00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מיומנה של סטודנטית לתקשורת

Now I live for me

היי קוראים יקרים,

את הפוסט של היום אקדיש, כמתבקש, לכיפור הפרטי שלי.

בדרך כלל אני מקדישה את כיפור להנאה מהשקט שיש ברחוב הסואן מאוד שלי, להתנתקות מאמצעי התקשורת מסביבי ו... פשוט לנסיונות התנקות. אני לא מהאנשים שמייחסים לכיפור משמעות דתית מיוחדת, אני גם לא מאמינה בכך שאדם יכול באמת לכפר על מעשיו בצום או בבקשת סליחה כללית ביום הספציפי הזה (שבדרך כלל מגיעה באיזה פוסט מאוד כללי בפייסבוק ולא באופן אישי וממוקד). אם יש אדם שמרגיש ש25 השעות האלו מנקות אותו ומכפרות על מעכשיו - שיבושם לו, כל אחד והתחושה שלו. לי מרגיש טיפה צבוע שאנשים בונים על היום הזה כדי שאלוהים ימחל להם, כי בדרך כלל הם חוזרים לחטאים ולרוע הרגילים שלהם ברגע שיוצאים שלושה כוכבים. אני מאמינה שאת חשבון הנפש צריך לעשות כל השנה, למרות הלחץ ולמרות כל העומס. ידיד שלי מהפייסבוק כתב דווקא משהו מאוד יפה שגרם לי לחשוב טיפה אחרת ואני מודה לו על כך: יש פעמים בהן אנו שוכחים להתנצל ואז עובר הזמן ופשוט לא נעים לנו לעשות זאת, כי חל מעין חוק התיישנות ומאיפה נזכרנו פתאום. כיפור יכול להיות זמן טוב להתנצל על אותם דברים שכל כך רוצים לכפר עליהם וכבר לא נעים. את ההסבר הזה אהבתי וקבלתי. 

יום כיפור הוא יום נפלא, אני אוהבת אותו מאוד, יש בו אווירה של קודש אדיר לדעתי, אנרגיה שונה לגמרי. הבעיה שהוא גם מלא בהמון צביעות שמלכלכת אותו. ובכל זאת, את כיפור הזה כן הקדשתי לסוג של חשבון נפש - לאו דווקא מעצם היותו יום בו מצווה לעשות אותו, אלא בכלל שהוא פשוט בא לי בול בזמן. קודם כל, הוא בא בשנה מאוד קשה, בה נאלצתי להתמודד עם מותה של אמי היקרה. האירוע הזה אילץ ועדיין מאלץ אותי להתמודד מחדש עם החיים שלי ובעיקר עם עצמי, לחשב מסלול מחדש ולהבין מי נגד מי, מה בעצם קורה כאן ואיך צומחים מחדש אחרי הנפילה האדירה הזו. לא משנה כמה אעמיד פנים שאני חזקה וכמה אשדר לעולם שאני בסדר, לעצמי אני לא יכולה לשקר ואני מבינה שיש דברים שצריכים להשתנות. את השינויים הנחוצים לחיי התחלתי לעשות כבר, אבל החיים הם תהליך וכל שינוי לוקח זמן, בעיקר אצל עקשנית כמוני, ששונאת שמזיזים לה את הגבינה. הכיפור הזה היה קשה מנטלית במיוחד, כי הוא בדרך כלל יום מאוד משפחתי - יום בו אתה מבלה עם המשפחה שלך כי אין ברירה, לאן כבר תלך? כל רגע נזכרתי בימי כיפור הקודמים, אפילו בזה של לפני שנה: איך הייתי מבלה אותו עם אמא, איך היא הייתה מביאה ערימת עיתונים לסלון ומתחילה לחלק אותם עם אבא, איזה עיתון הוא יקרא בזמן שהיא פותרת תשחץ מעיתון אחר. היא נורא אהבה תשחצים, אפילו היה לה ספר תשחצים שקנינו לה, אנחנו עדיין שומרים אותו. פתאום הבית היה ריק יותר, שקט יותר, היה מאוד מוזר.

אבל הסיבה שבגללה כיפור בא ממש בדיוק בזמן היא אחרת לגמרי. בשבוע האחרון גיליתי על עצמי כל מיני דברים שלא כל כך אהבתי לשמוע. גיליתי אותם לא מעצמי, אלא דווקא דרך החברים שלי. מה למשל? שלל "מחמאות" כמו: אני מחרימה, נקמנית, פוגעת, חברה מאכזבת מאוד, לא מעריכה, לא עונה בהגיון. נשמע מוזר בהתחשב בעובדה שאני בחורה מאוד רציונלית שמאוד מעריכה את חבריה ולעולם לא תחרים אף אחד מהם או תפגע בהם. להפך, אני משתדלת לעשות כמיטב יכולתי כדי לעזור להם. קבלתי ערכים טובים, מאז שהייתי קטנה עשיתי הכל כדי לעזור וכדי להיות האדם הטוב ביותר שאני יכולה להיות. אני מודה שהתקופה האחרונה אלצה אותי להיות אולי חברה פחות טובה, כזאת שיש לה פחות כח ומקום להכיל את החברים שלה, כזו שלא הייתה שם בשבילם כשהיו צריכים. לכולם הסברתי שזה לא נבע מרוע, פשוט בקושי הצלחתי להכיל את עצמי, אז להכיל אדם נוסף הרגיש לי פשוט יותר מדי. יש אנשים שקשה לי להכיל בחיי היום יום, אז בתקופה קשה - בכלל! ומבחינתי טבעי להתרחק מהם.

כל ה"מחמאות" האלו גרמו לי לחשוב שאולי אני באמת טועה, אולי באמת לגמרי סטיתי מהדרך שהטוויתי לעצמי. כלומר, אם כמה וכמה אנשים "מחמיאים" לי ככה, אולי משהו פה לא בסדר. כלומר, לא יכול להיות שכמה אנשים טועים ואני צודקת. תהיתי לעצמי שאם אני באמת כזו מפלצת, כמו שמתארים אותי, איך לעזאזל הם עוד חברים שלי? עזבו הם, איך בכלל יש לי חברים? משהו כאן לא מסתדר. מצאתי את עצמי מתנצלת המון בזמן האחרון. התנצלתי גם כשידעתי שלא הייתי אשמה ושגם לצד השני יש אחריות, ואני אדם שקשה לו מאוד להתנצל. עשיתי זאת כי ידעתי שזה מה שצריך להיעשות - צריך להתנצל, גם אם עכשיו אני עצבנית וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. אם הצד השני יתנצל או לא - בעיה שלו, אני את שלי עשיתי בלב שלם. הבעיה שלי הייתה שהפילו עליי אחריות גבוהה מדי, את כל האשמה, למעשה. ואז התחלתי לחשוב לעצמי בכיפור: איך זה יכול להיות שרק אני אשמה? איך זה יכול להיות שאני פוגעת בכולם בלא מודע, למרות שאני אדם כל כך מחושב שתמיד מחפש את ההשלכות במעשיו מחשש לפגוע? אני הרי נפגעת כשאני מרגישה שאני פוגעת באחרים, יש לי מצפון כל כך גבוה. 

ישבתי וחשבתי כל כיפור ולא הגעתי לתובנות או למסקנות חדשות לשינוי דרכיי. עם זאת, כן קבלתי אומץ לבצע החלטות שהתחבטתי אודותיהן יותר מדי זמן, כאלו שלא היה לי אומץ לעשות קודם. ההחלטות האלו הגיעו בזכות שיחות עם כמה וכמה חברים וקרובים שנתנו לי את אותו פתרון, שעוד היה מבחינתם הפתרון הכי פשוט, קל ונכון. כלומר, הם אפילו לא הבינו מה הבעיה ולמה אני מסתבכת. אותם אנשים הזכירו לי שאני לא אדם כזה נוראי, למעשה, הם אמרו שאני... די סבבה. אפשר לומר שאני אותה אני, רק טיפה יותר דרמטית (או בקיצור - טיפה יותר אישה), אבל ממש לא אדם רע. בסדר, אחזור לסורי.

הכיפור הזה נתן לי עוד אוויר לנשימה. הוא גרם לי להתנתק מהכל כדי להתחבר לעצמי, להבין שאני אדם טוב שסך הכל מנסה להתמודד עם חיים החדשים והמאתגרים שנפלו עליו. אני לא המפלצת הנוראית שעשו ממני, ולפעמים צריך להפסיק להתרגש מדברים שאחרים אומרים. אני מכירה את עצמי הכי טוב, ואסור לי לתת לאף אחד להזיז אותי מהמרכז ומהאיזון שלי. אני מסוגלת לחזור להיות אדם טוב יותר. זו גם הפעם הראשונה בחיי, אחרי 26 שנים בהן חייתי בעיקר בשביל לרצות אחרים, בה אני חושבת שמגיע לי לחיות בשביל עצמי, לעשות מה שטוב לי, כי כנראה שאת האחרים לעולם לא אצליח לרצות - לא משנה כמה אנסה.

 

חברים יקרים, כיפור הזה היה מבחינתי זמן לחשבון נפש ענקי. החשבון הזה היה מגיע גם ככה, לאו דווקא בגלל "כיפור" או בגלל שחבר כזה או אחר אמר לי במהלך מריבה שכדאי לי מאוד לעשות. בכיפור הזה החלטתי להיות אמיצה. החלטתי לחיות בשביל עצמי. החלטתי, כמו כל שנה, שהשנה יהיה לי טוב. כמו שבריטני אמרה באחד משיריה שלא פורסמו, Now I live for me. עכשיו תורכם.

חתימה טובה.

נית.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל nit li אלא אם צויין אחרת