33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 42]–כ' מנחם-אב תשע"ו-"מסילת ישרים" / הרמח"ל-בעה"י נתחיל פרק ז'–בבאור חלקי הזריזות

 

בעה"י נתחיל פרק ז' – בבאור חלקי הזריזות

 

 

"חלקי הזריזות שניים: אחד קודם התחלת המעשה [המצוה], ואחד אחרי כן [דהיינו כשמתחיל]. קודם התחלת המעשה הוא, שלא יחמיץ [ישהה] האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה [מצוות שתלויות בזמן כגון מילה], או בהזדמנה לפניו [כגון גמילות חסדים וצדקה], או בהעלותה במחשבתו [כגון ביקור חולים], ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים [כלומר, אף אם הוא ידמה בדעתו שמניח זמן קצר בלבד, הרי שבסופו של דבר הזמן יתרבה בינתיים], כי אין סכנה כסכנתו [דהיינו מה שהזמן עלול להביא], אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב. ועל אמיתת זה הדבר, העירונו זכרונם לברכה [בראשית רבה פרק עו, ב], בענין המלכת שלמה, שאמר דוד לבניהו [מלכים-א א, לג-לו]: "והורדתם אותו אל גיחון" [למרות שהמרחק קצר והענין כאילו הושלם, בכל זאת יתכנו עוד מפריעים רבים, כי כל רגע עלול להביא בעקבותיו עיכוב למעשה הטוב או אפילו ביטולו, ומכיון שרואים אנו שאפילו בדברי הנביא יש חשש שלא יתקיימו מחמת העיכוב, על אחת כמה וכמה, שמחשבותיו של האדם ותכניותיו עלולות להתבטל אם לא יזדרז לקיימן]. וענה בניהו: "אמן כן יאמר ה' ", אמרו זכרונם לברכה: "רבי פינחס בשם רבי חנן דצפורי: והלא כבר נאמר [דברי הימים-א כב, ט]: "הנה בן נולד לך והוא יהיה איש מנוחה", אלא הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון" [שכ"כ אבני נגף ומכמורות טמונים על כל צעד ושעל של האדם, כ"כ הבריאה מטונפת ומלאה פה אל פה מחטא ועוון, עד שמכאן ועד גיחון, מקום כ"כ קטן, ואי אפשר לעבור מבלי "אמן כן יאמר ה' ", שהדרך כולה מלאה מצודות (רבי ירוחם ממיר זצ"ל)].

על כן הזהירו זיכרונם לברכה [מכילתא שמות יב, ז]: "ושמרתם את המצות" [כמו "ואביו שמר את הדבר", כלומר עמוד והתבונן ואל תרפה עד שהמצוה תיעשה] – "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" [אל תקרי מצות, אלא מצוות]. ואמרו [נזיר כג ב]: "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שלפי שהקדימה בכירה לצעירה [בנות לוט שילדו מאביהן], זכתה וקידמה ארבעה דורות בישראל למלכות" [לבכירה, שבאו ממואב. והם: עובד, ישי, דוד, שלמה (שנולדו מרות המואביה). ולצעירה, רחבעם, שבא מנעמה העמונית. ונחשב להם למצוה כי רצו לחיות זרע על הארץ, בסוברם שלא נותרה נפש חיה בעולם כתוצאה מהפיכת סדום (רש"י)]. ואמרו [פסחים ד']: "זריזים מקדימין למצוות" [בלשון חז"ל פירוש המלה 'זריזין' אינו כפי שאנו מכירים אותו היום. הפירוש אינו במובן של מהירים, אלא פירושו: זהירין. כלומר, מי שזהיר בקיום המצוות כנדרש, נוהג להקדים ולא להתמהמה בקיומן. בלימוד זה מתייחס רבינו גם לענין המהירות]. וכן אמרו: [ברכות דף ו], "לעולם ירוץ אדם [כפשוטו] לדבר מצוה, ואפילו בשבת" [ואין בזה בזיון לשבת, כי הוא כבוד שמים]. ובמדרש אמרו: [בראשית רבה פ' מח], "הוא ינהגנו על מות" [תהלים מח, טו], בזריזות, כאלין עולימתא, כמא דאת אמר: "בתוך עלמות תופפות" [מנגנות בתוף] [תהלים סח, כו].

כי הזריזות היא מידת שלמות גדול [רבינו הרמח"ל מפרש את דברי המדרש, שלעתיד לבוא ינהיגנו הקב"ה בהנהגה של עלמות וזריזות, דהיינו שנזכה למידת הזריזות המושלמת] אשר טבעו של האדם מונעה ממנו עתה [בעולם הזה, כי האדם הוא בעל גוף ולא מלאך], ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת [כלומר יהיה כמו מלאך בעולם הבא], אשר הבורא יתברך יתנה לו בשכרו חלף [תמורה] מה שמשתדל אחריה בזמן עבודתו" [כלומר, אם האדם הגיע עד לקצה גבול האפשרויות שלו משלים לו הקב"ה את מה שלא יכול להשיג בעצמו]. עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

"חלקי הזריזות שניים" –

האחד – קודם התחלת המעשה (המצוה),

והשני – כשהתחיל המעשה.

 

בשיעורינו זה נעסוק בחלק הראשון: "קודם התחלת המעשה (המצוה)", ומתייחס רבינו הרמח"ל  ל- ג' סוגי מצוות:

א. מצוות התלויות בזמן, כגון: קריאת שמע, שאותן יש לקיים מיד בהגיע הזמן.

ב. מצוות שמזדמנות, כגון: עני המבקש צדקה או שילוח הקן, שאותן צריך לעשות מיד כשהן מזדמנות.

ג. מצוות שעולות במחשבה, כגון: החלטה ללמוד מסכת או הלכות מסויימות או להתחזק בתפילה, שאותן יש למהר ולהתחיל מיד לאחר ההחלטה.

 

ובשלושת סוגי המצוות הנ"ל, אומר הרמח"ל: "ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה (במצוה) ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים" נמצא, שמידת הזריזות אינו ענין של צדקות וחסידות גרידא, אלא שהוא מיסודי התורה ומעיקרי עבודת האדם, שענין "חפזון שכינה" ו"בעל הבית דוחק" זה מחייב לכל המעשים של צדיקים במהירות, מהירות וזריזות פשוטה כמשמעה, שבזה מקיים את החפזון דשכינה. ובמצב של חסרון זריזות הרי הוא משולל ומוכרת מכל הטוב שבעולם, והרי זה מאמת את תחילת דבריו שכתב, כי אין סכנה כסכנתו אשר כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב.

 

 

רבינו הרמח"ל מצטט מספר דוגמאות מן הכתובים כדי לחדד את ענין סכנת העיכוב. אנו נתמקד באחד מהם - בכלל מהגמרא  - "זריזים מקדימין למצוות" [פסחים ד'] –

להלן לימוד נפלא מישיבת הר עציון על כלל זה:

 

מקור הדין – "זריזין מקדימים למצוות"

כולנו מכירים את הכלל ש'זריזין מקדימין למצוות', אולם מניין נלמד דין זה? אומרת הגמרא:

"...אלא שזריזין מקדימים למצות, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר' " (בראשית כ"ב) (פסחים ד.).

לאור דברי הגמרא, נשאלת השאלה: כיצד יש להבין דין זה? האם מדובר במצווה גמורה (מדאורייתא או מדרבנן), או שמא בהנהגה טובה ותו לא?

בשאלה זו נחלקו המפרשים:

יש הסבורים, כי מדובר במצווה גמורה מדאורייתא. את דעתם הם מבססים על דברי הגמרא שראינו לעיל האומרת כי דין זה נלמד מהפסוק "וישכם אברהם בבקר".

לעומתם, יש שכתבו [טורי אבן (ראש השנה ד:)], כי חובת הזירוז היא מדרבנן, והפסוק משמש כאסמכתא לדברי חכמים.

כמובן שישנה אפשרות שלישית, והיא לומר כי אין כאן שום חובה כי אם הידור בלבד, כפי שמשמע מדברי הגמרא. שהרי, בגמרא לא נאמר כי ישנה חובה להזדרז בקיום המצוות, הגמרא רק ציינה את העובדה כי אלו שזריזין בקיום המצוות - אינן מתמהמהים. [יש לציין, כי בלשון חז"ל פירוש המלה 'זריזין' אינו כפי שאנו מכירים אותו היום. הפירוש אינו במובן של מהירים, אלא פירושו: זהירין. כלומר, מי שזהיר בקיום המצוות כנדרש, נוהג להקדים ולא להתמהמה בקיומן].

 

אופי הדין

במבט ראשון, נראה כי גם לדעת הסוברים שחובת ההקדמה היא מדאורייתא, כאשר מדובר על מצוות מדרבנן - חובה זו (אם היא קיימת) תהיה מדרבנן בלבד. אולם, ייתכן ואין זה מדויק, והדבר תלוי בשאלה מרכזית בדין זה, בה דנו האחרונים.

השאלה בה דנו  האחרונים היא, האם מצוות ההקדמה במצוות היא חלק מהותי מאותה מצווה אותה ניגשים לקיים, או שמא מדובר במצווה נפרדת. במילים אחרות: כל מצווה מורכבת מפרטים שונים, וכאשר אנו ניגשים לקיים מצווה מסוימת אנו דואגים להקפיד על כל פרט ופרט שייעשה כראוי. ייתכן אם-כן, שחובה זו היא אחד מאותם פרטים מפרטי המצווה, ובכל מצווה ומצווה ישנה חובה פנימית להקדים לעשותה. אולם, יתכן וזוהי מצווה כללית המשותפת לכל המצוות (או לחלקן, כפי שנראה בהמשך), והיא אינה מהווה חלק מכל מצווה.

ישנן מספר השלכות לשאלה זו. ראשית, כפי שראינו לעיל, אם נאמר שהדין ש'זריזין מקדימין למצוות' הינו חלק בלתי נפרד מהמצווה אותה מקיימים, אזי ברור כי כאשר מדובר על מצווה מדרבנן - גם חובה זאת תהיה מדרבנן. לעומת זאת, אם זוהי מצווה בפני עצמה, והיא איננה קשורה למצווה מסוימת, ייתכן והחובה להקדים היא חובה מדאורייתא. על-פי זה, ייתכן וגם כאשר מקיימים מצווה מדרבנן, החובה להקדים יכולה להיות מדאוריתא! כלומר, יש חובה (מדאורייתא) להקדים כאשר מקיימים מצווה, ואין זה משנה האם מצווה זו היא מדאוריתא או מדרבנן- מצוה היא מצוה.

 

רשות או חובה

נחזור לדברי הגמרא שראינו בתחילה:

"...והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא אור אורתא הוא, מכדי בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה - ונבדוק בשית! וכי תימא זריזין מקדימין למצות - נבדוק מצפרא דכתיב: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא י"ב), ותניא: כל היום כולו כשר למילה אלא

שזריזין מקדימים למצות, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר'(בראשית כ"ב) " (פסחים ד.).

כלומר, הגמרא שואלת מדוע בודקים את החמץ בלילה ולא ביום? שהרי לכולי עלמא זמן האיסור אינו מתחיל לפני חצות היום, וגם אם נאמר ש'זריזין מקדימין למצוות' - עדיין ניתן לבדוק מהבוקר! כפי שהסביר רש"י:

"נבדוק מצפרא - דאיכא הקדמה לזריזים כדאשכחן גבי מילה, ובזריזותיה דאברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר, שלא המתין עד הנץ החמה ומכל מקום בלילה לא הקדים" (שם).

בפשטות, דברי רש"י מתפרשים באופן הבא (וכך גם הבינו התוספות את דבריו): מכך שאברהם לא הקדים וקיים את המצווה עוד מהלילה, אלא חיכה לבוקר, רואים שישנו גבול לזמן ההקדמה, וגם הזריזין אינם מקדימים לזמן שלפני זמן המצווה. לאור זאת מסיקה הגמרא כי היה ראוי לבדוק את החמץ ביום, ולא בלילה שלפני.

ואולם, נראה כי ניתן להבין את דברי הגמרא באופן אחר. ייתכן והגמרא לא מקשה על כך שבודקים את החמץ דווקא בלילה. כוונת הגמרא היא להראות שאפילו אברהם, שממנו למדים את הדין ש'זריזין מקדימין למצוות', לא ראה צורך להקדים עד כדי כך, ולכן אין מקום לחייב לבדוק חמץ עוד מהלילה. ואולם, אין בכוונת הגמרא לומר שאסור לנהוג כך, כל הכוונה הייתה לומר שאין בכך צורך.

במילים אחרות, ההבדל בין ההסברים הוא האם ניתן להקדים את קיום המצווה ללפני זמנה או שמא לא: לפי הסבר אחד - אין לנהוג כך, ואילו לפי ההסבר השני - ניתן. ייתכן והדבר תלוי בשאלה שהעלנו לעיל: אם אנו מבינים כי חובת ההקדמה היא חלק בלתי נפרד מהמצווה אותה מקיימים, אז נראה כי יש להתחיל בקיומה רק לאחר שהגיע זמנה. לעומת זאת, אם זוהי מצווה נפרדת, ייתכן וניתן יהיה להקדים ולהתחיל בקיומה גם לפני זמנה, אם כי אין בכך חובה. [כמובן כי אין הכוונה שניתן לקיים את המצווה בטרם הגיע זמנה, מכיוון שאז לא יוצאין ידי חובה. הכוונה היא שניתן להתחיל להתעסק בצרכי המצווה, ולדאוג לכך שניתן יהיה לקיימה מיד בבוא הזמן. אפשרות אחרת היא כי מדובר בסוג של מצוות, כמצוות ביעור חמץ (עליה מדברת הגמרא), שבהן העיקר זה התוצאה ולא המעשה, ואז יתכן וניתן לקיימן גם לפני זמנן].

 

התנגשות בין הידורים

לעיתים, נוצר מצב בו במידה ונדחה את קיומה של מצווה מסוימת, ניתן יהיה לקיימה בהידור גדול יותר. לדוגמה: כפי שראינו בעבר, זמן קידוש לבנה לכתחילה הוא במוצאי-שבת, כאשר הציבור עדיין מבושמים ולבושים בבגדי השבת. ברור כי יש בכך משום הידור במצוות קידוש הלבנה, וב'תרומת הדשן' (סימן ל"ה) עסק בשאלה, האם עדיף לחכות למוצאי-שבת על מנת לקיים את המצוה בהידור, או שמא עדיף להקדים את קיום המצווה מדין 'זריזין מקדימין למצוות'.

תשובתו של ה'תרומת הדשן' היא, כי יש חילוק בין ימות החורף לימות החמה: בימות החורף בהם יש חשש שמא במוצאי-השבת לא ניתן יהיה לראות את הלבנה, יש להקדים ולקדש מדין 'זריזין מקדימין למצוות'. אולם בימות החמה, בהם בדרך כלל אין חשש כזה, יש להעדיף את הידור המצווה על פני 'זריזין מקדימין למצוות'.

ואולם, על דינו של בעל 'תרומת הדשן' נשאלת השאלה קשה: מדוע הוא מעדיף את ההידור שקיים במוצאי שבת על פני ההידור של 'זריזין מקדימין למצוות'? והרי גם 'זריזין מקדימין למצוות' זהו בעצם סוג של הידור מצווה!

אולי אפשר לומר שגם התשובה לשאלה זו תלויה בשאלה הקודמת. אם 'זריזין מקדימין למצוות' הנה מצווה נפרדת, אזי נראה שהידור במעשה המצווה עצמה עדיף, למרות שמקיימים מצווה נוספת של 'זריזין מקדימין למצוות'. זאת משום שראשית כל יש לקיים את המצווה כראוי ובהידור המרבי, ורק אחר-כך ניתן להוסיף לכך מצוות נוספות. רק אם ניתן לקיים את המצווה במלוא הידורה, ניתן להוסיף הידורים חיצוניים.

לעומת זאת, אם 'זריזין מקדימין למצוות' הנו הידור במצווה עצמה ולא מצווה נפרדת, אכן לא כל כך ברור מדוע יש להעדיף הידור אחד על פני השני.

 

טעם הדין

נביא שני ציטוטים מדברי המאירי בנוגע לטעם הדין:

"כל היום כשר למילה, שנאמר: 'ביום השמיני וכו'', ומכל מקום ראוי לזריזים בה להקדים בה בשחרית, שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן, ולאחוז בדרכי אבות, שנאמר עליהם בכיוצא בה: 'וישכם אברהם בבוקר'" (יומא כח:).

ועוד כתב:

"...וכל שכן שתבוא דבר מצווה לידו שיהא מכלל זריזים מקדימים למצוות, ולא יתאחר בעשיית מצווה שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצווה דרך כוונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלמדה" (הוריות י:).

(לימוד דין "זריזין מקדימין למצוות" - מתוך מאמר של ישיבת הר עציון, בעריכת אביעד בינשטוק).

 

 

ונחזור להמשך דברי הרמח"ל -

"כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה טוב" –

בתחילת פרק ו' כותב הרמח"ל: "אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על הלא תעשה, והזריזות על העשה, והיינו "סור מרע ועשה טוב" ".

 משפט זה מתאים גם לעניין הזריזות עצמה שגם בה יש את ה"סור מרע ועשה טוב" וכפי שביארנו לעיל זריזין בלשון חז"ל פירושו: זהירין. כלומר, מי שזהיר בקיום המצוות כנדרש, נוהג להקדים ולא להתמהמה בקיומן.

הרמח"ל בספרו "דרך-השם" כתב, שאנחנו נשמה רוחנית בתוך גוף חומרי ובסביבה חומרית ונמצאת המלחמה מפנים ומאחור, זוהי המלחמה מול היצרים.

העיכוב, מאפשר כניסה של יצר-הרע ולכן ההזדרזות היא בחינת "סור מרע", ואז תזכה לקיים את המצווה והיא בחינת "ועשה טוב".

 

 

"אין סכנה כסכנתו" – העיכוב פותח פתח לסכנה משלוש בחינות:

האחת, מה שהזמן עלול להביא, כלומר בזמן שהשתהה [במצב של עצלות יש גם מקום לכניסת היצר הרע, כפי שכבר ביארנו],

השניה, במה שיקרה לאחר שיפסיד את המצוה [ואת שכר המצווה],

והשלישית, היא להפסיד את  מה שירוויח מתוך המצוה עצמה. את אותן המתנות והתעלויות הנפש, רוח ונשמה מהמצוה עצמה. לדוגמא: לו יצויין ונתבקשת ע"י חבר לעזור בלימוד. והיה ובחסדי השם יתברך הזדרזת. מעבר למה שהלימוד עצמו עוזר לחברך, ושכר המצווה שזכית בו, הקב"ה זימן לך חיזוק לנפשך, רומם את רוחך ונתן מזון לנשמתך. תוך כדי הלימוד תהיה לך סיעתא דשמיא גדולה ותזכה להבין עומקם של דברים ולקבל תשובות ולהבין ניסתרות, יפתחו לפניך שערי חכמה, בינה ודעת. ולבסוף תבין: הזדרזת למצוות? הזדרזת להציל נפשך, כפשוטו! בחינת, צדקה תציל ממוות, למדנו על כך רבות. הזדרזת למצוות, ניצלת מסכנה! יכולת ליפול, והקב"ה ברחמיו הרבים, בתוך המצווה רומם אותך! על כך מזהיר רבינו הרמח"ל: "אין סכנה כסכנתו", את אותה הצלה מידיו של הקב"ה, אתה עלול ח"ו להפסיד.

סיפור אמיתי:

חסיד ברסלב צדיק, עומד בצומת בשעות הערב המאוחרות. הוא מפיץ בנאמנות לזיכוי הרבים, את חוכמתו של רבינו, רבי נחמן מברסלב.

בידיו סיפרונים קטנים, דיסקים ובחיכו מוצנעת גם קופת צדקה.

עוברת מכונית ועוצרת ברמזור, מסמנת לחסיד להגיע אליה. היושב לצידה מחטט בכיסיו לחפש מעות לצדקה. בנתיים החסיד בהשפלת עיניים, לשמירת עיניו, ועם חיוך של אהבת ישראל גדולה על פניו, מוסר בענווה סיפרון בשם: "רק תודה" ודיסק: "אל תתבכיין" של הרב ארוש שליט"א, חסיד של רבינו רבי נחמן מברסלב, ואף מציע עלון ובו "קריאת שמע" והכל הוא אומר בחינם, לזיכוי הרבים.

אבל עולם כמנהגו נוהג והרמזור מתחלף לאדום, ועמך ישראל, שממהרים למצוות, צופרים מאחור. ולקופה, לא עלינו, הוכנסה  בחיפזון מטבע יתומה של 10 אגורות.

אבל החסיד בשלו, מודה בשמחה, כולו קורן מאושר. הוא יודע את האמת: הוא זכה במצווה גדולה - לזכות עוד יהודים בלימוד וחיזוק מתורתנו הקדושה.

והמכונית מסיעה את זה שלצידה למחוז חפצו. אבל לא מוותרת. ושוב הוא מפשפש בכיסיו, אבל הפעם מוציא הכל, מטבעות של שקלים ויותר.

בשמחה היא חוזרת לאותה הצומת, והפעם עם תפילות בלב לקב"ה: שיזמן שהחסיד יהיה בצומת ושהרמזור "יתחשב". ושוב המכונית עוצרת ומסמנת לחסיד, והוא בשלו משפיל שוב עיניים, ומושיט את הספרונים. והיא אומרת: "הקופה, הקופה" וזוכה לשלשל את כל הכסף. החסיד מבין ומברך, והיא עוד מספיקה לקרוא לעברו: "צדקה תציל ממוות" והרמזור מתחלף לירוק.

למחרת, נקראה היא לעזרה. בדיוק בזמן שלמדה את המשפט: "אין סכנה כסכנתו" מתוך דברי רבינו הרמח"ל. הזדרזה לחטוף מצווה, מצווה של ביקור חולים, חולי הגוף והנפש ולא שכחה את הספרון הקטן והיקר מפז "רק תודה". במסירות נפש היא הקריאה אותו במשך שעתיים עם הסברים ושינונים. תורה נפלאה ומשיבת נפש בזכותו של הצדיק יסוד עולם, רבינו רבי נחמן מברסלב.

תוך כדי הקריאה, היא הבינה: זה לא בשביל רעותה, אלא בשבילה. הקב"ה שלח לה מתנות. דרכה, דרך המצווה, קיבלה תשובות על בעיות מאתמול הרחוק והקרוב. הבינה עומקם של דברים. קבלה עידוד, חיזוק. קיבלה על עצמה קבלות ויצאה משם מחוזקת ושמחה. שמחה רוחנית אמיתית.

בדרך חזרה הביתה נזכרה: "צדקה תציל ממוות".

הזדרזות למצוות מצילה ממוות רוחני, כי המצוות מחיות את הנפש, הרוח והנשמה של האדם. ההזדרזות מאפשרת זכייה במצוות, שדרכן נשלחת סיעתא דישמיא ישירות מהרחמן יתברך ויתעלה שמו – אלינו, או דרך שליחיו הצדיקים הקדושים. ומה שעלול לקרות בפרק הזמן בין אי ההזדרזות  עד למצוות (או חלילה הפסדן) היא הסכנה של הנפילה הרוחנית.

"צדקה תציל ממוות" – הזדרזת למצוות, זכית לעשותן. מי יודע מאיזו גזירה זכית להינצל בזכות אותה המצווה.

 

 

והדברים עמוקים אף יותר ונבין, אומר הרמח"ל : "ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת"

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ'). לא בשכלו אלא בידו! פירוש: מי שקנה בהשתדלותו בעמל. מכאן שלעולם-הבא אין תורתו של אדם נידונה לפי כשרון שכלו, אלא לפי עמלו בתורה, וכן מפורש בכתוב (משלי ט"ז) "נפש עמל עמלה לו", רק מה שעמל בו שלו הוא כי נעשה קנין בנפשו.

תורה מלשון הוראה, כשאדם חי כפי שהתורה מורה, עמלו בתורה הופך חלק ממנו – יש לו קנין בתורה. התורה היא חלק ממנו, ממש.

מצינו בקרבן פסח "ואכלתם אותו בחיפזון" ובמכילתא יש לשון חפזון השכינה. השכינה ממהרת בלי שום עיכוב זמן.

עבודתו של האדם "לרוץ אחרי השכינה" בשארית כח, בלי שום שיהוי זמן ועיכוב. וזוהי מידת הזריזות.

זריזות היא המידה של השראת השכינה באדם.

 

 

ונסיים לימוד נפלא זה, בדברי חיזוק מדבריו של רבי נתן, תלמידו המובהק של רבינו, רבי נחמן מברסלב, וזו לשונו הקדושה -

"כָּל הַתְּנוּעוֹת וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְכָל מִינֵי הָעֲבוֹדוֹת שֶׁעוֹשִׂין בִּשְׁבִיל אֵיזוֹ עֻבְדָּא [מעשה] שֶׁבִּקְדֻשָּׁה - אֵין שׁוּם תְּנוּעָה וְלֹא שׁוּם מַחֲשָׁבָה נֶאֱבֶדֶת כְּלָל. וּכְשֶׁזּוֹכִין לִשְׁבֹּר כָּל הַמְּנִיעוֹת וְלִגְמֹר הַעֻבְדָּא שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי נַעֲשִׂין מִכֹּל הַתְּנוּעוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים, שֶׁהָיָה לוֹ בְּעִנְיָן זֶה קֹדֶם שֶׁשָּׁבַר וְעָבַר עַל כָּל הַמְּנִיעוֹת, בְּעֵת שֶׁהָיָה מְסֻפָּק וּמְבֻלְבָּל וְהָיָה עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁקָל אִם לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה, וְהַמְּנִיעוֹת הָיוּ מוֹנְעוֹת אוֹתוֹ מִכָּל צַד - אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁזּוֹכֶה לַעֲבֹר עַל כָּל זֶה וְלִשְׁבֹּר הַכֹּל אֲזַי נַעֲשִׂין מִכָּל הַמְּנִיעוֹת וּמִכֹּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַתְּנוּעוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים הַנַּ"ל דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים לְמַעְלָה בַּקְּדֻשָּׁה, וְהַכֹּל נִרְשָׁם לְמַעְלָה לְטוֹבָה, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהָיָה לוֹ מִקֹּדֶם כַּנַּ"ל. אַשְׁרֵי כְּשֶׁזּוֹכִין לִקְפֹּץ וּלְדַלֵּג עַל כָּל הַמְּנִיעוֹת, וְזוֹכִין לִגְמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵיזֶה עֻבְדָּא טוֹבָה". 
(שיחות הר"ן, י"א).

ברוך ה' לעולם אמן ואמן!

 

 

כל הזכויות שמורות לזכות "תורת חסד על לשונה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת