00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Cherry Blossoms

מסעות למעמקי הנשמה

פוסט מורטם

זה יום שמשי של אמצע אוגוסט. לוקחת הפסקת מה-לעזאל-אני-עוד-עושה-פה או חייבת-לברוח-מהמסך/שולחן/משרד-האלה. אחת ביום, שעה לפחות, אלא אם זה יום שבו המנכ"ל החליט לערוך הפי אוור על הגג או אחרי לאנץ' ארוך בחוץ. אפילו לי יש גבולות. וכרגע אני מותחת אותם כמעט עד הקצה. אחרי העבודה הכי טובה בעולם, קשה להיכנע שוב לתכתיבי שוק העבודה המערבי, וגם המשכורת המופרזת והמופרכת הזאת שמשלמים לי כדי לבהות במסך ולהקליד כמה נתונים לטבלאות אקסל, לא מפצה על כך. אני לא באמת יכולה להרשות לעצמי להתלונן, המיקום נוח, התנאים טובים, ארוחת הצהריים משולמת ואם אני לא מגיעה יותר מדי מאוחר אני אפילו יכולה להספיק לשתי קפסולות במכונת האספרסו. אבל אני מרגישה את המוח שלי נוזל וצמיגי, כל יום נהפך יותר mash ויש לי עוד תקוווה להספיק להציל אותו בזמן. לאף אחד פה לא אכפת מתי אני באה והולכת, גם זה משהו, אני מניחה.

אין לי יותר מדי לאן לברוח. מכירה את האיזור די טוב, גרנו לא רחוק בארבע שנים האחרונות ובשבועות הראשונים מאז שאני כאן עוד ניסיתי לברוח מהזכרונות שקפצו עלי מכל עבר- בית הקפה הקטן של שישי בצהריים, הקאנטרי שבדקנו יחד, חנות הירקות. הם התפוגגו לאט לאט והתחלפו באחרים, כאלו שלא כוללים יותר את התקופה המשותפת. 

המרכז המסחרי הקטן מהווה לפעמים מקום מפלט. אם אני ממש משתדלת אני אפילו יכולה לתזמן את היציאה שלי לשעה שבה סבירות נמיכות להיתקל באחד הקולגות. כמה פעמים גם נתקלתי שם במכרים מתקופה אחרת, כאלו שלא קשורים לשיממון של עכשיו. אני מזהה עכשיו מזווית העין את ליאת, חברה שלי מהתיכון. בכל השנים האלו היינו שכנות ולא יצא לנו להיפגש כמעט בכלל, רק במפגשים משותפים שאחרות ארגנו מדי פעם. תהיתי אם זה במקרה, או שהנימוס האירופאי הזה שלה הוא זה שגרם לה לחייך ולהציע ש-ניפגש מתישהו, ומה נשמע ואיך צריך לנצל את ההזדמנות ולהתעדכן יותר. ליאת, משוויץ, הייתה עוף מוזר. הייתה לי נטייה (עדיין?) להתחבר אליהם, לכל האאוט-סיידרים. סופר אינטליגנטית אבל קצת לא קשורה, תוצאה של מנטליות אירופית ועלייה לארץ בגיל יחסית מאוחר, היישר לתוך תקופת ההתבגרות המאתגרת. היא הייתה מאחור, בכל מה שקשור למערכות יחסים ועכשיו היא נשואה. עם שני ילדים. הבן הגדול שלה, בן שלוש, בעיצומו של התקף טנטרום סוער אבל אני ניגשת בכל זאת. והיא כצפוי, מחייכת, אולי קצת נבוכה. בזמן שמנסה להרגיע את הפעוט הזועם אני מציצה לתוך העגלה שמונחת לפניה, עדיין לא הזדמן לי לראות את הקטן שלה. בניגוד בולט שכזה, הוא דווקא שקוע בשינה עמוקה. אני שואלת לשמו וגילו. נתקלתי בה בדיוק כאן, לפני כמה חודשים, ממש אחרי שילדה ולא זכרתי את הפרטים במדוייק. גם אז שמחה לראותי, אבל הזדרזה לסיים סידוריה ולחזור לתינוק שבבית. דותן, בן חצי שנה היום. היא מציעה להחליף שוב מספרים, אני מכתיבה לה את שלי במהירות, יודעת שלא ייצא מכך דבר. תוך כדי היא משגרת התנצלויות על הסיטואציה הלא-אידילית, ואנחנו נפרדות. בדרך חזרה למשרד אני מנסה לחשב בכמה תינוקות בגיל של כמעט-התינוק-שלי נתקלתי בזמן האחרון, והאם זה במקרה או בא להגיד לי משהו. חושבת גם על גזרת הפוסט-לידה שעדיין ניכרת אצל ליאת ועל כמה זמן עוד אהיה במקום בו נמצאת. אם יש משהו עליו עובדת מאוד קשה עכשיו, זה לחלץ עצמי מכאן.

פיזית, עדיין פה. אבל לפחות בתודעה, אני כבר לגמרי במקום אחר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CherryBlossoms אלא אם צויין אחרת