33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 42] – הלכות השבת אבידה

 

הלכות השבת אבידה

 

 

א. הרואה אבידת ישראל, חייב לטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: "השב תשיבם", ואם נטלה על מנת לגזלה, ועדין לא נתיאשו הבעלים ממנה, עובר משום "השב תשיבם לאחיך", משום "לא תגזול", ומשום "לא תוכל להתעלם". ואפילו אם יחזירנה אחר כך, כבר עבר על "לא תוכל להתעלם". נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה, ואחר שהתיאשו הבעלים נתכון לגזלה, אינו עובר אלא משום "השב תשיבם". לא הגביה את האבידה והמתין עד אחר יאוש ונטלה, אינו עובר אלא משום "לא תוכל להתעלם" [חו"מ סימן רנט סעיף א].

 

ב. דברים אלו אמורים כאשר מתקימים התנאים הבאים:

א. במקום שהוא חייב להשיב משם.

ב. במקום שראוי להסתפק באבידה.

ג. שתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת.

ד. שיהיה בה שוה פרוטה.

ה. שיש סימן בגופה או במקומה.

ו. שהיה מטפל בה אם אבידה זאת היתה שלו.

ז. שתהיה של מי שחייב להשיב אבדתו.

אבל אם חסר אחת מכל אלו, אינו חייב להשיב אבדתו [שם סעיף ב].

 

ג. כיצד: המוצא מציאה במקום שישראל מצויים שם, חייב להכריז, שלא נתיאשו הבעלים, ואפילו תושבי העיר מחצה עובדי כוכבים ומחצה ישראל, או אפילו רובה עובדי כוכבים, אך הוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל, חייב להחזיר. אבל אם רוב העיר עובדי כוכבים, או אפילו רובה ישראל, ומצאה במקום שרוב העוברים שם עובדי כוכבים, אינו חייב, אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן, שודאי נתיאשו הבעלים. וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו [שם סעיף ג].

ד. לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה עובדי כוכבים, יינה אסור בהנאה והקנקן מותר. ואם בא ישראל ונתן בה סימן, אז ודאי של ישראל היא ונתיאש ממנה ומותרת למוצאה בשתיה אם היא סתומה [שם סעיף ד].

ה. אף על פי שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן. וכתב הרמ"א ואם הוא עני ובעל האבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין [שם סעיף ה].

ו. המציל מארי והדב וזוטו (ושטיפתו)  של ים ('צונאמי' שהים עולה על גדותיו ושוטף את החוף)  ונהר (שהנהר עולה על גדותיו ושוטף את אשר בדרכו), שסחפו דברים מסוימים, הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח שאינו מתיאש [שם סעיף ז].

ז. מצא חמור או פרה רועים בדרך ביום, אין זה אבידה. בלילה, או אם רואה חמור וכליו הפוכים, הרי זה אבידה. אך לפנות ערב או בהשכמה, אם ראה אותם שלושה ימים זה אחר זה הרי זו אבידה ונוטל ומכריז [חו"מ סימן רסא א].

ח. כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז עליה. אפילו אבידה ששוה הרבה, אם היא של שותפים רבים, שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה בחפץ, אינו חייב להחזירה [חו"מ סימן רסב א-ב].

ט. אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי לתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן, אפילו במקומו, כגון שניכר שלא הונח שם בכונה אלא דרך נפילה בא שם, אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, מחמת כבדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתיאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן, ובא לידו בהתר, כיון שניאשו בעליו. ואם לא, צריך להחזיר אף על פי שבעל האבידה נתיאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש הבעלים [שם סעיף ג].

י. מצא דבר שנתיאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו: וי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו. וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתיאשו הבעלים, הוא של מוצאו, אפילו יש סימן בגופו או במקומו [שם סעיף ה].

יא. המוצא מעות מפוזרות, הרי אלו שלו. אפילו היו מקצת מטבעות זו על גב זו, הרי הן כמפוזרות. אבל אם מצא ערמת מעות, חייב להכריז [שם סעיף יא].

יב. במה דברים אמורים, שמחזירים מטבע בסימנים שאמרנו. אבל אם אין בו סימנים הללו, אפילו אמר: רשומה היא בחותם מלך פלוני, או אפילו אמר: שמי כתוב עליה, אין מחזירים לו מפני שמטבע ניתנת להוצאה ושמא הוציאה ומאחר (ממשהו אחר) נפלה [שם סעיף יג].

יג. ראה שנפל מטבע מחברו בתוך החול או בתוך העפר, מותר לקחתה, שודאי נתיאש. ואפילו ראהו שהביא כברה (מסננת, נפה) לכבור החול או העפר על מנת לחפשה, אין חוששין לו [שם סעיף יד].

יד. מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב לטפל בהם. ואומר בדעתו, אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו. ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו, כך בשל חברו אינו חייב להחזיר [חו"מ סימן רסג סעיף א].

טו. היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר, ומצאן בעיר, אינו חייב להחזיר. מצאם בשדה, חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואף על פי שנכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך. וכתב הרמ"א ויש אומרים דלא (שלא) יחזיר בעיר, אלא יכניס מן השדה לעיר ויניחנה. וכן אם מצא בהמה והיכישה, נתחייב לטפל בה ולהחזירה אף על פי שאינה לפי כבודו, שהרי התחיל במצוה [שם סעיף ב].

טז. ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו. וכתב הרמ"א ויש חולקין ואוסרים להחזיר, הואיל ואינו לפי כבודו, אלא אם רוצה להיכנס לפנים מן השורה ישלם מכיסו [שם סעיף ג].

יז. הרואה אבידה חייב להחזיר בחינם, אבל אם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר, והחזיר אבידה ששוה מאה דינר, לא יאמר לו: תן לי דינר שהפסדתי, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה. וכתב הרמ"א יש מפרשים כפועל בטל כפי מה שרוצה להבטל ולהתעסק בהשבתה, כגון שהיה עוסק במלאכה שנותנים עליה ד' דינרים, ואם היה בטל לגמרי נוטל דינר, ולהתעסק בהשבתה נוטל שני דינרים, צריך לתן ב' דינרים, אף על פי שמגיע לו דינר בשכר ההשבה. ואם שכר ההשבה הוא יותר ממלאכתו, א"צ (אין צריך) לתן לו רק כדי שכר מלאכתו. אך אם היתנה המוצא עם הבעלים או בפני ב"ד (בית דין) שיטול מה שיפסיד, והרשוהו, ה"ז (הרי זה) נוטל. [וצריך להשיב, מאחר שרוצים לשלם דמי הפסדו, וגם הם מחויבים לתן לו כל מה שפסקו, אפילו פסקו לו יותר מן הראוי]. ואם אין שם בעלים ולא בית דין, שלו קודם [חו"מ סימן רסה א].

יח. אבידת עובד הכוכבים מותרת, שנאמר "אבידת אחיך". והמחזיר, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבדתו אסורה וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסים כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל, מפני דרכי שלום [חו"מ סימן רסו סעיף א].

יט. חייב להחזיר אבידת ישראל אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבלה לתאבון. אבל אוכל נבלה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים, הכותים (1) וישראל המחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה, כעובד כוכבים [שם סעיף ב]. ובדין מחללי שבת כיום, הדבר במחלוקת [מעין אומר ח"י פ"ח סימן ד].

כ. חייב לטפל באבידה עד שיחזירנה לרשות בעליה במקום המשתמר. אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר, כגון גינה וחורבה ואבדה משם, חייב באחריותה. החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית, אינו חייב לטפל בה שהרי הבעלים רואים אותה אף על פי שאינו מקום המשתמר. אבל בבעלי חיים, לעולם חייב לטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים. ראה בהמה שברחה מן הדיר, והחזירה למקומה, הרי זה קיים המצוה ואינו צריך דעת בעלים. החזירה לבעלים וברחה, אפילו מאה פעמים, חייב להחזיר, שנאמר: "השב תשיבם", השב, אפילו מאה פעמים משמע [חו"מ סימן רסז סעיף א-ב].

כא. המוצא אבידה, מכריז עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות. כיצד מכריז, אם מצא מעות מכריז: מי שאבד לו מטבע, וכן מכריז: מי שאבד לו כסות, בהמה או שטרות, יבוא ויתן סימנים ויטול. ואינו חושש שהודיע את סוג האבידה, לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים [שם סעיף ג-ד].

כב. בא בעל האבידה ונתן סימנים שאינם מובהקים, אין מחזירים. והרמאי, אף על פי שאמר סימנים מובהקים אין מחזירים לו, עד שיביא עדים שהיא שלו [שם סעיף ה].

כג. בראשונה, כל מי שאבד לו אבידה ובא ונתן סימנים מחזירים אותה לו אלא אם כן הוחזק רמאי, משרבו הרמאים התקינו בית דין שיהיו אומרים לו: הבא עדים שאין אתה רמאי, וטול. וכתב הרמ"א יש אומרים שבסימן מובהק מחזירים אפילו בזמן הזה ואין צריך לעדים שאינו רמאי [שם סעיף ו].

כד. המידה, המשקל, המנין, או מקום האבידה, סימנים מובהקים הם [שם סעיף ז].

כה. באו שניים ואמרו שהאבידה שלהם, האחד נתן סימנים והשני הביא עדים, יתן לזה שהביא עדים. אפילו אין מעידים שנפלה ממנו, אלא מעידים שמכירים שהיא שלו [שם סעיף ט].

כו. כל זמן שהאבידה אצלו, חייב לטפל בה שלא תיפסד ולהשביחה, כגון לגזוז הצאן. ואפילו גיזת זנב השור, שהוא דבר מועט, חייב לטפל בו. וצריך לבקרה ולבדקה כדי שלא תיפסד [שם סעיף יז-יח].

כז. מצא תפילין, אם ירצה שם דמיהן ומותר לו להשתמש בתפילין מיד, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה [שם סעיף כא]. כיום יש חולקים וסוברים שתפילין מהודרות לא נחשב כמיצוי, אך דעת מו"ר הרב עובדיה יוסף זצוק"ל שההלכה כמובא בשו"ע [מעיין אומר ח"י פ"ח סימן ז].

כח. מצא דבר שיש בו רוח חיים, הרי הוא צריך להאכילו, אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור, מטפל בהם י"ב חדשים מיום המציאה, ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן. ואם היה תשלום השכירות יותר על אכילתם, הרי היתר לבעלים. וכן התרנגולת, מוכר ביציהן ומאכילן כל שנים עשר חדשים. מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל הבעלים בשותפות, כדין כל השם מחברו [שם סעיף כב].

כט. מצא עגלים וסייחים של רעי, מטפל בהם ג' חדשים, ושל פיטם, ל' יום [שם סעיף כג].

ל. אווזים ותרנגולים זכרים גדולים, מטפל בהם שלושים יום. קטנים ביותר, וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מטפל בהם ג' ימים. מכאן ואילך מכרן בבית דין. וכתב הרמ"א יש אומרים דאין (שאין) צריך בית דין, ויכול לשומן ולקחתן באותן הדמים [שם סעיף כד]. כיום נראה שגם לדעת מרן יכול להעריך שווים (השווי שלהם) בעצמו ללא צורך בית דין [מעין אומר ח"י פ"ח סימן ב].

לא. מה יעשה בדמים, ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהם. לפיכך אם נאנסו הדמים (אבדו באונס) חייב לשלם, ואף על פי שלא נשתמש בהם, שכיון שיש לו רשות להשתמש בהם הרי הם אצלו כשאלה. בד"א (במה דברים אמורים) שיש לו רשות להשתמש בהם, בדמי אבידה, מפני שטרח לטפל בה. אבל אם מצא מעות, לא ישתמש בהם. לפיכך אם אבדו באונס פטור, שאינו עליהם אלא כשומר שכר [שם סעיף כה].

לב. כל אותן הימים שמטפל באבידה קודם שימכרנה בבית דין, אם האכילן משלו נוטל מהבעלים בלא שבועה, מפני תקון העולם [שם סעיף כו].

לג. המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. מפני שעלול להניח המציאה וללכת כדי שלא ישבע. אפילו מצא כיס, וטען בעל המציאה ששני כיסים קשורים היו ואי אפשר שימצא האחד אלא אם כן נמצא האחר הקשור עמו, הרי זה המוצא לא ישבע [שם סעיף כז].

לד. כל מציאה שאמרנו שהיא של מוצאה, אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו. אבל אם ראה את המציאה, אפילו נפל עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה. ותקנו חכמים שארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן הרי אלו קונים לו, ואם הגיעה המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה. חכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבו המוצאים זה עם זה. כל זאת, בסימטא או בצדי רשות הרבים שאין הרבים דוחקים בהם או בשדה שאין לה בעלים, אבל העומד ברשות הרבים או בתוך שדה חברו, אין ד' אמות קונות לו ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו [חו"מ סימן רסח סעיף א-ב].

לה. חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת (2), אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן, אם היה עומד בצד שדהו ואומר: זיכתה לי שדי (זיכתה לי השדה שלי), זכה בהם. ואם אינו עומד שם, או שהיה עומד ולא אמר: זיכתה לי שדי, כל הקודם זוכה. וכתב הרמ"א שיש אומרים שבעומד בצד שדהו, אפילו לא אמר שתזכה לו שדהו, מועיל [שם סעיף ג].

לו. ראה אחרים רצים אחר המציאה והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו, אם היה עומד בצד שדהו שהם בתוכה, ואילו היה רץ היה מגיע אליהן, ואמר: זיכתה לי שדי, זיכתה לו שדהו. ואם אינו יכול להגיע אליהן, הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים ולא אמר כלום, וכל הקודם בהם זכה [שם סעיף ד].

לז. ילדה קטנה, יש לה קנין חצר וכן ארבע אמות שלה קונות לה. אבל ילד קטן אין לו קנין חצר ואין לו ארבע אמות [שם סעיף ה].

לח. המגביה מציאה ובדעתו היה לזכות לחברו, אף על פי שלא אמר לו כלום, זכה בה. אך אם הגביה לו חרש או שוטה או קטן, לא קנה הפיקח לפי שאין להם דעת. ואם שני אנשים הגביהו מציאה כאחד, קנאוה שניהם [חו"מ סימן רסט א-ג].

לט. מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל מדאורייתא אלא מפני דרכי שלום אסרו חכמים לקחת מהם. לפיכך עבר אחד וגזלה מידם אינה יוצאה בדיינים [חו"מ סימן רע סעיף א].

מ. מציאת בנו ובתו הסמוכים לשולחנו, אף על פי שהם גדולים, מציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סמוכה על שולחנו, מציאת עבדו ושיפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו, אף על פי שהוא קטן, ומציאת עבדו ושפחתו העברים, אינה שלו [שם סעיף ב].

 

 

ביאור מושגים:

 

(1) כותים –

הכותים, המכונים גם "גרי אריות", אינם יהודים לפי מסורת ישראל. מוצאם הוא מאשור כפי שמסופר בספר מלכים. בימי  הבית השני עזרא הסופר ציווה על ניתוק מהם והיו מלחמות בינם לבין היהודים, עד אשר הורקנוס המלך מבית חשמונאים החריב את מקדשם בהר גריזים.  בהמשך היה קשר רופף בין שני העמים. לאחר חורבן הבית השני הם נשארו בחבל ארץ שומרון,  בעיר בשכם.

הרמב"ם, בפירושו על המשנה (ברכות סוף פ"ח) אומר:

"כל מה שתמצא במשנה מן הדברים מעניין הכותים אשר תבין מהם שהכותים נכבדים מן הגוים ופחותים מישראל, כמו שאמרו מזמנים עם הכותים וכותי המברך אין עונין אמן, לא אמרו זה אלא קודם שחקרו עליהם, אבל מעת אשר חקרו ומצאו אשר זכרנו הם פחותים מן הגוים מאד".

 

(2) קנין חצר משתמרת -

מעלתו של קנין החצר היא בכך שהיא משתמרת ומשמרת את החפצים שבתוכה לדעת הבעלים, ומסיבה זו, באופן שהחצר אינה משתמרת, כגון שאין לה גדר וניתן להיכנס לתוכה בחופשיות מבלי רשות מהבעלים, חצר כזה אינה מקנה לבעליה.

 

 

 

בעה"י בשיעור הבא נלמד בהלכות "דין קריאת שמע שעל המיטה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת