33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 49] – ו' כסלו תשע"ז - מסילת ישרים / הרמח"ל – המשך פרק י"א - בפרטי מידת הנקיות

 

המשך פרק י"א - בפרטי מידת הנקיות

 

"ראה נא בעניני האונאה, כמה נקל הוא לאדם להתפתות [לחמדת הממון] וליכשל [באיסור אונאה], כאשר לכאורה יראה לו שראוי הוא להשתדל ליפות סחורתו בעיני האנשים, ולהשתכר ביגיע כפיו, לדבר על לב [לשכנע] הקונה למען יתרצה לו [יאות לקנות], ויאמרו על כל זה: "יש זריז ונשכר", "ויד חרוצים תעשיר" [החרוץ שהוא הזריז במלאכתו והוא עוסק בכל היד ובכחו, ידו תעשיר אותו (מלבים), וכל זה כל עוד עושה עבודתו באמונה, ביושר], אמנם אם לא ידקדק וישקול מעשיו הרבה, הנה תחת חיטה יצא חוח [קוץ ממאיר (איוב ל"א, מ')], כי יעבור ונכשל בעוון ההונאה אשר הוזהרנו עליה (ויקרא כה): "לא תונו איש את עמיתו". ואמרו ז"ל: אפילו לרמות את הגוי אסור [וחמור יותר מגזל ישראל דהוי לאו הניתן לתקנו על ידי עשה דהשבה (עיין בתוספתא מסכת בבא קמא פרק י' הלכה טו "הגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי, חמור גזל הגוי מגזל ישראל משום חילול השם")], וקרא כתיב (צפניה ג): "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית", וכן אמרו (בבא מציעא ס): "אין מפרכסין [פרכס בלשון חז"ל- יפה, כלומר גרם לדבר מסויים להראות טוב יותר. לשון הרמב"ם (הלכ' מכירה פי"ח ה"ב): אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים, אבל מפרכסין החדשים כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו] את הכלים הישנים שיראו כחדשים" [כלומר מסתיר את הפגמים ורוצה למוכרם כחדשים], "אין מערבין פירות בפירות, אפילו חדשים בחדשים, אפילו סאה בדינר, ואפילו יפה דינר וטריסית לא יערב וימכרם סאה בדינר" [אסור לערב פירות שנמכרים סאה (מידת משקל) בדינר (סוג מטבע), יחד עם פירות יקרים יותר שנמכרים בדרך כלל בדינר וטריסית, ולמכור את הכל יחד אפילו במחיר הזול ביותר (מסילות יהודה)], "כל עושה אלה כל עושה עול" (דברים כה), וקרוי ה' [חמש] שמות: עול, שנאוי, משוקץ, חרם, תועבה. עוד אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא קיט): "כל הגוזל את חברו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו ממנו", הרי לך חומר העוון הזה אפילו בשיעור מועט. ואמרו עוד (תענית ז): "אין הגשמים נעצרים אלא בעוון גזל". ועוד אמרו (ויקרא רבה לג): "קופה מלאה עוונות מי מקטרג בראש כולם? – גזל" [עבירת הגזל יש בה חוצפה, שחוטף דבר שאינו שלו. ומלאך החבלה הנוצר מזו העבירה גם הוא מקבל את תכונת העבירה שהיא החוצפה, ולכן הוא קופץ בראש]. ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח) [גזל בגימטריא – ארבעים, המבול היה ארבעים יום. בדור המבול כל אחד שלח ידו ברכוש חברו – וטיפות מי המבול נגעו האחת בשניה והביאו חורבן לעולם]. ואם תאמר בלבבך: ואיך אפשר לנו שלא להשתדל במשאנו ומתננו לרצות את חברנו על המקח [על טיב הסחורה] ועל שויו? [שמחירו הוא הגון]. חילוק גדול יש בדבר, כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמיתת טוב החפץ ויפיו [החיצוני], הנה ההשתדלות ההוא טוב [מועיל ומותר] וישר [הגון], אך מה שהוא לכסות מומי חפצו אינו אלא אונאה ואסור, וזה כלל גדול באמונת [ביושר] המשא ומתן. לא אומר מענין המידות [משקולות וכלי מדידה], שהרי בפרוש כתוב בהם: "תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה" [כי המוכר מנצל לרעה את תמימותו של הקונה], ואמרו (בבא בתרא פח): "קשה ענשן של מידות מענשן של עריות" וכו' [עריות מועיל תשובה, אבל מדות שגוזל את הרבים אי-אפשר לו בתשובה שהרי תשובתו תלויה בהשבת גזילה דכתיב "והשיב את הגזילה" והוא אינו יודע למי יחזיר (רש"י)], ואמרו (שם): "הסיטון [סיטון- מקורה מהשפה היוונית והיא אחד השמות שניתנו לחיטה. הסיטונאי, היה אדם שסחר בכמויות גדולות של חיטה ומכאן נולד הביטוי] מקנח מדותיו [בודק את המשקולות שבהם שוקל את הסחורה] אחת לשלושים יום", וכל כך למה? כדי שלא יחסרו בלא דעת [בלא כוונה] ולא יענש. כל שכן עוון הריבית שגדול הוא ככופר באלהי ישראל חס-וחלילה [פירוש, שכופר בכך שמזונותיו קצובים מראש השנה עד ראש השנה, מאיתו יתברך, וכל מה שצריך זה רק השתדלות. ואילו המלווה בריבית סובר שע"י מעשיו האסורים ירוויח יותר, ותולה פרנסתו בידיו שלו ולא בכך שהקב"ה זן ומפרנס ומעשיר], ואמרו זכרונם לברכה על הפסוק (יחזקאל יח): "בנשך נתן ותרבית לקח חיה לא יחיה", שאינו חי לתחית המתים, כי הוא ואבק שלו [כמו שכתוב: "ואל עפר תשוב"] משוקץ ומתועב בעיני ה'. ואיני רואה צורך להאריך בזה, שכבר אימתו מוטלת על כל איש ישראל.

אמנם כללו של דבר, כמו שחמדת הממון רבה, כן מכשלותיו רבים, וכדי שיהיה האדם נקי מהם באמת, עיון גדול [בלימוד ההלכות] ודקדוק רב [במעשיו] צריך לו, ואם ניקה ממנו, ידע שהגיע כבר למדרגה גדולה [חשובה], כי רבים יתחסדו בענפים רבים מענפי החסידות, ובענין שנאת הבצע [שנאת לקיחת ממון שאינו שלו] לא יכלו להגיע אל מחוז השלמות, הוא מה שאמר צופר הנעמתי לאיוב (איוב יא): "אם און בידך – הרחיקהו, ואל תשכן באוהליך עולה, כי אז תישא פניך ממום [אז תרים פניך למעלה מבלי מום], והיית מוצק ולא תירא" [ומאז והלאה תהיה חזק ולא תירא מפחד (מצודות)].

והנה דברתי עד הנה מפרטי מצוה אחת מן המצוות, וכפרטי חילוקים אלה ודאי שנמצאים בכל מצוה ומצוה, אמנם אינני מזכיר אלא אותם שרגילים רוב בני האדם ליכשל בהם.

ונדבר עתה מן העריות שגם הם מן החמורים, והם שניים במדרגה אל הגזל, כמאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא קסה): "רובם בגזל ומיעוטם בעריות". והנה מי שירצה להינקות לגמרי מזה החטא, גם לו תצטרך מלאכה לא מועטת, כי אין בכלל האיסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרב אליו, ומקרא מלא הוא (ויקרא יח): "לא תקרבו לגלות ערוה". ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה טז): "אמר הקדוש ברוך הוא: אל תאמר, הואיל ואסור לי להשתמש באישה [גופה של עבירה], הריני תופשה [מחבקה] ואין לי עוון, הריני מגפפה [מלטפה] ואין לי עוון, או שאני נושקה ואין לי עוון, אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין – אסור לו לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים [מאכל שנבלע בו יין] וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה [כפי שאנו לומדים מהכתוב: "אשתך כגפן פוריה" (תהלים)] כל עיקר [בשום פנים ואופן], וכל מי שנוגע [במזיד] באישה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו" וכו'. והבט מה נפלא דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האיסור אינו אלא שתית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שיש לו שיכות עם היין [כתוב במסכת סוטה (ב, א) שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ופירש רש"י, שהיין מביא לידי קלות ראש], והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים, איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה [מהסייגים והגבולות, שעשתה התורה עם הנזיר, שלא רק לא יתקרב ליין אלא גם כל מה שדומה לו, בכך מסרה התורה לחכמים, שיעשו בשאר כל המצוות, למען ילמד סתום מן המפורש לאסור כל הקרוב לו], כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העיקר גם כל דדמי ליה [שדומה לו], ונמצא שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר, מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצוות, למען דעת שזה רצונו של מקום, וכשאוסר לנו אחד מן האיסורין, ילמד סתום מן המפורש לאסור כל הקרוב לו. ועל זה הדרך אסרו בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה דהינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדבור בין בשמיעה, ואפילו במחשבה. ועתה אביא לך ראיות על כל אלה מדבריהם זכרונם לברכה. במעשה, דהינו: הנגיעה או החיבוק וכיוצא. כבר נתבאר למעלה במאמר שזכרנו ואין צורך להאריך. בראיה, אמרו ז"ל (ברכות סא): "יד ליד לא ינקה רע" – "כל המרצה [נותן] מעות מידו לידה כדי להסתכל בה לא ינקה מדינה של גיהנום". ואמרו עוד (שבת סד): "מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? [דור של מלחמת מדין] מפני שזנו עיניהם מן הערוה" וכו', "אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ [טבעת] עם תכשיטין שבפנים? [כומז (לפי מסכת "שבת" דף צ"ד, ראשי תיבות: כאן מקום זימה), תכשיט שנימצא בתוך העור, במקומות מוצנעים, כמו פירסינג] לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה [בכדי להנות] של אשה כאילו מסתכל וכו' " (ברכות כד), ואמרו עוד: "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג) "שלא יסתכל אדם באישה נאה [והוא הדין גם אם אינה נאה] ואפילו היא פנויה, אשת-איש ואפילו היא מכוערת" (עבודה זרה כ).

בענין הדיבור עם האישה, בהדיה שנינו (אבות א): "כל המרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו" [נאמר, (תהלים צ"א): "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך", ואהלך פירוש אשתו. וזה שנאמר וכל המרבה שיחה וכו' גורם רעה לעצמו]. ובשמיעה, אמרו (ברכות כד): "קול באישה ערוה" [כשהיא שרה].

עוד בענין זנות הפה והאוזן, דהינו: הדיבור בדברי הזנות או השמיעה לדברים האלה, כבר צוחו ככרוכיא [מין עוף שצועק בקול רם]: "ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כג) – "ערות דבור זה ניבול פה" ["והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" – "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך"], ואמרו (שבת לג): "בעוון נבלות פה צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות ובחורי ישראל מתים" חס-ושלום, ואמרו עוד (שם): "כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנום", ואמרו עוד (שם): "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו ואומרו כו' אפילו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכים לו לרעה", ואמרו עוד (חגיגה ה): "אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת הדין". ובענין השמיעה הרעה הזאת גם כן אמרו (שבת לג): "אף השומע ושותק [שומע ואינו מוחה בהם], שנאמר "זעום ה' יפול שם" [ופירש רש"י, זעם של הקב"ה הוא שורה שם אצל פי זרות, היושב אצלו ושומע קרוי זעומו של הקב"ה], (משלי כב, יד) הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות ומענינו. ואם לחשך אדם לומר: שמא אמרו על ניבול פה, אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העברה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל במי שאומרו דרך שחוק בעלמא לאו מלתא היא ואין לחוש עליו, אף אתה אמור לו: עד כאן דברי יצר-הרע. כי מקרא מלא שהביאו ז"ל לראיתם (ישעיה ט'): "על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה", הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודה זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכות דמים, אלא חניפה ולשון הרע וניבול פה, כולם מחטאת הפה בדבורו, ועליהם יצאה הגזרה: "על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם", אלא האמת הוא כדברי רבותינו ז"ל, שניבול פה הוא ערותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר עניני הזנות חוץ מגופו של מעשה, שאף על פי שאין בהם כרת או מיתת בית דין אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשי עצמו, וכענין הנזיר שזכרו במדרש שהבאנו למעלה.

בענין המחשבה, כבר אמרו בתחילת הבריתא שלנו: "ונשמרת מכל דבר רע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה", ואמרו עוד (יומא כט): "הרהורי עברה קשים מעברה" [כי העבירה נעשית במוחו של האדם, משכן הנשמה האלוקית, שמתייסרת מאוד מהמחשבות. כמו כן, על הרהורי עבירה יש שלא עושים תשובה, כי אינם יודעים שזה חטא חמור], ומקרא מלא הוא (משלי טו): "תועבת ה' כל מחשבות רע".

והנה דברנו משני גופי עברות חמורות [הגזל והעריות] שבני אדם קרובים ליכשל בענפיהם מפני רובם של הענפים ורוב נטית ליבו של האדם בתאותו אליהם". עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

אומר הרב ברוך אשלג:

"סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד) –

יש שני כוחות בעולם, הנותנים כח מניע לאדם, שיהיה מחויב לבטל את כח המנוחה שלו. היינו שכח המנוחה, שנמצא בתכונות הנפש, נכנע בפני ב' כוחות אחרים, זאת אומרת הוא בטל ברוב, ועל ידי זה הנפש מקבלת על עצמה כח התנועה:

א) כוח הדוחה,

ב) כח המושך.

כח הדוחה

היינו מדבר רע ומאוס האדם מוכרח לברוח.

וכח המושך

.היינו דברים טובים ונחמדים, שהאדם מוכרח לרוץ אחריהם

.אבל כח אחד, היינו או מושך או דוחה, עדיין אין בידו לבטל את כח המנוחה

"סור מרע" נקרא כח הדוחה, אם האדם מרגיש שזה רע. "ועשה טוב" נקרא כח המושך, אם האדם מרגיש שזה טוב, אז מוכרח לרוץ אחריו ולהשיגו.

"בקש שלום ורדפהו". השאלה, מהי המלחמה שהאדם מוכרח להשתדל ולעשות שלום, ועוד צריך לרדוף אחריו.

מלחמה, היינו מלחמת החיים, שכל אחד לוחם עם השני, ועל ידי זה הוא משיג את מבוקשו.

למשל, הסוחר לוחם עם הקונה ורוצה לנצחו, בכדי להוציא את מבוקשו, היינו כסף בלי סחורה, או סחורה הגרועה ביותר. וכמו כן להיפך, הקונה עם הסוחר, בפחות כסף וסחורה היותר מובחרת. הפועל עם בעל הבית, בעל הבית רוצה יותר תוצרת ויותר שעות ופחות משכורת. והפועל להיפך, יותר משכורת ויותר מנוחה. היינו בכמות הזמן ובאיכות התוצרת יש להבין ומיהו הגורם לכל המלחמה הזאת.

וטרם כל, צריכים להבין מהו האדם. במה זה נמדד אם האדם גדול או קטן. וכמו שאומרים שלאדם יש לב רחב, יד רחבה, עין צרה, זאת אומרת שאי אפשר לומר שהאדם נקרא הבשר והעצמות. אם כן, מהו האדם.

יש להבחין ג' בחינות רצון: גדול, וקטן, ו"רצון של מה בכך". ומדת גדלו של הרצון נמדדת לפי היסורים. רצון גדול, היינו, אם לא משיג את מבוקשו, יש לו יסורים גדולים. רצון קטן, אם לא משיג את מבוקשו, יש לו יסורים מועטים. ורצון של מה בכך, היינו אם לא משיג את מבוקשו גם כן אין לו יסורים.

ומנין נובע ונמשך הרצון לקבל, ממחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.

אנחנו מאמינים ב"מלא כל הארץ כבודו", "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם ואורך ימיכם", "כי הם חיינו ואורך ימינו". וכל זה אמר משה רבנו עליו השלום ואמרו הגדולי ישראל שסידרו את התפילות. ומה אנחנו אומרים ומרגישים, כי יש לנו לקבל חיות והנאות מדברים אחרים. והתורה ממעטת מאתנו הרבה הנאות, שהיה אפשר לנו להשיג, לו התורה היתה מרשה לנו (הרב ברוך אשלג, בנו של "בעל הסולם", מאמר:  219- "בקש שלום ורדפהו").

 

"ניתן לנו טעם בדברים קטנים וגשמיים, בכדי שכשנתבגר נדע איך לשמור על דברים רוחניים וחשובים.

אנו רואים ילד קטן משחק במשחקים שהוריו קנו עבורו. וכל עוד שהוא מוצא טעם, הוא משחק בו. ואחר כך הילד זורק או ששובר אותו בכוונה תחילה. וכשאביו צועק עליו, "הלא אני הוצאתי הרבה כסף על הצעצועים האלו, ומדוע אתה שובר, או זורק, או מאבד בכוונה או שלא בכוונה". והילד לא מבין אפילו מה שאביו מדבר.

וכשמתבגר מעט, אזי הוא מתחיל להבין, אך על כל פנים עדיין לא יכול לשלוט בעצמו לשמור על דברים שלא זקוק להם, אלא הוא מוכרח לשבור אותם, כי כבר הורגל מקטנותו, שכל דבר שאינו נצרך לשעה, מוכרחים לקלקל.

ואחר כך, כשמתבגר יותר, כבר יש לו לכח השליטה להחזיק דברים בביתו, אפילו שאין מוצא עכשיו טעם בהם. עד שבא לידי הבנה, שאפילו בזמן שכבר לא מוצא ענין בהדברים האלה, גם כן לא צריכים לקלקל, אלא שדברים האלו ישמשו לילדים קטנים. היינו שהדברים האלו ישתמשו לאנשים הפחותים ממנו בדעה.

ולולא התרגילים האלו, אזי אפילו האדם המבוגר היה נוהג כן. למשל, בזמן שאינו מוצא טעם בהבגד שיש לו, אזי היה קורע את מעילו. אבל מהנסיון הוא כבר יודע, שאפשר שהמעיל הזה ישמש לאדם הפחות ממנו במעלה, היינו בעשירות, אזי הוא מוכר לעני או שנותן מתנה לעני, ובודאי לא מקלקל אותו.

ומזה אנו באים, שהאדם, בכדי שיוכל לשמור על רוחניות ופנימיות המלובשת בהתורה, מוכרח לעבור את התרגילים הנ"ל על דברים גשמיים, וכשיסיים אותם, אזי יכולין לתת לו גם כן רוחניות.

והרמז לזה, "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וחז"ל אומרים: "איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו". (הרב ברוך אשלג, בנו של "בעל הסולם", מאמר: 220- "טעם בדברים קטנים וגשמיים").

 

 

"הוא מה שאמר צופר הנעמתי לאיוב (איוב יא): "אם און בידך – הרחיקהו, ואל תשכן באוהליך עולה, כי אז תישא פניך ממום, והיית מוצק ולא תירא" –

"הכלל הזה נקוט בידך מי שאינו רוצה להנות בממון של חבירו, ומכל שכן שאין רוצה בממון של גזל או ממון של גניבה, ומשאו ומתנו הוא באמונה, הוא איש צדיק וישר בודאי. אבל כשאדם רואה את חבירו נושק התפילין ומתפלל, ואינו עוסק במשא ומתן באמונה, צריך להרחיק ממנו בכל מיני הרחקות, כי עיקר היראה והצדקות הוא בממון, וכל אדם שהוא עומד בצדקתו על ממון – זה הוא צדיק גמור, ועליו נאמר, "יגיע כפיך כי תאכל (ביושר) אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא" [ספר קב הישר (פרק נב)].

 

את העבודה הפנימית של האדם מול היצר הרע, את הערך של הלימוד מתוך המאבק הניטש בין הכח הדוחה לכח המושך, והרווח הרוחני העצום מההצלחה במאבק, למדים אנו מיעקב אבינו ע"ה –

יעקב אבינו אומר ללבן: זה עשרים שנה אנכי עימך... טרפה לא הבאתי אליך, אנכי אחטאנה [חטא מלשון חסרון] מידי תבקשנה [אשלים את החסר משלי]. זאת אומרת, יעקב אבינו אומר ללבן, מעולם לא הבאתי לך טריפה. למה צריך להביא טריפה? כי אם אתה מביא טריפה שטרף אותה אריה, אתה פטור מתשלום.

אומר יעקב ללבן, גם אם היה מקרה של טריפה, הייתי משלים את החסרון משלי.

חטא מלשון חסרון – עד כאן פשט הדברים.

המדרש אומר, אנכי אחטאנה – אני הייתי חוטא על הארי, שכך גזר הקב"ה לארי שיהיה טורף ואוכל מצאונו של לבן.

עפ"י דין היה צריך לחסר את ממונו של לבן השקרן והרמאי, אז בגזרת הבורא היה צריך שדוקא יאכל הארי מצאונו של לבן וזה היה צריך להיות בכל יום.

אומר יעקב ללבן, ואני הייתי חוטא לארי ולא נותן לו לטרוף מן העדר. כל כך הייתי שומר לך על העדר, שלא נתתי לאריה לטרוף את מה שמגיע לו. ואם תאמר שאם היה רועה אחר, היה מצילן, אז תילמוד לומר, יש פסוק מפורש שמכחיש את דבריך, כמו שאומר ישעיה הנביא [לא, ד]: "כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו (מן השמים שולחים וקוראים את האריה והכפיר לבוא עליו) מלא רועים מקולם לא יחת (האריה לא פוחד מהרועים) ומהמונים לא יענה (טורף מהעדר ואם צריך גם את הרועה עצמו).

אני, אומר יעקב, שמרתי לך וגם חטאתי (לאריה).

גנובתי יום וגנובתי לילה קריאני גנבה ביממה וגנבה בלילה - הרועים היו קוראים לי גנב, מאשימים אותי שאני גונב ביום ובלילה מהעדרים שלהם. טוענים כנגדו:  לא יכול להיות, שכל כך הרבה שנים אתה רועה ואף פעם לא אכל אצלך האריה, ואתה לא חסר. זה סימן שאתה גונב ביום ובלילה. זאת אומרת שעוד היו פוגעים ומעליבים אותו ומעללים עליו שגנב.

וממשיך יעקב אהינו: ולמה היו קוראים לי כך, הייתי ביום - אכלני חורב וקרח - בלילה ותידד שנתי מעיני זה לי עשרים שנה בביתך.

מה עשה יעקב אבינו אם לא ישן, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר חמש עשרה שיר המעלות שבספר תהילים. (יעקב אבינו אמר תהלים עוד לפני דוד המלך. דוד המלך חזר ואמרם).

ואיך יודעים? רבי יהושע בן לוי אומר, מזה שכתוב: "לולא יהוה שהיה לנו יאמר נא ישראל" – ישראל סבא, ישראל אבינו, יעקב אבינו.

אומר יעקב אבינו: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני" (בראשית לא, מ). אם לא ישן מה עשה יעקב אבינו בכל אותם ימים ולילות בהם רעה את צאן לבן?

רבי שמואל בר נחמן אמר, כל ספר תהלים היה אומר, מהיכן לומד, כתוב: "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", כל ספר תהלים של ישראל אבינו, יעקב אבינו.

ולמה לפי רבי יהושע בן לוי, היה אומר שיר המעלות? בשיר המעלות התוכן של הבקשות וההודאות לקב"ה על שמירה, על הצלה, ישועה, הצלחה, לכל אלה זקוקים יעקב אבינו וישראל בניו בכל הגלויות. מכאן שהיה אומר זאת יעקב אבינו. שיר המעלות, שיר המעלות לדוד, ללא יהוה שהיה לנו יאמר נא ישראל, כל המזמור הזה מדבר על הצלת השם אותנו מרשעי אדם, שקמים עלינו לבלעינו חיים. כמו שאמר: לולא אלוהי אבי היה לי כי עתה ריקם שילחתני.

רבי שמואל בר נחמן אומר שיעקב אבינו בלילות בבית לבן אומר את כל ספר התהלים (ואח"כ ברוח קודשו כתב דוד המלך את ספר תהלים). שכל התוכן שלו כתוכן המזמורים האמורים, ככתוב: ואתה קדוש יושב תהילות ישראל, אף כי קדוש אתה ריבונו של עולם אתה יושב ומצפה לקבל בחיבה את תהילותיו של ישראל אבינו, ישראל סבא.

אין לנו שפה ואין לנו מילים לתאר גודל דבקותו של יעקב אבינו שכל אותם עשרים שנה של סבל היה עוסק בשירות ותישבחות ומביע כיסופים וגעגועים לאלוקים: ממעמקים קראתיך, שיר למעלות אשא עיני.

תמיד היה קורא לאלוקים בתפילה ובהודאה על הניסים היום יומיים שהיו חלקו בשעה ששהה בגיא צלמוות של טומאת בית לבן ומשם היה מוציא טהור מטמא ומגדל שבטי ישראל. הוא היה אומר: לולי יהוה שהיה לנו אזי חיים בלעונו... והיה אומר ואתה קדוש, יושב קהילות ישראל, בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו, אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו.

רואים ממזמורים אלו איך שהתלאות היו מנת חלקו של יעקב אבינו, אך חיזקו את בטחונו בגעגועיו לאלוקיו.

 

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם" מסביר: מבואר בגמרא (סוטה כ"ב) ההולך להתפלל מקבל שכר פסיעות אם הולך למקום רחוק, זה מדובר רק לענין תפילה.

ועל מה מקבלים שכר פסיעות? אומר המהר"ל מפראג, ונראה לעניות דעתי לבאר טעם העניין. בתפילה העיקר הוא: שהאדם יכוון ליבו ויכיר את חסרונו, כדי שיבקש מהקב"ה את חסרונו, "תכין ליבם תקשיב אוזניך". חסידים ראשונים היו מכינים תפילתם שעה אחת קודם. לכן, כל מה שירחיק לכת למקום תפילה, הוא יותר מתכונן ומכין את ליבו, וכמו שתיגדל הכנתו, כך תיגדל כוונתו. ועל כן בדין הוא, שיהיה שכר פסיעותיו, שסייעו שתתקבל תפילתו.

כך יעקב אבינו, מרוב הצרות, שהעיקו על ליבו, ועל צערו שנימצא בארץ טמאה של רשעי עולם, עוד יותר הגיע לדבקות בקב"ה, בשופכו את ליבו כמים לעזור לו בדרכו המלאה קימשונים, עד שיזכה לראות בטוב השם בארץ החיים.

 

 

"כמאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא קסה): "רובם בגזל ומיעוטם בעריות" –

יוסף בן יעקב אבינו, בן 17,  נמכר לעבד אצל פוטיפור. אשת פוטיפר מפתה אותו בכל הדרכים שיהיה איתה, ללא הצלחה. יוסף שומר על עצמו.

יוסף הצדיק אומר:

"איך אעשה הרעה הזאת וחטאתי", אמר חטאתי ולא אמר חטאנו. אפילו בדיבור לא רצה לחבר ביניהם.

התיקון של הדור הזה הוא תיקון הברית.

השמירה על היסוד.

כל הישועה באה מהשמירה על היסוד.

 

כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העיקר גם כל דדמי ליה [שדומה לו], ונמצא שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר, מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצוות –

במקום של עריות וטומאה אין שורה השכינה. כתוב "והיה מחנך קדוש", "וראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". במקום שיש טומאה, הקב"ה לא נמצא.

בשל כך גדרו חכמים גדרות מעבר לגדרות התורה, פן תגע יד אדם באיסור תורה.

ואין לפרוץ גדרן של תלמידי חכמים, "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח).

ותקנות חכמים וגדריהם יסוד לדרך היראה, כי יעשה גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורה. [והרחבנו על כך בשיעור 40 "המשך פרק ו'–בבאור מידת הזריזות"].

 

"הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות ומעיניינו" –

אומר בעל "אורחות צדיקים":

"חמישה כוחות יש באדם: האחד הוא כח השמיעה, השני הוא כח הראות, השלישי הוא כח הריח, הרביעי הוא כח הטעם, החמישי הוא כח המישוש, שאדם מרגיש כשהוא ממשש בדבר.

חמישה כוחות הללו כולם מעשה האדם ואין פעולה נעשית בלא אחד מחמשת הכוחות, והלב פועל על ידיהם, כי חמישה כוחות האלו מביאים ללב כל ענין, וכל מעשה ומחשבה נמשכת אחריהם. הלב יש בו דעות רבות, כגון הגאוה והענוה, הזכרון והשכחה, היגון והשמחה, הבושת והעזות, וכאלו יש עוד רבות, וכל אלו הדעות מתחזקות מן חמשת הכוחות, כי הסומא לא יכול להתגאות כאילו היה רואה.

לכן כל אדם הנלבב ישתדל בכל כוחו להגיע לתכלית הטובה, שאם הגיע אדם למעלה טובה, לעולם יחמוד לעלות אל מעלה שהוא למעלה ממנה, עד שיגיע לתכלית הטובה, בזה יגיע לעולם הגמול שהוא עולם הבא". [מתוך הקדמת הספר "אורחות צדיקים"].

 

כתוב: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" – אומרים חז"ל, כל אדם הוא בחינת המנורה הטהורה, במנורה יש שבעה קנים. כנגד השבעה קנים שיש לאדם בפנים: שתי עיניים, שתי אזניים, שני נחיריים, ופה אחד והוא הקנה האמצעי. אם תקדש אותם (את שבעת הקנים) – קדוש תהיה!

מה שופט, קודם שומע ואח"כ מחליט מה לעשות. מה שוטר, מוציא לפועל מה שהשופט גזר. המהרח"ו אומר, תפעיל את השופטים והשוטרים, כדי לשמור על עצמך בקדושה: לשמור על העיניים, האזניים, הפה והריח [חוש הריח (של בושם למשל) יכול לגרום גם להרהורי עבירה של עריות].

 

בענין המחשבה, כבר אמרו בתחילת הבריתא שלנו: "ונשמרת מכל דבר רע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה", ואמרו עוד (יומא כט): "הרהורי עברה קשים מעברה"

אדם שהמוח שלו פנוי מחכמה, נכנס עריות. המחשבות מטמאות את המוח. גזל ועריות נפשו של האדם מחמדת. אדם צריך להיזהר שהמחשבות שלו יהיו טהורות. הנשמה נמצאת במוח, כשאתה חושב עריות, אתה מטמא את המוח.

מחשבה רעה הקב"ה לא מצרף למעשה.

מחשבה טובה, אפילו לא באה לידי מעשה, המצוה תחשב לך. מחשבה טובה -  השם משלם.

אבל יש מחשבות שאפילו לא עשית כלום, אתה מקבל עונש. מחשבות של עריות. לכן כתוב "הרהורי עבירה קשים מעבירה".

אדם שעושה עבירה, המצפון מציק לו, ומאותת לו לעשות תשובה. אבל, אם מדובר במחשבה ללא מעשה, אדם טועה לחשוב, שאין פה עבירה ולכן נמנע מתשובה.

לכן, אדם חייב להקפיד שהמחשבה שלו תהיה טהורה.

 

"שיר המעלות, אשרי כל-ירא יהוה ההולך בדרכיו: יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך: אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך: הנה כי-כן יבורך גבר, ירא יהוה: יברכך יהוה מציון, וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך: וראה-בנים לבניך, שלום על ישראל" (תהלים קכח)

אשתך כגפן פוריה – המיוחד בגפן, שלא ניתן להרכיב אותו עם פרי אחר [כמו אפרשזיף: הרכבה של אפרסק ושזיף], כלומר האישה צריכה להיות צנועה וקשורה רק אל בעלה, ולא לאיש אחר. היכן: "בירכתי ביתך" – בביתה. אישה צנועה היא הברכה של הבית. "בניך כשתילי זיתים" – עץ הזית מניב פירות כל השנה, העלים לא נושרים. "סביב לשולחנך" – כשההורים צנועים, הילדים סביב לשולחנם, הולכים בדרך השם ולא מסתובבים ללא מעש.

 

"בזכות נשים צדקניות נגאלנו", "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" –

אברהם אבינו אמר לשרה אשתו, "אמרי אחותי את", בגלות הנשים היהודיות שמרו על עצמן. רק אחת קילקלה- שלומית בת דיברי, כי היתה דברנית. אמרה שלום לכולם. לא שמרה על צניעות הפה. דבר שמוביל לעריות.

 

על מה חרבה ירושלים?

הגמרא אומרת: על מה נחרבה ירושלים? על מה נחרב בית המקדש? על מה נשחטו מליוני יהודים ע"י הרומאים? בבית"ר זרמו נהרות של דם ברחובות.

הגזירה נחתמה על המעשה הבא, וכך נכתב במדרש:

רב אחד היתה לו אישה. יום אחד הוא שלח את אשתו לסידורים עבורו.

האדם שאליו היא נשלחה, היה אדם מופקר. אישתו של הרב מצאה חן בעיניו, הוא נעל אותה שם יומיים, לא נתן לה לצאת ולחזור לביתה.

בעודה נעולה, הוא הגיע לבעלה, הרב, ואמר לו: ראיתי את אשתך מתפרפרת, ושאלתי אותה: למה את לא חוזרת הביתה? כנראה טוב לה שם. איזה מין רב אתה, שאתה משאיר אשה כזו. למה אתה לא נותן לה גט?

הרב לא העלה בדעתו שמדובר בנוכל. שאל: אתה ראית כזה דבר?

הנוכל ענה לו: כן.

אומר הרב: אין לי כסף לשלם לה את הכתובה. איך אגרש אותה?

ענה לו הנוכל: אני אלווה לך.

הסכים הרב, והנוכל הלווה לו את הכסף.

עפ"י עדותו של הנוכל, עמד הרב וגרש את אשתו.

חזר הנוכל ולקח את אשת הרב לעצמו.

אחרי כמה חודשים לא יכל הרב לשלם את החוב. תבע אותו הנוכל לדין תורה.

הרב "בעל החוב", שלא יכל לשלם, הפך לעבד של הנוכל.

עומד הרב ומשרת את אישתו לשעבר, שחיה עם המופקר הנוכל.

מגיש להם הרב אוכל ומשקה, והדמעות שלו נושרות מעיניו ונופלות לתוך הכוס. באותה השניה הקב"ה חתם את הגזירה על ירושלים ומליונים מתו [לא רק על דבר קמצא ובר קמצא].

 

נסכם סיכום ראשוני –

בשיעור זה עוסק רבינו הרמח"ל בשתי עברות "לא תעשה" מן התורה: גזל ועריות.

גזל מעיד על חוסר ביטחון בקב"ה, שכביכול הוא יתברך אין ביכולתו להשלים עבורו את שחסר לו או את מבוקשו ולכן בוטח בעצמו בחינת "כוחי ועוצם ידי".

עריות, מעיד על האדם שאינו עומד בפיתויים שנקרים בדרכו ולא מסוגל או לא רוצה לעבוד על מידותיו.

ולעברות אלו, ישנם מספר השלכות:

א. עבודת המידות – על האדם מוטלת החובה לנצח במלחמה נגד היצר הרע, ככתוב: "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד) – כפי שבארנו לעיל, ישנם שני כוחות בעולם, הנותנים כח מניע לאדם.

כח הדוחה, היינו מדבר רע ומאוס האדם מוכרח לברוח.

וכח המושך, היינו דברים טובים ונחמדים, שהאדם מוכרח לרוץ אחריהם. החוטאים בגזל ועריות, למעשה נמנעים מן המלחמה ביצר, ומעדיפים להחלש [במקום להתגבר נגד היצר] ובכך גורמים לשני דברים: א. מחלישים את הכח הרוחני שלהם, עי"כ, שיצרם שולט על נשמתם. ב. מתרחקים ומתנתקים מהחיבור לקב"ה – כי החטא הוא חסר.

ב. אומר הרב אשלג: ניתן לנו טעם בדברים קטנים וגשמיים, בכדי שכשנתבגר נדע איך לשמור על דברים רוחניים וחשובים - אבל אם אדם גוזל את שאינו שלו, מפסיד את הלימוד החשוב הנ"ל, ולעולם לא ידע להעריך את הדבר האמיתי, את הערך הגדול של העולם הרוחני, הנצחי.

ג. לפי רבי יהושע בן לוי, יעקב אבינו, בזמן שרעה את צאן לבן, היה אומר שיר המעלות. וכמו שלמדנו, המיוחד בשיר המעלות הוא התוכן של הבקשות וההודאות לקב"ה על שמירה, על הצלה, ישועה, הצלחה, לכל אלה זקוקים יעקב אבינו וישראל בניו בכל הגלויות – מי שאינו גוזל מאחר, זקוק להצלה וישועה מאיתו יתברך. אותם תפילות ובקשות לא רק מועילות לאדם אלא גם עומדות לזרעו אחריו, והחי בגזל ועריות מפסיד את התפילות מעומקא דליבא, וכן כל זרעו אחריו.

ד. ממזמורי "שיר המעלות" רואים איך שהתלאות היו מנת חלקו של יעקב אבינו, אך חיזקו את בטחונו בגעגועיו לאלוקיו – אם כן, מי שגוזל את שאינו שלו, ושם עינו מאישה שלא שלו, למעשה בורח מהתלאות והצרות שנישלחים אליו לטובתו, כי אותה אישה לא ניתנה לו כמו כן אותו הממון, ומה שניתן לו, ניתן במידה המדודה בשבילו וכל ה"חסר" הוא למעשה לצורך "השלמה" בעבודה רוחנית, ומי שמתחכם ו"משלים" בגזל ובעריות, בכך מאבד את העבודה הרוחנית הנלווית לניסיון, מפסיד את ההתקדמות הרוחנית ומתרחק מהקב"ה.

וכפי שלמדנו לעיל, מיעקב אבינו, שעמד בניסיונות הקשים, מבלי שעבר על דברי התורה הקדושה, ויותר מזה אף נהג בחסידות, לפנים משורת הדין – כל אלה  חיזקו את בטחונו בגעגועיו לקב"ה.

ה. אומר רבי צבי הירש קידנובר בסיפרו: "קב הישר": כי עיקר היראה והצדקות הוא בממון וכל אדם שהוא עומד בצדקתו על ממון – זה הוא צדיק גמור, ועליו נאמר, "יגיע כפיך כי תאכל (ביושר) אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.

ו. תקנות חכמים וגדריהם יסוד לדרך היראה, כי יעשה גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורההגזל והעריות עבירות מן התורה והרוצה לתקן, חייב להתרחק אפילו מכל הדומה לו.

ז. אין אדם יכול לגעת בשל השני כמלוא הנימה, כיצד יגע באישה שלא שלו, הרי הקב"ה בכבודו ובעצמו מזווג זיווגים.

ח. האדם צריך לכוון ליבו ולהכיר את חסרונו, כדי שיבקש מהקב"ה את חסרונו, "תכין ליבם תקשיב אוזניך" – אבל אם גוזל מאחר, למעשה מאבד את כל התהליך הזה של העבודה לפני התפילה ומאבד גם את התפילה לקב"ה לבקש את שחסר, כי ע"י זה שגוזל כביכול משלים את חסרונו ללא כל צורך בקב"ה. והתפילה שנועדה לקשר בין האדם לקונו (ואחד הכלים לכך הוא התפילה גם על הצרכים הגשמיים) - מתבטלת, ומפסיד הוא את הקשר לקב"ה.

 

אם כן, חוקי התורה הם אלו המאפשרים לנו ללמוד ולהתקדם מבחינה רוחנית ולהיות דבוקים בקב"ה. ומי שלא הולך בחוקי התורה –

א. מאבד את ההכנה והכוונה בתפילות ואת הצורך בתפילה.

ב. מפסיד את הגעגועים והכיספים לישועה מהקב"ה.

ג. נחלש בעבודה הרוחנית.

ד. יצר הרע שולט בו.

ה. השכינה אינה שורה סביבו והקב"ה לא נמצא איתו.

ו. מתרחק מעבודת השם עד כדי איבוד השם.

ז. אין לו ביטחון בקב"ה.

ח. כופר בשם.

 

 

ומהי הדרך הנכונה?

אומר דוד המלך עליו השלום: "אני בחסדך בטחתי יגל ליבי בישועתך" – כמאמר הזוהר הקדוש: ללכת עם י-ה-ו-ה – לחיות בביטחון מלא בקב"ה, שהוא יתברך ישלים את כל חסרונו והכל תלוי בו והכל ממנו לטובה.

חוסר הביטחון נובע מהעובדה, שלא לקחת איתך את י-ה-ו-ה. תאמר לעצמך, אני אצליח כי בך בטחתי - יגל ליבי בישועתך. ההצלחה באה, לא בגלל אדם זה או אחר או בגלל השתדלות או תחבולות, אלא בגלל שבורא עולם איתך. ואין לקב"ה מעצור מלהושיע בין ברב בין במעט.

שרה אימנו בגיל תשעים ילדה את יצחק אבינו, כי בורא עולם משדד מערכות הטבע, הוא יתברך בעל הבית על הטבע.

ויעקב אבינו היה אומר: לולי יהוה שהיה לנו אזי חיים בלעונו... והיה אומר ואתה קדוש, יושב קהילות ישראל, בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו, אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו.

אמן, כן יהי רצון!

 

כל הזכויות שמורות לזכות "תורת חסד על לשונה".

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

  יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת