33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קטעים עם אלוהים

אני ואלוהים מוצ'ילרים בדרכים

איסלה דל סול

לא בזבזתי זמן נוסף בלה פאז. זיהום ריאות צ'ק, קלקול קיבה, צ'ק. בוליביה הייתה מדהימה ומיוחדת, אבל קשה, ורציתי להכנס כבר לפרו. אדי המשיך במסלול קצת אחר אז נפרדנו, בתקווה שאולי נפגש לפני שיחזור ללימודים בסקוטלנד. המשכתי ליעד הבא שלי: אגם טיטיקאקה.
זה אגם גבוה מאד, הגבוה בעולם אם אני לא טועה, וקצת חששתי מסיפור מחלת גבהים2, אלא שהדרך המדהימה ביופיה קצת ריככה את החששות. היה מרגש לראות שוב ירוק, הרים ואגמים בצבעכחול עמוק. קצת כמו שהיה בפטגוניה רק עם אוטובוס מלחיץ, תרנגול ושתי צ'ולות מאחור.
אחרי נסיעה על האדמה וגם במים, בסירה, הגענו לעיירה על חוף האגם בצד הבוליביאני- קופקבנה.
מהממת!
בחרתי במלון זול עם נוף למים הכחולים, והנחתי לעצמי לבהות בו, ולהתהפנט. אחרי שהתאקלמתי והבנתי שהאויר נקי מכדי שאסבול ממחלת גבהים (או מחלה כלשהי), יצאתי לסיור בדרכי העפר של העיירה, שהייתה מערבית קצת יותר, ונעימה יותר. הקרבה לפרו עושה את שלה. מחוץ למסעדות עמדו זרים רבים עם שלטים וניסו למשוך את חבריהם המוצילרים להכנס; שאלתי את אחד מהם והוא הסביר שזה נפוץ שתרמילאים עובדים עבור 50 בוליביאן ליום, פלוס ארוחות. היו גם אמנים ותכשיטני רחוב רבים, בעיקר מארצות דרום אמריקה אך לא רק.
הרגשתי שוב בטיול; הרוח של אגם טיטיקאקה נשבה במפרשים.
הגובה הורגש בעיקר כשעשיתי טיפוס להר בו שרידים מתקופת האינקה; התנשפתי כמו חמור אך הגעתי לפסגה בסוף, אחרי חצי שעת טיפוס, ובין שרידי האינקה הודיתי בפני עצמי שהנוף שווה את זה. את הדרך חזור למרכז העיר עשיתי יחד עם צעירה בוליביאנית, בת 15, ששאלה אותי אם במקרה יש לי פייסבוק בפלאפון כי היא צריכה לבדוק משהו, ולה אין.
כן, בחורה בת 15 בלי פייסבוק בפלאפון. היה לה שער שחור חלק, פנים ילידיות והיא ענתה בביישנות על השאלות שלי על אחיה הרבים, הוריה והחיות שהם מגדלים בבית. להפתעתי, היא ידעה מספר מילים באנגלית, אבל כששאלתי אם תרצה לגור במקום אחר ענתה שלא; היא אוהבת את הטבע, ואת האגם, ואת הבוליביאנים, ואת השלווה. נפרדתי מימנה במרכז, כשהיא נעלמה ובירכה לשלום צ'ולות בצמות ושמלות מסורתיות, שמכרו כל מיני דברים.
האטרקציה המרכזית בקופקבנה היא שייט לאיסלה דל סול (אי השמש). יום לפני השיט הכרתי, לשמחתי, מדריך טיולים, שהכיר את המנהלת של אחת החברות שמוציאות סירות לאי, וסידר לי הנחה. שוב התקשורת עם המקומיים הוכיחה את יתרונותיה, ולמחרת בבוקר עזבתי את המלון על יד החוף (שני הנערים העובדים בו ניסו באופן לא מפתיע לגבות מימני עוד קצת כסף על שקר כלשהו, אך הייתי למודת ניסיון והתנגדתי) ועליתי על מעבורת לנסיעה של כשעתיים קסומות לאיסלה.
יש את הצד הדרומי, ואת הצד הצפוני הרחוק יותר, בו ירדתי. זוג מקומיות קיבלו את פנינו וניסו לגבות דמי כניסה (חמקתי גם מזה) ואחר כך התפזרנו באי הקסום. חלק נענו להצעותיהם של ילדים מקומיים, שהזמינו אותם להתארח (בתשלום, כמובן) בבתיהם; מקור הפרנסה העיקרי של התושבים הוא תיירים 'גרינגוז' שכמותינו, ולכן קיבלנו את ההתנפלות בהבנה.
החלק האחר של התיירים, וביניהם אני, העדיף לצאת למסע באי עד לצידו הדרומי. לא ידעתי מה האורך ורמת הקושי, והיה מאוחר יחסית, אבל הפסטורליות הקסומה של האיסלה משכה אותי לתור אותו. עליתי על המסלול הכמעט יחיד, ויצאתי לאחד המסעות היותר זרים וקסומים שידעתי בטיול שלי.
זה היה אי שנתקע בזמן. נשים מבוגרות וזקנים חלפו על פני ברגליים יחפות, מדברים ביניהם שפות ילידיות ומובילים צאן ובקר בין הכפרונים באי. באמצעו היה מבנה -יחסית- חדש, ממש מול מי האגם התכולים, ומשיחה עם מקומי שישב על שפתו הבנתי שמדובר בבית ספר. הוא ישב בכזה שקט שלא התאפקתי והפרעתי לו, אבל לשמחתי הוא נראה שמח על ההפרעה וסיפר לי שהוא מורה, ושהיום יש חופשה אז הוא מנצל אותה כדי להינות מהאגם. לשאלתי הוא ענה, עם המון שקט פנימי וקסם בעיניים, שהוא אוהב את המקום הזה הכי בעולם, ולא היה מחליף את היופי והשלווה שלו בעד שום דבר אחר. ישבתי על ידו כעשרים דקות, מקווה שתדבוק גם בי מעט שלווה מקומית, צילמתי אותו בעיניים ללוח התמונות של הלב שלי והשמכתי הלאה.
חלפתי על פני בתי עץ קטנים, ילדים יחפים שיצאו למכולות בתוך בתי עץ פרטיים בשליחות הוריהם, חוות מגודרות במקלות עץ רופפים ובהן חזירים בשלושה צבעים, תרנגולות, פרות והמון, המון חמורים. ההליכה באי לימדה אותי את חשיבותם; כבישים היו בגדר חלום רחוק (או אולי סיוט), והמקומיים השתמשו בחמורים כדי להעביר סחורה.

אחרי שעתיים בהרים, נופים ציוריים ומעט עזרה מזקנים שקטים שחלפו על פני בדרך האפר והכווינו אותי, חצי בספרדית חצי בשפת הילידים האינדיאנים, הגעתי לצד הצפוני. הייתי מוטשת- הגובה הורגש תחת משקל התרמיל שלי, בגבהים החריגים של אגם טיטיקאקה. ישבתי עם התיירים האחרים במסעדה מקומית, ואחר כך יצאתי לחפש מקום לישון; גבר מקומי שפגש בי בדרך הציע לעזור והוביל אותי לבית פרטי של מקומי שיש לו חדר נעים במחיר זול.
למחרת בבוקר, התעוררתי לקרני שמש שחשפו את הנוף המדהים שהתחבא בחשיכת הלילה. אספתי את חפצי, קניתי קצת אוכל באחת משתי המכולות היחידות, והתחלתי לרדת לנמל הקטן, ובו סירות חזרה לעיירה. בן 7 מקומי שהיה צריך להוריד דלאים ולמלות במי האגם (ואז לטפס הכל חזרה) הציע ללוות אותי. שאלתי אותו על החיים בכפר והוא סיפר לי בסבלנות ובידענות מפתיעה על ההיסטוריה של האינקה, על האמונות המקומיות וגם על אחותו שגרה בריו דה זנרו (הוא ביקר אותה, וזו הייתה הפעם הראשונה של אמא ושלו במטוס!) ועל החמורים שלהם שנאלצו להעביר לצד השני של האי כי יש להם שם יותר מקום. הוא הפתיע אותי במודעות שלו כלפי; שאל אותי מאיפה אני, אם אני לבד, אם אני צריכה עזרה עם התרמיל (!) ובדרך כשפגשנו שני חברים שלו מבית הספר הוא הציג אותם בפני.
ילד בן שבע. או גבר בן שבע.
נתתי לו נשיקה על הלחי כשהגענו, והפלגתי חזרה לטיטיקאקה. איסלה דל סול היה המקום הכי אוטנטי שביקרתי בו בבוליביה, ובכל הטיול שלי בכלל, וגם כשעליתי על האוטובוס לפרו ידעתי שאקח אותו איתי בלב, לתמיד.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל 0TAMARI0 אלא אם צויין אחרת