22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

מוסקבה וסנט פטרבורג 2016

התחלתי ללמוד רוסית בשנת 2010 בבית הספר לשפות "דיאלוג". בטקסטים הקצרים שבספר הלימוד, נזכרו לעתים תכופות שתי הערים הגדולות של רוסיה, מוסקבה וסנט פטרבורג. הזדמן לי לקרוא בימי חיי רומאנים שהתרחשו בערים הללו, בוודאי אקרא עוד כאלה. יש לי סקרנות ביחס לערים הללו, וביחס לרוסיה בכלל. דמיינתי את רוסיה כמקום שאפשר לברוח אליו מהחום של הקיץ הישראלי, מקום ירוק ספוג מים גם ביולי אוגוסט. לכן, תהיתי מדוע תנועת התיירות מישראל לשם אינה גבוהה. כולם כבר היו בתאילנד, איך זה שרק גיל הזהב נוסע לטייל ברוסיה? זה רק ארבע שעות טיסה מנתב"ג. לפיכך, כשאחותי הציעה לי להצטרף אליה לטיול מאורגן במוסקבה וסנט פטרבורג, הסכמתי מיד. חשבתי, נתחיל עם שתי אלה בטיול מאורגן, ופעם, כשכבר אדבר רוסית שוטפת, אטייל בעצמי באזורים הכפריים של רוסיה. בפארקים, באגמים.

 

מוסקבה

מוסקבה היא המטרופולין הגדול באירופה. יש לה ארבעה כבישי טבעת, זה בתוך זה. אך רוב האטרקציות התיירותיות שלה מרוכזות בשטח קטן, בתוך שני כבישי הטבעת הפנימיים: טבעת הקרמלין וטבעת הגנים. נהר מוסקבה עובר דרך שתיהן, נכנס מדרום מזרח ומתעקל לדרום מערב. בגדתו הצפונית של הנהר, בטבעת הפנימית ביותר, נמצאים מתחם הקרמלין, הכיכר האדומה וכנסיית ואסילי הקדוש. הקרמלין, בניגוד למה שאפשר להבין מסרטים הוליוודיים מתקופת המלחמה הקרה, אינו המקבילה הרוסית לבית הלבן בוואשינגטון או לארמון האליזה בפאריס. זהו מתחם, מוקף בחומה עשויה לבנים אדומות, ובו כנסיות פראבוסלביות מפוארות בעלות צריחים מוזהבים בצורת בצל, ארמונות מתקופת הצארים הראשונים, וכן, גם בנייני ממשל ששימשו את ממשלת ברה"מ וכיום משמשים את ממשלת רוסיה. נכנסים למתחם משער אחד, מטיילים בו, ויוצאים משער אחר, אל הכיכר האדומה. שמעתי שני הסברים למקור השם "הכיכר האדומה": האחד, בגלל הצבע האדום של חומת הקרמלין. השני, שאותה מילה רוסית משמשת ל"אדום" ול"יפה", ובעצם היה צריך לתרגם "הכיכר היפה". אבל למען האמת, היא לא עד כדי כך יפה.

מצידה השני של הכיכר האדומה, מול שער היציאה מהקרמלין, נמצאת כנסיית ואסילי הקדוש, שגם לצריחיה צורת בצל, אך הם אינם מוזהבים אלא מפוספסים בפסים עקלתוניים, כמו סוג של סוכריה על מקל. כנסיה זו היא הסמל המזוהה ביותר עם מוסקבה, ועם רוסיה בכלל. באתר "דואולינגו", שבו אני מתרגל את הרוסית שלי, האמוטיקון שמזהה את השפה הרוסית הוא איור של כנסיית ואסילי הקדוש. מערבה משם לאורך הנהר נמצאת כנסיית המושיע, המאוחרת יותר, שגם הבצלים המוזהבים שלה מקשטים את קו הרקיע של מוסקבה. ממרכז מוסקבה יוצאים שני רחובות שיכולים לעניין תיירים: רחוב טברסקיה הרחב והארוך, שלאורכו בנייני משרדים וחנויות יוקרה, ומדרחוב ארבאט האמנותי והשיקי יותר. תכפילו את שדרות רוטשילד פי עשר וקיבלתם את רחוב טברסקיה, תכפילו את נחלת בנימין פי שתיים וקיבלתם את מדרחוב ארבאט. אחת מנקודות השיא של הטיול בשבילי היה סיור לילי לשני ארמונות מחוץ למוסקבה: ארמון קולומיסקאיה וארמון צאריצנאיה. הראשון הוא ארמון עץ שפטר הגדול גדל בו, השני הוא ארמון פאר בסגנון צרפתי, שבנתה יקתרינה הגדולה. שני הארמונות מוארים מאד יפה, והם מספקים חומר למחשבה על התמורה שעברה רוסיה תוך פחות ממאה השנים, שעברו בין ילדותו של פטר לבין בגרותה של יקתרינה. נסענו לשם ביום ששי בערב, ועמדנו בפקקים עם כל תושבי מוסקבה, הנוהגים לנסוע לדאצ'ות שלהם מחוץ לעיר בסוף השבוע. המדריך שלנו סרגיי הסביר לנו על משמעותה של הדאצ'ה באורח החיים הרוסי.

כמו בדרך כלל בטיולים מאורגנים, הנסיעות באוטובוס נוצלו לדיבור על ההיסטוריה והתרבות של ארץ היעד. סרגי פתח כל שיחה שלו על ההיסטוריה של רוסיה באיזכור הצירוף "שתיים שלוש ארבע", אותו המליץ לנו לזכור: שתי שושלות קיסריות – רוריק ורומנוב, שלוש מהפכות – מהפכת 1905, מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר, ארבע מלחמות פטריוטיות – נגד הטאטארים, נגד הפולנים, נגד נפוליון ונגד היטלר. לזו הרביעית קוראים ברוסיה "המלחמה הפטריוטית הגדולה". היא מונצחת בגן לאומי מרשים ושמו "הר ההשתחוות", שנמצא דרומית מזרחית למרכז מוסקבה. ההשוואה בינו לבין "יד ושם" שלנו - מעניינת.

 

 

בתחילת המאה הי"ח בנה הצאר פטר הגדול את סנט פטרבורג, ועשה אותה בירת האימפריה, עד המהפכה הבולשביקית ב 1917. לפיכך, האטרקציות התיירותיות של מרכז מוסקבה הן ברובן מאד עתיקות, מלפני פטר הגדול, או מאד מודרניות, מהתקופה הסובייטית והפוסט-סובייטית. האטרקציות מהתקופה הסובייטית כוללות בעיקר מוזיאונים, אתרי הנצחה וקבורה, ופסלי ענק של מנהיגים קומוניסטיים. פסלי ענק רבים הועברו לפארק מיוחד על הגדה הדרומית של נהר מוסקבה, ולא הושחתו כמו פסלי מנהיגים קומוניסטיים בארצות אחרות שהשתחררו מהשלטון הבולשביקי. מצד אחד, יש בזה משהו תרבותי. לא הורסים מונומנטים מן העבר, גם אם הם מזכירים לאנשים דברים כואבים. מצד שני, יש בכך כדי לרמז על היחס ברוסיה כיום כלפי התקופה הסובייטית. היחס ברוסיה אל התקופה הסובייטית שונה מאד מהיחס בגרמניה אל התקופה הנאצית. הוא אמביוולנטי: מצד אחד, באמת היה קשה מאד והרבה אנשים חפים מפשע עונו ונרצחו. מצד שני, איזה גדולים היינו אז, אה?

העבר הסובייטי נוכח במוסקבה בדרכים נוספות: "שבע האחיות" הן שבעה גורדי שחקים שבנה סטאלין במוסקבה, כולם דומים זה לזה בארכיטקטורה הכוחנית שלהם, וכולם דומים ל"ארמון המדע והתרבות" שישראלים רבים מכירים מוורשה. ואכן, סטאלין כפה את "ארמון המדע והתרבות" על האחות הקטנה פולין, ומשום כך תושבי וורשה המבוגרים שונאים אותו בכל ליבם עד היום. כשראיתי את "שבע האחיות" במוסקבה, חשבתי שאני מבין איך סטאלין תפס את ה"מתנה" הקטנה שלו: כאות של חסד וקרבה למשרת החביב עליו. גופתו של לנין עדיין מונחת במאוזוליאום בחומת הקרמלין, תיירים מוזמנים לעבור על פניה. במרכז מוסקבה, בכיכר לוביאנקה, עדיין עומד בניין המשטרה החשאית הסובייטית, שבמרתפיו עונו אנשים כדי להוציא מהם הודאות פיקטיביות בפשעים נגד המדינה.

רשת המטרו המפוארת שבנה לזר קגנוביץ' היהודי, מספר שלוש של סטאלין, עדיין משמשת את תושבי מוסקבה. כמה מהתחנות שלה מעוצבות כארמונות, ומכילות מונומנטים, שברגיל רואים כמותם במוזיאונים. כל אתר תיירות וספר תיירות מציין את התחנות הללו כאטרקציה שאין לדלג עליה. דא עקא, שהשילוט ברשת המטרו הוא על טהרת השפה הרוסית והאלפבית הקירילי. למזלי, אני מסוגל לקרוא אלפבית קירילי – אמנם רק את אותיות הדפוס – ולנהל את השיחה הבסיסית שנדרשת לקניית כרטיסים. לפיכך, יכולתי להתנייע במטרו בזמן החופשי שהיה לנו בערב. בשבת בבוקר, כשהמקומיים מתענגים על יום מנוחה, המדריך שלנו סרגיי לקח אותנו לסיור בתחנות המטרו קומסומולסקאיה, נובה סלובודקאיה וקייבסקאיה. כל אחת מהן מעוצבת קצת אחרת, כל אחת יועדה להעביר מסר אחר ביחס לברית המועצות.

סרגיי גם סיפר לנו סיפור נחמד. כשסטאלין החליט לבנות מטרו במוסקבה, הוא שלח מישהו לניו יורק לרחרח איך זה עובד אצלם. השליח חזר ודיווח, שהמטרו של ניו יורק עלוב: צפוף, מרופט, מתפרק. אז סטאלין החליט, שאם במערב גרים בארמונות ונוסעים לעבודה במטרו עלוב, במולדת המהפכה זה יהיה להיפך. יגורו בדירות עלובות, זה מה יש, אבל לעבודה, שזה הרי החלק החשוב בחיים, ייסעו דרך ארמונות.

 

 

סנט פטרבורג

לאחר חמישה ימים במוסקבה, טסנו לסנט פטרבורג, העיר השניה בגודלה ובחשיבותה ברוסיה, שבתקופת ברית המועצות היה שמה "לנינגראד". שהינו בעיר ובסביבותיה שלושה ימים וחצי. סנט פטרבורג בנויה על רצועת קרקע בקצה המזרחי של הים הבלטי. ממזרח לעיר נמצא אגם לאדוגה, וארבעים קילומטר צפונית לה, זה כבר פינלנד. החלק המזרחי של העיר בנוי על רצועת אדמה בין אגם לאדוגה ומפרץ פינלנד. החלק המערבי שלה פרוש על אוסף איים, חלקם איים טבעיים וחלקם מלאכותיים. נהר הנייבה יוצא מאגם לאדוגה ועובר במרכז העיר, רחב ומרשים בהרבה מנהר מוסקבה. מתמזגים בו נהרות צרים יותר, ותעלות רבות מעשה ידי אדם. בגלל הנהרות והתעלות, סנט פטרבורג מכונה באתרי התיירות "וונציה של הצפון", או "אמסטרדם של המזרח".

השדרה המרכזית של סנט פטרבורג היא נייבסקי פרוספקט. השדרה נמתחת ממזרח למערב, מגשר אלכסנדר נייבסקי במזרח עד ארמון ההרמיטאז' וקתדרלת יצחק הקדוש במערב. למזלנו, בית המלון שנבחר עבורנו נמצא סמוך לתחנת הרכבת מוסקובסקאיה, ממש באמצע השדרה, במקום שממנו היא מתרחבת ונהיית תיירותית יותר. כך התאפשר לנו לצאת מדי ערב ולטייל בה. מאמצע הקטע המערבי של השדרה אפשר ללכת קצת דרומה ולהגיע לקתדרלת קאזאן, ואפשר ללכת קצת צפונה ולהגיע לקתדרלה בעלת השם משובב הלב "המושיע על הדם השפוך". אפשר גם לעלות על אחד האוטובוסים שנעים לאורך השדרה כדי להגיע לאטרקציות האלה, הכרטיס זול מאד, אבל שוב, בלי לדעת קצת רוסית, אין מצב להבין אם אפשר לקנות כרטיס מהנהג, או שמא צריך לחכות לכרטיסן ולקנות ממנו. היות שגמגמתי קצת ברוסית, הנוסעים התלהבו ועזרו לי.

לאורך הרחובות הסמוכים לנהר בנויים ארמונות במגוון סגנונות אירופאים, זכר לימי הזוהר של שושלת רומאנוב. הצארים הביאו אדריכלים מכל אירופה כדי שיתכננו את השדרות הרחבות והישרות, וכדי שיבנו להם ארמונות לממשלתם ולמגוריהם. האצילים הלכו בעקבות הצארים, ובנו אף הם את ארמונותיהם בסגנון אירופי. גם פסלים לא חסרים, גילופי אבן ומתכת, פארקים. ידיד שלי, עולה ותיק ממינסק, אמר לי ש"מוסקבה זה רוסיה, סנט פטרבורג זה אירופה". אני לא מסכים עם האמירה הזו, אף שאני יכול להבין מאיפה היא באה. בסנט פטרבורג באמת אפשר לראות תבניות ארכיטקטוניות שראיתי כבר בערים האימפריאליות של אירופה. מי שגדל בברית המועצות, אולי ראה אותן בספרים. אבל בערים כמו וינה וברלין, וגם בערים קטנות יותר כמו ונציה ואמסטרדם, אפשר לראות גם אטרקציות תיירותיות שמקורן אזרחי: בניין מוזר שבנה סוחר עשיר ותמהוני, גשר עתיק שבנתה העירייה כדי למלא צורך שכבר לא קיים, כיכר שכונתית שקיבלה ציביון ייחודי עם השנים. בסנט פטרבורג, כך זה נראה, הכל מלמעלה. הכל של הצאר. או יהיה של הצאר, אם רק יתחשק לו.

עוברים את הגשר על נהר הנייבה, ומגיעים למבצר פטרופבלובסקיה, או מבצר פיוטר ופאבל, הבנוי על "אי הארנבים", אחד האיים בשפך הנהר נייבה. מתחם זה היה אחד הראשונים שנבנו בבירה החדשה. מלכתחילה נבנה המבצר כדי להגן על העיר מפני פולשים מן הים, אך בפועל שימש בית כלא, ונחשב לאחד מבתי הכלא הנוראים ביותר של התקופה הצארית. בחצר שבתוך החומה ממוקמים מספר מבנים, שהעיקרי בהם הוא הקתדרלה הפרבוסלבית הגבוהה בעולם. בקתדרלה עומדים ארונות הקבורה של הצארים והצאריות, מפטר הגדול ואילך. אחרי התפרקות ברית המועצות הובאו לכאן שרידי הגופות של משפחת הצאר האחרון, ניקולאי השני, שחוסלו בידי הבולשביקים אחרי מהפכת 1917. מונומנט נוסף שיש בחצר המבצר הוא אוטובוס ישן, שנצבע בכחול ולבן ומשמש כשירותים בתשלום. למה כחול ולבן, זה שכחתי לשאול.

שטנו על נהר הנייבה, צפינו בגשרים הנפתחים בלילה, ונסענו לשני טיולי יום מחוץ לסנט פטרבורג: האחד לפטרהוף, ארמון הקיץ של פטר הגדול, שנמצא על חוף הים הבלטי, שלושים ק"מ מדרום לעיר, והשני לעיירה פושקין, בה נמצא ארמון קיץ של קתרינה הגדולה. בילינו כשעתיים בארמון החורף, הלא הוא מוזיאון ההרמיטאז' המפורסם על גדת הנהר נייבה. היות שנכנסנו כקבוצה, לא נאלצנו לעמוד בתורים הארוכים לקופת הכרטיסים. המדריך שלנו סרגיי הסביר לנו שהתיירים הרוסים, כשהם יוצאים לחופשה, הם חשים צורך לנצל כל רגע, לבקר בכל מוזיאון ולראות את כל מה שיש בו. תיירים מישראל, נו, זה כבר סיפור אחר, במיוחד כשהם מגיעים בקבוצה הטרוגנית מבחינת תחומי עניין:  אחרי שעה, כמעט כל הקבוצה יושבת בקפטריה, מחכה למעטים שרוצים לראות יותר, בסבלנות שהולכת ומתמעטת. לכן, הסיור המודרך שלנו בהרמיטאז' ארך רק שעה, ולמבקשים להישאר שעה נוספת ניתנה אפשרות לעשות זאת לבדם, בעוד השאר יחכו בקפטריה. אף אחד בקבוצה לא נענה להזמנה הזו, ולא רציתי להיות זה שכולם מחכים לו בקפטריה. היות שלסרגיי לא היה רישיון להדריך בסנט פטרבורג, אלא רק במוסקבה, הצטרפה אלינו בסנט פטרבורג מדריכה מקומית, דוברת אנגלית. סרגיי עבר לתפקד כמתרגם לעברית של ההסברים של המדריכה, וכמלווה הקבוצה. אבל, חמשת הימים שבילינו איתו במוסקבה איפשרו לנו להבין טוב יותר את מה שראינו בסנט פטרבורג.

 

 

הנקודה היהודית

טיולנו כלל ביקורים בבתי כנסת במוסקבה ובסנט פטרבורג,  בבית חב"ד במוסקבה, ובמוזיאון היהודי החדש של מוסקבה, הממוקם בשכונה מרוחקת ממרכז העיר. אינני מחבב ביותר בתי כנסת, לא בארץ ולא בחו"ל, אך בתי הכנסת שראינו היו מבנים נאים למדי, זכר לימים שבהם רצה סטאלין להצטייר לאזרחיו כסובלני לבני כל הלאומים המרכיבים את ברית המועצות. הסובלנות, כך נראה, הסתכמה בבניית בתי הכנסת ובתחזוקתם. יהודים שפקדו את בית הכנסת היו עלולים להסתבך עם מנגנוני הביטחון. מי שהחזיק את בתי הכנסת בחיים היו קשישים בודדים, שכבר ממילא לא היה להם יותר מדי מה להפסיד. גם כיום, כשאין בעיה לקיים פולחן דתי יהודי ברוסיה, בתי הכנסת ההיסטוריים אינם חוזרים לחיים. צעירים יהודיים שחוזרים לדת עושים את זה דרך חב"ד, ובית חב"ד במוסקבה אכן שוקק חיים ופעילות. אני לא אוהב את חב"ד, וחששתי שאשתעמם ואתעצבן בביקור בבית חב"ד, אבל בתיווכו של סרגיי, עם הסיפורים שלו על החברים שלו שם ועם ההומור שלו, דווקא היה לי שם מעניין ונחמד.

המוזיאון היהודי במוסקבה הוא מוזיאון מודרני, ובו מיטב שיכלולי המאה העשרים ואחת: גאדג'טים, תצוגות אינטראקטיביות, וחיזיון אור קולי בארבעה מימדים. כלומר, בנוסף למשקפי תלת מימד, יש כל מיני פטנטים שאמורים להעצים את החווייה, כגון כיסאות מתנועעים בהתאמה לתוכן המוצג,  וזרזיפי מים שמומטרים על הצופים. המוזיאון נבנה ומתוחזק בכספי יהודים עשירים מהמערב, נדמה לי שראיתי על הלוח את שמותיהם של רונלד לאודר ורומן אברמוביץ'. אי אפשר לפספס את כמויות הכסף שנשפכו שם. התכנים, לעומת זאת, מדכאים. מעט מאד מקום מוקדש לחיים היהודיים באימפריה הרוסית, הרבה מאד מקום מוקדש למוות: בפוגרומים, בשואה ובגולאגים. מעט מאד מקום מוקדש ליהודים החילונים שנטלו חלק פעיל מאד בהקמת ברית המועצות, כגון לזר קגנוביץ' דלעיל, ולאלה שהחיו את התרבות העברית בת זמננו, דוגמת ביאליק וברנר. הרבה מאד מקום מוקדש ליהודים הדתיים בעיירות תחום המושב ולחיים הדתיים שם. לא יכולתי שלא להשוות את המוזיאון היהודי במוסקבה עם המוזיאון היהודי המקסים בוורשה, מקסים גם בארכיטקטורה שלו וגם בתכנים שלו, המוגשים בטוב טעם ואינם לוחצים בכח על בלוטת הדמעות. לתחושת הבאסה שלי מן המוזיאון תרמה העובדה שלא סרגיי הדריך אותנו במוזיאון, אלא מדריך של המוזיאון: סטודנט ישראלי ממשפחה דוברת רוסית, שבא למוסקבה כדי ללמוד באוניברסיטה שלה. לתחושתי, הוא בא לעשות את היומית שלו, ולא מאד עניין אותו אם הקבוצה נהנית או מתבאסת.

הרגע היהודי המוצלח ביותר בשבילי הגיע בערבו של היום השלישי במוסקבה. נסענו לקונצרט ווקאלי בכנסיית המושיע המחודשת. כבר ביקרנו בכנסייה המפוארת יום קודם לכן, אבל הפעם נכנסנו מצד אחר, לאולם הקונצרטים. המקהלה הקטנה פתחה במיזמורים כנסייתים פרבוסלאבים, שאמנם היו יפים אבל היו בלתי מובנים. לאחר מכן עברה לשירי עם רוסיים וסובייטיים שמוכרים במערב, קאטיושקה וקאלינקה וכאלה. ואז – הפתעה! – הסולנית עברה לשיר כמה מהשירים הללו בעברית צחה! סרגיי סיפר לנו אחר כך, שזה הוא שהמליץ למנצח המקהלה, חבר שלו, להוסיף להיטים מוכרים לרפרטואר, כדי למשוך תיירים לקונצרטים. הוא לא לקח קרדיט על העברית.

 

 

סרגיי

אני מזכיר שוב ושוב את המדריך והמלווה שלנו, סרגיי סאוויניץ', כדי להמחיש ולהדגיש עד כמה תרומתו להצלחת הטיול הייתה מכרעת. אולי יהיה נכון אף להכליל ולומר, שטיול של ישראלים ילידים לרוסיה קם ונופל על המדריך. בתאילנד, מדריך טוב יעשה את ההבדל בין טיול מוצלח וטיול מוצלח מאד. ברוסיה, מי שלא חי שם תקופה משמעותית של חייו, יהיה אבוד בלי מדריך טוב. לכאורה, הייתי מצפה שזה יהיה להיפך, שהרי הרוסים דומים לנו חיצונית יותר מאשר התאילנדים. ברם, התאילנדים יוצאים מגדרם כדי להנעים את השהות בארצם לתיירים, ואילו הרוסים, למה מי מת. באת לכאן, תסתגל לאיך שהדברים קורים כאן.

והדברים, הם קורים אחרת. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא, שביקורת הדרכונים בנמל התעופה של מוסקבה לוקחת המון זמן. כשהגעתי לראש התור, ראיתי שהאיש מאחורי הדלפק עובר על הדרכון עם זכוכית מגדלת, אלוהים יודע מה כבר יש לו לחפש שם. מקבלים טופס הגירה שיש למלא שם במקום, ולהחזיר ביציאה. קראתי באינטרנט שאיבוד הטופס כרוך באי נעימות גדולה. זו הייתה הקלה גדולה בשבילי שסרגיי אסף את הדרכונים וטפסי ההגירה. לקח עליהם אחריות, הפקיד אותם לשמירה במלון ואסף אותם משם. לא הייתי רוצה לנסות לברר בעצמי איך עושים את זה.

כי הדבר השני ששמתי לב אליו הוא, שאנשים לא מחייכים. לא לעצמם, לא זה אל זה, ובוודאי לא לתיירים. בתאילנד מחייכים כל הזמן, ברוסיה לא מחייכים בכלל. סרגיי הסביר לנו, שברוסיה מחנכים את הילדים לא לחייך סתם כך בלי סיבה. כשתלמיד בכיתה מחייך, המורה נוזף בו: "מה יש לך, אתה צוחק עלי?". זה לא אומר שהם כועסים כל הזמן, זה לא אומר שהם סובלים כל הזמן. זו פשוט הדרך הנאותה להיראות, לשיטתם. ואכן, בזמן החופשי שהיה לנו, בפעמים המעטות שבהן פניתי למישהו ברחוב וביקשתי הכוונה, נעניתי באדיבות. אפילו חיוך קטן היה, פה ושם. אבל נותני השירותים, הם תמיד היו חמורי סבר, נראו כאילו בכל רגע הם עומדים להתפרץ עליי.

בכל יום עשינו הפסקת צהריים במרכז קניות, וסרגיי המליץ לנו לאכול את ארוחת הצהריים במתחם המזון המהיר. זה הפליא אותי, היות שאני רגיל שבטיולים מאורגנים המדריכים מעיזים את המטיילים למסעדות שמיועדות לתיירים, מן הסתם כאלו שמשלמות למדריך עמלה על כל סועד שהוא מביא. סרגיי הסביר, שהמסעדות ברוסיה עובדות אחרת. עוברות עשרים דקות מרגע שמתיישבים ועד שמגיע מלצר, עוד עשרים דקות עד שהמנות מתחילות להגיע, הכל מאד איטי. וזה לא משום שעובדי המסעדה עצלנים, זה משום שכך נהוג, לכך מצפים הלקוחות. כי יציאה למסעדה ברוסיה, זה לא רק בשביל לאכול. זה גם בשביל להיפגש, לדבר, לקחת את הזמן. לא ממש מתאים לתיירים, וודאי לא לתיירים מישראל, שסרגיי כבר למד להכיר. אפילו אני, שיודע לקרוא אותיות קיריליות ולתקשר ברוסית בסיסית, הייתי עלול ליפול כהוגן אילו נכנסתי לבדי למסעדה רוסית.

בוקר אחד בסנט פטרבורג, אנחנו כבר ישובים באוטובוס מחוץ למלון, והנה, מסלול אחד חסום בכביש שבו היינו אמורים לנסוע אל מחוץ לעיר. אנחנו מסתכלים מהחלון, ורואים חבורת גברים בועטים בגבר אחד, שפלט גופו העליון חשוף, עד שהוא נופל על הכביש. אנשים עומדים מסביב ומסתכלים. וכל זה ברחוב הראשי, נייבסקי פרוספקט, תשע בבוקר. סרגיי פירש לנו את מה שראינו: קטטת שיכורים. לא כל כך נעים לראות, אבל לא צריך לפחוד, ולא צריך לדאוג: האוטובוס ייסע מסביב.

לכן אני אומר, מטייל שלא חי ברוסיה תקופה משמעותית של חייו, יהיה אבוד שם בלי מדריך טוב. וסרגיי לא היה רק טוב, הוא היה מצויין. איש צעיר, שולט באנגלית ובעברית, בעל חוש הומור מצויין, בעל הכרות מעמיקה עם התרבות וההיסטוריה של רוסיה, של המערב, ושל היהודים. התפעלתי מההחלטות הנכונות שהחליט לאורך כל הטיול. התפעלתי מהדרך האלגנטית שבה פתר בעיות שצצו בקבוצה, שהייתה הטרוגנית מבחינות רבות. התפעלתי מן היכולת שלו לספר סיפורים מעניינים בצורה נגישה ודידקטית, בלי התנשאות ושתלטנות מחד גיסא, ובלי לרדת לרמת עממיקו מביכה מאידך גיסא. מי שקורא כאן בחיפוש אחר המלצה, ההמלצה הגדולה שלי היא עליו. גגלו Sergey Savinich moscow ותגיעו.

 

 

מסקנות ותובנות

כעת אשוב לשאלה שפתחתי בה: מדוע רק מבוגרים נוסעים לרוסיה. הסבר אפשרי אחד הוא, שרק מבוגרים נוסעים לטיולים מאורגנים, וכבר כתבתי שמי שלא חי ברוסיה תקופה משמעותית של חייו , לא יסתדר בה בלי מדריך צמוד. הסבר אפשרי שני הוא, שהטיול ברוסיה דורש מן המטייל סבלנות ומשמעת עצמית, וזו דרישה שצעירים מתקשים לעמוד בה – אלא אם כן הם נולדים וגדלים לתוכה. זה לא תאילנד ולא הודו, אי אפשר להחליק דברים בקריצת עין או בצ'אפחה על הגב. זו גם לא מדינה שאפשר לקנות בה מוצרים ממותגים בזול, ולהתנשא על תושביה.

אבל אפשר ומומלץ להתוודע לצורת חיים, שמצד אחד היא שונה מאד מזו שלנו, ומצד שני היא לא "אקזוטית", ואפשר גם להבין בה דברים בקשר לשורשים הרוסיים של הציונות, התנועה הלאומית שהקימה את מדינת ישראל ומתחזקת אותה עד היום.

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת