33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

הילולת הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, זיע"א - ג' חשוון

 

הילולת הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, זיע"א - ג' חשוון

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונה של הרב עובדיה יוסף

 

 

היקום כולו נם את שנתו, ובחוץ שקט חרישי. בכל הבתים שמסביב כבר כובו האורות, והכל שקועים בשינת ישרים. רק כאן בחדר המואר מתחולל לו קרב פרטי. הדי מלחמת יום הכפורים שפרצה במלוא עוזה בהפתעה נמוגו, אך כאן המלחמה רק החלה.

רק שנה לפני כן עלה לכהן בתפקידו הרם כרב ראשי וראשון לציון, וכבר הוטלו לפתחו ההכרעות ההלכתיות הקשות בחייו. השעות השקטות בהן שולט שר הלילה, הן הזמן היחיד שניתן לצאת בו לפעולות קשות מעין אלו בריכוז ובאין מפריע.

בחדרו המבוצר בחומות של ספרים, ניצב לו גנרל ממלכת התורה ומנהל את קרב חייו. דומה הוא קיטונו לחדר פיקוד מלחמתי ממנו מתנהלת מלחמתה של תורה על גורלן של אלמנות המלחמה, מרוץ אימתני על כל תיק ותיק, על כל דסקית ודסקית שמאחוריה עומדים חיים שלמים. המקום מוגדר כ'שטח צבאי סגור', ומאובטח היטב על ידי משמשי הרב שאינם מניחים לאיש להפריע בשעות אלו.

על שולחנו מונחת רשימה של כאלף חיילים נשואים שלחמו במלחמת יום הכיפורים ולא נודע מה עלה בגורלם. ההגיון אמר שהנעדרים הללו נהרגו על ידי האויבים. אך בסברא והשערה לא ניתן להתיר אשה מכבלי עגינותה, וכל זמן שלא הובאו הוכחות המתאימות לכללי הברזל שקבעו חז"ל, אותן נשים נותרות בעגינותן.

עיניו הבולשות, כמעט ואינן משות מתוך הספרים הרבים הפרוסים על שולחנו. גדודים גדודים ניצבים הם סביבו דרוכים לכל פקודה של מפקדם הנעלה. היחידה הנבחרת שבספרים שוכבת סביבו מוכנה לכל תרחיש, הייתר נצבים הכן מארבע רוחותיו, ועוד עשרות אחרים מתרוצצים רצוֹא ושוב בארסנל מוחו הכביר המסנן תוך כדי את תוכנם, בנסיון להצליב מידע ולדמות מילתא למילתא לנדונים שהובאו לפתחו.

* * *

בכובד ראש ובתחושת שליחות קודש, מתמסר מצביא היהדות למשימת חייו הקשה אליה הוא יצא חמוש בעשרות שנות עמל תורה. את אחריות כל העם חש הוא על כתפיו.

הריח הכבד של שדה הקרב והעדויות המפויחות והאילמות, הביאו את המלחמה הגדולה כאן לחדר פנימה. כשקיבל את החומר האמיתי של המלחמה, הבין את מימדי האסון הנורא.

בעינים לחות, רוכן הוא על כל דסקית שנמצאה בשטח, שוקד על צילומי שינים ומפענח טביעות אצבע. עובר שוב על כל תיק ותיק, בוחן מחדש פיסות לבוש ששרדו משטח האויב, אולי ימצא בהן הוכחות לנורא מכל שאכן קרה. מאחורי כל ממצא מסתתרת מסכת חיים.

בעוברו על תמונות החללים, הוא אינו מצליח לעצור בעד דמעותיו. את חלק מהחללים הכיר בעצמו זמן קצר קודם לכן, שם, בשדות הקרב, כאשר כיתת רגליו למוצבי הצבא ברצותו להגיע אל החיילים ולאמץ את רוחם ברגעיהם הקשים. הוא נזכר איך חילק לכל חייל ספר תהלים קטן עם הקדשה אישית. לאחר מכן, נפגש עם המשפחות הכואבות, צירף את דמעתו לכוס יגונם, ולבו נקרע עמם. ועתה, נדרש לפתרונן ההלכתי של העגונות...

* * *

מצוקתן הקשה של העגונות נוגעת עמוק בלבו, ואינה נותנת לו מנוח. קשה עליו לשאת את סבלן של כל כך הרבה בנות ישראל. בכוחא דהיתרא, בו הוא נאזר בגבורה, נחלץ לסייע להן ככל יכולתו במסגרת התורה. כאב המבקש להציל את בתו משביה, הוא ישאר כאן להיאבק בנחישות ובחירוף נפש עד שארית כוחותיו על כל עגונה ועגונה לחלצה ולהצילה מידי לכידותה בכבלי עיגונה.

ומלאכת החילוץ - אינה פשוטה כלל ועיקר. יש לנקוט בזהירות מירבית לבל ייפגעו אחרים בסביבה כתוצאה מהחילוץ המורכב והרגיש. חשש כבד קיים שמא יתגלה הבעל בשבי האויב, ואז יהיו הילדים מהבעל החדש ממזרים, ומעוות לא יוכל לתקון...

 

 

שדה הקרב ההלכתי מתגלה כזרוע מוקשים ומכשולים. סורק הוא איפוא היטב את השטח, עובר על פני המוני תשובות קדמוניות העוסקות בסיפורים דומים, תר בכל פנה אחר מוקשים אפשריים העלולים לשנות את הכרעתו, וכשמתגלים כאלו, הוא מנטרלם במיומנות רבה. שוקל הוא בזהירות ובכובד ראש כל צעד, שכן מוקש אחד כזה, עלול להוריד לטמיון את כל המבצע.

מדובר כאן בסיכון הלכתי לא מבוטל, אך הוא שם נפשו בכפו ונוטל על כתפיו את ההסתכנות. הן מדובר כאן במלחמת מצוה. במוחו מהדהדת קריאת הכהן משוח המלחמה "מי הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ, ח), והוא מקבל כוחות מחודשים ושב ומסתער על הספרים. הוא לא יטוש את שדה המלחמה עד להכרעתה הסופית. עושה הוא כל מאמץ שההכרעה תהיה לטובת העגונה, אך לוקח הוא בחשבון גם תוצאה שלילית. זו דרכה של לחימה "כזאת וכזאת תאכל החרב"...

* * *

השעות הולכות ונוקפות. היחיד שמשמיע קול בחדר השקט, הוא רק השעון העקשן והבלתי-מתחשב המתקתק ומתקתק, נע סיבוב אחרי סיבוב, כשאיש אינו עוצר בעדו, ומציע לו להואיל בטובו להסכים ל'הפסקת אש' קלה...

בחוץ שקט חרישי, וגאון הדור עודנו רכון על ספריו. שעות תלמודו אינן כפופות לשעון ביולוגי, הן חורגות מעבר למסגרות המקובלות. את מאמר חז"ל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", הוא גורס במובנו הדרושי. להשאיר את העיון למחר ולתת תנומה קלה לעפעפיו, הוא היה מעדיף, אך אינו מסוגל. כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר הלילה!

שקוע הוא בעולמו שלו, מוחו הזך מרוכז בדבר אחד ויחיד - הנושא עליו הוא דן ברגעים אלה. הלא בשעת לחימה עסקינן, ואין לך דבר מסוכן יותר בזמן לחימה מהיסח הדעת.

כוס התה המבוישת שעומדת לפניו בינות לספרים הרבים ככהן בבית הקברות, ממתינה זה כמה שעות ליחס מינימאלי. מוכנה היא בכל עת לשרת בחום את הגאון השוקד על ספריו ביגיעה, אלא שכבר צוננת היא לחלוטין, אם לא מהתקררות אז מחוסר תשומת לב... ומה יעשה לה, וראשו כבוש בין דפי הספרים, כשכל מעייניו נתונים במחוזות אחרים לגמרי.

במהלך המשא-ומתן ההלכתי, דמעות רותחות נקוות בזויות עיניו, הרהור נוגה חולף במוחו אודות החייל היהודי שבגורלו הוא עוסק. בעיני רוחו רואה הוא אותו מסתער על האויב המצרי במסירות נפש, ואין הוא יכול שלא לשאוב מכך תעצומות נפש להסתער בשדה הקרב ההלכתי שלו... "כדאי הוא הרוג מלכות זה שאמסור נפשי עליו... אתאמץ ואמשיך לעיין עוד...".

* * *

את בעלי השמועה רואה הוא עומדים כנגדו, חיים ונושמים מול עיניו ממש, וכמו עומד הוא לפניהם, וגומע בצמא את דבריהם. הם עולמו, הם בני שיחו, ואת דבריהם הוא חי, נושם, ובגינם אינו ישן.

כשרק האילנות הנעים לקולם החרישי של רוחות הלילה משמיעים את קולם השקט, מנהל מרן דו-שיח עֵר ורועש עם גדולי הדורות ראשונים ואחרונים.

לעתים, המשא ומתן נוקשה, וכאויבים נדמים הם לו. פה בשדה הקרב, הכל סוער וגועש, תוסס ורוגש. ככח עזר, מציב הוא סוללת פוסקים כבדה, מערכה כנגד מערכה. בעזרת ארטילריה משולבת התוקפת באש חיה, אש התורה, מנסה הוא להתקדם. והמאבק, מעלה שובל של אבק קודש, המתנשא ועולה כריח ניחוח עד כסא הכבוד ומכפר עוונותיהם של ישראל.

תוך כדי קריאת דברי אחד הפוסקים, גבותיו נזקפות בתמיהה. "לאחר המחילה", הוא טוען כלפיו "דברי מר מרפסין איגרא, יש לי ראיה ההיפך מדבריו...". הוא מסובב כסאו לספריה שמאחוריו, שולף ספר ישן ומצהיב ומלטפו בחום. "כבר עשרים שנה שלא פתחתי ספר זה..." חולף בו הרהור נוסטלגי. הוא מעיין בדבריו, ומפטיר בקורת רוח "יפה אמר, הנה מכאן ראיה היפך דברי הרב פלוני".

ראיה אחת אינה מספקת אותו. עושה הוא כל מאמץ שההכרעה תהיה מוצקה כברזל, מגוּבה בכמה שיותר סניפים וראיות. לשם כך, ניגש הוא לדון אם ניתן לזהות חלל בהסתמך על דסקית שהיתה תלויה בצוארו ובה חקוק שמו, שם משפחתו ומספרו האישי. אם אכן ניתן להסתמך, הרי לנו עוד סניף להקל לרבים מן החללים שלמרבה הצער רק דיסקית נותרה מהם.

לאחר העיון, מתברר לכאורה שלדעת מרן שקבלנו הוראותיו יש לחוש גם בזה לשאלה [שהדיסקית אינה של החייל ההרוג אלא הוא השאילה מחייל אחר]. ואם כן, לא שייך להקל בזה.

עודו מהפך במחשבתו בנסיון עיקש לפלס דרך מוצא, העייפות מכריעתו, שמורות עיניו נאחזות זו בזו כצבת, והוא נרדם על הספרים.

"אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו" (ברכות נ"ה ע"ב), ובחלומו רואה הוא את עצמו יושב ומבכה את צערם של העגונות. והנה מופיע מולו אחד מגדולי הדורות (כנראה בעל שו"ת "אמרי יושר"), מתקרב אליו ולוחש על אוזנו "פלא שנעלם מכבודו שבספרי כתבתי להקל בכיוצא בזה גם לדעת מרן השלחן ערוך. ואפרש לך טעמי, והוא שדבר שתכלית עשייתו רק לזיהוי ולא לשם שימוש אחר, אין דרך להשאילו".

מעוצמת הגילוי המרעיש, הוא ניעור באחת, ותיכף פונה לבדוק באותו ספר. ואכן הדברים כתובים שם כהוויתם. שביב של שמחה מציף את פניו. "הודו לה' כי טוב", פורצת מפיו ההודיה. חש הוא כי ה' הוא הנלחם לו במלחמתו (1).

* * *

כעת, כשהכל נראה מיושב, הוא נעצר להערכת מצב, לראות כי לא נפקד ממנו איש מהפוסקים. והנה תוך כדי סיכום הנתונים, דוק של ערפל מתקשר בעיניו, ורקיע פניו מתכסה עננים.

קושיא עזה שנסתרה מעיניו עד עתה, הגיחה בהפתעה ממחבואה, ועתה נצבת היא מולו ללא רתיעה, עומדת כחומה בצורה, ולהתקדם אינה מניחה.

במה דברים אמורים? בזכרונו הבליח ציטוט מספר שעיין בו לפני עשרות בשנים, ולפי דבריו יוצא שנסתר המהלך שבנה ביגיע כפיו.

כלוחם מנוסה, מנסה הוא בכל דרך לנטרל את הקושיא ולהסתער קדימה. כשבדרך הרגילה לא עולה בידו, ניתלה הוא באילן גבוה - פוסק בעל שיעור קומה משנים קדמוניות - ומשם מכוון את נשקו.

כדי שההיתר יירה בקלות ויקלע למטרה, עליו לגייס את כל כוחות נפשו ולסחוט מהמחסניות הצרוּרות בתאי מוחו צרוֹרות של מקורות.

ערימת הספרים הולכת ומתגבהת, תגבורת החירום שגייס אינן מספקות תוצאות לעת עתה. מצחו חרוש קמטים, עיניו טרוטות מחוסר שינה, אך הוא נותר ללא מענה. חש כמגשש באפלה ונלאה למצוא הפתח. עומד הוא בפני קיר אטום, ויודע כי מאחוריו טמון אוצר גנוז. הוא מבין כי נדרש כאן 'נשק שובר שיוויון'.

ואז, הכל מתרחש במהירות. בהבזק של רגע מבריק מאיזשהו מקום עלום במוחו זכרון מרנין, שלכאורה מיישב את הענין כמין חומר. מדובר בקטע בגליון הש"ס במסכת יבמות המאופסן אי-שם בירכתי מוחו עוד מלומדו בצעירותו בבית כנסת 'צופיוף'. על פי היסוד העולה מדבריו הכל מיושב, ונראה כי ניתן להכתיר את המבצע כהצלחה...

באותו רגע, אנחת רווחה משתחררת מפיו. זיק של אושר ניצת בעיניו הַמְחַשְּׁבוֹת להיעצם מחמת העייפות. תוך כדי עיון בספרים, הוא מוחא כף אל כף, פוצח במאוול מסתלסל, ומניף אל על את דגל הנצחון.

* * *

כעת, הגיע תורה של הכורסה המונחת בפנת טרקלינו. הוא מתיישב עליה, ומריץ בראשו את כל הסוגיות בש"ס העלולות לסתור את הכרעתו.

למרות העייפות הרבה, על כתיבת דו"ח הלחימה הוא לא יוותר. בלעדי שלב זה, לא יוכל למצות את הכרעתו, וכבר היו אצלו תקדימים שעל ידי הכתיבה התהפך הדין מן הקצה אל הקצה. הוא דורך קסתו, נשקו הצמוד אותו הוא לעולם אינו נוצר, והעט מתרוצץ על הנייר החלק. שורות שורות נכתבות במהירות בכתב הפנינים, דף אחר דף מתמלא בלשונו העשירה. עוד תשובה עמוקה אך בהירה, נוספת אל ארון הספרים היהודי לדורות עולם.

כגנרל עטור ניצחון חוזר הוא מעורכי המלחמה הקשה. על אף השעה המאוחרת, מבקש הוא ללא שהות לטלפן בעצמו לאלמנה כדי לבשר לה שיצאה מכבלי עגינותה.

לאחר מכן, ממהר הוא לערוך תיקון חצות בטרם יעלה השחר. בכל ערב רגיל הוא לשבת על הארץ אחר חצות, ולערוך תיקון חצות בקול בוכים. אולם הלילה שראשו ורובו נתון היה בענין היתר האשה, דחה את התיקון לירכתי הלילה, באומרו "השכינה בצער שאשה זו נשארת בצער" (2).

רק לאחר מכן נפנה הוא לעלות על יצועו, לשאוב מעט כוחות לעוד יום של מסירות נפש למען הכלל והפרט.

ומתוקה שינת העובד...

 

 

ביאורים:

(1) עובדה זו ביססתי על פי מה שסיפר מרן בכינוס אגודת הרבנים שנערך מספר חודשים לאחר מלחמת יום הכפורים, כאשר סקר בפניהם את הנימוקים להיתרים שהתיר את עגונות המלחמה. אודות היתר זה, ראה באורך בשו"ת יביע אומר חלק ו' (חלק אבן העזר סי' ג'). ע"ש.

(2) ובספר "מלך ביופיו" הביא שהוא ממש דברי מרן החיד"א בספרו "נחל אשכול" על הפסוק "בתולותיה נוגות והיא מר לה" (איכה א, ד), שכאשר נוצרת בעיה של אשה עגונה, היא – השכינה מר לה, על אותה אשה השרויה ביגון.

[מאת: הרב עובדיה חן].

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונה של הרב עובדיה יוסף

זכות הצדיק תהא צינה ומגן עלינו, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת