11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

להיפתח מחדש

הגעגוע

אוקטובר 2015.

אחרי החגים.

הילדים חזרו לבית הספר ואנחנו חוזרים לשגרה: עבודה, קניות, ניהול בית, נסיעות לחוגים...

חיכיתי לתקופה הזו. חיכיתי שהחגים יעברו, הרגשתי בהם נורא!

רציתי לחזור לעבודה, לברוח מהמציאות ולא לחשוב כמה שהיא חסרה לי. אך ברגע שכף רגלי דורכת על המרצפות ברחוב המציאות שוב תופחת על פני. אני מתהלכת כסהרורית.

לפעמים עולה הגעגוע לשיחת נפש איתה, לטלפון ממנה, לקול שלה.

אני מתגעגעת לחברה הכי טובה שלי, ואין לה תחליף. יכולתי לדבר איתה על הכל. לעיתים לא הייתי צריכה לומר מילה והיא הייתה קוראת אותי כמו ספר פתוח. את מי אשתף בכאבים שלי, בחששות שלי? מי תביט בפני ומיד תבחין שמשהו אינו כשורה? מי תקרא אותי כמוה?

 

"איך עברו החגים?" היא שואלת אותי בשיחת טלפון.

"בסדר" אני עונה לדודתי בקול שקט.

"היית שם? אל תסעי לבד"

"כן, הייתי", אני עונה , "אני נוסעת אליה כל חודש".

"אין כמו בת" היא מסננת בפרסית.

"קשה לי בלעדיה" אני מוסיפה.

לא תכננתי את הביקורים בבית העלמין. לאחר ה-30 , על פי ההלכה, לא מקובל לעלות לקבר. אך אני המשכתי לבקר אותה בכל חודש.

ביום החודשיים לפטירה הזמנו כמה בני משפחה כדי להתפלל ולהזכיר את שמה . באותו לילה, בין יום חמישי לשישי, נשארתי לישון אצל אבא. ממילא למחרת לא עבדתי. חשבתי שאוכל לנוח, אך שנתי נדדה. עיני נפקחו ונעצמו לסירוגין. פתאום שמעתי קול מהחדר השני, מים נשפכו וסחבה נזרקה על רצפת הסלון. מי שוטף את הרצפה בחושך הזה? אבא ישן וכולם כבר הלכו הביתה! קמתי בבהלה מן המיטה בחדר שהיה פעם חדרי, הלכתי לכיוון הסלון החשוך על קצות האצבעות. הוכיתי בתדהמה ... אמא.

אמא שוטפת את הרצפה! כיצד זה ייתכן?

נתקפתי חרדה. הרגשתי איך הפחד הופך לזרמים בכל הגוף ולזיעה קרה השוטפת את מצחי. ברחתי לכיוון החדר, אך קולות המים השוטפים את הרצפה לא פסקו והסחבה נראתה קרובה לרגלי. אמא נעמדה מולי. הייתי המומה. היא הייתה כל כך יפה ומטופחת: שערה היה צבוע ופניה היו מאופרות. היא התבוננה בי במבט המשדר רוגע ואחזה בידי.

אמאל'ה, כל כך התגעגעתי אליה. רציתי לשוחח איתה אך לא יכולתי להוציא הגה מפי. רציתי לחבק אותה אך כל גופי קפא.

היה לה משהו לומר לי, היא שאלה האם אני מכירה חבר קרוב שלהם מאירן. "למה?" שאלתי. ואז אמרה משפט שלא הבנתי, הקושר את גורלו של אותו אדם לגורלו של אבא. "מה"? שאלתי. רציתי להיאחז בפיסת המידע שרצתה לתת לי, אימצתי את ראשי להבין. היא חזרה על אותו משפט: "כשהוא ילך אבא ילך..."

"מה ילך, לאן אבא ילך? סליחה אמא, לא הבנתי. את יכולה להסביר לי שוב? " ביקשתי.

אך היא חייכה אלי ונעלמה.

 

פקחתי את עיני. נרדמתי? התבוננתי בשעון, השעה הייתה חמש וחצי בבוקר. רגע, חלמתי על אמא! מה רצתה לומר לי? מי אותו אדם ששאלה עליו? ולמה אני צריכה לדעת מתי אבי היקר ילך לעולמו? הרגשתי תסכול נוראי והיכיתי את ראשי. רפת שכל שכמותך!!

הסתובבתי במיטה. לא אוכל להירדם שוב. לפחות אנסה לנוח.

בשש וחצי התייאשתי. חזרתי לביתי.

"אני נוסעת לבית בעלמין, חלמתי על אמא" בישרתי בשקט לאישי היקר כשהוא שכב על המיטה ושלח לי נשיקה באוויר.

שם, יכולתי להשתטח על קברה מבלי שאף אחד ירים אותי. יכולתי להתייפח מבלי שאף אחד ינסה להרגיע אותי. יכולתי לדבר אליה בקול רם ולומר לה את אשר על ליבי. הרגשתי אותה קרובה אלי.

 

ריבונו של עולם, זה בלתי אפשרי!  איך עוברים מקשר יומיומי עם בן אדם לקשר מדי חודש עם אבן?

אני מרגישה בודדה. משתוקקת לחיבוק ממנה. אוי, כמה הייתי נותנת לחבקה, רק למספר דקות. אלוהים יקר שלי, מוכנה אני לשלם תמורת חיבוק! קח ממני עשר שנים.

עשר שנים מחיי תמורת חיבוק עם אמא שלי. אסתפק בחמש דקות איתה.

אתה בעניין???

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סיגלית 2014 אלא אם צויין אחרת