלפות [משתנות], כי יש מי שיחשיב את עצמו [לפי דעתו] בעל שכל, ויש מי שיחשיב עצמו נאה, ויש שיחשיב עצמו נכבד, ויש שיחשיב עצמו גדול, ויש שיחשיב עצמו חכם [וכך כהנה סברות שהאדם חושב שיש בו (תכונות רוחניות או גשמיות)].

כללו של דבר: כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם יחשוב האדם [יעסיק מחשבתו בזה] שישנה בו [כלומר: חושב שאכן ניחן הוא בתכונות אלו], הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת [בבור] זה של גאוה. אך אחרי שקבע האדם בליבו היותו חשוב וראוי לתהילה, לא תהיה התולדה [התוצאה] היוצאת מן המחשבה הזאת אחת בלבד, אלא תולדות [תוצאות] רבות ומשונות תצאנה ממנה, ואפילו הפכיות [דבר והיפוכו] נמצא בהן, ונולדו מסיבה אחת, ושתיהן לדבר אחד מתכונות [מעידות על אותה מידה רעה].

הנה ימצא גאה אחד שיחשוב בליבו, שכיון שהוא ראוי לתהילה והוא מיוחד ורשום [מצויין, מרשים] במעלתו כפי מחשבתו, ראוי לו גם כן שיתנהג בדרך מיוחד ורשום בכבוד רב, בין בלכתו, בין בשבתו, בין בקומו, בדיבורו ובכל מעשיו, לא ילך אלא בנחת גדול [לאיטו], עקבו בצד גודלו [פסיעות קטנות ומדודות], לא ישב אלא אפרקדן [בשכיבה, כדרך מלכים], לא יקום אלא מעט מעט כנחש [בהדרגה], ולא ידבר עם הכל אלא עם נכבדי העם, וגם ביניהם לא ידבר אלא מאמרים קצרים [שיחות קצרות] כמאמרי התרפים [כהנים לעבודה זרה, שהיו עונים לשואליהם תשובות קצרות וסתומות], וכל שאר מעשיו, בתנועותיו, בפעולותיו, במאכלו ובמשתיו, במלבושיו ובכל דרכיו, יתנהג בכבדות גדול, כאילו כל בשרו עופרת [מתכת כבדה ביותר] וכל עצמיו אבן או חול [- סוג אחד של גאה – "המיוחד ורשום במעלתו"].

וימצא גאה אחר שיחשוב, שלפי שהוא ראוי לתהילה ורב המעלות, צריך שיהיה מרגיז הארץ [מפחיד את יושבי הארץ] ושהכל ירעשו מפניו [יפחדו ממנו], כי לא יאות [לא יסכים] שיהרסו [שיעלו] בני האדם לדבר עימו ולבקש ממנו דבר, ואם יעפילו לעלות אליו [ואם יצליחו בכל זאת להגיע אליו] – יבהלם [יפחידם] בקולו וברוח שפתיו יהומם [ישתק אותם מרוב פחד], בענות להם עזות [קשות] ופניו זועפות בכל עת ובכל שעה [כדי להרתיע שלא יתקרבו אליו] [- סוג שני של גאה – "מרגיז הארץ"].

ויש גאה אחר שיחשוב בליבו, שכבר הוא כל כך גדול ומכובד עד שאי-אפשר לכבוד שיתפרש ממנו [שיתפרד מעליו], ואינו צריך לו כלל, ולהראות הדבר הזה יעשה מעשים כמעשה הענו, ויפריז על מידותיו [יעביר על מידותיו בהגזמה] להראות שיפלות גדול וענוה עד אין חקר [ללא גבול], וליבו מתנשא בקירבו [כלומר: פיו וליבו אינם שווים, חיצונית מראה ענווה ופנימית עדיין מחזיק בגאווה] לאמור: אני כל כך רם וכל כך נכבד שכבר איני צריך לכבוד ואין לי אלא לותר עליו, שכבר רב הוא אצלי  [- סוג שלישי של גאה – המזלזל כביכול בכבוד].

וימצא גאה אחר שרוצה להיות נרשם [כלומר: מרשים, מצויין ומיוחד] הרבה במעלותיו [הרוחניות] ולהתיחד [כלומר שיהיה ייחודי] בדרכיו [המעשיות], עד שלא די לו שיהללוהו כל העולם על המעלות אשר הוא חושב שיש בו, אלא שרוצה שעוד ירבו להוסיף בתהילתו – שהוא הענו שבענוים. ונמצא זה מתגאה בענוותו ורוצה בכבוד על מה שמראה עצמו בורח ממנו [מה שהזכיר קודם רבינו הרמח"ל בעניין דבר והיפוכו: "אלא תולדות רבות ומשונות תצאנה ממנה (מהמידת הגאווה) ואפילו הפכיות"]. והנה גאה כזה ישים עצמו [ישפיל עצמו] תחת קטנים ממנו הרבה, או תחת נבזים [שפלים] שבעם, שיחשוב להראות בזה תכלית הענוה [בחינת "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"], וכבר לא ירצה בשום תואר מתארי הגדולה, וימאן בכל העלויים [השבחים], וליבו אומר בקרבו: "אין חכם וענו כמוני בכל הארץ" [כלומר: הוא מאמין כי באמת כך הדבר] [- סוג רביעי של גאה – המתגאה  בענוותנותו].

ואמנם גאים כאלה, אף על פי שלכאורה מראים עצמם ענוים, לא יבצרו מכשולות להם שבלי ידיעתם תהיה מתגלית גאותם כלהבה היוצאת מבין החרסים [הקב"ה מזמן מכשולות שכאלו וכך מתגלה טיבעם האמיתי]. וכבר משלו חז"ל (מדרש רבה פרשת קרח): משל לבית מלא תבן, והיה בבית חורין [חורים] והיה התבן נכנס בהם [ממלא את החורים ובכך מסתירם], לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותם החורין יוצא, ידעו הכל כי היה אותו בית של תבן [כלומר: החסרונות התגלו לעין-כל], כן הדבר הזה, שלא יוכלו תמיד להסתיר את עצמם [מידותיהם הרעות], ומחשבתם הרעה תהיה ניכרת מתוך מעשיהם, אך דרכיהם הם בענוה פסולה ושיפלות מרומה.

ויימצאו גאים אחרים שתישאר גאותם קבורה בליבם לא יוציאוה אל המעשה, אבל יחשבו בלבבם שכבר הם חכמים גדולים יודעי הדברים לאמיתם ושלא רבים יחכמו כמוהם, על כן לא ישיתו לב [ישימו לב] אל דברי זולתם, בחשבם כי מה שקשה עליהם לא יהיה נקל לאחרים, ומה ששכלם [השכל שלהם] מראה להם כל כך ברור, הוא כל כך פשוט, עד שלא יחושו לדברי החולקים עליהם, אם ראשונים ואם אחרונים, וספק אין אצלם על סברתם [בטוחים שסברתם אמיתית ולכן לא בודקים אותה מול עצמם או מול החולקים עליהם] [- סוג חמישי של גאה – החכם בעיניו].

כל אלה תולדות הגאוה המשיבה החכמים אחור ודעתם מסכלת [כדיכתיב בספר ישעיה (מד, כה): "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל " - "משיב חכמים אחור – "לפי שדרך החכמים להתחכם בכל פעם יותר. אמר שהמקום (שהקב"ה) משיב החכמים לאחור ר"ל שמתטפשים ומתאבדים מן החכמה ונעשים סכלים (מצודת דוד)], מסירה לב ראשי החכמה [גם חכמים, שינהגו בדרך זו, עלולים ליכשל. פירוש אחר, כתוב (איוב כח, כח): "הן יראת השם היא חכמה" – בלי יראה (והגאווה היא חוסר יראה) אין אפשרות להתקדם במעלות החכמה. כשאדם עולה במעלות החכמה ומגיע לשיא החכמה אז הראש לחכמה זה היראה], ואף כי תלמידים שלא שימשו [תלמיד חכם] כל צרכם [כלומר: הם עדיין בתחילת דרכם], שכמעט שניפקחו עיניהם – כבר חכמי החכמים שוים להם בליבם, ועל כולם [כל סוגי בעלי הגאווה שמנינו] נאמר (משלי טז): "תועבת ה' כל גבה לב", ומכולם צריך שיינקה הרוצה במידת הנקיות וידע ויבין כי אין הגאוה אלא עיורון ממש אשר אין שכל האדם רואה חסרונותיו [לא רואה חסרונותיו בגלל הגאוה, ולכן לא יכול  לתקנם] ומכיר פחיתותו [מצד עצמו], שאילו היה יכול לראות [את חסרונותיו], והיה מכיר האמת [מצבו האמיתי], היה סר ומתרחק מכל הדרכים הרעים והמקולקלים האלה הרחק גדול. ועוד נדבר מזה בסיעתא דשמיא בבואנו אל מידת הענוה [בפרקים: כב, כג], אשר מפני הקושי הגדול שיש בהשגתה, הושמה [נקבעה] בדברי רבי פנחס מן האחרונות" [זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, חסידות, ענוה ]. עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

בעה"י בחלק זה של פרק י"א נלמד בשני עניינים: השבות ומידת הגאווה [על מידות הכעס, הקנאה, החמדה והתאוה נלמד בעה"י בשיעור הבא].

ועל השבות אומר הרמח"ל: "והנה גם שמירת השבתות וימים טובים רבה היא, כי המשפטים רבים".

 

ראשית נבין, בחסדי השם יתברך, מהי שבות?

אומרת התורה אודות בריאת העולם – (בראשית פרק ב' פסוקים א'-ג'): "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" –

ברא הקב"ה עולם אדיר ועצום, מורכב ומתוחכם, נהדר ומרהיב, בעל אינספור פרטים שונים ומגוונים. הנה לנו מערכת אדירה ובלתי נתפסת של מאורות וכוכבים – אלו ממדים, אלו מרחבים, אלו מערכות מתואמות ומדויקות! ובתוך המערכת העצומה הזו – תלוי כדור הארץ. כמה קטן ומזערי הוא ביחס לכל הכוכבים סביבו – אך כמה מחושב ומתוכנן, באופן ובמיקום המאפשרים קיום לו ולכל אשר בו! ועל פני כדור הארץ – אלו פלאי פלאים! להתפעל, להשתומם ולהתרגש – מכל פרט ופרט! איזו צמחיה, אלו בעלי חיים. איזה גיוון, איזו ססגוניות, איזו התאמה נפלאה. כדאי ללמוד קצת מדעי טבע, רק כדי לעמוד נרעשים ונפעמים אל מול פלאי הבורא, ולזעוק: "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית"! והאדם – "נזר הבריאה" – איזו יצירה מדהימה! שילוב ייחודי של גוף ונשמה, רוח וחומר. והמוח האנושי – כלום יש בעולם איזו חברת מחשבים שתתיימר לפתח מחשב היכול להידמות אליו?!

והנה – כל מלאכת הבריאה המורכבת והעצומה הזו, הגיעה לסיומה ביום השבת. "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". זהו זה, כאשר הגיע יום השבת, היה העולם מושלם בתכלית. לא חסר כלום, ואין דבר מיותר; אין שום צורך לשפר, לשכלל, לחדש, להתקדם. הכל מאוזן, הכל מדוייק, הכל נאה ומתוקן. הכל הכל  מ-ו-ש-ל-ם!

מנוחת השבת של בורא עולם מבטאת היא את שלימות הבריאה ושלימות הבורא יתברך.

 

ונאמר עוד על השבות:

"אם-תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש יהוה מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר: אז תתענג על-יהוה והרכבתיך על-במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי יהוה דיבר" (ישעיה נח', יג')  –

אף לנו, בניו אהוביו, הנחיל הקב"ה את מנוחת השבת, את הכח לשבות ממלאכה. שביתת היהודי בשבת מעידה על כך שיש בו צד של שלמות, של מנוחה. מי שרודף כל הזמן להשיג עוד ועוד, זה מראה על כך שתמיד הוא חסר, תמיד יש לו מה להמשיך לחפש ולהשלים. אבל ליהודי יש את היכולת והכח – לשבות. להפסיק את המרוץ, כי יש בו כבר משהו שלם בתוכו, יש בו חלק נאצל – "חלק אלוה ממעל", שאינו מבקש להשיג דבר, שאינו זקוק להתקדמות, לשיפור, לתנועה. חלק של שלימות ומנוחה.

הדברים הם עמוקים ונפלאים – למתבונן בהם. וכך אומר המהר"ל מפראג זצ"ל [בספרו החיים ה', ט']: "הדבר שהוא שלם, ראוי אליו השביתה והמנוחה. ודבר זה דומה אל ישראל, כי מצד שלמותם יש להם השבת והמנוחה... כי כל מי שאין לו מנוחה, לא הגיע אל השלמות, ולכן הוא מתנועע. והנה תראה כי המנוחה שייך אל דבר שהושלם, ואז הוא בעל מנוחה... ודבר זה אין לבני נח (גויים) מפני שאין להם השלמות בפועל, לכך ראוי להם התנועה התמידית, ועליהם אמרו 'ויום ולילה לא ישבותו'... ".

ויום שבת אנו אומרים: "לאל אשר שבת מכל המעשים, וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. תפארת עשה ליום המנוחה. ענג קרא ליום השבת. זה שיר שבח של יום השביעי. שבו שבת אל מכל מלאכתו. ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת. לפיכך יפארו לאל כל יצוריו, שבח ויקר וגדולה וכבוד יתנו למלך יוצר כל, המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש". (מתוך תפילת שחרית לשבת).

 

ומצאנו לימוד נפלא מרבנו לוי סעדיה נחמני זצוק"ל בספרו "ברית הלוי" על קהלת:

"מה-שהיה הוא שיהיה ומה-שנעשה הוא שיעשה" (קהלת א, ט) – "אמר כאן  (שלמה המלך ע"ה) שני דברים: "הויה", ו"עשיה". לומר לך: שהעולם אינו חטיבה אחת אלא כפול. בבריאת האדם נאמר: בריאה ועשיה. מהי בריאה, ומהי עשיה של אדם? הנה כשנולד אדם אינו עשוי, הוא רק בשר ודם – בתור בריאה. עשייתו מהי – כשהוא משתמש באברים שלו, בידיו וברגליו, וכשכולם פועלים, זה נקרא עשיה. כשילד נולד הריהו מחוסר כל כח פעולה לעשות. ה"בריאה" היא נמצאת בהסתר, וה"עשיה" בגלוי. האדם נברא בבטן אמו, ושם הוא מקבל את כל האברים שלו, וכאשר יוצא מתחיל לקבל את העשיה שלו. ומתי נגמרת עשייתו של אדם? – כמו שכתוב: "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב, ג). שבריאת האדם היא כדי לעשות את השבת, ולאדם יש מה לעשות, לפעול, לעבוד, עד שיום אחד יאמר הקב"ה: הגעת גמרת, תיכנס לשבת. ששת אלפים שנה ניתן לאדם לעבוד, וכאשר יגמור לעשות בשביל עצמו, יכנס לשבת. מהו שבת? מנוחה ולהתענג. לומר לך שמיום שנברא אדם עד השבת הגדול הזה, אינו עולם של הנאה, אלא עולם של עבודה ועמל. צריך לקבל עול תורה בתור: "וזכרתם", "ועשיתם". עשיה כזו היא מביאה את האדם יום אחד לקבל את השבת, וכשיגמור יקבל את השבת. ולכך כל מלאכות החול אסורות בשבת, כי השבת שלנו היא כדוגמת השבת שלעתיד לבוא שאין בה שום עבודה, וכל שאינו משומרי שבת, לא יגיע "לגמר" לעולם, שהרי אין לו קו". עכ"ל.

 

ישנה הבטחה מאיתו יתברך:

"אם-תשיב משבת רגלך עשות חפצך... אז תתענג על-יהוה והרכבתיך על-במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי יהוה דיבר"

כדי להגיע לעונג שהובטח לנו, כדי להגיע לאותה שלמות, עלינו ללמוד על בוריין ולקיים בדקדוק את ההלכות הרבות. וכדברי הרמח"ל: "והנה גם שמירת השבתות וימים טובים רבה היא, כי המשפטים רבים".

אומר ה"חפץ חיים": המתיגע בלימוד הלכות לשון-הרע, ה' יתברך מסיר ממנו את היצר הרע המסיתו לדבורים אסורים. כך גם בכל המצוות, מי שמתיגע ללמוד הלכותיה של מצוה מסוימת. זאת, על פי דברי חז"ל: "אם יגעת הרבה בדבריהם (דברי תורה), הקדוש-ברוך-הוא מסיר יצר הרע ממך". [מדרש רבה, נשא].

 

והרמח"ל מודע לכך שלא פשוט לאדם לשבות והוא מדגיש:

"ומה שקשה על ההמון שמירתו, הוא השביתה מן העסק, ומדבר במשאם ובמתנם, ואולם האיסור הזה מבואר בדברי הנביא (ישעיה נח): "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" –

מידת הנקיות מתבטאת כאן לא רק במעשה אלא גם בדיבור ובמחשבה – לא רק שיש לדקדק בהלכות שבת קלה כבחמורה, אלא שכל חפצך ורצונותיך יהיו נתונים לשבת בלבד, וכל השאר לא יהיה אפילו במחשבותיך.

 

והנקיות מחייבת:

"והנה עד הנה דברתי מן קצת המצוות [גזל ועריות, החמדה (מאכלות אסורים), הונאת הדברים, הלבנת פנים, הכשלת העיור בעיצה, רכילות ולשון הרע, שנאה, נקימה ונטירה, שבועות, דבר שקר וחילול השם (אודותם למדנו בהרחבה בשיעורים: 48-50]  מה שאנו רואים שבני האדם נכשלים בהם על הרוב, ומאלה נלמד לכל שאר הלאוין, שאין לך איסור שאין לו ענפים ופרטים, מהם חמורים ומהם קלים. ומי שרוצה להיות נקי, צריך שיהיה נקי מכולם וטהור מכולם, וכבר אמרו ז"ל (שיר השירים רבה ו): "שניך כעדר הרחלים" –

שלמה המלך בשיר השירים (ו, ו) כותב: "שיניך כעדר הרחלים שעלו מן-הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" –

ומבאר הרב בניהו שמואלי שליט"א:

"שינייך לבנות נאות ומסודרות כעדר הרחלים כאשר עולים מן הרחצה, שאז הן לבנות וצחות. שכולם מתאימות – והשיניים שלך שוות ומתאימות כתאומים. ושכולה אין בהם – ושום מום וחיסרון ופגם אין בהם. וירמוז, שהסבל שאת בגלות נועד לרחוץ אותך ולנקות אותך עד אשר תהיי זכה וברה וראויה לגאולה, וכשיניים הללו הלבנות שהן חותכות את המאכל, כן יחתכו לך פרנסתך בגלותך. ואת "כעדר הרחלים" – שהרחל סובלת בחייה, אך יודעת שהכל לטובתה, וכן רחל אמנו מבכה על בניה בגלות, אבל יודעת שהכל לטובתם". עכ"ל.

 

אם כן,

אין לך איסור שאין לו ענפים ופרטים, מהם חמורים ומהם קלים. ומי שרוצה להיות נקי, צריך שיהיה נקי מכולם וטהור מכולם.

העבודה רבה וקשה אבל הכל נועד לרחוץ אותנו ולנקות אותנו עד אשר נהיה זכים וברים וראויים לגאולה השלימה.

 

ומנקיות במעשים עובר הרמח"ל לנקיות במידות:"והנה, כמו שצריך נקיות במעשים, כך צריך נקיות במידות": 

"והנה המידות הן רבות כפי כל הפעולות ששייכים לאדם בעולם, כמו כן מידותיהן שאחריהן הוא נמשך בפעולותיו. אמנם כמו שדברנו במצוות שהיה הצורך להינקות בם יותר, דהינו: ממה שרגילות (בדרך כלל) בני האדם ליכשל, כן נדבר במידות הראשיות באריכות עיון יותר מפני רגילותנו בם, והם: הגאוה, הכעס, הקנאה והתאוה, הן כל אלה מידות רעות אשר רעתם ניכרת ומפורסמת, אין צריך לה ראיות, כי הנה רעות הנה בעצמן ורעות בתולדותיהן"

בעה"י בשיעור זה נעסוק במידת הגאווה :

בעל "אורחות צדיקים" פתח את ספרו החשוב דיקא במידת הגאווה, וזו לשונו –

"שער הראשון נדבר על מידת הגאוה. ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים, מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם להנהיגה אל המנהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו.

הגאוה היא המטבע אשר פסל המלך הגדול ברוך הוא, והזהירנו עליה בתורתו. כמו שנאמר: "הישמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים" (דברים ו', י"ב). כי הגאה ישכח יוצרו, כדכתיב: "ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו', ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו', ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (שם ח, יג-יח). ובמלך נאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (שם יז, כ). אם הזהירה תורה אפילו במלך, כל-שכן בהדיוטות, שלא ישתררו זה על זה... ומי שיש בו מידת הגאוה, צריך להשתדל ולשוב ממנה, כי היא מגונה מאוד, וההזק שלה רב ומצוי תמיד, והתועלת שיש בה – מעט, לפיכך צריך להתרחק ממנה מאוד, כי הגאוה מביאה את האדם לשבר ושיפלות, כמו שנאמר: "לפני שבר גאון" (משלי טז, יח), ונאמר: "גאות אדם תשפילנו" (שם כט, כג)... אמר שלמה המלך (קהלת ז, טז): "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תישומם". הדרך הישר באדם, שיהא נקי בכל עניניו, כי הנקיות הוא גדר של מעשים טובים". עכ"ל.

 

ועל הגאוה אומר ה"חפץ חיים" :

"מידת הגאוה היא הגורם העקרי ללשון-הרע. הרואה את עצמו כחכם וחשוב וכל האחרים הם שפלים בעיניו, בא בקלות לידי זלזול ופגיעה בכבוד זולתו. יתר על כן, הגאותן מקנא תמיד בהצלחותיהם של אחרים, ולכן הוא מחפש את מגרעותיהם כדי שיוכל לנגחם ולהמעיט בכבודם."

 

"ואמנם גאים כאלה, אף על פי שלכאורה מראים עצמם ענוים, לא יבצרו מכשולות להם שבלי ידיעתם תהיה מתגלית גאותם כלהבה היוצאת מבין החרסים"... נאמר (משלי טז): "תועבת ה' כל גבה לב", ומכולם צריך שיינקה הרוצה במידת הנקיות וידע ויבין כי אין הגאוה אלא עיורון ממש אשר אין שכל האדם רואה חסרונותיו [לא רואה חסרונותיו בגלל הגאוה, ולכן לא יכול  לתקנם] ומכיר פחיתותו [מצד עצמו], שאילו היה יכול לראות [את חסרונותיו], והיה מכיר האמת [מצבו האמיתי], היה סר ומתרחק מכל הדרכים הרעים והמקולקלים האלה הרחק גדול –

הקב"ה מנהיג את עם ישראל בשלוש עשרה מידות רחמים. המידה השניה הינה "נושא עוון". על מידה זו כותב הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) זצוק"ל וזו לשונו –

"והרי זה גדול מהקודם (ממידת "מי אל כמוך"). שהרי לא יעשה האדם עוון שלא יברא משחית, כדתנן (אבות פ"ד, משנה י"ג) "העובר עבירה אחת, קונה לו קטיגור אחד", והרי אותו קטיגור עומד לפני הקב"ה, ואומר "פלוני עשאני". ואין בריה מתקיימת בעולם אלא בשפעו של הקב"ה, והרי המשחית הזה עומד לפניו, ובמה מתקיים? הדין נותן שיאמר הקב"ה: "איני זן משחיתים, ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו", והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו, או כורתו או נענש עליו כפי ענשו עד שיתבטל המשחית ההוא. ואין הקב"ה עושה כן, אלא נושא וסובל העוון, וכמו שהוא זן העולם כולו, זן ומפרנס המשחית הזה, עד שיהיה אחד משלושה דברים – או שישוב החוטא בתשובה ויעכלהו ויבטלהו בסיגופיו, או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה, או ילך בגיהנום ושם יפרע חובו. והיינו שאמר קין (בראשית ד, יג): "גדול עווני מנשוא", ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא בראשית פ"ט): "כל העולם כולו אתה סובל", ירצה - זן ומפרנס, "ועווני כבד, שאין אתה יכול לסבלו?" פירוש – לפרנסו עד שאשוב ואתקן. אם כן הרי מידת סבלנות גדולה, שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא, עד שישוב.

ילמד האדם כמה צריך שיהיה סבלן. יסבול עוול חברו ורעותיו שהריע עד שיעור כזה שעדין רעתו קיימת שחטא נגדו, והוא יסבול עד יתקן חבירו או עד שיתבטל מאליו, וכיוצא". עכ"ל.

 

הגאווה היא בעצמה חטא, וכדברי הרמח"ל: "כי הנה רעות הנה בעצמן", אך בנוסף מביאה את האדם לחטאים נוספים, וכדברי הרמח"ל: "ורעות בתולדותיהן". הגאוה היא עיורון ממש, אשר אין שכל האדם רואה חסרונותיו וחטאיו, ובאין ראייה, אין תיקון. לכן נפרעים מבעל הגאווה בפרהסיה. כדי להראות את בזיונו ברבים. כי רק כך הוא יראה את חטאיו וחסרונותיו, וכדברי הרמח"ל: "מתגלית גאותם כלהבה", וכל זה למען יוכל לתקן – וייטב לו.

אם משהו חטא כלפיך – היה סבלני, ולמה? כי השם שלח אותו לעורר אותך לראות, שאתה חוטא כלפי השם! והשם מחכה בסבלנות ומפרנס את המזיקים שאתה יוצר מחטאיך – עד שתבין שעשית טעות ותחזור בתשובה – עד היכן מגיעה סבלנותו של הקב"ה ורחמיו עלינו רבים.

ומה קורה כשאנחנו מחכים בסבלנות כלפי החבר שחטא כלפינו? החכמים שבנינו, עובדים בזמן הזה להוריד את הגאווה, לבדוק מה אנחנו צריכים לתקן במידותינו (על ידי לימוד בספרי המוסר וההלכה). וכשתרד הגאווה, יוסר העיוורון, ואז נראה את חטאינו וחסרונותינו שלנו, נעשה תשובה ובעה"י נחזור להיות בחיבור עם מקור החיות שלנו – הקב"ה.

כי הכל עושה הקב"ה לטובתינו.

אז איך נדע מה לתקן? איך שתגיב ברגע שפוגעים בך – זה בדיוק מה שאתה צריך לתקן, וכדברי הרמח"ל: "לא יבצרו מכשולות להם שבלי ידיעתם תהיה מתגלית גאותם כלהבה היוצאת מבין החרסים".

 

הקב"ה סיבת הסיבות ועילת כל העילות - הכל בסדר של בורא עולם:

רוב החטאים בין אדם לחברו הם בגלל מידת הגאווה – הקב"ה "נושא עוון" (את העוונות שלך) – עד שתתקן, עד שתעשה תשובה.

וכך, בחסדיו הרבים עלינו, מסבב רבונו של עולם:

גאווה-עיוורון – חטאים – ניתוק מהשם – הקב"ה שולח שליח להיפרע ממנו בפרהסיה (כי רק ע"י ביזיונות אפשר יהיה להוריד את גאוותו ויחד איתה להוריד את העיוורון) – דרך השליח ותגובת הגאה, רואים קבל-עם ועדה את מידותיו הרעות – בעקבות הביזיונות הגאווה יורדת – יורד העיוורון – הגאה (מתחיל להיות מודע לעצמו) ורואה את חסרונותיו וחטאיו – עובד על המידות ומתקן אותן – עושה תשובה – וחוזר להיות מחובר למקור החיות שלו, הקב"ה.

לכן אומר הרמח"ל: "שאילו היה יכול לראות (את חסרונותיו), והיה מכיר האמת (מצבו האמיתי), היה סר ומתרחק מכל הדרכים הרעים והמקולקלים האלה הרחק גדול".

 

אומר רבינו בחיי (חובות הלבבות, שער חמישי, שער יחוד המעשה, פרק ה') על יצר הרע:

בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך (היצר הרע).

האדם צריך לדעת זו כדי להשמר מפני היצר וגם כדי לאזור עוז כנגדו - כאשר יודע האדם שהיצר הוא שונא הנמסך (נמזג, התמזג, התערבב, מוסתר) בכוחות נפשך (כוחות הנפש) והמעורב (מעורבב, כלומר: קשה להפרדה) במזג רוחך (במידות שלך), והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים (חמשת הכוחות – חמשת החושים) והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות (המעשים) והנסתרות (המחשבות, רצונות כוונות) שתהיינה ברצונך, האורב לעתות (זמנים) פשיעתיך, ואתה ישן לו והוא ער לך (גם כשאתה ישן, יצר הרע שלך ער, ופועל על מחשבותיך וחלומותיך),
ואתה מתעלם ממנו (מנסה להתגבר עליו) והוא אינו מתעלם ממך, לבש לך בגדי הידידות ועדה עדי האהבה לך (מתחפש בתחפושות ומפתה אותך במילים יפות), ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך (בסביבה הקרובה והאהובה שלך), רץ אל רצונך כנראה (משכנע אותך שרצונותיו הם רצונותיך שלך) מרמיזותיו וקריצותיו, והוא מורה אותך (מכוון אותך) בחיציו הממיתים (בדרך המוות, מבלי שתרגיש) לשרשך (לעקור אותך) מארץ חיים (להאבידך מהעולם הבא, עולם קבלת השכר, עולם שכולו טוב)". עכ"ל.

 

מעשה בתלמיד, שהיה עולה במעלות התורה בישיבת וולוז׳ין. והנה הגיע מכתב שעליו לשוב, כי בנו חולה, הג״ר חיים מוולוז׳ין לא הניחו לשוב. שוב הגיעה לו הודעה כי עליו לשוב — כי גם אשתו לא חשה בטוב, ושוב מנע ממנו לשוב, עד שהגיעה ידיעה שכל הכפר שלו נשרף, והוא נאלץ לשוב. אמר הג״ר חיים, ״ראו כמה גדול כוחו של היצר - ששרף כפר שלם, כדי להפריע לעלייתו של אותו אדם״.

 

ועוד אומר רבינו בחיי, על המלחמה הגדולה של האדם עם יצרו (חובות הלבבות, שער חמישי, שער יחוד המעשה, פרק ה'), שחכם אחד פגש קבוצת חיילים שחזרה ממלחמה קשה. אמר להם: חזרתם מן המלחמה הקטנה, ועכשיו התכוננו למלחמה החזקה. וכששאלו אותו, על איזה מלחמה הוא מתכוין, אמר להם: זו מלחמת היצר וחיילותיו.

לכן אומר הרמח"ל הקדוש: "והנה, כמו שצריך נקיות במעשים, כך צריך נקיות במידות", כי המידות נמצאות בלב ועל פתח הלב יושב לא אחר מאשר – היצר הרע.

 

הרמח"ל מונה חמישה מיני בעלי גאווה:

א.המיוחד ורשום במעלותו.

ב. מרגיז הארץ.

ג. המזלזל כביכול בכבוד.

ד. המתגאה בענוותנותו.

ה. החכם בעיניו.

 

ועל כולם אומר הרמח"ל:

"כל אלה תולדות הגאוה המשיבה החכמים אחור ודעתם מסכלת מסירה לב ראשי החכמה" –

בעלי הגאווה נותנים מקום ליצר הרע, על זה נאמר "לפתח חטאת רובץ", ונלמד כי הכל הולך אחר "הפתח", אחר ההתחלה:

פרעה אומר (שמות א', י'): "הבה נתחכמה לו" פירש המקובל האלוקי הרב בעלי "ברית אברהם" זצוק"ל, ש"הבה נתחכמה לו" – זה ליצר הרע. פרעה רצה להתחכם ליצר הרע, לסתום לו את הפירצה בעוד מועד פן ירבה. אם ניתן לעם ישראל להיתרבות, ונוסף גם הוא למלחמה עלינו. יבואו אוייבים והם (עם ישראל) העבדים מבפנים. אז פן ירבה (עם ישראל), בואו נסתום את הפירצה (של היצר הרע, שבאמצעותו יש רצון לפרות ולרבות).

לו לא היו ישראל מתפתים לפה-הרך של פרעה לא היו יוצאים ליום העבודה הראשון. מה עשה פרעה, אמר להם: כולם יוצאים לעבודה, גם אני. אם המלך יוצא אז כולם יוצאים אחריו. וכך כל אחד רוצה להוכיח את יעילותו וזריזותו בעבודה ולמצוא חן בעיני המלך.

 

התפתו וזה התחיל כך:

א. זה התחיל בחומר ובלבנים.

ב. אחר כך עינו אותם בכל עבודה בשדה. לכו תביאו גם תבן אתם בעצמכם.

ג. וזה הסתיים בכל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.

 

הכל התחיל בפה-רך = ונגמר בפרך!

שבט לוי לא התפתו – נשארו בגושן ולמדו תורה. ולא התענו במשך כל ה- 210 שנה!

אלה שהתפתו נתנו פתח מהפתח נהיה להם עינוי ושיעבוד שאין כדוגמתו!  

 

כותב רבינו האלשיך הקדוש זצוק"ל, בבאור הפסוק: "יש דרך ישר לפני איש באחריתה דרכי מוות" – יש דרך – לשון יחיד, באחריתה דרכי – לשון רבים. מתחיל ביחיד מסיים ברבים. פתח בלשון זכר (דרך ישר) וסיים בלשון נקבה (באחריתה דרכי). לומר לך: אדם פותח בצעד אחד ונקלע לסבך של דרכים מסתעפות שמהם יוולדו דרכים רבות נוספות.

אתה דרכת את הדריכה הראשונה, אתה עשית את הפתח הראשון, חשבת שזו רק דרך אחת ואתה יודע לקראת מה אתה הולך, אבל תדע לך שיצפו לך עוד דרכים רבות אח"כ.

יש דרך ישר לפני איש – בעיניך זה דרך ישר, אבל תדע שאחריתה דרכי מוות.

 

כתוב בבראשית (ט', כ'): "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם", פרש"י: עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת. כתב רבינו הספורנו זצוק"ל: " ויחל נח" – מה זה ויחל? התחיל בפעולה לא טובה ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו. כי מעט מן הקלקול בהתחלה, יסב ממנו הרבה בסוף. כמו שקורה כשאדם טועה בתחילת חשבון. אם עשית טעות קטנה בתחילת החשבון, כל החשבון אח"כ, אפילו יהיה מדוייק בשאר החלקים, בסוף תהיה תוצאה שקרית, כי כבר בהתחלה טעית, אז מה מועיל כל מה שאתה ממשיך הלאה. והוא מביא ראיה מעוד פסוק: :ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהם ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל" – רואים ויחל, מה גרם?  מפריצות, הגיעו לעבודה זרה, ומעבודה זרה מתו במגיפה 24,000 . הכל מ"ויחל", הכל מההתחלה. (היו אמורים למות 178,000 ורק אהרון עצר את המגיפה ומתו "רק" 24,000). טעות בהתחלה, משלמים עליה בגדול.

 

כל סדק שנפער מזמין רוח פרצים. עלינו לדעת, אין חלל ריק, אין ואקום. בור שאין בו מים מתמלא בנחשים ועקרבים. אין מים אלא תורה. אין תורה – יש שטות. אם הראש תפוס בחכמה – אין מקום לשטות. אם אין חכמה – יש מקום לשטות. הראש תמיד מלא, אין מצב שלא. או מחשבות טובות, או מחשבות רעות. אין מצב של ואקום. אם יש חור, יהיה עכבר שינצל אותו, העכבר עומד ומצפה להיכנס, הנחש מצפה לפתח. כתוב: "ואך יצוא יצא יעקב, ואחיו בא מצידו", כשזה יוצא, זה ניכנס. ככה זה הולך. איפה שיעקב איננו – מופיע עשיו. ותמיד זה יתחיל באיתותים רפים, סדק צר, קל לסתום בהתחלה, ואמרו חכמים: תאטום ולא תצטרך לשפץ, תשפץ ולא תצטרך לבנות בית מחדש! מה זה תאטום? כשאתה רואה סדק קטן, עכשיו מיד- תאטום. כי אם תניח את זה, תצטרך לשפץ. ואם גם את זה לא עשית, ולא שיפצת בזמן, תצטרך לבנות את הבית מחדש. הכל יתמוטט.

 

לכן אומר הרמח"ל: "המשיבה החכמים אחור". כלומר, כל מה שבחכמתם בנו, במידותיהם הרסו. בגלל הגאווה - חזרו אחורה לנקודת ההתחלה - לבנות הכל מחדש.

כל אחד יש לו את נקודת ההתחלה שלו, נקודת המפנה שנראית שולית. אחד אמר לך מילה לא יפה, החלטת: אני לא שותק, ומזה התדרדר לאן שהתדרדר. כמה עלינו להיזהר מנפילה וממעידה.

 

"לפתח חטאת רובץ" – הוא יסוד ועיקר בהנהגת האדם, בהקרתו את עצמו ואת עולמו.

הגאון הצדיק ירוחם ממיר זצוק"ל בספרו "דעת תורה" על ספר בראשית אומר כך: "והנחש היה ערום" ופרש"י: מה העניין הזה לכאן, אלא ללמדך מאיזו סיבה קפץ הנחש עליהם? הם גירו בהם את הנחש שהיתקנא בהם, הם היו הגורם. וכך הוא כותב: "מורגל בפי אנשים לאמור: על כותל חלק אין מתפסים. 

אז רש"י לימד לנו יסוד גדול: שהיצר הרע צריך פתח, בלי פתח פתוח, אין לו אפשרות להיכנס לאדם לפתותו ולהטעותו. אדם שיש לו יכולת לשמור את עצמו מלהיות אצלו איזה פתח, הוא יינצל מחטא!

אתה רוצה להינצל מחטאים – אל תיתן פתח ליצר הרע!

וזה העניין שכתוב בפסוק: "לפתח חטאת רובץ".

החטאת הוא היצר הרע, הוא רובץ וממתין, ומצפה מתי תפתח את הפתח. כשאין פתח אין לו כניסה.

אז אנחנו צריכים שיהיה לנו כלל: בלי פתח פתוח אין מקום (פתח) ליצר לבוא אלינו.

אם הוא בא – אתה אשם! השארת לו פתח להיכנס.

 

למדנו כאן יסוד גדול:

הגאווה (כמו כל המידות הרעות) הן פתח ליצר הרע!

לכן, צריך לשים לב כל הזמן על ההתחלות, על הפתח! על קיר חלק לא מתפסים אם אין אחיזה! אבל אם נתת בית-אחיזה יתפסו עליך, אם תפתח פתח הוא (היצר הרע) יכנס! "לפתח חטאת רובץ"!

 

לכן עלינו להתעורר, להתבונן, לחפש דרכי-תשובה.

להתבונן בעצמנו, איפה אנחנו נותנים פתח ליצר הרע, שיפיל אותנו וייתן לנו חורבן בחיינו.

תיבדוק היכן לא אטמת והוא נכנס (היצר הרע) וסיכל את כל כוונותיך הטובות.

 

 

לסיכום:

השבת היא שלמות, והיצר הרע עובד עלינו כדי לקחת מאיתנו שלמות זו, וכמו שאומר הרמח"ל: "ומה שקשה על ההמון שמירתו, הוא השביתה מן העסק, ומדבר במשאם ובמתנם".

אדם ששובת בשבת ובימים טובים ולא מתעסק בענייניו, מנהיג עצמו בהנהגת השם ולא בהנהגת "כחי ועוצם ידי". הוא שובת מכל עינייניו הגשמיים ומוסר עצמו בשלמות לעולם רוחני, בחינת "עולם הבא".

הגאווה היא אשליית היצר של שלמות: הגאה חושב שהוא חכם ויודע הכל ואי-אפשר לחדש לו כלום, מזלזל באחרים ורואה רק שלילי באחר ובכך מגדיל עצמו. הגאה מנהיג עצמו בהנהגת "כוחי ועוצם ידי" ובעיוורונו לא רואה את חסרונותיו וחטאיו, ובוודאי שלא רואה את הקב"ה.

כל זה עצת-היצר כדי לקחת מהאדם את השלמות האמיתית שהיא: מידות טובות ומתוקנות.

 

וכפי שבארנו לעיל:

כאשר הגיע יום השבת, היה העולם מושלם בתכלית. לא חסר כלום, ואין דבר מיותר; אין שום צורך לשפר, לשכלל, לחדש, להתקדם. הכל מאוזן, הכל מדוייק, הכל נאה ומתוקן. הכל הכל  מ-ו-ש-ל-ם!

אדם שבשבת מתעסק בעינייני חול, מתגאה על הקב"ה, שכביכול, לא הכל מושלם ויש עוד עניין להסדיר (ש"חייב" לעשותו בשבת).

שביתת היהודי בשבת מעידה על כך שיש בו צד של שלמות, של מנוחה. מי שרודף כל הזמן להשיג עוד ועוד, זה מראה על כך שתמיד הוא חסר, תמיד יש לו מה להמשיך לחפש ולהשלים. אבל ליהודי יש את היכולת והכח – לשבות. להפסיק את המרוץ, כי יש בו כבר משהו שלם בתוכו, יש בו חלק נאצל – "חלק אלוה ממעל", שאינו מבקש להשיג דבר, שאינו זקוק להתקדמות, לשיפור, לתנועה. חלק של שלימות ומנוחה.

כך גם במידות, כאשר המידות מתוקנות, האדם נמצא בשלמות עם עצמו ואין לו צורך לרדוף אחרי שררה (כי הגאה משתרר על זולתו ע"י החשיבות העצמית שלו). השלמות האמיתית היא לבטוח בקב"ה, שהכל מאיתו יתברך ולא להיות בהנהגת "כוחי ועוצם ידי", ומקרא מזהיר ואומר על הגאווה (דברים ח): "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך".

 

אומר הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א -

ועל הענווה נאמר: "עקב ענוה יראת השם" – היראה היא העקב של הענווה, מי שהוא ענו ממילא הוא גם ירא, כי מי שענו הוא בטל כלפי ריבונו של עולם, מבטל עצמו מכל וכל, וזה עניין היראה, שאדם ירא מגדולת השם.

יש הבדל בין יראה ובין ענווה, מידת הענווה היא מידתו של הקב"ה, במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו. יראה לא שייך שתהיה מידה של הקב"ה. היראה היא מפני הקב"ה. הקב"ה מירא את בריותיו. נמצא שאדם הירא הוא בטל כלפי הקב"ה אבל לא מידמה אליו. והענו הוא כביכול מידמה לקב"ה.

אמרו חכמים, במסכת מגילה (לא), אמר רבי יוחנן: בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה (דברים י', יז-יח): "כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא-ישא פנים ולא יקח שוחד: עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה".  שנוי בנביאים: כדכתיב (ישעיה נז, טו): "כה אמר רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת-דכא ושפל-רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (הקב"ה אומר, במרום אשכון ובכל זאת ארד אל-דכא (עצוב ומיואש) ושפל-רוח), ומשולש בכתובים: כדכתיב (תהלים סח, ה): "שירו לאלוהים זמרו שמו, סולו לרוכב בערבות, ביה שמו, ועלזו לפני: אבי יתומים ודיין אלמנות, אלהים במעון קדשו". גדלותו של הקב"ה היא כ"כ גדולה שהיא מתפשטת אל הכל, ובלשון המהר"ל, מידת הפשיטות. ללא גבולות. זאת גדלות אמיתית. גדלות מוגבלת לא יכולה להצטמצם, לא יכול לראות דברים קטנטנים. גדלות השם היא גדלות שיוצאת מן הגבולות, שגדול וקטן אותו דבר. לכן, נאמר: במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו. [מתוך שיעור של הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א, על פרשת "בהעלותך"].

 

ומכאן נלמד על האדם, שגדולתו היא דיקא בענוותנותו ולא (כפי שמפתה אותנו היצר) בגאוותו. אמרו חז"ל: גדולים נמוכי הרוח. אמר רבי הושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח שבזמן שבית המקדש קיים: אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו, מנחה - שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות, שנאמר (תהלים נא, יט): "זבחי אלהים רוח נשברה".

 

המידה השלישית בה מנהיג הקב"ה את ברואיו, שכתובה בספר מיכה ומבוארת ב"תומר דבורה" לרמ"ק, היא: "עובר על פשע" – הקב"ה בכבודו ובעצמו מכבס את עוונותינו, סולח ומכפר. מכפר – משמעו: עשית עבירה? הבגד נקי. סולח – משמעו: מעולם לא היתה עבירה. הבגד חדש לגמרי.

אדם חטא כלפיך, אל תתגאה! תמחל, תסלח – זו עבודת מידות גדולה מאוד, בכדי שנהיה באחדות כאיש אחד. "עובר על פשע" – משמעותה ערבות הדדית!

הגאווה מרחיקה אותנו מערבות זו, כי אומר הגאוותן: מה לי ולהם?! הם חטאו, שהם יתקנו. אומר הקב"ה: לא! תעבור על פשע. במחילה שלך אתה יכול לתקן אותם! כי עם ישראל ערבים זה לזה.

 

 

בחסדי השם יתברך, נגענו מעט בנושאים: שבות וגאווה. והרמח"ל כתבם זה לאחר זה, ולא לחינם, מאחר ויש קשר ביניהם המעיד על הדברים הבאים:

א. השבות (בשבת וימים טובים) והענווה שניהם הנהגות של התבטלות לפני הקב"ה יתברך, המעידים על "יראת שמים".

ב. הענו (כביכול) מידמה לקב"ה, שמידתו ענווה. כך גם בשבת, האדם המשיב רגליו מעשות חפצו, מידמה לקב"ה, שביום השביעי שבת מכל מלאכתו.

ג. השובת מתרחק מענייניו הגשמיים (הפיתויים הגשמיים: כסף, בילויים וכד' האסורים בשבת וימים טובים) והענו מתרחק מן הגאווה (הפיתויים הרוחניים: כבוד, שררה וכד') – וכל זה למען אחדות עם ישראל – כאיש אחד. ובשל הערבות ההדדית, שנאמר: "עם ישראל ערבים זה לזה".

ד. השבות והענווה (הפך הגאווה) הם עדות, שיש השם והכל מושלם מאיתו יתברך!

 

 

ונסיים עם דברי דוד המלך (תהלים קלא):

א.  שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:
יְהוָה, לֹא-גָבַהּ לִבִּי--    וְלֹא-רָמוּ עֵינַי;
וְלֹא-הִלַּכְתִּי,    בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי.
ב.  אִם-לֹא שִׁוִּיתִי, וְדוֹמַמְתִּי--    נַפְשִׁי:
כְּגָמֻל, עֲלֵי אִמּוֹ;    כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי.
ג.  יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה--    מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

 

 

כל הזכויות שמורות לזכות "תורת חסד על לשונה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

  יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת