11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

להיפתח מחדש

ההתלבטות

נובמבר 2015.

"הביאי עוד ילד. כל עוד אני יכולה אעזור לך, אל תחכי..." אני נזכרת בדברים שאמרה לי.

לאחרונה אני רוצה יותר זמן לעצמי, למחשבות, להרגיש ולבטא את הכאב. אני נזכרת בדברים רבים שאמרה, בחששות שלה, ברצונות שלה, בכאבים שלה. כעת כל משפט מקבל משמעות נוספת, כל משפט מרגש ומשאיר חומר למחשבה.

תמיד פחדה להגיע לבית אבות. גרמה לי להבטיח לה, להישבע, שתגיע לשם על גופתי המתה.

חששה לסבול מהמחלה ההיא. חששה להישאר נכה ותלויה באחרים. למרות ההבטחות שלי שאתן הכל בשבילה, שאטפל בה, לא נרגעה. "יש לך את החיים שלך, את הבית שלך, את הילדים שלך", הסבירה.

אבל כל הדברים שחששה מפניהם לא התממשו. איזו ברכה! איזו נחמה. אולי הנחמה היחידה, היא לא סבלה.

המשפטים שנאמרו בחודש האחרון של חייה כואבים במיוחד. פתאום היה לה חשוב לסכם תקופות בחייה, לחזור בפעם המי יודע כמה שלא נהנתה מספיק בחייה. היה חשוב לה להזכיר לי כדי שאני אלמד את הלקח.

היא תמיד רצתה שיהיה לי טוב. בחיי הנישואים, בעבודה: "צאי, טיילי, תהני מהזוגיות שלך, לא רק לעבוד, העבודה לא נגמרת, אל תעשי את הטעויות שאני עשיתי..."

בשבוע האחרון לחייה לקחה את ידי והובילה אותי אל חדרה: "אני רוצה שתדעי היכן נמצא כל דבר. כאן שמרתי על הזהב שלי, כאן השארתי את המתנות לנכדים, לבר המצווה, לבת המצווה..."

"בסדר אמא, אני יודעת" עניתי מתוך שעמום.

"אני רוצה שתראי במו עיניך" הסבירה.

ביום אחר התבוננה בי בעיניים דומעות ואמרה בפרסית: "כשאמות, אני יודעת עד כמה יכאב לך".

"אוי אמא, באמת, הפסיקי" עניתי בעברית. "מה קרה לך?"

אך היא המשיכה, "אני יודעת איך תרגישי. אף אחד לא ירגיש כמוך".

הכיצד זה ייתכן? מדוע בימים האחרונים לחייה דיברה על המוות? האם ידעה??

משהו לא מסתדר לי, לעזאזל!  האם זה ייתכן? יש סיכוי שעשתה משהו במכוון?

 

גם אל אבא דיברה באופן מוזר. רמזה לו באחת השיחות איך הוא ירגיש אחרי לכתה.

אומנם הוא אינו מרחיב את הדיבור על הנושא אך אין לי ספק שהוא חושב על כך רבות. הוא מאשים את עצמו. לעיתים זורק לאוויר משפטים:

"הייתי צריך להזמין אמבולנס ולא להקשיב לה".

"שתיחנק הרופאה שלה שלא טיפלה בה".

"אולי אלוהים מעניש אותי שלקח ממני את אשתי? זה מגיע לי!"

האשמה גורמת לא פעם להתפרצויות זעם. הוא לא מקשיב ואני חסרת סבלנות. אני מרגישה איך היחסים בינינו יוצאים מכלל שליטה. קשה לי איתו. אולי הנוכחות שלי שם לא עושה לו טוב?

 אני יוצאת משם בכל פעם בוכה. לא אוכל לקיים מה שהבטחתי לעצמי? אולי הוא זקוק לספייס שלו? ואני לשלי?

הביקורים אצלו הצטמצמו לפעם בשבוע. אני מגיעה בצהריים עם הילדים ועם סיר אוכל, לעיתים מנסה לדבר איתו ולצחוק, לעתים אוכלת בשקט ולאחר מכן מחפשת מה יש לעשות בביתו.

בסופי שבוע הוא אף פעם לא נשאר לבד. אך כשאני לא איתו האנרגיה צונחת ואני מוצאת עצמי שוכבת שעות ומחכה ליום ראשון.

 

המחשבה על ילד חזרה והטרידה אותי. האם להביא עוד ילד לעולם? האם אני מסוגלת נפשית ופיזית לאתגר הזה? ממש לא! אני לא מסוגלת לעבור בתקופה הזו הריון ולידה, לא בלעדיה.

אבל... גילי עולה, השעון הביולוגי ממשיך לתקתק ולא מחכה לאף אחד . אולי בעתיד ארגיש יותר בשלה נפשית אך פיזית לא אוכל.

אם אכנס להריון מי יטפל באבא? ואיך הריון יתקבל בעבודתי החדשה? ולאחר הלידה, אם אזדקק לעזרה, מי יעזור לי?

אז זהו? אני מסתפקת בשני ילדים?

ומה פתאום אני מתלבטת דווקא עכשוו?  למה לעזאזל???

אוף! לא רציתי עוד ילדים. אבל יש איזשהו דחף לחוש שוב הריון. דחף בלתי מוסבר להחזיק שוב תינוק. להרגיש שיש המשכיות, שלא הכל נגמר.

למרבה הפלא גם אחרים בסביבתי מעלים את הנושא, אך אני מסרבת לפתוח את הנושא בהינף יד. "אני לא רוצה עוד ילדים" אני עונה לכל אחד בחיוך מבויש, "כבר עברתי את הגיל".

גם השיחות עם הגבר שאיתי מבלבלות. "אני לא מי יודע מה מתלהב מהרעיון. את רוצה?"

"שאלתי אותך האם אתה רוצה", עניתי.

"אבל אני לא אסחוב את הילד תשעה חודשים בבטן, אני לא צריך ללדת אותו. מה את רוצה? אני חושב שאת קודם צריכה להיות שלמה עם הרעיון"

באחד הערבים, כשהייתי עסוקה בניקיון הבית, שוב חשבתי עליה ועל הלבטים. אני חייבת להחליט. התבוננתי במראה ובדקתי האם היא נקייה מספיק. האם השתקפות דמותי במראה מספיק ברורה.

לא! זה לא הזמן המתאים להריון ולילד נוסף. אני לא מוכנה לזה נפשית.

שפכתי את שאריות המים מהדלי והרגשתי את הדמעות מדגדגות את לחיי.

אמא,  אני יודעת שאת שם למעלה מתבוננת בי, אני זוכרת שרצית שאביא עוד ילד לעולם, אבל..... אני לא מסוגלת!

אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סיגלית 2014 אלא אם צויין אחרת