33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

[שעור 50]–מסילת ישרים/הרמח"ל-המשך פרק י"א-בפרטי מידת הנקיות-ג' טבת תשע"ז-נר שמיני של חנוכה-לימוד יומ

 

המשך פרק י"א  -בפרטי מידת הנקיות

 

"והמדרגה השלישית אחר הגזל והעריות לענין החמדה [התאווה] – הנה הוא איסור המאכלות, בין בענין הטרפות עצמם, בין בענין תערובותיהן, בין בענין בשר בחלב [האסורים: בבישול, הנאה ואכילה] או חלב [(מנוקד בצירה) שהוא בכרת] ודם וענין בישולי עכו"ם [עובדי כוכבים ומזלות, עובדי עבודה זרה] וענין געולי עכו"ם [כלים שנלקחו מגוי ויש בהם בליעת איסור], יין נסכם [יין שנתנסך לעבודה זרה] וסתם יינם [יין של גוי, אעפ"י שלא נתנסך לעבודה זרה, שגם הוא נאסר בשתיה] ושאר אסורי אכילה ושתיה כל אלה הנקיות בהם צריך דקדוק גדול [במעשים] וצריך חיזוק [בלימוד מוסר והלכות], כי יש תאות הלב המתאוה במאכלים הטובים וחסרון הכיס באסורי התערובת וכיוצא בזה, ופרטיהם רבים ככל דיניהם הידועים והמבוארים בספרי הפוסקים, והמקל בהם במקום שאמרו להחמיר אינו אלא משחית לנפשו, וכך אמרו בספרא (ויקרא יא): "לא תטמאו בהם ונטמתם [ונטמאתם] בם" – "אם מטמאים אתם בם סופכם ליטמא בם", והיינו: כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בליבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שאמרו בש"ס גם כן (יומא לט): "ונטמתם בם" – "אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם", שהעבירה מטמטמת ליבו של אדם [סותמת את לבו ואינו יכול להבין ולקבל דברי קדושה], כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (שם ב): "כי ה' יתן חכמה" ["כי-יהוה יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו) ופירש"י: הא למדת שגדולה היא שהרי נתנה מפי הקב"ה לכך אתה צריך לקנותה], והנה הוא נשאר בהמי וחמרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתרות [חמורות יותר] בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו [המזון הופך לדם והדם הוא הנפש]. וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים, אלא גם הטרפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל טומאה, אמר הכתוב (ויקרא יא): "להבדיל בין הטמא ובין הטהור". ובא הפרוש לרבותינו ז"ל (תורת כהנים): "אין צריך לומר בין חמור לפרה, למה נאמר בין הטמא ובין הטהור? בין טמאה לך ובין טהורה לך, בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו? מלא השערה" [ספרא על ויקרא יא, מז], עד כאן לשונם. ואמרו לשון זה בסיום מאמרם: "וכמה בין רובו לחציו וכו'. להראות כמה נפלא כח המצוה [כחוט השערה בין מצות שחיטה כשרה שבכוחה להפוך טמא לטהור לבין שחיטה לא כשרה שהוי נבלה ממש וטמא] – שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש [אם כן מהמשפט "להבדיל בין טמא ובין טהור" – משתמע שצריך לדעת ולהבין]. והנה כל מי שיש לו מח בקדקדו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים [יחשוב שהמאכלים האסורים לנפש וללב כמאכלים האסורים לגוף, כמו רעל] או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי, כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו? אם ישאר לו בו איזה בית מחוש [ספק קל] אפילו חששא [חשש] קטנה, ודאי שלא יקל, ואם יקל לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור, אף איסור המאכל כבר בארנו שהוא ארס ממש ללב ונפש, אם כן מי אפוא יהיה המקל במקום חששא של איסור, אם בעל שכל הוא? [כי שוטה אינו מרגיש] ועל דבר זה נאמר (משלי כג): "ושמת שכין [נשמע כמו סכין, והכוונה למכשיר חד, או משורש שכה שפירושה:גדר קוצנית] בלועך [לעצור בל תאכל הרבה (מלבי"ם על משלי כג, ב)] אם בעל נפש אתה" [פרש רש"י: אם רעבתן אתה ותאב לאכול, טוב לתחוב סכין בין שניך. ורבותינו דרשו בתלמיד היושב לפני רבו אם יודע ברבו שיחזיר לו תשובה על כל דבר שישאלהו ידקדק וישאל שמועתו ואם לאו ישתוק. ועוד פרש"י: "אם בעל נפש אתה" – אם אדם כשר אתה].

ונדבר עתה על החטאים המצויים הנולדים מחברת בני-האדם וקיבוצם [חטאים שעוברים עליהם רק כשנמצאים עם עוד אנשים, מדובר בעברות שבין אדם לחברו], כגון: הונאת דברים [כשם כשהונייה במקח וממכר כך יש הונייה בדברים שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך אני ה' " (ויקרא כה, יז) רמב"ם, מכירה פי"ד], הלבנת פנים [רבי אלעזר המודעי אומר... והמלבין פני חברו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא[!, הכשלת העיוור בעצה [לא הוגנת], רכילות ["לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז) רכילות כינוי לסיפור דברים שמספר אדם לחברו כי פלוני אמר או עשה דבר נגדו. נקרא הולך רכיל משום דמיונו לרוכל – שהולך מבית לבית למכור מרכולתו (נצור לשונך, החפץ חיים)], שנאה [אדם הנוהג עם זולתו בפניו באורח ידידותי, אך מאחורי גבו, מדבר בגנותו עובר על מצות: "ולא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז). השונא את השני בגלוי חוטא באי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" (נצור לשונך, החפץ חיים)] ונקימה [דכתיב "לא-תקם ולא-תטר" (ויקרא יט, יח) אדם, שביקש טובה מחבירו ולא קיבל, ובבוא היום נוהג גם הוא כך בחבירו בגלל רגש נקמה, עובר על לא-תקם. ואם בנוסף לכך הזכיר לחבירו על מה שעולל לו, או אפילו שנתן לו, אבל אמר שהוא אינו כמוהו, כיוון ששמר בליבו, זה מעיד על כך שנוטר לו עבור זה שנאה בליבו ועובר על לא-תטר], שבועות, דבר שקר [ככתוב (שמות כג, ז): "מדבר-שקר תרחק"] וחילול השם [לא תחללו את-שם קדשי" (ויקרא כב, לב) פסוק זה בא להזהירנו שלא לגרום חילול השם. הלאו מורכב מכמה חלקים שאחדים מהם נמצאים גם בדיבור לשון הרע (ראה רמב"ם ספר המצוות, לא תעשה סג)], כי מי יאמר נקיתי מהם? טהרתי מאשמה בם? כי ענפיהם רבים ודקים עד מאוד, אשר ההזהר בם טורח גדול.

 

הונאת הדברים, בכללה הוא לדבר בפני חברו, דבר שיבוש ממנו [בעקיפין, ברמז], כל שכן האמירה בפירוש דבר שיבוש בו [באופן ישיר], או לעשות לו מעשה שיגרום לו שיבוש, והוא מה שאמרו בפרק הזהב (ב"מ נח): "אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים" וכו', "אם היו חלאים באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: "זכור נא מי הוא נקי אבד" וכו' (איוב ד ז) [לרמוז לו על כך שיפשפש במעשיו כי אין עונש ללא חטא], אם היו חמרים מבקשים הימנו תבואה, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר תבואה מימיו". וכבר אמרו ז"ל (שם): "גדול אונאת דברים מאונאת ממון" וכו'. וכל שכן אם הוא ברבים, שבהדיא שנינו: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא [במידה ואינו מבקש מחילה מחברו ועושה תשובה על מעשיו], ואמר רבי חיסדא (בבא מציעא נט): "כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה", ואמר רבי אלעזר (שם): "הכל – הקדוש ברוך הוא נפרע על ידי שליח, חוץ מאונאה", ואמרו (שם): "שלושה אין הפרגוד ננעל בפניהם, ואחד מהם אונאה". ואפילו לדבר מצוה אמר הכתוב (ויקרא יט): "הוכח תוכיח את עמיתך", ואמרו ז"ל (ערכין טז): "יכול אפילו פניו משתנות? [שמתבייש] תלמוד לומר: "ולא תישא עליו חטא" [הלבנת פנים היא חטא, ולכן אסור להמשיך ולהוכיח, אם התוכחה גורמת להלבנת פנים. אם כך, כיצד להעיר? לפי חז"ל, גבול התוכחה הוא הלבנת פני אדם. אמנם אנו לומדים זאת מתוך המילה חטא, אולם נתמקד בעיקר: ביקורת עלולה להלבין פנים. לפי חז"ל, זהו קו הגבול. מטרת התוכחה אינה להעליב, אלא להביא לשיפור]. מכל אלה המאמרים תראה עד היכן מתפשטים ענפי האזהרה הזאת, וכמה ענשה קשה.

 

בענין נתינת העצה, שנינו בתורת כוהנים (ויקרא יט, יד): "ולפני עיוור לא תתן מכשול" – לפני סומא בדבר [פסוק זה מורה כי אסור להכשיל הזולת במכשול רוחני. והמכשיל את חברו וגורם לו לחטוא עובר על האיסור האמור (רמב"ם, ספר המצוות, מצווה רטצ ומ"ג לאוין סימן קסח)]. אמר לך בת פלוני מהי לכהונה? אל תאמר לו: כשרה היא, והיא אינה אלא פסולה. היה נוטל [מבקש] ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, ואל תאמר לו: מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר: עצה יפה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר: "ויראת מאלהיך". נמצאנו למדים, שבין בדבר שיכול להיות נוגע בו, ובין בדבר שאינו נוגע בו כלל, חייב אדם להעמיד את הבא להתיעץ בו על האמת הזך והברור. ותראה שעמדה תורה על סוף דעתם של רמאים, דלאו בשופטני עסקינן שייעצו עצה שרעתה מפורסמת ונגלית, אלא בחכמים להרע, אשר יתנו עצה לחבריהם שלפי הנגלה בה, יש בה מן הרווח אל חברו באמת, אך סוף הענין אינו לטובתו של חברו, כי אם לרעתו ולהנאתו של המיעץ, על כן אמרו: "שמא תאמר עצה יפה וכו' והרי הדבר מסור ללב" וכו'. וכמה נכשלים בני האדם באלה החטאים יום יום, בהיותם קרואים והולכים לתוקף חמדת הבצע. וכבר התבאר גודל ענשה בכתוב (דברים כז): "ארור משגה עיוור בדרך", אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ בו ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתיעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה, ואם יארע שיראה הוא הזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתיעץ – יוכיחהו, ואם לאו יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו, אך על כל פנים אל ייעצהו עצה שתכלית הדבר זולת טובתו של המתיעץ, אם לא שכוונת המתיעץ לרעה, שאז ודאי מצוה לרמותו, וכבר נאמר (שמואל-ב כב): "ועם עיקש תתפל" [כמו שנאמר בפרשת האזינו (דברים לב, ה): "דור עקש ופתלתל"], וחושי הארכי יוכיח [שנתן לאבשלום עצה לא נכונה ובכך הציל את חייו של דוד המלך (שמואל ב, י"ג)].

הרכילות ולשון הרע, כבר חמרו נודע [קשה עוון לשון-הרע מעוון שפיכות דמים, לא חרבה ירושלים בימי בית שני אלא בעוון מספרי לשון-הרע שהיו ביניהם ובשביל שנאת חינם שהיתה בהם (יומא ט;גיטין נז; ורש"י ד"ה)], וגודל ענפיו כי רבו מאוד [הגדיל לעשות החפץ חיים שאגד בספר את כל הלכות שמירת לשון, ביארן ופירטן, ובאתר "תורת חסד על לשונה" ניתן ללמוד כל יום הלכות אלו ב"לימוד היומי"], עד שכבר גזרו אומר חז"ל במאמר שכבר הזכרתי: "וכולם באבק לשון הרע", ואמרו (ערכין טו): "היכי דמי [איך דומה] לשון הרע? כגון דאמר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא" [כגון שאמר היכן נמצא אש אלא בבית פלוני, מה שמשתמע מהדברים שתמיד יש לפלוני זה תבשיל על האש – או שהוא גרגרן או שיש לו בשפע ולא נותן לאחרים], או שיספר טובתו לפני שונאיו [מה שגורם לשנאה גדולה יותר], וכל כיוצא בזה, אף על פי שנראים דברים קלים ורחוקים מן הרכילות, הנה באמת מאבק שלו הם.

כללו של דבר: הרבה דרכים ליצר. אבל כל דבר שיוכל להיולד ממנו נזק [של הפסד עבודה או זיווג] או בזיון לחברו [בושה, הלבנת פנים והוצאת שם רע], בין בפניו בין שלא בפניו, הרי זה בכלל לשון הרע השנאוי ומתועב לפני המקום שאמרו עליו (שם): "כל המספר לשון-הרע – כאילו כופר בעיקר" [בורא עולם בוחן לב וכליות, ואין ניסתר ממנו! "אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: כל המספר לשון-הרע, כאלו כופר בעיקר" [ערכין טו:]. טעמו של דבר, כתב ה"יראים", כי מי שמדבר לשון-הרע נזהר שלא ישמענו האיש שאותו הוא מגנה. באותה שעה הוא שוכח כי הקדוש-ברוך-הוא, שאין דבר נעלם ממנו, שומע את דבריו. לכן, בגין התעלמותו מאלקים, הוא נחשב ככופר בו. בורא עולם מחיה את האדם ונותן לו כח לפעול כמו כן כח דיבור. באותו כח דיבור, הנועד להלל ולשבח את השם, להתפלל וללמד תורה, האדם מדבר לשון הרע], וקרא כתיב (תהלים קא): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" [המלשין בסתר על רעהו אכרית אותו (מצודות)].

גם השנאה והנקימה קשה מאוד לשימלט ממנו לב הותל [לב אשר היצר מהתל בו] אשר לבני האדם [כי השנאה עלולה להוביל לנקימה], כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו, ומצטער צער גדול. והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה [כשאין עבודת מידות, אין דעת להתמודד עם בזיונות והאדם מוצא נחמה עי"כ שמנסה לנקום חזרה], על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו, ויעבור על מדותיו [יתגבר על היצר הרע] ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה [שגרם לו את העלבון, שעורר את השנאה] ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להינקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מליבו כאילו לא היה – חזק ואמיץ הוא [ככתוב: איזהו גיבור הכובש את יצרו, כלומר הגבורה מתבטאת דיקא בכיבוש היצר שלו ולא בכיבוש השני. האוייב האמיתי הוא היצר שלנו, שבתוכינו], והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המידות הללו [המשימה לא קלה, אך לא בלתי אפשרית. ועם עבודה ומאמץ אפשר להגיע לתוצאות], לא אל שוכני בתי חומר [בני האדם] אשר בעפר יסודם [הנשמה האלוקית הרוחנית, נמצאת בתוך הגוף החומרי]. אמנם גזרת מלך היא [אם הקב"ה גזר עלינו, ברור שניתן לקיים את הגזירה], והמקראות גלויים באר היטב, אינם צריכים פרוש: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט). "לא תקם ולא תטר את בני עמך" (שם). וענין הנקימה והנטירה ידוע, דהינו: נקימה – לימנע מהיטיב למי שלא רצה להיטיב לו, או שהרע לו כבר. ונטירה – להזכיר בעת שהוא מיטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרע שעשה לו. ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב [ולא נותן לאדם לשכוח את העלבון], ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם [כדי שלא ישכח את המקרה] או איזה זכרון מן הדבר, ואם לא יוכל להשאיר זכרון גדול, ישתדל להשאיר זכרון מועט [מה שגורם לכך שתמיד תהיה הקפדה בליבו על אותו מעליב (ואפילו תהיה קטנה ביותר, העיקר שלא תישכח – כך עצת היצר)], יאמר דרך משל לאדם: אם תרצה לתן לאיש הזה את אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת, לפחות לא תתננו בסבר פנים יפות, או אם אינך רוצה להרע לו, לפחות לא תיטיב לו טובה גדולה, ולא תסיעהו סיוע גדול. או אם תרצה גם לסיעו הרבה, לפחות לא תעשהו בפניו, או לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו לרע, אם מחלת לו שלא תראה לו לאוייב – די בזה, ואם גם להתחבר עימו תרצה, אך לא תראה לו כל כך חיבה גדולה כבראשונה, וכן כל כיוצא בזה ממיני החריצות שביצר, מה שהוא משתדל לפתות את ליבות בני אדם [כל אלה רעיונות היצר הרע, לשכנע את ליבו של הנעלב, לא לוותר על העלבון, ולהשאיר סימן למען לא ישכח את המקרה ולא "חלילה" יימחק מזיכרונו]. על כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו: "ואהבת לרעך כמוך", כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש.

אולם השבועות, אף על פי שמן הסתם – כל שאינו מן ההדיוטות נשמר מהוציא שם שמים מפיו לבטלה, כל שכן בשבועה [מבואר במסכת שבועות (דף לט עמוד א) שכל העולם כולו הזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בהר סיני 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא', וחמור לאו זה מכל עבירות שבתורה כמבואר שם], יש עוד איזה ענפים קטנים, שאף על פי שאינם מן החמורים יותר, על כל פנים ראוי למי שרוצה להיות נקי לישמר מהם [כאמור אנו נמצאים בעה"י במידת הנקיות], והוא מה שאמרו (שבועות לו): "אמר רבי אלעזר: לאו – שבועה והן – שבועה. אמר רבא: והוא דאמר: לאו לאו תרי זמני, והוא דאמר: הן הן תרי זמני", וכן אמרו (בבא מציעא מט): "והין צדק" – "שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק" [כשאתה מדבר הן (כן) או לאו (לא) – קיים דבריך והצדק אותם (רש"י)].

והנה דבר השקר, גם הוא חלי רע [חולי מסוכן] נתפשט [נפוץ] מאוד מאוד בבני האדם. ואולם מדרגות מדרגות יש בו. יש בני אדם שאומנותם ממש היא השקרנות [מתמחים ביכולת לשקר], הם ההולכים ובודים מליבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות [למצוא חן בעיני הבריות], או להחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה, ועליהם נאמר (משלי יב): "תועבת ה' שפתי שקר". ואומר (ישעיה נט): "שפתותיכם דיברו שקר, לשונכם עוולה תהגה" [מתוך ההרגל של האדם לשקר, לשונו ושפתותיו הופכות בעצמותם לשקר ועוולה, ופירש המלבי"ם: שפתותיכם דיברו שקר אמונות כוזבות ודעות שקריות, ולא לבד שתדברו כן מן השפה ולחוץ, כי גם לשונכם עוולה תהגה, כי תהגו ותחשבו על הדעות הנפסדות עפ"י חוקי ההגיון ותחזקו אותם על ידי מופתים הגיוניים מתעים]. וכבר גזרו חכמינו ז"ל (שבת לב): "ארבע כתות אינן מקבלות פני השכינה" [ועל כך הרחיב רבינו יונה גירונדי בספרו: "שערי תשובה", ובעה"י נלמד על כך בהמשך השיעור בעניין 'רכילות ולשון הרע'], ואחד מהם כת שקרנים. ויש אחרים קרובים להם במדרגה אף על פי שאינם כמוהם ממש, והם המכזבים בספוריהם ודבריהם, והיינו: שאין אומנותם בכך – ללכת ולבדות ספורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו, אבל בבואם לספר דבר מה, יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם [שיעלה בדמיונם], ויתרגלו בזה עד ששב להם [שיהפוך אצלם] כמו טבע [הרגל שיהיה קשה אחר כך לשנות], והם הם הבדאים אשר אי-אפשר להאמין לדבריהם, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין פט): "כך הוא ענשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו", שכבר הטביעו בהם הרעה הזאת שלא יוכלו לצאת דבריהם נקיים מן הכזב [שקר] מתוך פיהם. הוא מה שהנביא מצטער ואומר (ירמיהו ט): "לימדו [הרגילו את לשונם לדבר שקר כי מתמידים בזה (מצודת דוד)] לשונם דבר שקר העוה נלאו" [העווה- מלשון עיוות ועיקום (מצודת ציון), העוה נלאו- יגעו וטרחו לעוות דרכם (רש"י)]. ויש עוד אחרים שחוליים [החולי שלהם] קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר, אלא שלא יחושו [לא ירגישו בכך ולכן לא יזהרו] להתרחק ממנו, ואם יזדמן להם יאמרוהו, ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כונה רעה. ואמנם החכם הודיענו שכל זה הוא הפך רצון הבורא ברוך הוא ומידת חסידיו [אחת משלש עשרה מידות הרחמים של הקב"ה, היא אמת וכפי שמנהיג אותנו הקב"ה כך מצווים אנו להנהיג עצמינו], הוא מה שכתוב (משלי יג): "דבר שקר ישנא צדיק" [הצדיק שונא דבר שקר אבל הרשע מקבלו (רש"י)]. והוא מה שבאה עליו האזהרה (שמות כג, ז): "מדבר שקר תרחק", ותראה שלא אמר: "משקר תשמר", אלא "מדבר שקר תרחק", להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה. וכבר נאמר (צפניה ג): "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". וחז"ל אמרו (שבת נה): "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת" [התורה היא בחינת חותם כי נקראת תורת אמת שהוא בחינת חותם כי חותמו של הקב"ה אמת (לקוטי הלכות, חלק אורח חיים, הלכות תפילת ערבית)]. ובודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקדוש ברוך הוא לקחתו לחותם לו, כמה יהיה הפכו מתועב לפניו. והזהיר הקדוש ברוך הוא על האמת אזהרה רבה ואמר (זכריה ח): "דברו אמת איש את רעהו" ["אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח', ט"ז)[. ואמר (ישעיה טז): "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת". ואמר (שם סג): "ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו", הא למדת שזה תלוי בזה. ואמר (זכריה ח): "ונקראה ירושלים עיר האמת", להגדיל חשיבותה. וכבר אמרו ז"ל (מכות כד): "ודובר אמת בלבבו" – "כגון רב ספרא" וכו' [הנה רב ספרא אפילו על ידי שתיקה לא רצה לגנוב דעתו], להודיעך עד היכן חובת האמת מגעת. וכבר אסרו לתלמיד חכם לשנות בדיבורו חוץ משלושה דברים. ואחד מן העמודים שהעולם עומד עליו הוא האמת, אם כן מי שדובר שקר כאילו נוטל יסודו של עולם [נחשב הוא כמחריב העולם], וההפך מזה מי שזהיר באמת – כאילו מקיים יסודו של עולם [נחשב לו שמקיים העולם הוא בעצמו, וכך גם קבולת שכרו]. וכבר ספרו חז"ל (סנהדרין צז) מאותו המקום שהיו זהירים באמת, שלא היה מלאך המות שולט שם, ולפי שאשתו של רבי פלוני שינתה בדבריה, אף על פי שהיה לכונה טובה [משום צניעות], גרתה בהם מלאך המות, עד שגרשוה משם בעבור זה וחזרו לשלותם. ואין צריך להאריך בדבר הזה שהשכל מחייבו והדעת מכריחו.

ענפי חילול השם גם כן הם רבים וגדולים, כי הרבה צריך האדם להיות חס על כבוד קונו [ככתוב (ישעיה מג, ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"] ובכל מה שיעשה צריך שיסתכל [וכל שכן אם הוא אדם שמסתכלים עליו ויכולים ללמוד ממעשיו או ממחדליו] ויתבונן מאוד שלא יצא משם מה שיוכל להיות חילול לכבוד שמים חס-וחלילה וכבר שנינו (אבות ד): "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם" [רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם (אבות ד רמב"ם)]. ואמרו ז"ל (יומא פו): "היכי דמי [איך דומה] חילול השם? אמר רב: כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר [אמר רב: אם אני לוקח (אקח) בשר ולא אתן דמים (תשלום) לאלתר (מיד), ילמדו ממני אחרים לזלזל באיסור גזל, ובכך ח"ו אני עושה חילול השם]. ורבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין" [אמר רבי יוחנן: אם אני מהלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ילמדו ממני אחרים לבטל תורה, ובכך ח"ו אני עושה  חילול השם]. והענין שכל אדם לפי מדרגתו ולפי מה שהוא נחשב בעיני הדור [בחינת ונח איש צדיק היה בדורותיו, ככתוב (בראשית ו, ט): אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו], צריך שיתבונן לבלתי עשות דבר בלתי הגון [בעיני הבריות] לאיש כמותו, כי כפי רבות חשיבותו וחכמתו כן ראוי שירבה זהירותו בדברי העבודה ודקדוקו בה. ואם איננו עושה כן, הרי שם שמים מתחלל בו חס-וחלילה. כי כבוד התורה הוא שמי שמרבה הלימוד בה ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המידות [התורה הקדושה מזככת ומטהרת את האדם וניתנה לנו כדי שבאמצעותה ודרכה נזכה להשיג את שלמותינו ונידבוק בהקב"ה יתברך ויתעלה שמו לעד], וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד גורם בזיון ללימוד עצמו, וזה חס-וחלילה חילול לשמו יתברך שנתן לנו את תורתו הקדושה וציונו לעסוק בה להשיג על ידה שלמותנו". עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

רבינו הרמח"ל פותח את המדרגה השלישית [אחר הגזל והעריות] דוקא בענין מאכלות אסורים, ומיד לאחר מכן מדבר הרמח"ל על חטאים המצויים הנולדים מחברת בני אדם וקיבוצם, כגון: הונאת דברים, הלבנת פנים, רכילות, לשון הרע, נקימה ונטירה ועוד. חטאים ועוונות שבין אדם לחברו.

מדוע בחר הרמח"ל להקדים ולהזכיר את המאכלות האסורים, שלכאורה על פניו לא קשורים למצוות בין אדם לחברו?

כדי להבין, שאכן יש קשר הדוק בין מאכלות אסורים לבין עברות שבין אדם לחברו, נפתח את שיעורינו זה, בהבנת עניין המאכלות והשפעתן על האדם -  גופו, נפשו, רוחו ונשמתו.

 

"והמדרגה השלישית אחר הגזל והעריות לענין החמדה [התאווה] – הנה הוא איסור המאכלות... (יומא לט): "ונטמתם בם" – "אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם" –

"בספר דברים, בפרשת ראה, מפורטים בעלי חיים רבים, המותרים והאסורים באכילה. כידוע, בלשון הקודש שמו של כל בעל-חיים מצביע על אופיו הפנימי, על תכונה בסיסית הקיימת בו, וממילא על מידת השפעתו על האדם הניזון ממנו. וכמו שביאר האר"י ז"ל, שכאשר האדם אוכל דבר מה, גופו ניזון מהחומר שבמזון, ואילו נשמתו מקבלת השפעה מהניצוץ הרוחני הקיים במזון. ולכן התורה אסרה עלינו לאכול בעלי חיים טורפים, מאוסים, ובעלי תכונות שליליות, כדי שלא נפגום בנשמתנו. זאת משום שאכילתם אוטמת את הטוהר ואת הרגישות הרוחנית של נשמתנו, כדברי חז"ל על הפסוק "ואל תטמאו בכל אלה וכו' ונטמתם בם" – אל תקרי  ונטמתם אלא ונטמטם.

אמנם ישנם בעלי חיים שבמבט שטחי לא מובן מהי תכונתם השלילית שהרי אינם טורפים כאריה ונמר, וגם לא מאוסים כחזיר וחרקים, ומדוע נאסרו?

למשל, נאסר עלינו לאכול את העוף הנקרא ראה. הראה ניחן בראיה למרחק, וכך מזהה פגר המושלך בשדה והוא עט עליו לאכול מבשרו. והלא לראות למרחק היא תכונה טובה?

אולם מאחר ועוף זה מורגל לתור בעיניו רק אחר נבלות, הרי תכונתו היא לחפש דווקא פגמים וחסרונות הנמצאים בעולם, ואינו מתייחס לטוב ולחיובי שבעולם. וכך ישפיע על מי שאוכל מבשרו, לראות תמיד את החיסרון שבזולת ולא את מעלותיו ושבחיו. וכמו כן, החסידה עושה חסד עם חברותיה ומחלקת להם ממזונה. ומדוע נאסרה באכילה?

על כך יש לענות, משום שמטיבה רק לחברותיה ומתעלמת ממי שאינו שייך לחוג הנכון. ואף היא משפיעה לרעה על הניזון מבשרה, שיהיה טוב רק לחבריו ומתעלם ממי שאינו מכיר, בעוד שעל האדם להיות רב חסד עם כל נזקק.

אמנם יש להעיר: מדוע שמה של החסידה ניתן לה כשבח על שגומלת חסד עם חברותיה, יותר משאר בעלי חיים שגם את זאת אינם עושים, בעוד שאת העכבר מגדירים חז"ל בתלמוד ירושלמי (בבא מציעא פ"ג) כרשע, משום שכשמוצא מזון קורא לחבריו שיבואו לאכול יחד אתו?

גם בזה טמון לימוד גדול. החסידה מוצאת מזון מן ההפקר ומחלקת לחברותיה, וזהו שבח עבורה ביחס לבעלי חיים אחרים שמתעלמים אפילו מחבריהם. אולם העכבר, שמתגורר בבית, הלא הוא גונב מזון מבעל הבית ואוכל, ואם גם קורא לחבריו לאכול וליהנות ממה שאינו שלו – רשע הוא! ולכן נקרא העכבר בשם זה, משום שהוא מעכב-בר, מעכב מזון אחרים לעצמו ולחבריו. ואף זה לימוד מוסר השכל, שחסד יש לעשות על חשבון עצמנו, אבל לא להעמיס על אחרים ולבצע חסדים על חשבונם.

כמה נפלא הדבר בעומקי נפלאות היהדות, שאפילו בשמות בעלי החיים בלשון הקודש טמונים מסרים והדרכות לאדם בכל תחומי החיים".(מתוך לימוד של הרב זמיר כהן).

 

ועוד באותו עניין –

כפי שאנו רוצים לשמור על עצמינו ועל טהרת מחשבתינו, אנו צריכים גם לדאוג על מהות וכשרות הנכנס לפינו, כי בתורתינו הקדושה נאמר: "אל תשקצו את נפשותיכם ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). ודרשו רז"ל (יומא לט.) "אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם בם", שהאוכל מאכלות אסורות נפשו נסתמת ונעשית מטומטמת שאינה מקבלת דברי קדושה וטהרה. וביארו המפרשים, כי הנה טבע הגוף להתבלות ולדעוך, ומה הוא המחיה את הגוף ומחזקו להמשיך ולהתקיים ואף לגדול ולהתחזק, הוא האכילה שהאדם אוכל, ונמצא שהמאכל הבא לפיו של האדם נספג בגופו של האדם ונעשה חלק מגופו, ועל כן באוכלו דברים אסורים נספגים הם בגופו של האדם ונעשים חלק ממנו. (רבינו אברהם אבן עזרא שם). וזהו ההבדל בין שאר עבירות שהאדם עושה, שאינם מטמטמים את לבו של האדם, שיכול הוא לשוב בתשובה ושב ורפא לו, מה שאין כן בענין עוון אכילת מאכלות אסורות שכבר נספגו בגופו של האדם אותה אכילת איסור שאכל, ונטמטם לבו ואינו מסוגל לספוג קדושה. וכן כתב גם בספר החינוך (מצוה קמז), וז"ל: כי מהיות הגוף כלי המחזיק את הנפש, על כן צריך האדם להשתדל בחיות ובריאות גופו, וידוע ומפורסם כי לפי המאכלים יתופעל הגוף, לתוספת בריאות או לחולי, כי טבע בשר הגוף להיות נפסד יום יום, ולפי המזונות הטובות יתהווה בהיפך, על כן בחסדי ה' עלינו, הרחיקנו מכל מאכל המזיק לנפש. ע"ש.

 

המאכלות האסורים משפיעים באופן ישיר על גופינו ורוחינו:

א. אכילת האיסור, נספגת בגוף ומהווה חלק מגופו ונפשו של האדם ומטמטמת לבו ואינו מסוגל לספוג קדושה.

ב. כאשר האדם אוכל דבר מה, גופו ניזון מהחומר שבמזון, ואילו נשמתו מקבלת השפעה מהניצוץ הרוחני הקיים במזון. ולכן התורה אסרה עלינו לאכול בעלי חיים טורפים, מאוסים, ובעלי תכונות שליליות, כדי שלא נפגום בנשמתנו. כלומר: התכונות שטבע הקב"ה באותם עופות, בעלי חיים ושרצים, נטמעים בגופו של האדם והופכים לחלק מאישיותו (והבאנו מס' דוגמאות לעיל).

אם כן, המאכלות האסורים פוגמים באופן ישיר בגופו, נפשו, רוחו ונשמתו של האדם. האכילה האסורה אוטמת את הטוהר ואת הרגישות הרוחנית של ליבו, משנה את אופיו ע"י קנין של תכונות רעות, ופוגמת בהתנהגות האדם לזולתו.

ועל חשיבותה של הרגישות וטוהר המידות, נלמד בהמשך שיעורינו זה, כאשר נדון בענין החטאים והעוונות שבין אדם לחברו.

 

אומר רבינו הרמח"ל –

"שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש" –

כחוט השערה בין מצות שחיטה כשרה שבכוחה להפוך טמא לטהור לבין שחיטה לא כשרה שהוי נבלה ממש וטמא.

ולא רק במאכלות אסורות נאמר הדבר אלא כך עלינו להתייחס לכל עבירה ועבירה, שכולן מחריבים את האדם בפועל ממש, וכש"כ רבינו חיים ויטאל ז"ל בריש ספרו שערי קדושה שכל תרי"ג המצוות מכוונות כנגד תרי"ג האברים והגידים הגשמיים והרוחניים שבאדם, וגורמות להם או חיות או מיתה.

אין הבדל בין מאכלות אסורות לשאר המצוות, אלא בכולן כחוט השערה מבדיל בין מותר לאסור ובין כשר לפסול, ובכולן טמון בחוט השערה הזה הכח להחיות ולהמית, לבנות ולהרוס!

אם כן מהמשפט "להבדיל בין טמא ובין טהור" – משתמע שצריך לדעת ולהבין.

הדרך להינצל ממאכלות אסורים היא ללמוד את ההלכות בנושא, להבינם ולקיימם.

כך גם בכל ענייני המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, יש ללמוד ולהבין את ההלכות. לחזור ולשנן, בחינת "ושיננתם". וכפי שאמר ה"חפץ חיים" הרוצה להינצל מלשון הרע, יישנה כל יום לפחות "שתי הלכות" של שמירת לשון, ובזכות ההתמדה הקב"ה ישלח לו סיעתא דשמיא, שלא יבוא לידי תקלה.

 

עתה מפרט הרמח"ל עברות שבין אדם לחברו ובעה"י ננסה לבארם –

 

הונאת דברים

בתורה נאמר: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כה, יז). פשוטו של הפסוק, עפ"י ההקשר, עוסק באונאה ממונית, אולם חז"ל לימדוהו כעוסק ב"אונאת דברים".

כתוב בגמרא (בבא מציעא נח:( 'לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר.
אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור; הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים.
הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו  לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד' (איוב ד, ו) [כלומר: רומזים לו שאין באים לאדם יסורים ללא חטא].  אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם [ובכך יעמידו אותו במצב לא נעים].

רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים [כלומר: שלא יגרום למוכר לחשוב שהוא לקוח שמתכוון לקנות, בעוד שאינו מתכוון], שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך'. עכ"ל.

 

הלבנת פנים

הלבנת פנים היא השפלה נפשית של הזולת. מקור המונח העברי הוא בכך שכאשר אדם חווה עלבון הוא מחוויר - מלבין. על הלבנת פנים אמרו  חז"ל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", וגם "כל המלבין פני חבירו  ברבים כאילו שופך דמים."

במסכת סוטה (דף י') דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה.

סיפור נוסף בתלמוד (כתובות סז): הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני, שלו תרם כסף, לראות אותו, שמא יתבייש.

 

הכשלת העיור בעצה

לפני עיור לא תתן מכשול – מצוות לא תעשה האוסרת על ניצול חולשת העיור והכשלתו בדרך. בהלכה, המצווה פורשה פרשנות מרחיבה, והיא כוללת איסור לתת עצה מטעה לאדם בעניין שאינו מבין בו (הכשלה תבונית), או לגרום לאדם לעבור עבירה (הכשלה מוסרית), גם כאשר אין כוונה לנצל חולשה של האחר.

האיסור מופיע בספר ויקרא "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה".

קללה על העוברים על האיסור, מופיעה בפרשת הקללות בהר גריזים והר עיבל: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן".

 רש"י בביאורו, מתבסס על תורת הכהנים (פרשה ב', יג) וסובר שמדובר בעצה מטעה שאותו אדם יפול בה כאשר ינסה ליישם אותה: "לפני הסומא בדבר [כלומר לאו דוקא עיור בראייתו פיזית, אלא באותו עיניין הוא כסומא, כלומר, אינו מבין באותו עניין] לא  תתן עצה שאינה הוגנת לו; אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו (ממנו)". גם התרגומים על הפסוק "ארור משגה עיור בדרך" מפרשים, שהאיסור הוא להטעות עובר אורח כאשר מבקש מידע לגבי הדרך, שהוא כעיוור בעניין הזה.

המהר"ל (גור אריה) ותלמידו ה"כלי יקר" מחזקים את טענתו של רש"י שלא מדובר בעיוור של ממש אלא ב"עיוורון תבוני", מכיוון שהפסוק האוסר נחתם במילים "אני ה' ", ובכל מקום שכזה הכוונה לאיסור המסור לליבו של אדם, שאין אדם אחר יכול לדעת, ורק ה' רואה ומתרה, ואילו בנתינת מכשול של ממש, העיוור או אדם אחר יכולים לגלות מי הכשיל אותו.

 

רכילות ולשון הרע

לשון הרע הינה השורש לפגעים חברתיים רבים, היא גורמת לפרוד ומחלוקת, צער ועגמת נפש בין בני אדם, מביאה אל קיצם קשרי נשואים ומטילה שנאה בין ידידים. שנאת חינם, קנאה ומדון מתפשטים באמצעותה כמו מחלות באמצעות חידקים וזיהום. בגלל רכילות מאבדים אנשים את משרתם ומקור פרנסתם ואין זו גוזמא לומר כי היא ממיתה חיים בטרם עת. למרבה הפלא, עצמת ההרס והחורבן הבאים בעטיה של הלשון הרע ידועה ומוכרת לכל, ואף-על-פי כן אין הלשון נרתעת. תמיד מוצאים תרוצים והתרים להצדיק את הרכילות: "אמרתי זאת בצחוק", "זה לא פוגע בו", "זה לא ממש לשון הרע", "ממילא כולם יודעים", ועוד כהנה וכהנה אמתלאות לרוב, הבאות להשקיט מצפון נוקף ולהתיר מילים אסורות. מציאות מרה זו היתה לנגד עיניו של ר' ישראל מאיר הכהן. כדי לתקן את הגדר הפרוצה ולמען עצור את המגפה כתב את ה"חפץ חיים" - ספרו הנפלא על הלכות לשון הרע ורכילות.

חומש דברים מציין: ארבעה ארורין הקשורים בלשון הרע - המדבר או שומע לשון הרע עלול להיכלל ב"ארורין" שבפרשת "כי תבוא" שמשמעותם קללה ונדוי של התורה, רח"ל,

כמפורט להלן:

א. המספר ניכלל ב"ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד) המתיחס לסיפור לשון-הרע.

ב. המספר והשומע עוברים על "ארור משגה עור בדרך" (שם, שם, יח).

ג. העובר בקביעות על איסור לשון-הרע עד שהדבר נעשה לו כהתר נכלל ב"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (שם, שם, כו).

ד. אם הלשון-הרע היה על אביו או אמו עובר גם על "ארור מקלה אביו ואמו" (שם, שם, טז).

רבינו יונה גירונדי, בספרו "שערי תשובה" כותב: "אמרו רבותינו זכרונם לברכה [סוטה מב.]: ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצנים, כת שקרים, כת חנפים, כת מספרי לשון הרע. 

כת ליצנים - דכתיב [הושע ז, ה]: משך ידו את לוצצים, 

כת שקרים - דכתיב [תהילים קא, ז]: דוברי שקרים לא יכון לנגד עיני, 

כת חנפים - דכתיב [איוב יג, טז]: כי לא לפניו חנף יבוא, 

כת מספרי לשון הרע - [תהילים ה, ה]: כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע". עכ"ל.

ובעל אורחות צדיקים מבאר: "לשון הרע מהו? המספר בגנותו של חברו אף-על-פי שאומר אמת; אבל האומר שקר - מוציא שם רע. בעל לשון הרע – זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי – עליו הכתוב אומר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות" [תהלים יב, ד].

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [ערכין טו, ב]: כל המספר לשון הרע, כאלו כפר בעיקר, שנאמר: "אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו אתנו, מי אדון לנו" [תהלים יב, ה]. ולכך חשבוהו כאלו כפר בעיקר, כי עושה רעה גדולה לחברו, שהוא מבאיש ריחו בעיני העם ובשאר הפסדות, ואין רוח לבעל הלשון, ובודאי הרגיל בלשון הרע, פורק עול שמים מעליו, כי הוא חוטא בלי הנאה, והוא רע יותר מגנב ונואף, שהם רודפים אחר הנאתם, ואין פריקת עול כמו לשון הרע [שוחר טוב קכ]". ["אורחות צדיקים" - שער לשון הרע].

בירושלמי (ברכות א, ב) נאמר: האדם נברא עם שתי עינים, שתי אזנים ושני נחירים באפו; אולם פה, נברא אחד בלבד. ללמדנו עד כמה חשובה היא השתיקה.

בפרקי אבות (א', משנה יז) כתוב: "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא".

ואמר הרמח"ל: הרכילות ולשון הרע, כבר חמרו וגודל ענפיו כי רבו, עד שכבר גזרו אומר חז"ל במאמר שכבר הזכרתי: "וכולם באבק לשון הרע". עכ"ל.

ומה הפתרון? על כך משיב רבינו ה"חפץ-חיים": ביקורת תמידית - מרבית האנשים נכשלים בלשון-הרע מחוסר ידיעת ההלכות, ולרוב אין הם יודעים מה נחשב לשון-הרע ועד היכן מגיעים איסוריה. לחיסרון זה אין עצה אלא ללמוד את דיני לשון-הרע על כל פרטיהם [כפי שאנו עושים ב"לימוד היומי" באתר "תורת חסד על לשונה"]. הלומד את ההלכות הללו וחוזר עליהן תדיר, הן נקבעות בטבעו עד שלשונו נעשית רגישה לכל דיבור היוצא מפיו. רגישות זו מונעת אותו מלדבר דבורים אסורים.

 

שנאה, נקימה ונטירה

השנאה - במידה זו יש בה לאו דכתיב: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), ובזה הוזהרנו להסיר מנפשנו מידת השנאה. והיא מידה הגורמת עוונות הרבה, כמו לשון הרע; כי השונא את חברו, מספר לעולם בשנאתו וקובל עליו, ותמיד דורש רעה עליו ושמח לאידו, וגורמת נזיקין, שיזיק לו כשיוכל להזיק לו, ונוקם ונוטר עליו, ולא ירחם עליו אפילו הוא דחוק מאוד. ומחמת השנאה יגנה את מעשיו הטובים, וישניאם בעיניו ובעיני אחרים, ומונע טוב מבעליו, ולא יודה לו על האמת, ואם הוא חייב לו הוא נוגשו.

בספר ויקרא, פרשת קדושים (יח, יט) כתוב: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה' ".

לא תקם ולא תטר הן שתי מצוות לא תעשה הקשורות זו לזו העוסקות ביחסי גומלין שבין אדם לחברו. מצות לא תקם - אוסרת על נקמה באדם מישראל. מצות לא תטר - אוסרת על אצירת זכר החטא של האדם ושמירת רגשות עויינים כלפיו.

 

שבועות,  המוציא שם שמים מפיו לבטלה

כתוב בתורה, "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". ודרשו חכמים במסכת תמורה, שפסוק זה הוא אזהרת עשה למוציא שם שמיים לבטלה.
כמו כן בעשרת הדברות נכתב "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". פסוק זה נדרש על איסור שבועת שווא, אולם יש ראשונים הסוברים שכולל גם איסור הוצאת שם שמיים לבטלה.
למעשה, נחלקו הראשונים והאחרונים האם יש באיסור זה לאו דאורייתא, או רק עשה דאורייתא ולאו דרבנן.
בטעם האיסור הסבירו הרמב"ם והרמב"ן, שמאחר ויש חיוב לירא את ה', אסור להזכיר את שמו לבטלה, וההמנעות מהזכרת שם שמיים לבטלה היא בכלל יראת ה'.

 

כאמור לעיל, לדעת חלק מהראשונים האיסור נלמד מהפסוק "לא תשא", פסוק זה הוא היחיד (פרט לאיסור ע"ז) בעשרת הדברות בו מוזכר עונש "כי לא ינקה".
הגמרא במסכת נדרים פוסקת שמי ששומע את חבירו מזכיר שם שמיים לבטלה, חייב לנדות אותו, מאחר ובכל מקום בו מזכירים שם שמיים לבטלה מצויה עניות. דבר זה נלמד מהפסוק: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". וממילא משמע, שאם מזכירים שם שמים במקום שאין רשות להזכיר, תחול חלילה היפך הברכה.
האבן עזרא כתב על איסור זה ביטוי חריף מאד, "ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו".

 

דבר שקר

"הוא מה שהנביא מצטער ואומר (ירמיהו ט): 'למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו' " –

אומר רבינו יונה גירונדי, על בעל הלשון, שהרגיל לשונו לשקר:

"והשני - כי בעל הלשון תשובתו קשה. אחרי אשר למד לשונו דבר שקר. ופיו שלח ברעה. מרוב ההרגל איננו שליט ברוחו. וכאילו לשונו גורם במחשבה כענין שנאמר (תהלים נב) הוות תחשוב לשונך. ונאמר (קהלת י (ושפתות כסיל תבלענו ונאמר (משלי יא) פי כסיל מחתה לו. ומחתה לשון יראה ומגור. רצונו לומר - כי הכסיל יירא ויגור מזעם לשונו פן יוקש בו. כאשר יירא מאויבו. כי אין שפתיו ברשותו" (שערי תשובה, ג', רד).

 

ובספר משלי כ"ו, פסוק כ"ח, אומר שלמה המלך, החכם באדם:

"לשון שקר ישנא דכיו, ופה חלק יעשה מידחה".

אדם בעל לשון הרגילה לשקר, שונא את האדם הדכיו (הזך והישר) המסרב לשתף פעולה עם שקריו; ובפיו החלקלק (המתחנף) הוא מנסה להפוך את אותו אדם טהור לשקרן כמוהו ולדחות אותו מעקרונותיו הטהורים, או לדחות אותו מכל עמדה של השפעה.

 

"חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת"

כתוב בליקוטי הלכות, חלק אורח חיים, הלכות תפילין, הלכה ה' –

אומרים העולם שעם אמת יכולין לעבור כל העולם. כי עיקר הוא האמת. כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. ובו נחתמו שמים וארץ. כמו שכתוב: "בראשית ברא אלקים" – סופי תיבות: אמת.

ובקדושת לוי, קדושות לפורים כתוב –

אמת המה אותיות: ראש (אות ראשונה באותיות האלף בית) תוך (אות אמצעית) סוף (אות אחרונה). אל"ף בראש, מ"ם באמצע, תי"ו בסוף. לכן חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת כנודע להורות אני ראשון ואני אחרון כנודע. ונמצא אמת שמאיר האל.

 

"דברו אמת איש את רעהו"

והמלבי"ם מפרש –
"אלה הדברים אשר תעשו", שבזה תהיו מוכנים אל התשועה האמתית, "דברו אמת איש את רעהו", כי הנביא ראה שחורבן בית השני היה בעון שנאת חנם, וגם שראה בחזיונו את המגלה עפה שיצאה להענישם בעבור שבועת שקר, ושתים נשים שנשאו את האיפה שהם חנופה וגסות הרוח שהיה ביניהם ולכן גלו שנית כנ"ל, ולכן הזהירם שיחדלו מדברים האלה שיגרמו את החורבן שנית.

 

"והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת" –

המושגים חסד ואמת מופיעים יחד באותו משפט.

הפירוש המקובל למושגים אלו הוא:

"אמת" ושורש א.מ.נ. = קיום חובה או הבטחה; שורת הדין.

"חסד" = מעשה מעבר לחובה והבטחה, לפנים משורת הדין.

אמת קשורה למשפט וחסד קשור לרחמים –

כמו שכתוב (בראשית ל"ב, י"א): "קטנתי מכל החסדים ומכל-האמת אשר עשית את-עבדיך כי במקלי עברתי את-הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" – עשית עמי אמת בכך שקיימת את ההבטחה לשמור עלי בארם, ועשית עמי חסדים רבים בכך שנתת לי עושר רב.

ופרש"י:

"קטנתי מכל החסדים" = נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי.

"ומכל-האמת" = אמיתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני.

 

"ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו" –

אשר גמלנו יהוה ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו. (ישעיהו/ סדר כה).

אלעזר בן יוסי, הרי הוא אומר (ישעיה סג) בכל צרתם לו צר ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו, וכי לא היה גלוי לפניו שעתידין לשקר, תלמוד לאמר, גלוי היה לפניו. (מכילתא על שמות יט), כלומר: גלוי היה לפניו שעתידין לשקר ובכל זאת ברוב חסדיו ואהבתו אותם, הושיעם.

 

"ונקראה ירושלים עיר האמת" (זכריה ח', ג') –

"כה אמר יהוה שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראה ירושלים עיר האמת והר יהוה צבאות הר הקודש".

ומפרש מצודות דוד –

הנה כבר השבתי בני הגולה אל ציון וגם אני אשכון בתוך ירושלים וזהו כאשר ישמעו בקול ה' כי עצם הגאולה ההיא היתה למען יהיו במקום המקודש, מקום מוכן לעבוד את ה' ולהתפלל לפניו על גאולה כללית להיות בימיהם כמ"ש והיה אם שמוע תשמעון (לעיל ו) ור"ל הגאולה הכללית תהיה בימיכם אם תשמעון בקול ה'. אז תקרא ירושלים עיר האמת כי אז יעשו אנשיה אמת. והר יהוה צבאות - הוא מקום הבית יקרא אז הר הקדש לפי שתשכון שם השכינה.

ומסביר המלבי"ם –

שתשוב אליהם הנבואה והקדושה וכל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם, אבל זה תלוי בתנאי אם "ונקראה ירושלים עיר האמת" ע"י שיעשו שם משפט אמת בין אדם לחברו וגם שידברו אמת באמונה.

ועוד מבואר – "אז תקרא ירושלים עיר האמת כי אז יעשו אנשיה אמת":

ושם עיקר שלימות תיקון העצה. (זמרת הארץ, ליקוטי קמא, חלק א).

ועל כן שם עיקר מפלת הרשעים גם בעולם. (שם, חלק ב).

וגם שם שלימות הדיבור. (זמרת הארץ, ליקוטי תנינא).

 

"ודובר אמת בלבבו"

 "מזמור לדוד, יהוה מי-יגור באהליך, מי-ישכון בהר קדשיך: הולך תמים ופעל צדק, ודובר אמת בלבבו" (תהלים ט"ו, א').

ופרש"י - מזמור זה להודיע מדת חסידות, הטוב שהוא אומר בלבבו הוא אמת ואינו אחד בפה ואחד בלב.

רבינו הרמח"ל מפנה אותנו למעשה המסופר בסוף מסכת מכות, ורש"י ז"ל פירש, כי הוא רומז על מעשה אחר. דזימנא חדא הוה קא מצלי. אתא ההוא גברא דהוה בעי למיזבן חמרא. אמר לו: תן לי חמרך בה' דינרין, ולא השיבו. אמר לו: תנהו לי בי', ולא השיבו. המתין לו עד שהתפלל. אמר לו: רצונך ליתנו לי בט"ו דינרין? אמר לואיני לוקח ממך אלא ה' דינרין, מפני שבתחילה גמרתי בליבי ליתנו לך בהם. הוי "ודובר אמת בלבבו". עכ"ל. – אם בליבו גמר אומר לעשות עסקה בסכום מסויים, גם אם יציעו לו יותר, לא יסכים – ועל זה נאמר: ודובר אמת בלבבו- כי פיהו וליבו שווים.

 

"וכבר אסרו לתלמיד חכם לשנות בדיבורו חוץ משלושה דברים" –

אמרו חז"ל (ב"מ, כג: - כד.) שתלמיד חכם אינו משנה בדיבורו אלא בשלושה דברים: א. במסכת, ב. בפוריה (במיטה), ג. ובאושפיזא (אורחים).

במסכת, כיצד? יש מפרשים שאדם שנשאל אם הוא בקי במסכת מסויימת, למרות שהוא בקי בה ישנה בדיבורו ויאמר: לאו. ומידת ענווה היא (רש"י שם).

בפוריה, כיצד? יש מי שפירש שאם שאלוהו: האם שימשת מיטתך? ישיב בשלילה, ואפילו אם שימש במיטתו (רש"י שם).

באושפיזא, כיצד? אם שאלוהו אם מארחו קִבלו בסבר פנים יפות, ישיב בשלילה, פן יקפצו אנשים שאינם מהוגנים ויכלו את ממונו (רש"י שם כד. ותוספות שם כג:). ויש מפרשים שנתארח אצל שמעון ואמר 'אצל ראובן אני מתארח', כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו (רמב"ם שם), שכל אדם נוח לו באורח אחד (סמ"ע חו"מ סי' רסב ס"ק מד), ויש שאין נוח להם בשני אורחים.

 

חילול השם

כתוב בתורה:

"ולא תחללו אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', מְקַדִּשְׁכֶם". (שמות כב, לב). 

"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה' ". (ויקרא  יח, כא).

וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה' ". (ויקרא יט, יב)."

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלו אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי ה' ". (ויקרא יט, יב).

 

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה') אומר:
כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה´, ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם. (הלכה י').
ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה´ ועליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (הלכה י"א). עכ"ל.

ואומר רבינו הרמח"ל: "כי הרבה צריך האדם להיות חס על כבוד קונו"!

 

לאחר, שבחסדי השם, בארנו מעט את החטאים שבין אדם לחברו [שבשיעורנו זה], נסביר את הקשר לאיסור המאכלות ואת חשיבותה של הרגישות וטוהר המידות –

בהקדמה לספרו, כותב בעל "אורחות צדיקים":

"חמישה כוחות יש באדם: האחד הוא כח השמיעה, השני הוא כח הראות, השלישי הוא כח הריח, הרביעי הוא כח הטעם, החמישי הוא כח המישוש, שאדם מרגיש כשהוא ממשש בדבר.

חמישה כוחות הללו כולם מעשה האדם ואין פעולה נעשית בלא אחד מחמשת הכוחות, והלב פועל על ידיהם, כי חמישה כוחות האלו מביאים ללב כל ענין, וכל מעשה ומחשבה נמשכת אחריהם. הלב יש בו דעות רבות, כגון גאוה והענוה, הזכרון והשכחה, היגון והשמחה, הבושת והעזות, וכאלו יש עוד רבות, וכל אלו הדעות מתחזקות מן חמשת הכוחות". עכ"ל.

בעל "אורחות צדיקים" מכנה את חמשת החושים – כוחות. ואכן אלו הם כוחות עצומים שמשפיעים על הלב ומהלב נמשכים המעשים.

למדנו על המאכלות, שכאשר האדם אוכל דבר מה, גופו ניזון מהחומר שבמזון, ואילו נשמתו מקבלת השפעה מהניצוץ הרוחני הקיים במזון כמו כן, נפשו נסתמת ונעשית מטומטמת ואינה מקבלת דברי קדושה וטהרה. וכדברי הרמח"ל: "העבירה מטמטמת לבו של האדם, כי מסלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידים".

כך גם כשאדם חשוף בחמשת חושיו לדברים אסורים. כגון: ראיה, דיבור ושמיעה אסורים. כוחות אלו משפיעים לרעה על הנפש והלב. פוגמים במידות, בחכמה ובקליטת הקדושה.

לכן, טוב יעשה מי שירחק מסביבה וחברה רעה ולא יימצא במקום של שקר, כי ההשפעה תחדור ותקלקל אותו ולפעמים אפילו מבלי שישים לב.

 

רבות נכתב בספרי המוסר על עבירות שבין אדם לחברו והרוצה להרחיב ידיעותיו ולהעמיק בעניין ילמד בספרים: "שערי תשובה" של רבינו יונה, "אורחות צדיקים", "שמירת הלשון" של רבינו ה"חפץ חיים", "תומר דבורה" של הרמ"ק, "חובות הלבבות" של רבינו בחיי ועוד.

 

ועתה נשאלת השאלה: כיצד מתמודדים מול היצר הרע?

על כך משיב רבינו תם, בספר הישר (רפואת הנשמה):

וירגיל לקרוא דברי רבותינו זכרונם לברכה, ללמוד דבריהם וחכמתם וסודותם, ויכיר וידע המצוה, ובזה יסיר פתיות לבו וסכלותו ויפקחו עיניו. וירגיל להרבות תפילות ותחנונים בכל יום ובחצי הלילה, ובזה יקל מרשעו וזדונו. וירגיל להעביר על לבו כל ההנאות הבאות לו בסור התאוה הרעה, וירגיל להעביר על לבו תמיד הרעות והמהומות, אשר ימצאוהו כשירדוף אחר התאוה. וכאשר ירפא האדם על דרך הזאת חלי התאוה, כן על דרך זאת ירפא חלי הכעס. והענין הזה שירגיל אדם נפשו בכל ענינים הממעטים את הכעס, ואלה שמות קצתם, כי האדם יגדל כעסו או כשישתבש ענין מענינו, או יבוא לו היזק ממקום הטוב, או יאוש ממקום התקוה, או ייאמרו דברים הפך רצונו,

     או ישוב נכלם מאדם בשאלתו, או כשירצה לתקן מעשה וישחת לו או שיהיה כסיל או פתי כי אנו רואים החכם ימעט כעסו ויכול לכבוש כעסו, וכן כשיתחבר לאנשי רשע ופריצים, ככה נאמר כי ימעט הכעס ברב החכמה והשכל, וחברת מתי מוסר להמעיט מהרבות המאכלים, ולקרא הדברים אשר יפחד בהם מאלהיו, ויחשוב כי העולם כאין וכל עשרו וכל טובו, ועל כן לא יכעס ויאבד חפצו או ישתבשו עסקיו. וכשיתנהג אדם באלה הדברים תמיד, ימעט כעסו, וזו היא רפואת הנשמה

 

ודע, כי מלאכת רפואת הנשמה נחלקת לשני חלקים: חלק המחשבה וחלק המעשה. וצריך לרפא תחילה חלק המחשבה ואחר כן חלק המעשה, כי כן חליי הגוף נחלקים לשני חלקים: חלק החליים הפנימיים, אשר בתוך הגוף, וחלק החליים הגלויים. כמו כן לנפש חליים נעלמים, כגון הקנאה, והמשטמה, והמרמה, והחונף, והכעס, והתאוה, והחליים הגלויים: הגנבה, והרכילות, ולדבר נבלה, והזנות, והרצחנות, ומקח שוחד. ועל כן האדם צריך לבטל בתחילה הכוחות אשר גרמו אלה השני חלקים, ואחר כן לבטל חלק המחשבה, ואחר כן חלק המעשה, ולהרגיל הנפש ימים רבים בזה וכשירגיל הנפש ימים רבים בזה, צריך שישקול נפשו לדעת אם הוא צדיק או רשע, וישים נפשו כמו לשון המשקל בין שתי הכפות, ואם יראה אותה, כי נחלשה מאד מן העבירות הקדמוניות ואינו נכסף להן כבתחילה, והוא נכסף למעשים הטובים אשר החל ללמוד יאמין וידע כי מצא בעיני אלהיו חן, ועלה זכרונו לטוב, ונכלל לכת החסידים. ואם יראה, כי עוד התאוה החזקה לא נחלשה, ונכסף אליה עוד, והמעשים הטובים לא יכסוף אליהם ידע כי לא מצא חן בעיני אלהיו, ועוד לא נפתחו לו שערי תשובה, ועל כן ישתדל ויוסיף עבודתו. עכ"ל. [השער השביעי, בענייני התשובה וכל הדברים התלויים בה והנלווים אליה מסדר התפילה וענייני הפרישות].

 

ומסביר רבינו הרמח"ל –

"על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו, ויעבור על מדותיו [יתגבר על היצר הרע] ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להינקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מליבו כאילו לא היה – חזק ואמיץ הוא" –

במהלך מסעות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון מגיע הוא לארץ ישראל. שם פגש את התנא הקדוש שמעון הצדיק. אחת מהשאלות ששאלו היתה: "מי נקרא גיבור?", וכאן הוא מצפה לפחות להכרה בגבורתו העצומה שבאה לידי ביטוי בכיבושיו חובקי העולם. ואולם חכמי ישראל מפתיעים אותו בתשובתם: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו! כי גם לאריות ולנמרים יש כח פיזי רב, אבל לא בזה מתבטאת ומתפארת הגבורה האנושית, אלא ביכולת של האדם לכבוש את תאוותיו ורצונותיו ולהתמודד מול היצר הרע שבתוכו – זוהי תמצית גבורתו האמיתית של בן אנוש.

 

וממשיך הרמח"ל –

"על כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו: "ואהבת לרעך כמוך", כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש" –

אומר הרמ"ק, רבי משה קורדובירו זצוק"ל, בספרו "תומר דבורה":

"האדם ראוי שידמה לקונו... לפיכך ראוי שידמה אל פעולות הכתר, שהן שלוש עשרה מידות של רחמים עליונות".

ועל המידה השניה "נושא עוון" כותב הרמ"ק:

"אם כן הרי מידת סבלנות גדולה, שיזון ויפרנס (הקב"ה) בריה רעה שברא החוטא, עד שישוב. ילמד האדם כמה צריך שיהיה סבלן. יסבול עול חבירו ורעותיו שהריע עד שעור כזה שעדיין רעתו קיימת שחטא נגדו, והוא יסבול עד יתקן חבירו או עד שיתבטל מאליו". עכ"ל.

כשם שאנו מתפללים לקב"ה שיסלח לנו על עוונותינו ויתן לנו זמן לתקן את שקילקלנו, כך אנו צריכים לנהוג כלפי רענו בחינת "ואהבת לרעך כמוך" ולהנהיג עצמינו כלפי הזולת בשלוש עשרה מידות הרחמים. [וראה עוד ב"תומר דבורה" לרמ"ק].

 

לסיכום:

קדושת המאכל הינו אחד מיסודותיה הערכיים של תורתינו הקדושה ונעלים בקדושת עם ישראל, כמו שנאמר (ויקרא יא, מד): "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" ועל מי שלא נזהר בזה, הוזהרנו בתורה "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" ודרשו חז"ל ביומא (לט,א) אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם בם ופרש"י אוטמת וסותמת מכל חוכמה והפליגו חז"ל בזה רבות.

כשם שהמאכלות האסורים מקלקלים את נפשינו, לבנו ונשמתינו כאשר הם נספגים בגופינו והופכים חלק מאיתנו, כך גם ההרגלים הרעים, כגון לשון הרע, ולשון שקר. תכונות אלו הופכים לטבע שני ברוחנו וקשה מאוד אח"כ להיפטר מדרכים מקולקלות אלו.

הרמח"ל מצטט את דברי שלמה המלך [משלי כג, ב]: "ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה" - הראב"ד בספר בעלי הנפש, מבאר ש"בעל נפש" הוא זה שהוא "בעלים" על רצונותיו ותאוותיו, ויש בכוחו להימנע מלהוציאם אל הפועל.

מצוות שבין אדם לחברו תלויות:  בנפש, במידות שנמצאות בלב (ברוח), ובנשמה, כמו שכבר ביאר הרמח"ל לנותן העצה: שמא תאמר: עצה יפה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר: "ויראת מאלהיך". נמצאנו למדים, שבין בדבר שיכול להיות נוגע בו, ובין בדבר שאינו נוגע בו כלל, חייב אדם להעמיד את הבא להתיעץ בו על האמת הזך והברור. וכבר אמר הרמח"ל על האמת - שהשכל מחייבו והדעת מכריחו.

 

לסיום, נצטט את דברי בעל "אורחות צדיקים" מתוך "שער האמת" –

"הנשמה נבראת ממקום רוח-הקודש, שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). ונחצבה ממקום טהרה, ונבראת מזוהר העליון מכסא הכבוד. ואין למעלה במקום קדשי-הקדשים שקר. אלא הכל אמת, שנאמר: "וה' אלהים אמת" (ירמיה י, י). ומצאתי, כי כתיב: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד). וכתיב: "וה' אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם" (ירמיה דם). ועתה יש להודיעך שהקדוש-ברוך-הוא אלהים אמת, כי תמצא עשרים ואחת פעמים אהי"ה שהוא בגימטריא אמת, וגם-כן אהי"ה בגימטריא עשרים ואחת.

והאלהים עשה את האדם ישר (קהלת ז, כט), וחותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת (שבת נה, א). וכתיב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא, ז), וכשאדם עוסק באמת אז אין השקר דבק לאמת. וכשיש אמת, כביכול מכון שבתו בשמים כנגד בני-אדם, כי כשיש אמת בבני-אדם, אז מודים שעשה שמים וארץ והים וכל אשר בם. וזהו שנאמר: "עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם" (שם קמו, ו), וסמיך לה: "השומר אמת לעולם, עושה משפט וגו' ". וכשיש בגידה ושקר, כביכול אז כמי שאין מכון שבתו בשמים ובארץ. ומי שהוא זוכה להתבונן בדברים אלו איך הנשמות נחצבות ממקור האמת, יעשה כל עניניו באמת, ולא יכניס השקר במקום קדושת האמת. ולכך אמר הפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (שם קמה, יח).

 

"ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים,

ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו!!!"

 

 

כל הזכויות שמורות לזכות תורת חסד על לשונה.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

   יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת