33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 43] – א' אלול תשע"ו - "מסילת ישרים" / הרמח"ל – המשך פרק ז' – בבאור חלקי הזריזות

 

בעה"י נסיים פרק ז' – בבאור חלקי הזריזות

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של אריה שואג

"אחרי ה' ילכו כאריה ישאג כי-הוא ישאג ויחרדו בנים מים" (הושע יא, י).

 

 

"אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא, שכיון שאחז במצוה ימהר להשלים אותה [לא רק את החלק הכמותי של המצוה, אלא גם את החלק האיכותי שלה, כגון: פרטים ודקדוקים וכוונות המצוה], ולא להקל מעליו, כמי שמתאוה להשליך מעליו משאו [כמו ששנינו בברכות כ"ח ב', העושה תפילתו קבע אין תפילתו רחמים. והיינו, שממהר להיפטר ממנה כמבקש להשליך ממנו המשא], אלא מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה. ועל זה הרבו להזהיר זכרונם לברכה ואמרו [בראשית רבה פה]: "כל המתחיל במצוה ואינו גומר אותה, קובר אשתו ובניו" [לומדים מיהודה שאמר "מה בצע" והציל את יוסף ממיתה, והתחיל במצוה. ובמקום לגמור המצוה ולהחזירו לאביו, הסכים שימכרוהו לעבד, ולפיכך קבר אשתו ובניו. וכן כתיב, "וירד יהודה מאת אחיו" שהורידוהו אחיו מגדולתו, אמרו: אתה אמרת למוכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך. ולמה דיקא קובר אשתו ובניו, כי הם גמר האדם ושלימותו לכן העונש מידה כנגד מידה]. ואמרו [שם]: "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" ["ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל", והלא משה העלם?! אלא לפי שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ובני ישראל נטפלו בהם לפיכך נקראת על שמם (מדרש)]. ואמר שלמה המלך עליו השלום [משלי כב, כט]: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב [איש שהוא אומן גדול עד שלפני מלכים יתיצב לעשות מלאכת המלכים], בל יתיצב לפני חשוכים" [אדם, אשר מלאכתו בזה העולם, הוא מלאכת המלך הגדול לשמור משמרתו, מצוותיו ותורותיו, ולכן לא ישפיל (עצמו) לעבוד עבודת החומר ונפש הבהמית החשוכים, ולהתבטל מעבודת המלך (מלבי"ם)]. וחכמים זכרונם לברכה [סנהדרין קד], ייחסו לו השבח הזה, על שמיהר במלאכת בנין הבית ולא נתעצל בה לאחר אותה, וכן דרשוהו על משה עליו השלום, על שמיהר במלאכת המשכן. וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות. אברהם כתיב בו [בראשית יח ו]: "וימהר אברהם [היינו זריזות] האוהלה אל שרה ויאמר מהרי" [כי פסח היה, ולשה בצק, והיתה צריכה להישמר מחמץ], "ויתן אל הנער וימהר" [לחנכו במצוות], רבקה, [שם כא] "ותמהר ותעד כדה" וגו'. וכן אמרו במדרש [במדבר רבה י']: "ותמהר האשה" [אשת מנוח] וגו'. [שופטים יג,י] – "מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות", אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה.

ותראה, שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשית מצוותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח [בגופו] ולא ישקוט [בנפשו] עד אם כילה הדבר להשלימו [עד שלא השלים לחלוטין המצוה, מרגיש הוא שלא נחשב לו שעשה אותה]. ואמנם התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימית [אך זה שייך דוקא למי שהוא בבחינת "גחלים", כי בלא גחלים אי אפשר לדבר שיתלהט], כן מן הזריזות יולד ההתלהטות, והינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן והחשק והחפץ יתגבר בו וילך, אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו [ההתלהטות המעטה שהיתה בו] תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו [יוכיח אותו].

ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר [כלומר אף אם יצליח להגיע להתלהטות פנימית ע"י התנועה החיצונית, אל יסכים להשאר בדרגה זו] בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל [משתבח] בחלקו הטוב ואומר [תהילים מ"ב ב']: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים, צמאה נפשי לאלהים" וגו', [שם ד, ג] "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' ". [שם סג, ב] "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית, אך אם ישתמש ממה שבידו [כלומר, בתנועה החיצונה], יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר [הושע ו]: "ונדעה נרדפה לדעת את ה' " [שצריך להתמיד ברדיפה ושקידה יום יום לדעת את ה' (כלי יקר). ידיעת ה' עד תכליתו הוא בלתי אפשר, ותכלית הידיעה שלא נדע, ושיבקש דרך השגה, וכל שידע יותר ירדוף יותר לדעת (מלבי"ם), וחז"ל למדו מפסוק זה, שמצוה לרוץ לבית הכנסת. הריצה היא פעולת זריזות חיצונית, והיא זו שבסופו של דבר תביא לדעת את ה']. וכתיב [שם יא]: "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" [אז ילכו ישראל אחרי ה' אל ארצם, כמו שע"י שאגת האריה מתאספים אליו כל החיות כי הוא המלך עליהם, כן יתאספו כולם אחרי ה' וכו'. וישראל הנקראים בנים למקום ימהרו לבא וכו' (מצודות), וחז"ל למדו מפסוק זה, שמצוה לרוץ לשמוע דבר הלכה]. עכ"ל.

 

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

בתחילת פרק זה (פרק ז'), כותב הרמח"ל, כי חלקי הזריזות שניים. בשעור הקודם למדנו על החלק הראשון – הזריזות קודם התחלת המעשה (המצוה), בע"ה בשעור זה נלמד על החלק השני – כשהתחיל את המעשה (המצוה) – שכיון שאחז במצוה, ימהר להשלים אותה. כי כבר אמר בעל "מסילת ישרים": "ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת, אשר הבורא יתברך יתנה לו בשכרו חלף (תמורה) מה שמשתדל אחריה בזמן עבודתו" [ובהמשך נלמד לימוד נפלא על משה רבינו ע"ה].

ובעל "אורחות צדיקים", מעיד בדבריו על חשיבות הזריזות בעבודת השם: "ואתה צריך לדעת, כי מידת הזריזות היא תחילת כל המידות, כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאכול ולשתות ולישון ולעשות צרכיו, לכן צריך זריזות ומהירות לחזור לספרו וללמוד. ואל תחשוב: עוד היום גדול והשנה גדולה. כי על זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה: אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. (אבות פ"ב, מ"ד).

בוא וראה כמה גדול כח הזריזות, שמביאה לידי דברים הטובים הללו, לכן יהא אדם זהיר וזריז לכל המצוות, ולרוץ אל הספר להשכים ולהעריב.

מידת הזריזות היא תכשיט לכל המצוות, והיא מתקנת כולם" [אורחות צדיקים, שער הזריזות].

 

 

ואומר הרמח"ל: "ואמנם התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימית, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן והחשק והחפץ יתגבר בו וילך" – על ההתלהטות הפנימית מפליא רבינו הרב קוק להסביר דיקא בענין ההתלהטות הפנימית לתשובה, ומכאן נוכל להבין טוב יותר את התהליך עליו מדבר הרמח"ל, ואלו דבריו:

"קביעות המחשבה של התשובה היא מיסדת את אפיו של האדם על יסוד האצילותוהוא סופג אז תמיד אל תוכו רוח עדין, ומעמידתו היא בזה על הבסיס הרוחני בחיים ובמציאות
התשובה השרויה בלב תמיד, מודאת לאדם את הערך הגדול של החיים הרוחנים, והיסוד הגדול. שהרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מלואיו, נעשה תוכן מוטבע בנפשו ע"י אור התשובה הקבוע בו, וממילא חל עליו שפע גדול של רוה"ק בתדירות, ורצון נשגב בקדושה, למעלה מהמדה הקבועה של בני אדם רגילים, הולך ומתגבר בו, והוא בא להכיר את הטוב האמתי של ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כי אם באדם עצמו, ולא בשום תנאי חיצוני, והוא רק הרצון הטוב. והצלחה זו היא האושר הגדול מכל אוצרות וסגולות, ורק היא מאשרת את כל העולם ואת כל המציאות. כי הרצון 
הטוב, השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה, ומתוך העין הטובה, שהוא מביט אז על ידה באמתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל ארחות הסבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר, מתוך העושר והשובע הנשמתי שברצון הטוב. ותורה זו, שכל שאלות העולמים תלויות רק ברצון הטובמתפשטת בעולם ע"י מארי דתיובתא, שתוכן התשובה היא משאת נפשם התדירה, ומתוך כך הולך באמת הרצון ונעשה עדין וטוב, והעולם הולך ומתבסם". (אורות התשובה, פרק ט', א', ערך הרצון המתגלה ע"י התשובה).


 

ואמרו [בראשית רבה פה]: "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" -

"ויש לומר, שלכן למדים ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" מענין זה דוקא, כדי להורות שהגומר את המצוה יש בו מעלת האיכות, וזה גופא הוא הטעם שהגומר פועל שלימות בכל המצוה כולה, עד שכללות המצוה נקראת על שמו. וכן הוא בנוגע לעבודה של חודש אלול:  הסיבה לכך שבעבודת חודש אלול ישנו הכח "לגמור" את העבודה דכל השנה כולה ולהמשיך בה שלימות, היא, לפי שיש בה מעלת ה"איכות", באופן ש"אין גדול ממנו".

וענין זה פועלים ע"י גילוי בחינת משה שבנפש כל אחד מישראל - כמבואר בתניא  בביאור מאמר "לגבי משה יראה מילתא זוטרתי היא" - שזוהי בחינת "אין גדול ממנו" שבנפשו, ומבחינה זו רז"ל "שש מאות רגלי העם אשר אנכי בקרבו". נמשכת חיות בכל אברי הגוף, עד לבחינת רגלים, כמ"ש ויש לומר, שכן הוא גם בענין העלאת ארונו של יוסף, כי אף שלכאורה לא היה משה הגומר את המצוה, שהרי הכניסה לארץ ישראל (שעל ידה נגמרה העלאת ארונו של יוסף) היתה ע"י יהושע, הנה הגמר האמיתי (שהרי ב"גמר" גופא יש כמה דרגות) אכן יהיה ע"י משה רבינו, כי הגמר האמיתי של הכניסה לארץ ישראל יהיה בגאולה האמיתית והשלימה, עליה נאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכניסה זו תהיה ע"י משה רבינו - "גואל ראשון הוא גואל אחרון" ונקודת הענין - שלמשה היה איכפת שלא זכה לגמור את המצוה, ומצד עצמו רצה להיכנס לארץ ישראל ולגמור את המצוה, והסיבה לכך שבפועל לא נכנס לארץ ישראל היתה רק לפי שנגזר על דורו שלא יכנסו לארץ, ולהיותו רועה נאמן שלא יעזוב את צאן מרעיתו, הסכים להישאר במדבר (כמבואר במדרש), ולכן יזכה סוף כל סוף לגמור את המצוה, בכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה, שתהיה נקראת על שמו - "גואל ראשון הוא גואל אחרון" . וכך הוא לענין העבודה דדרא דעקבתא דמשיחא, שהוא הגומר את התכלית של כללות סדר ההשתלשלות (כנ"ל ס"ד), ולכן נקראת על שמו, ובימיהם - בימינו - "תושע יהודה וירושלים".  (מתוך שיחות ש"פ שופטים ד' אלול, התשכ"ז).

 

 

להלן שעור נפלא של הרב מאיר גולדויכט, המבאר את משמעות המשפט "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", ונבין כי המצוה באה לחיות אותנו, על כן יש כח לרוץ למצוה קלה כבחמורה –

החידוש הנפלא של הרמב"ם

"המשנה באבות מלמדת אותנו: הוי רץ למצוה קלה כבחמורה.

ומסביר הרמב"ם בפירושו למשניות:

כבר ביארנו פירוש זה המאמר בפרק י' מסנהדרין, וכבר העידו חכמים עליהם השלום על חדוש נפלא בתורה יש בו זרוז על מעשה המצות, והוא אמרו אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן וגו', וידוע שאינן מועילות שלא יהיה בהן דין ערי מקלט עד שיובדלו השלש האחרות שבארץ ישראל, אמרו: יודע היה משה רבינו עליו השלום שאין שלש ערים שבעבר הידרן קולטות עד שיובדלו השלש שבארץ ישראל שנאמר שש ערי מקלט תהיינה, ואמנם הבדיל אלו מפני שאמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה:

הרמב"ם כותב כאן ש"מצוה קלה" היא מצוות הבדלת שלש ערי המקלט בעבר הירדן, אותן הבדיל משה למרות שידע שלא יכנס לארץ, ולא יוכל להבדיל את שלש הערים הנוספות.

דברי הרמב"ם הללו טעונים הסבר: הרי משה קיים רק חצי מצוה, ואמרו חכמים "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", ואם כן, מדוע הרמב"ם קורא להבדלת שלשת ערי מקלט בעבר הירדן 'מצוה קלה' ו'חידוש נפלא'?

 

היכן נעלמה פרשת ערי המקלט?

כדי להסביר את דברי הרמב"ם, נתבונן בפירוש הרמב"ן לספר דברים. בהקדמה לספר כותב הרמב"ן:

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל... וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה המרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמים...

נמצא כי חלקו הראשון של נאומו של משה רבנו הוא דברי מוסר ותוכחה, ואחר כך מתחיל ביאור "רוב המצוות הצריכות לישראל". בפירושו לפסוק א' מציין הרמב"ן שהגבול בין שני החלקים עובר בפרק ד', פסוק מ':

כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו: ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (פרק ד, פסוק מ). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (פרק ה, פסוק א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום, והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה, ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וכל המצות שבספר הזה.

הרמב"ן כותב שהחלק העוסק בדברי מוסר ותוכחה מסתיים בפרק ד' פסוק מ', ואז מתחילים דברי המצוות. והנה, כשאנחנו פותחים את החומש מחכה לנו הפתעה! אחרי פרק ד' פסוק מ' מופיעים תשעה פסוקים, שנראה כאילו הרמב"ן השמיט אותם! פסוקים אלו עוסקים בפרשת ערי המקלט: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ" וכו'. מדוע מתעלם הרמב"ן מפסוקים אלו?

 

ערי המקלט - הגשר בין המוסר למצוות

נראה שהרמב"ן בא ללמד אותנו יסוד גדול בכל ההתבוננות שלנו בעשיית המצוות. בדרך כלל, כשעוסקים במוסר עוסקים במוסר, כשעוסקים במצוות - עוסקים במצוות, אך לפעמים קשה לחבר את המוסר למצוות, וזאת למרות שאנחנו יודעים את חשיבות החיבור ביניהם. איך עושים את זה? בא הרמב"ן, ומלמד אותנו שהגשר בין מוסר למצוה טמון בפרשת ערי המקלט. מקובל לומר שיש שתי דרכים לעשיית מצוות - יראה ואהבה. או שהאדם עושה מצוות מפחד העונש, או כדי לצאת ידי חובה, או שהוא עושה אותן מתוך אהבה, עם מוטיבציה ושמחה גדולה. בא משה רבנו ומלמד אותנו שמעבר להיבטים הללו יש עוד היבט לקיום מצוות, הגדול משניהם. ותחילה נמשיל משל.

אדם הולך במדבר, אף אחד לא יודע שהוא שם, ויש לו חצי כוס מלאה במים. אם הוא ישתה אותה הוא יחיה עוד כמה שעות, ואם לא - הוא ימות מיד. למרות שבכל מקרה הוא ימות, ודאי שהוא ישתה את הכוס. לכל אדם יש כח פנימי שדורש ממנו להמשיך את החיים עד כמה שאפשר. משה רבנו נמצא במדבר ויודע שהוא לא יכנס לארץ ישראל, והוא מחזיק ביד חצי מצוה - חצי כוס מים. הוא יודע שערי המקלט שהוא הולך להבדיל אינן קולטות עד שיובדלו גם ערי המקלט בארץ ישראל, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, ובכל זאת הוא מקיים את המצוה, כי משה רבנו אומר: כשאני עושה מצוה זה לא רק כי אני מפחד מהקב"ה או כי אני אוהב את הקב"ה, אלא כי המצוה מחיה אותי, היא נותנת לי חיים. כשאדם עושה מצוה עם תחושה שהיא נותנת לו חיים - אז הוא ירוץ לעשות גם את המצוה הקלה ביותר, כשם שאדם ישתה גם רבע כוס כדי להמשיך את החיים.

זהו העומק בדברי הרמב"ן. הרמב"ן אומר שעד פרק ד' פסוק מ' יש דברי מוסר, ומפרק ה' יש מצוות, וביניהם יש את הגשר - את החיבור בין המוסר למצוות, שיאפשר לעשות כל מצוה עם אמביציה, עם שמחה, עם הרגשה שהמצוה מחיה את האדם. וזוהי גם כוונת הרמב"ם בדבריו שיש לו "חידוש נפלא" לבאר את המשנה "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה". מתי אדם ירוץ למצוה קלה, כיצד הוא יגיע לדרגה שהוא לא ימדוד את המצוות, אלא יעשה הכל באותה רמה של התלהבות ורצון לעשות בשלמות? כשהוא מבין שהמצוה מחיה אותו. חצי כוס נותנת חיים בדיוק כמו כוס מלאה, וכך כל מצוה נותנת חיים.

 

לחיותנו כיום הזה

את הרעיון הזה לימד הקב"ה את האדם. ידועים דברי חז"ל שהנחש הצליח להפיל את האשה על ידי שהוא גרם לה להוסיף על דברי הקב"ה, וכל המוסיף גורע: הקב"ה אסר את האכילה, והיא הוסיפה שאסור גם לגעת. הנחש דחף אותה על העץ, היא נגעה ולא קרה כלום, וכך היא הבינה שאם הנגיעה לא גרמה לשום דבר אז גם באכילה לא יקרה כלום. אולם באמת הנחש ידע עוד לפני כן שהוא יצליח להחטיא את האשה. כאשר הנחש אמר לאשה לאכול מפרי עץ הדעת היא אמרה לו "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן". כאשר נתבונן בפסוקים נגלה, שהקב"ה מעולם לא אמר שאסור לאכול מעץ הגן, אלא הקב"ה ציוה זאת: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר... וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". מהו ההבדל בין 'אמר' ל'ציוה'? אם השוטר אמר לא לנסוע מהר, אז כאשר השוטר רואה לא נוסעים מהר, וכשהוא אינו רואה - נוסעים מהר... מה בכך שהוא אמר? אבל ה' לא אמר, אלא ציוה. אומר משה רבנו בנאומו לעם ישראל "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". ציווי אלוקי בא כדי לחיות אותנו, ולא להכביד עלינו [ודבר נפלא זה למדנו בהרחבה בשיעור הקודם ,תחילת פרק ז' "מסילת ישרים", בשיעור 42, מומלץ לחזור על השיעור באתר "תורת חסד על לשונה"]. הקב"ה בא ללמד את האדם והאשה שהמצוה באה לחיות אותם, אבל הם לא הבינו, וכך איבדו את הכל. כשהאדם מבין שהמצוה באה לחיות את הכל - יש לו כח לרוץ למצוה קלה כבחמורה. כל מצוה וכל חלק ממנה נותנים שלמות. זוהי העבודה הגדולה שלנו, היום יותר מתמיד, לנסות עד כמה שאפשר להביא את עצמנו לחוש את האמת הגדולה הזו שהמצוה מחיה אותנו, וגם אם לא מצליחים לחוש זאת תמיד - אז מידי פעם. כשאדם חי באופן כזה הוא מחבר את עצמו אל הקב"ה.

 

מהו 'טוב'?

נעמיק יותר בדבר. דוד המלך קורא לנו בספר תהלים: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" - מדוע רק 'טוב'? 'טוב' זה שמונים פלוס... גם לגבי נישואין נאמר "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב", וגם כאן נשאל מדוע נאמר רק 'טוב'? הרי האשה היא הרבה יותר מטוב!

המשמעות העמוקה של המילה טוב מתבארת כאשר נזכור שזוהי המילה שמופיעה בפרק הראשון של התורה, לאחר כל חלק במעשה הבריאה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". ומסביר הרמב"ן במקום ש'טוב' פירושו 'רוצה בקיומה לעד'. טוב אינו ציון לבריאה, אלא נתינת קיום לבריאה, וביחס לאדם משמעות המילה 'טוב' היא שהאדם יכין את עצמו למה שמצפים ממנו למעלה. הדוגמא לכך היא אהרון שמכין את המנורה להדלקה, והתורה קוראת לפעולה זו "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת". מדוע? כל הנרות דולקים כמידת השמן שלהם, ונר המערבי היה דולק ללא הפסקה, כי הנר הזה הוא מכין את עצמו, כביכול, לקבל את האור מלמעלה ולהיות מחובר למה שלמעלה, כפי שאומרת הגמרא שהנר המערבי היה מכוון כלפי השכינה. "מצא אשה מצא טוב" פירושו שבני הזוג יצליחו בחייהם לממש את היכולות שלהם, כפי שהקב"ה נתן להם. ולכן אומר דוד המלך "טעמו וראו כי טוב ה'": התורה נותנת לנו את הכלים והיכולת להרגיש מה באמת טוב ומה עלינו לעשות.

 

וזאת התורה אשר שם משה

כאשר מגביהים את ספר התורה אנו אומרים 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל...' היכן פסוק זה מופיע בתורה? לא רבים יודעים זאת, והתשובה לכך היא שהוא נאמר מיד לאחר הבדלת ערי המקלט: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ... וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי... וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". זאת כל התורה ששם משה! מהי אותה תורה? שאני אבין שכאשר אני עושה מצוה - איני עושה אותה רק מפני שאני מפחד או כי אני אוהב, אלא גם משום שהיא מחיה אותי. כשהאדם מבין שהמצוות מחיות אותו הוא מבין את כל התורה כולה, את הטוב שבתורה ואת היופי שבחיים, וכך יש לו כח לרוץ למצוה קלה כבחמורה, ולהרבות כבוד שמים בכל מעשיו". עכ"ל.

 

 

ונחזור לדברי רבינו הרמח"ל -

"כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית, אך אם ישתמש ממה שבידו יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך " –

טבע האדם הוא, שתנועה חיצונית מהירה וזריזה, פועלת בשני כיוונים – כלפי פנים וכלפי חוץ. כלומר, כשאדם רץ לעשות משהו, סימן שהוא אוהב את הדבר שאליו הוא רץ, ומצד שני – כשאדם רץ ללא רצון, למרות שבפנימיותו הוא עצל, עצם התנועה המהירה מעוררת גם את החשק הפנימי (הדבר נכון ביחס לתחומים רבים. לדוגמא: כאשר אדם כועס, אם הוא יחייך, החיוך החיצוני ישפיע על כעסו).

וביאר בעל "ספר החינוך" בכמה מקומות ש"האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם" (מצוה ט"ז). אף מעשים הנעשים בלי כונה פנימית, אם אנו מתמידים בהם, ומדקדקים ומתאמצים בקיומם, יפעלו על לבותינו ולבסוף יחדרו אל תוך פנימיותנו (מכתב מאליהו).

 

 

"אברהם כתיב בו [בראשית יח ו]: "וימהר אברהם האוהלה אל שרה ויאמר מהרי" 

רמח"ל נותן מספר דוגמאות מדרכם של אבותינו ואמותינו הקדושים, המלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה:

פרשת "וירא" פותחת בתיאור הכנסת האורחים המדהימה של אברהם אבינו, אשר נעשתה מתוך מסירות נפש. ישנו מוטיב מרכזי בכל המעשה המופלא , והוא – המהירות והזריזות.

השורש מ.ה.ר. חוזר על עצמו שוב ושוב בפרשה זו: "וימהר אברהם האוהלה אל שרה ויאמר: מהרי שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בראשית יח, ו, ז).

אברהם ממהר, אברהם רץ. אברהם לא מאבד הזדמנויות.

המילה "רוץ" היא מלשון "רצון". אדם רץ אל דבר שהוא אוהב. אברהם אהב את החסד, ולכן הוא רץ אליו.

ועל כך אמר דוד המלך: (תהלים קיט, ס): "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך" – דוד המלך אומר אני מההתחלה ממהר למצוותיך, לא בגלל שאני מאחר, אלא בגלל אהבתי למצוותיך!

אם כן, הזריזות תלויה בלב האדם – ומסביר בעל "אורחות צדיקים" –

"הזריזות היא מעלה גדולה לתורה ולמצוות, וגם לענין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים ובדרכי הזריזות מגיעים הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: זריזין מקדימין למצוות (פסחים ד, א). והנה תראה באברהם אבינו בענין עקדה, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר וגו'" (בראשית כב, ג), ואף-על-פי שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות להשכים בבוקר. ומי שעושה מעשיו בזריזות, בזה הוכחה גדולה שהוא אוהב את בוראו, כעבד האוהב את אדוניו ומזרז בעצמו לעשות רצונו, כי הזריזות תלויה בלב האדם, כשאדם מפנה לבו מכל המחשבות האחרות שיש בו, ותופס מחשבה אחת, אז הוא מזדרז, ובלי ספק שיצליח. כמו-כן עשה אברהם, שהסיר מלבו אהבת בנו ואחז רצון בוראו, ונתבטלה אהבת בנו מפני אהבת הבורא יתברך, ועל-כן נזדרז להשכים, כי היתה דעתו קשורה באהבת הבורא יתברך בחשק גדול, על-כן נשבע לו הקדוש-ברוך-הוא לזכור לזרעו מעשה העקדה, כי יש בן-אדם העושה עבור אוהבו דבר קשה לו מאוד ולבו נוקפו לעשות, אבל אברהם ויצחק שניהם עשו מחפץ לבם, כי מדרגת האהבה היתה גדולה מאוד בלבם, ושניהם נתדבקו עם השם יתברך בידיעתם, עד שנתיחדו ביחוד גדול, כי כל כונתם היתה לפרסם יחוד הבורא יתברך בעולם ולישר בני-אדם לאהבתו, ובעת שעשו האבות באהבה עבודת השם יתעלה ומצוותיו, נתבטל כח גופם ונתדבקה דעתם באהבת הבורא יתברך יוצר עולם, לכן עשו שניהם בזריזות". (אורחות צדיקים, שער הזריזות).

לכן, אומר הרמח"ל: "ותראה, שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בורא, ודאי שלא יתעצל בעשית מצוותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כילה הדבר להשלימו".

 

 

"כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית, אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון" –

ומסביר רבי נחמן מברסלב -

"צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, וְעַל-יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה אוֹר יָשָׁר וְאוֹר חוֹזֵר, וַאֲפִלּוּ אִם חֲבֵרוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ - אַף עַל פִּי כֵן הוּא תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה אֵלָיו בְּעַצְמוֹ, כִּי זֶה שֶׁמְּדַבֵּר לְעוֹרֵר לֵב חֲבֵרוֹ, יָכוֹל הוּא בְּעַצְמוֹ לְהִתְעוֹרֵר בְּיוֹתֵר עַל-יְדֵי זֶה שֶׁמְּדַבֵּר לַחֲבֵרוֹ, כִּי אִם הָיָה מְדַבֵּר אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים לְעַצְמוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיָה מִתְעוֹרֵר מֵהֶם כְּלָל, וְעַל-יְדֵי שֶׁדִּבְּרָם לַחֲבֵרוֹ, עַל-יְדֵי זֶה נִתְעוֹרֵר הוּא בְּעַצְמוֹ מֵהֶם, אַף שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא נִתְעוֹרֵר". (ליקוטי עצות, תוכחה, ט"ו). [ובענין זה נדברנו בשיעור הקודם בהרחבה (שעור 42)].

 

 

ומסיים רבינו הרמח"ל פרק ז' – "כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה (כמו שבארנו מדברי הרב קוק) מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון" -  אם כן, עתה הדבר נעשה ברצון אמיתי, מתוך ידיעת האמת, ועל כן אומר הנביא הושע: "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ" - ונדעה בינינו מה טוב לדעת את ה' לעשות משפט וצדקה, כמו שכתוב: הלא היא הדעת אותי נאום ה'.

וחכם רבי אברהם אבן עזרא פירש את דברי הנביא הושע: "ונדעה נרדפה – נדעה שנרדפה לדעת את ה', כי זה סוד כל החוכמות ובעבור זה לבדו נברא האדם רק לא יוכל לדעת את השם עד שילמוד חוכמות הרבה שהם כמו סולם לעלות על זאת המעלה העליונה. וטעם כשחר, כי בתחילה ידע המשכיל את השם יתברך במעשיו כמו השחר בצאתו, ורגע אחר רגע יגדל האור עד שיראה האמת, ויבא הטעם שהשם יעזרנו ויורנו האמת, על דרך יערף כמטר לקחי". אמן כן יהי רצון!

 

 

ונסיים לימוד נפלא זה, עם דברי רבי נחמן מברסלב -

"וְזֶה "מִי מָנָה עָפָר יַעֲקֹב" - מִי יוּכַל לִמְנוֹת וּלְשַׁעֵר יִקְרַת קְדֻשַּׁת כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה שֶׁדּוֹרְכִים עַל הֶעָפָר כְּשֶׁהוֹלְכִים לִדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כְּגוֹן לְבֵית כְּנֶסֶת וּלְבֵית מִדְרָשׁ, וּלְקַבֵּל פְּנֵי רַבָּם בִּקְדֻשָּׁה, וְלִשְׁפֹּךְ שִׂיחָם בְּהִתְבּוֹדְדוּת לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - שֶׁמִּכָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה שֶׁדּוֹרְסִים עַל הֶעָפָר נַעֲשִׂים תִּקּוּנִים וְשַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְנוֹתָם וּלְשַׁעֲרָם".  (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה', אות פ"ז).

 

 

כל הזכויות שמורות לזכות "תורת חסד על לשונה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת