33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 48] – י"ד חשוון תשע"ז - "מסילת ישרים" / הרמח"ל – פרק י"א – בפרטי מידת הנקיות

 

פרק י"א – בפרטי מידת הנקיות

 

"פרטי מידת הנקיות רבים הם מאוד והינם ככל הפרטים שבכל השלוש מאות ששים וחמש מצוות לא-תעשה. כי אמנם ענין המידה כבר אמרתי שהוא להיות נקי מכל ענפי העברות, ואולם אף על פי שבכל העברות משתדל היצר הרע להחטיא את האדם, כבר יש מהם שהטבע מחמדן יותר ובהן מראה לו [היצר הרע] יותר התרים, אשר על כן יצטרך בהן יותר חיזוק לנצח את יצרו ולהינקות מן החטא, וכן אמרו זכרונם לברכה [חגיגה יח]: "גזל ועריות [תאוות הממון ותאוות הנשים] נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן" [ואם לא היו תאוות אלו כלל, בשל אימת המוות, לא היה עוסק בפריה ורביה ולא היה בונה בנין, ולא היה מתאוה לקנות מקנה וקנין... והקב"ה לא ברא העולם מימי בראשית כי אם להיבנות...  (אורחות צדיקים, שער יראת שמים)].

והנה אנחנו רואים, שאף על פי שלא רוב בני האדם גנבים בגלוי הם [דהיינו שגונבים באופן שגלוי לכולם שהוא באיסור גניבה], דהינו, שישלחו יד ממש [כי יש אופני שליחות יד בפקדון שאין הם גלויים ומפורסמים] בממון חבריהם לקחת ולשים בכליהם, אף על פי כן רובם טועמים [(מסכת ב"ב קס"ה א') אמר רב יהודה אמר רב: רוב בגזל ומיעוט בעריות, ופירש רש"י, רוב בגזל] טעם גנבה [(מסכת ברכות, ה' ב') שאומרים אנשים אחר גנב גנוב וטעם טעים] במשאם ובמתנם [מסחר], במה שיורו התר לעצמם להשתכר איש בהפסדו של חברו [סבורים הם שמותר להרויח ממון אף אם על ידי זה חברו יפסיד], ויאמרו "להרויח שאני" [שאני, פרוש: שונה, כלומר, סבורים שבעניני ממון הדין שונה]. ואולם לאוין הרבה [בא וראה חומרת הגזל, שכל ל"ט מלאכות האסורות בשבת לא פירטה אותן התורה, ואילו באיסור גזלה, כתבה התורה כל אופן של גזלה בלאו מיוחד] נאמרו בגזל: "לא תעשוק" [עושק= כבישת (עיכוב) שכר שכיר, או אי תשלום דמי שכירות], "לא תגזול" [גזילה= חטיפה מידו של חבירו], "לא תגנובו [גניבה= בלילה או בסתר], ולא תכחשו [הכחשה= בפקדון או באבידה] ולא תשקרו [שקר= שבועת שקר על עניני ממון] איש בעמיתו", "לא תונו איש את אחיו" [הונאה= רמאות במסחר, תשלום גבוה מדי או נמוך מדי], "לא תשיג גבול רעך" [הסגת גבול= שינוי גבולות של קרקע שלא כדין, ירידה לאומנות חבירו], הן כל אלה חילוקי דינים שבגזל, כוללים מעשים רבים מן המעשים הנעשים בכלל המשא והמתן המדיני [המדיני= הנהוג בין אנשי המסחר], ובכולם איסורים רבים [בכל לאו ולאו יש אופנים רבים של איסור]. כי לא המעשה הניכר ומפורסם בעושק ובגזל הוא לבדו האסור, אלא כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו, כבר הוא בכלל האיסור. ועל זה אמרו זכרונם לברכה [סנהדרין פא]: "ואת אשת רעהו לא טימא" [יחזקאל יח] – "שלא ירד לאומנות חברו" [כי מזיק לחבירו ולעצמו לא מוסיף כלום, ודומה למטמא אשת איש, שגורם לכך שנאסרת על בעלה וגם לו עצמו היא נאסרת. האומנות נקרא "אישה" לאדם, האומנות עזר לו לפרנסה כמו האשה עזר לבעלה, ומי שיורד לאומנותו של חבירו – מתחבר לאשת חבירו, ואל לו ליכנס אל מה ששייך לחברו]. וכבר היה רבי יהודה אוסר לחנוני שלא יחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילן שיבואו אצלו [כי הוא משתכר ע"י הפסד חבירו], ולא התירו חכמים אלא מפני שגם חברו יכול לעשות כן [בבא מציעא ס'] [ומכאן מקור להנהגת החפץ חיים זצ"ל, שסגר את חנותו, לאחר שראה שכולם באים לקנות רק אצלו, כי לא רצה להשתכר ע"י הפסד חברו (להיות ח"ח)]. ואמרו זכרונם לברכה [בבא בתרא פח]: "קשה גזל הדיוט [ומה נואלו האנשים המתיראים מגזל הקדש ומחמירים בכל האפנים, ובגזל הדיוט מקילים או מזלזלים] מגזל גבוה, שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא" [בהדיוט כתיב "ונפש כי תחטא וכו' וכחש בעמיתו" – מיד בהתחלת הגזל נקרא חטא- בשעת כפירה. בהקדש כתיב "כי תמעול מעל וחטאה בשגגה" – אינו נקרא חוטא עד שיהנה].

וכבר פטרו את הפועלים העושים אצל בעל הבית מברכת המוציא, ומברכות אחרונות דברכת המזון, ואפילו בקריאת שמע לא חייבום ליבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד, קל-וחומר בן בנו של קל-וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר-יום אסור בהן שלא לבטל ממלאכתו של בעל הבית, ואם עבר הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא ליבטל ממלאכת רעהו [מכאן מוכח שחייבים להתייחס לגזל זמן כאל גזל גמור לכל דבר]. ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר [בראשית לא]: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני" [לבן הארמי רימה את יעקב אבינו עשרת מונים ואף-על-פי-כן נהג יעקב עם לבן בשיא הישרות ומסר עצמו על ממונו של לבן], מה יענו אפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה? או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו? [שמרויחים ממון לעצמם באותו זמן שמכור לבעל הבית].

כללו של דבר: השכור אצל חברו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו זכרונם לברכה: "שכירות מכירה ליומיה", וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה אינו אלא גזל גמור, ואם לא מחלו אינו מחול, שכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה [יומא פו]: "עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו" [צריך לפייס חברו שימחל לו, ואח"כ עליו לשוב בתשובה. כל זמן שיש עליו לכלוך של חטא, אין מועלת לו טהרת יום-הכפורים, שנמשלה למקוה (ואין מועילה טבילה, כששרץ בידו)], ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו, לא לצדקה תחשב לו אלא עברה היא בידו, שאין עברה מצוה, וקרא כתיב [ישעיהו סא]: "שונא גזל בעולה" ["כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה", העולה שמביאים לקב"ה, שלא תהיה בגזל, אף שמלכתחילה הכל שלו יתברך]. וכענין זה אמרו זכרונם לברכה [בבא קמא צד]: "הרי שגזל סאה חיטים וטחנה ואפאה ומברך [מברך על הפרשת חלה], אין זה מברך אלא מנאץ, דכתיב [תהלים ל]: "ובוצע ברך ניאץ ה' " ["בוצע בצע" - לשון גזילה – דכתיב (משלי א') "כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח" (רש"י, סנהדרין ו'),  "ניאץ" – וכי סבור שהקב"ה מקבל את הברכה על מה שגזל? גוזל ומברך – נחשב מנאץ], ועל כיוצא בזה נאמר: "אוי לו לזה שנעשה סנגורו קטגורו" [סנגורו הופך קטגורו ואם גם סנגורו תובעו – מה תקוותו?], וכמאמרם זכרונם לברכה [ירושלמי סוכה פרק ג] בענין לולב הגזול, והדין נותן, כי הרי גזל חפץ – גזל, וגזל זמן – גזל, מה גוזל את החפץ ועושה בו מצוה – נעשה סנגורו קטגורו, אף גוזל את הזמן ועושה בו מצוה – נעשה סנגורו קטגורו, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ אלא באמונה, וכן הוא אומר: [תהלים לא] "אמונים נוצר ה' ". ואומר: [ישעיהו כו, ב] "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". ואומר [תהלים קא, ו]: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי". ואומר [ירמיה ה]: "עיניך הלא לאמונה".

ואף איוב העיד על עצמו ואמר [איוב לא]: "אם תטה אשורי מני הדרך [אם נטתה רגלי מן הדרך הראוי והנכון (מצודות)] ואחר עיני הלך לבי [ואם לבי הלך אחר מראות עיני] ובכפי דבק מאום", והבט יפי המשל הזה, כי דימה הגזל הבלתי נגלה [הדק] כדבר המתדבק ביד האדם, שאף על פי שאין האדם הולך לכתחילה ליטול אותו, ונשאר דבק מאליו, סוף סוף בידו הוא – כן הדבר הזה, שאף שלא יהיה האדם הולך וגוזל ממש, קשה הוא שיהיו ידיו ריקניות ממנו [מן הגזל] לגמרי. אמנם באמת כל זה נמשך ממה שתחת היות הלב מושל בעינים, שלא יניח להיות נעים להם את של אחרים, העינים מושכים את הלב [כמאמר חז"ל: עין רואה ולב חומד. אם הלב מושל בעינים, אזי רואה העין אך ורק לפי תכתיבי הלב הישר ולא נגרם נזק רוחני מהראיה] לבקש התרים על מה שנראה להם יפה ונחמד, על כן אמר איוב, שהוא לא כן עשה ולא הלך ליבו אחר עיניו, על כן לא דבק בכפיו מאום". עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

גזל ועריות – נפשו של אדם מחמדתן

"אף על פי שבכל העברות משתדל היצר הרע להחטיא את האדם, כבר יש מהם שהטבע מחמדן יותר ובהן מראה לו יותר התרים, אשר על כן יצטרך בהן יותר חיזוק לנצח את יצרו ולהנקות מן החטא, וכן אמרו זכרונם לברכה [חגיגה יח]: "גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן" –
אמר רבא [גמרא, מסכת שבת, דף לא, עמוד א]: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר

לגבי משא ומתן באמונה, מפרש זאת ב´משנה ברורה:
(סימן קנו ס"ק ד): היינו שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית.

כלומר שתהיה נקיות בעסקיו. וכדברי הרמח"ל בפתיחת פרק יא - "בפרטי מידת הנקיות" –

"פרטי מידת הנקיות רבים הם מאוד והינם ככל הפרטים שבכל השלוש מאות ששים וחמש מצוות לא-תעשה. כי אמנם ענין המידה כבר אמרתי שהוא להיות נקי בכל ענפי העברות".

 

חשיבות משא ומתן באמונה

חשיבות המשא ומתן באמונה מודגשת ביתר שאת, בדברי המכילתא (שמות טו כו):
"והישר בעיניו תעשה", זה משא ומתן, שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה.

החיוב להיות אמין במשא ומתן, יסודו הוא בחובה הבסיסית של כל יהודי להאמין באמונה שלימה בבורא העולם. אדם המאמין בה' ללא פקפוק, יודע שכל מה שיש לו וכל פרנסתו היא מאת הקב"ה. אם אכן זאת אמונתו של האדם, הרי שאין שום צורך להתנהג שלא באמינות, שכן הליכה בדרכי מרמה לא תועיל כלום ולא תוסיף לפרנסתו. אמנם האדם חייב להשתדל ולעשות מאמצים לפרנסתו, אך בסופו של דבר הכל ניתן לו מהשי"ת; וכל מה שירוויח, נגזר משמים. אין כל צורך להתנהג שלא באמינות, שכן התנהגות כזו בוודאי לא תרבה את פרנסתו, כנגד רצונו של הקב"ה. אדם החושב שירבה נכסיו על ידי תחבולות ובחוסר אמינות, מוכיח בכך שהוא לוקה בחוסר אמונה בה'.

הנושא ונותן באמונה מעיד על בטחונו בקב"ה בכל ענייניו (לכן אינו צריך לגזול מאחר, מה ששלו יגיע עד אליו ומה שלא שלו - לא שלו) - "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב י).

 

ראשית חכמה – שבעה כללים

בספר "ראשית חכמה", בפרק העוסק ב"משא ומתן באמונה", מציין שבעה דברים שלהם נזקק כל מי שחפץ שמשאו ומתנו יהיה באמונה, והנה תמצית דבריו
א. להיות שמח בחלקו ולא לרדוף אחר הממון, בניגוד לאלה החושבים כי המטרה (להשיג ממון) מקדשת את האמצעים.
ב. להיזהר מגניבת דעת, כמו המנסה לשכנע חברו שיבוא לבקרו, ובליבו אינו רוצה לראותו בביתו והזמנתו היא רק מן השפה ולחוץ. גונב דעת הבריות ומרמה את מחשבתם עליו, נעשה כמי שגונב גם דעת עליון.
ג. להשתדל לתת לזולת קצת יותר מהמגיע לו. כי בעוון גזל, שמים נעצרים ואין המטר בא ואם רוצה שידו לא תהיה חלילה במעל, לא ידייק במשקלותיו, אלא יחזיר מעט יותר, כדי להבטיח שלא יכשל חלילה באיסור גזל
ד. אונאת דברים, אף היא חלק מהנאמנות של המשא ומתן, ומשמעה, שלא יאמר לרעהו: זכור מעשיך הראשונים.
ה. עשיית הדין על פי הכלל של "לפנים משורת הדין". וכלשונו: "וכל ירא שמים וחרד אל דבר ה', יעשה מעצמו עם חבריו, לפנים משורת הדין".
ו. לעשות מלאכתו עבור בעל הבית בנאמנות. וכפי שכתב בלשונו: "וכשם שמצוה לתת שכר שכיר ביומו, כך מצוה לעשות מלאכת בעל הבית ללא מרמה".
ז. לא לרדת לאומנות חברו. וכאומרו: "לא יעשה לרעהו רעה, שלא ירד לאומנות חברו".

לסיכום דבריו, הדרישה לשאת ולתת באמונה, מקיפה הרבה יותר מאשר המשמעות הפשוטה של המילים. לדעתו, הדרישה כוללת בתוכה דפוסי התנהגות נעלים, הכוללים התרחקות מוחלטת מכל דבר שעלול לגרום עוול נפשי או ממוני לזולת, ואדרבה: התחשבות מוחלטת במצבו וברגשותיו של הזולת, והתנהגות של לפנים משורת הדין.

 

חשיבות האמינות ונקיון הכפים

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, מביא בספר תהילים (כד ג-ד)
"מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו
נקי כפים ובר לבב
אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה".

בספר "כד הקמח" לרבינו בחיי הביא דברים נפלאים במעלת הנושא ונותן באמונה ובמיאוס הגזל לפני הקב"ה
והנה זה משבע המצוות שנצטווה האדם הראשון, וצריך אדם שישא ויתן באמונה ויהיה נקי כפים מן הגזל, כדי שיהיה זוכה לעלות בהר קודש אלוקים. והוא שאמר דוד המלך ע"ה: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב". למדנו מכאן כי מי שיש בידו גזל הוא מרוחק מהר ה' וממקום קדשו. ויש התעוררות גדולה בדבר זה מענין הקרבנות, ממה שהרחיקה תורה מן המזבח, כלי המזון בקורבן העוף וכעניין שכתוב (ויקרא א טז) "והשליך את מוראתו בנוצתה", לפי שהוא כלי הגזל ולא תספיק בהן הרחיצה, כמו שכתוב בקרבן בהמה (שם) "והקרב והכרעיים ירחץ במים", כי הבהמה על אבוס בעליה ניזונת, אבל העוף ניזון מן הגזל.
והנה זה אזהרה רבה ועניין נפלא שתתעוררנה בו המחשבות ושיקיצו בו ישיני הלב, כי כל מי שיש בידו גזל, לא יגש אל מזבח ה' ולא יעלה ולא יראה לפניו, אבל שקץ ישקצנו ותעב יתעבנו.

והנה, לדבריו, הגזל מאוס לפני הקב"ה, לא רק בגלל שהגזלן עבר עבירה והתנהג שלא כראוי, אלא בגלל שמעשה גזל במהותו הוא מעשה מכוער, ואפילו אם נעשה על ידי בעל חיים שאינו יודע להבחין בין טוב לרע. משום כך, הבהמה שאינה פושטת גרונה בגזל, די ברחיצת המעיים במים, כדי להיות חלק בלתי נפרד מהעולה על מזבח ה' בבית המקדש. אבל העוף המצוי תדיר אצל הגזל ורוב מאכלו מגיע אליו שלא ביושר, אינו ראוי להקרבת חלקי הגוף הפנימיים על המזבח ודינם להזרק לאשפה. ואם בבעלי חיים כן הוא הדבר, על אחת כמה וכמה, כאשר אנו עוסקים בבני אדם, שדעת להם להבין מה מותר ומה אסור, וביכולתם להימנע מכל מגע עם ממון שאינו מהודר בכל מאת האחוזים, בוודאי שמי שאינו נזהר חלילה מכך - לא יעלה ולא יגע לא בהר ה' ולא במקום קדשו.

 

במדרש רבה (שמות ד א), ייחס למשה רבינו את הפסוק : "נקי כפים ובר לבב וגו'", וזה לשון המדרש
וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד יח), הדא הוא דכתיב [זה מה שכתוב] מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. מי יכול לעלות להר סיני? מי שיש לו מידות הללו, וכולם אמורים במשה. נקי כפים זה משה, שנאמר: "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז טו) אם נטל חמור שלהם, מה שונה מן הליסטים? אלא כך אמר משה: כל אותן המסעות שהיו נוסעים במדבר, לא אמרתי לאחד מהן שיטול דבר משלי ויטעון על חמורו, ואין נשיאה אלא לשון עמיסה, כמה דתימא: "וישאו את שברם על חמוריהם" (בראשית מב כו).

 

ובספר "כד הקמח" (ערך גזל) כתב רבינו בחיי:

וידוע כי כל המצוות כולן תלויות באמונה , שאם אין האדם מתנהג באמונה עם חביריו בכל דבריו או במשאו או במתנו או בשותפות שיש לו עמו: הנה חסר האמונה בהקב"ה. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה: כי הזוכה לגור באהלו של הקדוש ברוך הוא ולהיות במחיצתו ולשכון בהר קדשו, הוא מקיים מצוות הללו, וזהו שאמר: ה' מי יגור באהלך, זה בית המקדש שלמטה, שנקרא אוהל כשהוא בנוי.

היוצא מזה, שלדעת רבינו בחיי, בעל "כד הקמח", שאלת משא ומתן באמונה, מקיפה בתוכה את עיקרי האמונה בהקב"ה, ולמעשה משמעותה היא: האם אכן האמנת בהקב"ה?

כיוון שהבורא הוא אחד, וכל מהותו היא אמת, הרי שהאדם חייב להתדמות לבוראו ולכן אף הוא חייב לכוון את כל פעולותיו אל האמת ולדבוק במעשי ה'. ואם חלילה אינו עושה כן, הרי שבמעשיו אלו מתרחק ומתנתק מהבורא יתברך.

וכפי שמצטט הרמח"ל מהנ"ך –

"ואין הקדוש ברוך הוא חפץ אלא באמונה, וכן הוא אומר: [תהלים לא, ז] "אמונים נוצר ה' ". ואומר: [ישעיהו כו, ב] "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". ואומר [תהלים קא, ו]: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי". ואומר [ירמיה ה]: "עיניך הלא לאמונה".

 

"אם תיטה אשורי מני הדרך ואחר עיני הלך לבי ובכפי דבק מאום"

ומזהיר אותנו רבינו הרמח"ל, שאף על פי שאין האדם הולך לכתחילה ליטול בגזל, נשאר דבק בידיו הגזל הבלתי נגלה [הדק] ולא יהיו ידיו רקניות ממנו לגמרי –

"ואף איוב העיד על עצמו ואמר (איוב לא): "אם תיטה אשורי מני הדרך ואחר עיני הלך לבי ובכפי דבק מאום"... שאף שלא יהיה האדם הולך וגוזל ממש, קשה הוא שיהיו ידיו ריקניות ממנו [מן הגזל] לגמרי... העינים מושכים את הלב לבקש התרים על מה שנראה להם יפה ונחמד, על כן אמר איוב, שהוא לא כן עשה ולא הלך לבו אחר עיניו, על כן לא דבק בכפיו מאום"-

אמרו חז"ל: עין רואה ולב חומד. דהיינו הלב החומד הוא המשך בלתי נמנע הנגרם מהעין רואה. וכל זאת, אם העין רואה בעיני בשר והיא ברשות עצמה. אבל אם הלב מושל בעינים, אזי רואה העין אך ורק לפי תכתיבי הלב הישר ולא נגרם נזק רוחני מהראיה.

 

ואלו דבריו של החפץ חיים בעניין גזל ואמונה –

רבי ישראל מאיר הכהן זי"ע ה"חפץ חיים", שנשאל פעם על ידי תלמידיו: מפני מה נקבעה בקריאת שמע ההלכה העוסקת באיסור עבודה זרה? כנאמר: "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים". הרי יצר עבודה זרה כבר כמעט ואינו קיים, ומדוע אם כן יש צורך לזכור איסור זה פעמיים בכל יום, שחרית וערבית; הרי ישנם דברים הנראים לנו כחשובים יותר לזכירה יום יומית ותמידית? השיב להם: לצערי, כמעט כל יהודי עלול להיכשל בכל רגע ורגע באיסור החמור של עבודה זרה. ואם תשאלוני, הכיצד? אסביר לכם: אדם שברשותו חנות לממכר מוצרי מזון ומוכר בחנותו, לדוגמה, דג מלוח, ובכל יום מקבל הוא מהסוכן דגים טריים. לפעמים, נשאר לו לחנווני גם דג מאתמול. מה עושה כמעט כל חנווני מצוי? מניח את הדג מאתמול בראש הערימה, כדי שיימכר היום בתחילה.

והנה, הדג שהיה אצלו מאתמול, כבר אינו טרי וצריך למוכרו במחיר זול יותר, אך החנווני מניחו למעלה בראש, ומוכרו כטרי וחדש ובמחיר מלא. כל זה מגיע, כי החנווני בטוח שאם ימכור את הדג בזול, לא תהיה פרנסתו מצויה בידו. וכאן הרעים ה"חפץ חיים" בקולו ושאל: מה חושב לו אותו חנווני? וכי לא הקב"ה הוא זה שהשאיר לו את הדג מאתמול? לא הקב"ה קבע בדיוק, מה תהיה פרנסתו של החנווני באותו היום? הרי הכל מידו, ונחתך מראש השנה לראש השנה?! אלא מאי, החנווני אינו חושב כן ובטוח שהקב"ה חלילה לא יודע על כך... הרי זו מחשבת כפירה! מחשבת עבודה זרה ממש! לעומת זאת, אם החנווני מאמין בה' ויודע שאסור ללכת ולסור אחרי אלוהים אחרים, ואדרבה, להשליך כל אמונתו אל נוכח ה', ישמור על אמינות מסחרו, וימכור את הדג במחירו האמיתי, ובכך תהא פרנסתו המלאה מיד ה' בהרחבה.
(חלק מהלימוד עובד מתוך הספר "מאיש לרעהו" של הרב יצחק שקופ).

 

 

לסיכום –

התורה מפרטת את כל חילוקי הדינים שבגזל, ואמרו זכרונם לברכה (חגיגה יח): "גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן" – אך כפי שראינו בשיעורינו זה, ההתגברות על תאוות אלו, היא העדות של האדם כי אין בטחונו אלא בקב"ה, כדברי דוד המלך "ואני בשלווי בטחתי בך", כלומר, בטחוני כי כל צרכי יגיעו אלי מאיתו יתברך וכל שעלי לעשות זה לדאוג לנקיון כפי, שלא ידבוק בהם מאום.

"כל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה" - ה' מי יגור באהלך, זה בית המקדש שלמטה, שנקרא אוהל כשהוא בנוי, זה שהוא נקי כפים ובר לבב.

המנהיג עצמו ביושר מעיד על אמונתו ובטחונו בקב"ה בכל ענייניו "והבוטח בה', חסד יסובבנו" (תהילים לב י).

 

 

ונסיים לימוד נפלא זה עם דברי דוד המלך ע"ה (תהלים לא, כד-כה) :

"אהבו את-יהוה כל-חסידיו,

אמונים נוצר יהוה,

ומשלם על-יתר עושה גאוה.

חזקו ואמצו לבבכם,

כל-המיחלים ליהוה".

 

 

כוונת ביאור הספר "מסילת ישרים" לעשות נחת לה' ולזיכוי הרבים.

כל הזכויות שמורות לזכות "תורת חסד על לשונה".

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

  {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

  יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת