33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

שפה אוניברסלית ומהות הזמן - הסבר לסרט "המפגש" (arrival)

28/11/2016

הסרט "המפגש" של הבמאי המעולה דני ווילנב ("אסירים", "אויב") הוא סרט נדיר. סרט מצויין שמשלב עלילה מעניינת עם עומק ופילוסופיה. מבחינתי זה הסרט שאמור לזכות השנה בפרס האוסקר. קשה להאמין שיהיה עוד סרט כל כך טוב באותה השנה. רוצו לראות אותו ורק אז תחזרו להמשך הפוסט. הסרט מבוסס על סקרנות ועל הניסיון להבין למה הגיעו לכאן יצורים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. הפוסט הולך להסביר מה קורה בסרט ומה העומק שחבוי בו לגבי המציאות שלנו ולכן הפוסט מלא בספויילרים.

              טריילר הסרט "המפגש"  Arrival 

<

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי בטח כבר שם לב שלדעתי אומנות היא עוד סוג של חקירה. המדע חוקר את העולם ואת עצמנו בצורה רציונלית ומגלה ידע ואילו האומנות חוקרת את העולם ואת עצמנו בעזרת החווייה. כדי להגיע להבנה שלמה צריך לשלב את הידע ואת החווייה יחדיו. לכן מדע ואומנות שזורים זה בזה ושניהם חשובים באותה המידה, כל אחד מהם חושף היבטים שונים של תופעות. כמו שהחוויה משלימה את הידע המדעי, כך גם הידע משלים את החווייה אומנותית. ברגע שמכירים את העומק והרבדים השונים שמתחבאים ביצירת אומנות, ההנאה ממנה הופכת לשלמה ועמוקה יותר. אני מאד אוהב מוסיקה וסרטים, מדי פעם מגיעה איזו מוסיקה מרשימה באמת, מגיח איזה סרט שמשאיר אותך עם פה פעור. יצירות שנוגעות בך כל כך עמוק ומפעילות תחושות נשגבות עד שלעומתן מתגמדים כל אותם שירי פופ וסרטים רגילים. הסרט המפגש (arrival) הוא בדיוק כזה, אומנות הקולנוע והמוסיקה בשיאה. סרט שיש בו גם עלילה מעניינת, מותחת ומסקרנת, עם הסבר מעמיק ומעניין בסופו וגם צילומים יפיפיים ומוסיקה שנשמעת שבאמת הגיע אי שם ממרחבי החלל האינסופיים. לא פלא שהעלילה כל כך טובה, היא מבוססת על סיפור מדע בדיוני קצר בשם "סיפור חייך" של הסופר טד צ'יאנג. מעבר לעלילה המרתקת הסרט חוקר את השאלה איך אפשר לתקשר עם ישויות שבאו מחוץ לכדור הארץ. חייזרים שהתפתחו בפלנטה אחרת, בתנאים אחרים לגמרי עם התפתחות אבולוציונית שונה. איך מתחילים להבין אחד את השני בתנאים כה שונים? בדומה לסרט המצויין קונטקט, הסרט המפגש חוקר כמובן גם אותנו ואיך אנו נגיב לפעם הראשונה בו נבין שאנחנו לא לבד ביקום. האם ניכנס מיד לפניקה ונגיב בתוקפנות? מה זה יעשה לתרבות שלנו? לדת ולתפיסה שלנו את עצמנו כנזר הבריאה? נושא התקשורת הוא מרכזי בסרט, גם תקשורת עם יצורים לא ידועים וגם תקשורת ביננו בני האדם. האם אנחנו יכולים לשתף פעולה למטרה נעלה? האם אנחנו יכולים לתקשר עם אנשים מתרבויות שונות? להקשיב, באמת להקשיב, לאחר? הסרט טוען שזוהי יכולת שאנחנו חייבים לשמר ולפתח כי היא הכרחית לקיומינו. אבל הסרט עושה משהו מעבר לכל אלה, הוא ממחיש את הרעיונות המרתקים שהציע הפילוסוף עמנואל קנט לגבי מהות הזמן והמציאות בצורה יפיהפיה. כן, הסרט לא רק עוסק בנו ובחייזרים אלא בשאלה מהי המציאות שאנו חיים בה?

להשלמת התמונה ולהנאה מירבית, הוספתי כאן את המוסיקה מתוך הסרט. תפעילו את הרשימה ותקשיבו לה תוך כדי קריאה! (זו רשימת השמעה ארוכה שהכנתי ביוטיוב בשם Space rock וזהו הקטע ברשימה של מוסיקת הסרט "המפגש"). את המוסיקה לסרט כתב מלחין בשם ג'ון ג'ונסון. הוא סיפר שבגלל שנושא התקשורת, ותקשורת חוצונית כל כך מרכזי בסרט הוא הקליט קולות אנושיים שלא מתחברים לשום מילה מוכרת והוסיף אותם למוסיקה המיוחדת הזו. בקטעי המוסיקה השונים שימו לב לצלילים הגבוהים ולצלילים הנמוכים, ושימו לב למעברים בין מוסיקה שקטה למוסיקה עוצמתית. כל אלה יוצרים תחושה של משהו מוזר ולא מוכר. משהו שהוא גם מסקרן וגם קצת מפחיד. בדיוק התחושות שהיינו מצפים לחוות ממפגש עם חוצונים:

הסרט "המפגש" עוקב אחרי לואיז, בלשנית וחוקרת שפות. מסתבר, אגב, שהאולפנים דרשו מהבמאי, דני וולנב, לשנות את הסרט כך שיהיה בו גיבור במקום גיבורה, על אף שכך כתוב הסיפור הקצר והתסריט כולו. דני סירב והחליט לא להיכנע לתכתיבים הסקסיסטיים של האולפנים. הוא דחה את המימון שלהם ומימן באופן עצמאי את הסרט. רק כשהסרט היה מוכן הם יצרו קשר עם חברת פרמונט שהחליטה להפיץ את הסרט. לא יאמן שהאולפנים מרשים לעצמם להתנהג בכזו ביריונות ולהיות כאלה שמרנים. כמה טוב שיש אפשרות כיום לאמנים להאבק ולשמור על החופש והיצירתיות שלהם.

בתחילת הסרט אנו רואים את לואיז נזכרת בחיים של הבת שלה, מאז שהיא תינוקת ועד שהיא מתה בגיל העשרה בעקבות מחלה נדירה. אח"כ הסרט עובר ליום בו הם הגיעו, 12 חלליות של ציוילזציה לא מוכרת אשר נחתו ב- 12 מקומות שונים בעולם. שימו לב שלוקח הרבה זמן עד שהצופים רואים בפעם הראשונה את החלליות המרחפות ולאחר מכן עד לפעם הראשונה שהצופים ולואיז רואים בפעם הראשונה את החייזרים. בתחילת הסרט ההתמקדות היא בכלל בתגובה של בני האדם לחלליות, דבר שיוצר מתח וציפייה לראות כבר במה מדובר. הבמאי הקנדי, דני ווילנב, החליט להשהות את ההתגלות של החלליות ושל הגודל העצום של החייזרים וכך לאט לאט לאורך הסרט הצופים מגלים זאת. הסרט מאד ראליסטי, הוא מצליח להעביר את הכיף שבחקירה מדעית. הכל מתחיל ונגמר בסקרנות להבין ולגעת בנשגב ואז מתחילה החקירה האיטית. לאט לאט לחשוף עוד עובדה ועוד עובדה, במהלך בו צריך לקבל את אי הודאות ואת הסקרנות הגואה, עד שלבסוף מתגלה התמונה הכללית. התשובה שמקפיצה אותנו רמה לשלב ההתפתחותי הבא. הסצנה בה לואיז נוסעת בפעם הראשונה לעבר החללית במונטנה ונוגעת בה, היא הפעם הראשונה שגם היא וגם אנחנו נכנסים בבת אחת לעניינים והיא משקפת את רעיון החקירה המדעית באופן נפלא. חקירה והתקדמות איטית עד לחשיפת החללית וצורת החייזרים. זו סצנה נהדרת של גילוי, איך נראית החללית מבחוץ ומבפנים, עם מוסיקה מצמררת (שאני מקווה שאתם שומעים ברגע זה ממש ברשימת ההשמעה שצרפתי..). הכל כל כך מוזר, צורת החללית (את הרעיון לצורה הוא קיבל מתמונת אסטרואיד שהוא ראה), כוח הכובד שפועל בניצב למה שהוא אמור לפעול, המוסיקה, הצעידה האיטית בחליפות לעבר המסך הלבן ואז ההגעה של החייזרים והמפגש הראשון, המשתק, איתם. פשוט קטע מדהים שעושה מחווה לסרט "2001 אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק (יצירת האומנות הקולנועית הראשונה ואולי הטובה ביותר על מסעות בחלל משנת 1969 שנראית טוב עדיין היום. אם לא ראיתם רוצו לראות). כמו באודיסאה בחלל, גם כאן הסרט משחק ומדגים את היחסיות של מה נחשב למעלה ולמטה ואיך פתאום ללכת על הקיר נחשב לדבר הטבעי לעשות, וכמו באודיסאה בחלל, יש צבע לבן בוהק ויש צורה מלבנית שקשורה לחייזרים (המונוליט השחור באודיסאה בחלל והמסך הלבן השקוף דרכו רואים את החייזרים בסרט המפגש). הצורה המלבנית הזו לא סתם נבחרה, היא מייצגת את מסך הקולנוע, גם הוא מלבני וגדול ואפילו לבן. כאילו הבמאים מנסים להגיד לנו, לצופים, אתם אלה שעוברים עכשיו שינוי מעמיק, דרך החווייה הקולנועית.

Related image Related image

תמונה עליונה, המונוליט המלבני השחור מהסרט אודיסאה בחלל. תמונה תחתונה, מסך המגן השקוף והמלבני מהסרט המפגש. מזכיר מסך קולנוע?

לואיז אמורה להבין איך לתקשר עם החייזרים. מאד מהר היא מבינה שהשפה בה הם משתמשים אינה כוללת כלל דיבור אלא רק כתב. כתב מוזר שמבוסס על מעגל סגור, אותו הם יוצרים בעזרת חומר שחור דמוי דיו. לכל בליטה או שקע בצורת העיגול יש משמעות וכך נוצרות המילים בשפה החוצנית השונה והמוזרה הזו. אגב, בשביל ליצור את הסרט, הבמאי והתסריטאי נעזרו בחוקרי שפות ובנו את השפה החייזרית הזו. הם יצרו סביב 200 מילים בעזרת העיגולים הללו ובסרט הם משתמשים בשמונים מתוכם. ככל שהסרט מתקדם לואיז וצוות החוקרים מצליחים לנתח את העיגולים, לתקשר יותר ויותר עם החייזרים דמויי התמנונים הללו ואפילו לבנות תוכנה שמצלמת את הצורות שהחייזרים עושים ומציעה להן תרגום אפשרי. לאורך כל הסרט הם מנסים לענות על השאלה "מה הם רוצים?" למה החייזרים באו לכאן? בשביל לענות על השאלה הזו צריך ללמוד לתקשר איתם, צריך להבין איך לשאול את החייזרים שאלות. צריך להבין, האם יש להם בכלל קונצפט של יחיד ורבים, של זהות ועוד ועוד.

Image result for arrival

דוגמה למילה בשפה האוניברסלית של החייזרים

לאורך הסרט מדי פעם אנחנו שוב רואים מה שנראה כמו זכרונות של לואיז מחיי הבת שלה. אנחנו גם מכירים דמות נוספת, פיסיקאי תיאורטי שהצבא הביא לחקור את החללית גם כן. העלילה מותחת, כרגיל בני האדם מאד ילדותיים, נלחצים מהר ומגיבים בתוקפנות ולא משתפים פעולה ביניהם כדי להבין מה רוצים החייזרים מאיתנו. בנקודת הרתיחה, ממש לפני שהצבא עוזב את החקירה באזור החללית וסין מתחילה מלחמה עולמית מול החלליות, לואיז רואה חזיון נוסף של חללית קטנה שנשלחת מתוך החללית הגדולה ואוספת אותה. לואיז מבינה מיד מה זה אומר, זהו חזיון של העתיד לקרות. היא יוצאת החוצה לעבר החללית ואכן החזיון מתממש ולואיז עולה לחללית הגדולה לפגוש את החייזר שנשאר שם פנים מול פנים ללא שום מחיצה (אחרי שחברו מת מנסיון הפיגוע של החיילים המורדים).

Related image

שם, כשיש תקשורת ישירה ללא כל מחיצה, כל הקצוות מתחברים ואנחנו מבינים סוף סוף מה רוצים החוצונים. בשלב זה לואיז מבינה כל כך לעומק את שפת החייזרים עד שהיא מסוגלת לתקשר איתו ואף לסרטט בעצמה את הצורות העגולות בעזרת החומר דמוי הדיו של החייזר. מסתבר שצורת הכתיבה המוזרה שלהם כעיגול אינה מקרית. היא משקפת כיצד הגזע הזה חווה את העולם ואת הזמן. אנחנו רגילים לחוש את הזמן נע בכיוון אחד, מהעבר אל העתיד. אנחנו רגילים לסיבתיות, קודם כל יש סיבה ואחר כך יש תוצאה (קודם אני מפיל את הכוס ורק אז הכוס פוגעת בריצפה ונשברת לרסיסים). אך האם מה שנראה לנו ברור מאליו באמת אמיתי? האם חייבים לראות כך את עולם התופעות? האם הזמן באמת זורם מהעבר אל העתיד?
הסרט מציע שהתשובה לכל השאלות הללו היא, לא. לעומתנו, החייזרים רואים את הזמן כלולאה סגורה, בלי התחלה וסוף. מבחינתם כל הזמנים נמצאים יחדיו במסלול סגור. אין עבר ועתיד, אין סיבה שהובילה לתוצאה (בדיוק כמו עכבר שירוץ בתוך גלגל ואף פעם לא יגיע לנקודת הסוף. ההתחלה והסוף מתמזגים במעגל והסיבה והתוצאה מתמזגים אם רואים את הזמן כלולאה מעגלית סגורה). תחשבו לדוגמה על הכוס שהפלתי ושברתי. אם הזמן הוא לולאה סגורה, הפלתי את הכוס והיא נשברה, אבל בגלל שהזמן לא מתקדם בקו ישר אלא נסגר על עצמו, הכוס שנשברה עכשיו תשפיע חזרה על העבר ותגרום לך שבגלל ששמעתי את הכוס נשברת אני אבהל ואפיל מלכתחילה את הכוס. כאשר הזמן נע כלולאה סגורה העתיד משפיע חזרה על העבר.

הבדל בין זמן לינארי שזורם מהעבר לעתיד, בעל סיבתיות. אירוע א' הוא הסיבה לאירוע ב'. לעומת זמן שזורם במבנה של לולאה סגורה, מהעבר אל העתיד ושוב חזרה אל העבר וכך עד לאינסוף. כאן אין סיבתיות. מי הסיבה של מי? האם א' יצר את ב' או שמה ב' יצר את א'?
מה מבנה הזמן במציאות שלנו לינארי או לולאתי?

החייזרים הגיעו כי בעוד 3000 שנים הם צריכים את עזרתנו. בגלל שאין להם הבדל בין עבר ועתיד וכל הזמנים פשוט מתמזגים כחלק מלולאה ארוכה של אירועים, אין להם כל בעיה להגיע בשלב זה אלינו בשביל שבסופו של דבר נוכל לעזור להם בעתיד הרחוק. מבחינתם הכל מחובר. הם חווים את כל המאורעות בבת אחת ולא לפי סדר של מה קדם למה. החייזרים שהגיעו לכאן לא רק שהם יודעים מה יקרה בעוד 3000 שנים, הם גם ידעו למשל, על הפיגוע שיהיה בחללית ועל כך שאחד מהם ימות בגלל הפיצוץ. נראה שאין כאן ממש יכולת בחירה ושינוי. כל המאורעות קבועים מראש.

Image result for arrival

כעת אנחנו מגיעים לרעיון המעניין ביותר שהסרט מציע, השפה בה אנו משתמשים היא כלי כל כך בסיסי עד שהיא קובעת לנו כיצד אנחנו תופסים את העולם. לחיות, לדוגמה, בשבט אסקימואים בעל 12 מילים שונות לתיאור של שלג יעצב תפיסה אחרת לגמרי לגבי איך נראה שלג, לעומת מישהו שמכיר רק מילה אחת לתיאור שלג. את הרעיון הזה פיתחו חוקרים בשנות השלושים של המאה העשרים והוא נקרא היפותיזת ספיר - וורף. הם הראו ששפות הן מבנה לוגי מדוייק והציעו בהיפותיזה הזו שזה לא שאנחנו נולדים עם איזה לוגיקה טבעית שיש לנו מיד עם הלידה לגבי איך העולם עובד, אלא היא מתפתחת מתוך הלוגיקה של השפה שאנחנו לומדים. לכל שפה יכולה להיות לוגיקה אחרת וקטגוריות שונות ולפיה אנחנו נפתח לוגיקה שונה וכך נתפוס את העולם בצורה שונה לחלוטין. לא ברור עד כמה נכן הרעיון הזה, אבל יש לו כמה דוגמאות יפות. ביערות האמזונס בברזיל ישנו שבט שמנותק משאר העולם ולכן אנתרופולוגים אוהבים לחקור אותו. הם גילו שלשבט הזה יש רק שלושה סוגי מספרים בשיטת הספירה שלהם - אחד, שתיים, הרבה. אין שלוש, ארבע וכדומה. אפשר להניח שעם שיטת ספירה כל כך שונה, הם רואים אחרת לגמרי את העולם ובאמת מחקרים הראו שקשה להם לזכור כמויות שגדולות משלוש. מצד שני, לפי ההיפותיזה הזו היינו מצפים שבמקומות שאין בהם הרבה מילים לתיואר צבעים שונים, האנשים לא יצליחו להבחין בין צבעים דומים (לדוגמה ורוד ואדום או טורקיז ותכלת) ונראה שזה לא המצב. נראה שיש משהו בהיפותיזה שלהם, אבל לא ברור עד כמה.

הסרט בודק מה יקרה אם ההיפותיזה הזו תתברר כנכונה. לואיז מסבירה את ההיפותיזה הזו בסרט ומסבירה שיכול להיות שהחייזרים רואים את העולם שונה באופן מהותי מאיתנו, ואכן אנחנו מגלים שהשפה המעגלית שלהם נותנת להם את האפשרות לראות את מהלך הזמן כלולאה מעגלית ללא הבדל בין עבר ועתיד. אם כך, מה יקרה למי שילמד את השפה שלהם? לפי ההיפותיזה הוא בעצם ילמד את הלוגיקה של השפה ויתחיל לראות את העולם כמו החייזרים. זה בדיוק התהליך שעוברת לואיז, היא לומדת את "השפה האוניברסלית" הזו של החייזרים ומתחילה לחוות את מהלך הזמן כמוהם, כמו לולאה מעגלית סגורה בה לא רק העבר משפיע על העתיד אלא גם העתיד משפיע על העבר. לכן לאורך הסרט יש לה יותר ויותר חזיונות על העתיד, כמו החיזיון שעומדת לצאת חללית קטנה מהחללית הגדולה כדי לאסוף אותה. זהו גם ההסבר לסצנה בה היא פוגשת את הגנרל הסיני שעמד לפתוח במלחמה עם החייזרים. זהו בעצם חיזיון עתידי שיקרה בעוד שמונה חודשים. אז כבר יש שלום וארצות העולם מאוחדות בעקבות האירועים שקורים "כעת". כולם יפגשו אז לכנס בנושא והיא כבר תפרסם את ספרה על שפת החייזרים ותפיץ את השפה שלהם לכל בני האדם. אנו רואים ששם הספר הוא "השפה האוניברסלית" והוא מוקדש לביתה אנה. שימו לב שבאנגלית אפשר לקרוא את השם אנה מימין לשמאל ומשמאל לימין ועדיין השם ישאר אנה - HANNAH .השם נבחר בדיוק בגלל תכונת המעגליות הזו, ממש כמו השפה האוניברסלית של החייזרים בה העבר והעתיד משפיעים זה על זה ואין הבדל באיזה כיוון בוחרים להתקדם בזמן (באופן דומה, כשלמדתי מתמטיקה בחטיבת הביניים בפתח תקווה היה לי מורה שאפשר לקרוא את שמו המלא גם מימין וגם משמאל - רפי צנציפר..).
בכנס ניגש אליה הגנרל הסיני ואומר לה שהוא היה חייב להיפגש איתה, אחרי שהיא שכנעה אותו לא לפתוח במלחמה נגד החייזרים. בשלב הזה בחיזיון ללואיז אין עוד מושג על מה הוא מדבר. נראה שהוא כבר קרא את הספר שלה על השפה האוניברסלית. הוא אומר לה שהוא לא באמת מבין איך הראש שלה עובד, אבל מראה לה את מספר הסלולרי שלו כדי שהיא תוכל לצלצל אליו מהעבר ואז הוא לוחש לה בסינית מה היא אמרה לו. מסתבר שאלו המילים האחרונות שאמרה לו אשתו לפני שהיא מתה. בעזרת הידע העתידי מהחזיון הזה לואיז יכולה כעת לצלצל לגנרל ולחזור אחרי המילים בסינית שהיא שמעה כרגע וכך למנוע את המלחמה. זו דוגמה קלאסית לשימוש בלולאה בזמן בה משתמשים במידע מהעתיד כדי להשפיע על העבר. אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת עם תפיסת הזמן הלינארית שלו שהולכת רק בכיוון אחד מהעבר לעתיד, אבל לפי ההיפותיזה, זה לא חייב להיות כך. זוהי רק לוגיקה מקרית ואפשר לחוות את הזמן אחרת, כלולאה סגורה, בעזרת לוגיקה ושפה אחרת. נראה שכדי שנצליח להציל את החייזרים בעוד 3000 שנה צריך להפיץ את השפה האוניברסלית הזו לכל האנושות כך שבשלב מסויים כולנו נוכל לראות הזמן כמו החייזרים וכמו לואיז.

עכשיו גם אפשר להבין למה בתחילת הסרט לואיז מספרת לנו ולביתה על נקודת ההתחלה ואומרת שבעצם אין ממש נקודת התחלה ושקשה לה להבדיל בין העבר לעתיד. בסוף הסרט היא והפיסיקאי התיאורטי מחליטים להתחתן ולהביא ילד לעולם (בקטע היחיד השמלצי בסרט כשהוא טוען שלהתאהב בה היה יותר חשוב מאשר לראות את החייזרים..). זו תהיה כמובן אנה. כל הפלשבקים בתחילת הסרט מחייה של אנה וכל מה שחשבנו שהם זכורונות של לואיז מהעבר במהלך הסרט, עדיין לא התרחשו בשלב הזה ואנה עדיין לא נולדה. כל הקטעים הללו יתרחשו בעתיד לאחר שהחלליות עוזבות את כדור הארץ. כך הסרט הצליח ליצור לנו חווייה של לולאת זמן סגורה, הסוף של הסרט הוא גם ההתחלה של הסרט. אין ממש חשיבות מה קרה "קודם" ו"אחר-כך" כי הכל משפיע על הכל. בכלל, כל הפלשבקים הללו יצרו אצלי לקראת סוף הסרט תחושה של דז'ה-וו. עוד לפני שהבנתי מה קורה בסרט, כבר הוא הצליח ליצור אצלי תחושה שלא הייתי בטוח האם ראיתי את הסצנה הזו או לא. די מרשים שהסרט הצליח להשיג בדיוק את החווייה שעוברת על לואיז. כשאין ממש הבדל בין עבר לעתיד, הכל מתערבב וחיים בתחושת דז'ה-וו מתמדת.

עכשיו גם אפשר להבין למה בחלק מהפלשבקים האלה היא אומרת לאנה שאבא שלה הוא המדען ואפשר להבין מה יקרה, למה הוא יתעצבן על לואיז ולא ירצה לגדל את אנה. בסוף הסרט לואיז שואלת אותו, "אם היית יודע מה יקרה, האם היית משנה משהו?" והוא עונה שלא. זו בדיוק הדילמה שלה עכשיו, היא יודעת שהם יביאו ילדה שתמות לפני גיל עשרים והיא אפילו יודעת שהוא לא יוכל להשלים עם זה שהיא לא גילתה לו שזה מה שיקרה ויעזוב. האם בכל זאת כדאי לעשות את כל זה? האם לגלות לו מראש? נראה שהיא לא מספרת לו מראש אלא רק אחרי שאנה כבר נולדת ולכן הוא כועס ועוזב. ממש כמו שאחד החייזרים יודע שהוא הולך למות בכדור הארץ ובכל זאת ממשיך לפי התוכנית, כך גם היא לא מנסה לשנות כלום. היא מעדיפה לחוות את תחושות האהבה לאנה ואת החיים שכן יהיו לה גם במחיר תחושות הכאב, מאשר לוותר ולא לחוות כלום. ואת? ואתה? איזה בחירה היית עושה?
בקטע אחר מהעתיד אנחנו רואים שגם הבת החולה צועקת על אמה שהיא שונאת אותה. שוב, כנראה כשהיא הבינה שאמא שלה ידעה מה יקרה לה ובכל זאת החליטה ללדת אותה. האמת שקשה לדעת מה בדיוק עובר על לואיז. בשלב הזה היא חווה את העולם שונה מאד מהחווייה המוכרת. איך חווים מוות בלוגיקה בה הזמן מעגלי? אין ממש הבדל בין עבר לעתיד ותמיד אפשר לקפוץ ביניהם. מה שאומר שבניגוד לחווייה שלנו, אפשר לראות שוב ושוב את האדם המת. העבר כלל לא עבר, הוא עדיין חלק מההווה שלנו. איך תשתנה תפיסת המוות שלנו אם היינו יכולים לחוות כך את הזמן?
עוד שאלה שנשארת פתוחה היא האם הכל קבוע מראש או שהיא יכלה לבחור אחרת? האם לא משנה מה היא תבחר בסופו של דבר העתיד שהיא רואה הוא זה שיתממש, או שהעתיד שהיא רואה הוא רק עוד אפשרות אחת מני רבים והיא יכולה לשנות את העתיד?

מעניין איך זה מרגיש לחוות את משך הזמן כלולאה. איך היו נראים החיים שלנו? איזה מן תרבות היינו מפתחים? האם מה שהיה חשוב לנו היה משתנה בעקבות כך? ומה שעוד יותר מעניין, האם כל הרעיון הזה נכון? האם יש רק דרך אחת לחוות את משך הזמן? כקו לינארי מהעבר שעבר לעתיד שיהיה, או שבאמת אפשר לתפוס את הזמן אחרת, גם בצורת לולאה שכזו? האם תכונת הזמן היא תכונה אמיתית של המציאות או שהיא רק בראשנו?

אנחנו עדיין לא יודעים את התשובות לשאלות המרתקות הללו. בשביל להתקדם לעבר פתרון של שאלות כמו אלו בחרתי בתחום הפיסיקה והפילוסופיה. ממש כמו בסרט, גם במציאות זהו מסע איטי בו אנו אוספים עובדה אחר עובדה כדי להבין תובנה גדולה אודות המציאות האמיתית כמות שהיא. כשאנחנו מסתכלים סביבנו נראה שהזמן הוא תכונה אמיתית שקיימת גם מחוצה לנו. זו גם ההנחה כרגע בפיסיקה. לפי תורת היחסות של אינשטיין, אפילו שהזמן היא תכונה אמיתית, עדיין היא יחסית ואפשר למדוד אותה אחרת. אומנם הזמן לא בראשנו, אבל חוקי הטבע שאנו מכירים כיום מראים שאפשר לשחק עם משך הזמן ועם מספיק אנרגיה אפשר אף לעקם את התקדמות הזמן וליצור לולאות זמן (אנו חושדים שמצב זה אכן מתקיים ליד אופק האירועים של חורים שחורים). ועכשיו, אני מזכיר, אנחנו כבר מדברים לא על סרט אלא על המציאות המוזרה בה אנו חיים..
מתוך ההסבר של התנהגות הגופים השונים בטבע והתפתחותם נראה מאד הגיוני שהזמן הוא תכונה שקיימת בטבע ללא קשר אלינו. במצב זה אנחנו לא יכולים פשוט לשנות את הזמן כרצוננו וכדי לשחק עם הזמן אנחנו צריכים לפתח טכנוולוגיות מתאימות.

אבל אולי בכל זאת הזמן קיים רק בראשנו? עדיין אנחנו לא יודעים שזהו אינו המצב, אנחנו רק מניחים זאת כי אחרת לא ברור מה כן יש בעולם ואיך הוא מתפתח אם אין בעצם תכונת זמן. כל מה שאנחנו יודעים על העולם מסביבנו מתווך דרך החווייה שלנו. אנחנו תקועים בתוך החוויות שלנו ועיבוד הנתונים המוחי שלנו. מי יודע עד כמה עיבוד הנתונים הזה מדוייק ומשקף את המציאות האמיתית כמות שהיא? תמיד יש אפשרות שמה שאנחנו חווים לא מייצג את המציאות כמות שהיא ושסיבתיות וזמן שזורם מהעבר לעתיד אלו רק תכונות שהמצאנו. התובנות המוזרות הללו הן תובנות ידועות בעולם הפילוסופיה. אחד הפילוסופים הגדולים בכל הזמנים התעסק בדיוק בשאלות הללו וניסה לתת להן פתרון. שמו עמנואל קאנט והוא חי בסוף המאה ה-18. התורה הפילוסופית שלו היא המקור לרעיונות שמוצגים בסרט ומתוך רעיונותיו התפתחה גם היפותיזת ספיר-וורף.

Immanuel Kant (painted portrait).jpg

עמנואל קאנט

בשביל לפתור שאלות מהותיות אחרות קאנט הציע שכל חוקי הטבע שאנו כביכול מגלים הם כלל לא חוקי טבע אלא נובעים כולם מתוך מבנה התודעה שלנו. הוא הציע שהמציאות האמיתי, כמות שהיא, מאד שונה ממה שאנו רואים סביבנו. היא אינה מסודרת כלל ואנחנו לא יכולים לדעת עליה דבר. מבנה התודעה של בני האדם מסדר את המציאות, נותן לה שלושה מימדי מרחב, זמן שזורם מעבר לעתיד, סיבתיות בה אירוע אחד מוביל לאירוע הבא, חומר שתופס מקום ונמצא רק במקום אחד בכל רגע ועוד. כל התשתית של המציאות שאנו מכירים וחושבים שקיים מחוצה לנו נובע בעצם מתוך הסידור שהתודעה שלנו עושה לשתף הנתונים שמגיע אליה מהמציאות האמיתית. אנחנו חושבים שיש במציאות אורך, רוחב וגובה וזמן וסיבתיות, אבל למעשה אין. אם התפיסה שלו נכונה, כשאנו חוקרים את הטבע, אנחנו בעצם חוקרים את מבנה התודעה שלנו. אנחנו לא מגלים את חוקי הטבע אלא רק את הסדר שמגיע מתוך התודעה שלנו. לפי קאנט לכל בני האדם יש אותו מבנה תודעה ולכן כל בני האדם מסדרים באופן דומה את המציאות. זהו תהליך אוטומטי שמתבצע ללא המודעות שלנו ולכן אנחנו לא יודעים על קיומו. נראה לנו שמה שאנו חווים עם החושים היא המציאות בעוד מדובר רק בסידור פנימי שלנו.

כדי להבין עד כמה הרעיון הזה מוזר תחשבו על הדוגמה הבאה. היום בחקר המוח אנחנו יודעים שבאמת המוח עושה הרבה עיבוד נתונים ובונה לנו את העולם מחדש, פחות או יותר לפי קלט החושים (התמונה שנקלטת בעין לדוגמה, הפוכה והמוח צריך להפוך אותה והיא חדה במרכז אך מעורפלת בצדדים ולכן המוח צריך להשלים מה הוא חושב שיש בצדדים). הרבה פעמים המוח טועה ונוצרות אשליות רבות בדרך. אנחנו גם יודעים שהתהליך הזה אכן נעשה אוטומטית מבלי שאנו מודעים לכך ולכן הרבה פעמים כלל לא נהיה מודעים שמה שאנחנו רואים מעוות ואף אינו אמיתי. אבל קאנט הלך הרבה יותר רחוק מזה, הוא טוען שגם כשאנחנו חוקרים את המוח ומסתכלים עליו ועל עיבוד הנתונים שהוא עושה, אנחנו לא רואים את המציאות. לפי קאנט, אין במציאות שלושה מימדים, אין במציאות מוח שנראה כפי שאנו רואים, אין במציאות זמן שזורם באופן סיבתי ועיבוד נתונים מוחי, כך שחקירת המוח שלנו לא באמת מגלה לנו משהו עלינו.. מאד מוזר!

האם הרעיון הפילוסופי הזה נכון?
קשה לי להאמין, אבל גם קשה לי לחשוב איך אפשר לבדוק זאת. שימו לב שהיפותיזת ספיר-וורף דומה לרעיון של קאנט ולוקחת אותו עוד צעד קדימה. לא רק שהתודעה שלנו היא זו שמסדרת לנו את המציאות ובין השאר יוצרת לנו את תחושת הזמן, אלא שמה שאחראי על כך בתודעה שלנו היא היכולת השפתית שלנו והלוגיקה של השפות שאנו יוצרים. הסרט לוקח את הפילוסופיה של קאנט ואת היפותיזת ספיר- וורף וחוקר את השאלה האם הן נכונות בהקשר של מהות הזמן. האם בעצם אין זמן אמיתי מחוץ לתודעה שלנו, האם אנחנו יצרנו לעצמנו סדר מדומיין בו הזמן זורם מהעבר לעתיד בצורה לינארית ולכן זה מה שאנו תופסים שקורה בעולם, ואילו החייזרים יצרו לעצמם סדר מדומיין אחר בו הזמן זורם כלולאה סגורה ואז גם העתיד משפיע חזרה על העבר ולכן זה מה שהם תופסים שקורה בעולם. מי צודק? כולם צודקים כי ממילא הזמן הזורם הוא אשלייה שתלויה בלוגיקה של השפה ולא דבר אמיתי. אין בעצם זמן ולכן כל יצור בעל שפה, יתפוס אחרת את מהות הזמן ויוכל ללמוד שפות אחרות וכך לשנות את חוויית הזמן שלו. לואיז עוברת את התהליך הזה ומשנה לעצמה את לוגיקת השפה שלה ואת סידור העולם ותשתית העולם שהיא חווה. עד שבסופו של דבר היא מצליחה לשנות את הסדר המדומיין שלה וכעת היא חווה את הזמן נע כלולאה סגורה. בתפיסה פילוסופית כמו זו של קאנט והיפותיזת ספיר-וורף נראה שהכל אפשרי ויכולת התודעה שלנו הופכת לעצומה ממש. כזו שיכולה לשנות את מבנה המציאות שסביבנו. יש משהו מאד קורץ באפשרות הזו. מצד שני זו אפשרות שמאד מקטינה את הטבע ואת היכולת שלנו להבין בכלל מהו הטבע ומהי המציאות כמות שהיא. אני באופן אישי מעדיף לחשוב שלמרות העוצמה הגדולה שיש לנו בתודעה, עדיין יש חוקי טבע מחוצה לנו. יש עוצמה ויופי למציאות כמות שהיא ואנחנו יכולים לחקור ולגלות זאת.

http://brainden.com/images/spinning-dancer-big.gif

האשלייה האופטית הזו היא דוגמה מצויינת לכך שאפשר לשלוט באשליה שנראית לנו אמיתית ומחוצה לנו. לאיזה צד מסתובבת הרקדנית? עם כיוון השעון או נגדו?
האמת שהיא כלל לא מסתובבת. התנועה שלה מבלבלת את המוח והוא מסדר את התנועה כך שנראה לנו כאילו הרקדנית פעם מסתובבת עם כיוון השעון ופעם נגדו. בגלל שאין כאן כלל סיבוב, אנחנו יכולים לאמן את המוח ולשלוט באשליה. נסו זאת!  תזיזו את הראש ימינה ותראו איך הסיבוב זז רק ימינה. תזיזו את הראש שמאלה ותראו שהסיבוב זז שמאלה. לאחר כמה דקות של אימון תגלו שאפשר לשלוט לחלוטין בכיוון הסיבוב.
תראו עד כמה קל לחשוב שאשליה היא דבר אמיתי שמחוצה לנו. האם גם זרימת הזמן וסיבתיות הן אשליות שכאלה? האם בעזרת אימון נוכל לשנות את זרימת הזמן שאנו חווים?

אלו שאלות מרתקות על מהות המציאות והסרט חוקר זאת ונותן לנו הצצה חווייתית לאפשרות מוזרה שאנו לא מכירים. כעת נצטרך לחכות לסרט הבא שיבדוק את השאלות הללו. אולי סרט שילך אפילו יותר רחוק עם הפילוסופיה של קאנט, לא רק לגבי מהות הזמן, אלא לגבי מהות כל חוקי הטבע. האמת שיש סרט שניסה לעשות זאת, בהצלחה מוגבלת בלבד. הסרט "לוסי" שיצא שנה שעברה של הבמאי לוק באסון. שם בעקבות כדור חדשני שאמור להגביר את פעילות המוח, הגיבורה מודעת לכל מה שקורה לה במוח ובסופו של דבר יכולה לשלוט במציאות סביבה. לשלוט בזמן, במרחב ובחומר. זהו סרט נחמד, ניסיון קולנועי נוסף לעסוק בפילוסופיה של קאנט, אבל בצורה יותר פשטנית מאשר הסרט "המפגש".

התחלנו מהסברים לסרט עצמו, צללנו לרבדים העמוקים ביותר שלו וכך יצאנו מהסרט אל שאלות לגבי מהי המציאות האמיתית שלנו. זהו הכוח של השילוב בין ידע לחווייה, בין מדע, פילוסופיה ואומנות!
אנחנו עדיין לא יודעים את התשובות לשאלות המסקרנות הללו על טיב התודעה שלנו ועל טיב המציאות, אבל יש מסע מתמשך לחקור אותן ועד היום כבר הגענו לתובנות מעניינות.
רוצים להצטרף למסע המרתק והנשגב הזה?
הטרק פתוח לכולם\ן!
ובינתיים, נסיים בשיר קצר ושמח של להקת הג'ירפות. זמן? אין בעצם זמן..

שמתם\ן לב לרשימת הסרטים שהמלצתי במהלך הפוסט? הנה הרשימה שוב -
אם נהניתן\ם מהסרט המפגש, כנראה שתהנו גם מ: אודיסאה בחלל, קונטקט, לוסי, בין כוכבים

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת