33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 37] – הלכות נדרים

 

הלכות נדרים

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

א. ראשית הכל, לנדור נדר זה דבר כלל לא טוב. ואמרו חכמים כל הנודר אף-על-פי שמקיימו, נקרא רשע, חוטא וכאילו בונה במה בזמן איסור הבמות. והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן. ועדיף שיעשה התרה לנדרו מאשר לקיימו אלא אם כן מדובר בנדרי מצוה. והמאחר לקיים נדרו פנקסו נפתחת [יו"ד רג א-ג].

ב. המקרים בהם מותר לנדור הם כאשר אדם בשעת צרה, או כאשר ירא שמא יתקפנו יצרו לעשות עבירה או להתרשל מקיום מצוה. וכן כאשר הדבר הוא לכונן הנהגותיו, כגון שהוא זולל וסובא, ונודר שתקופה מסוימת לא יאכל בשר ולא ישתה יין. אמנם גם באופן זה לא ירבה בגדרים, אלא ישתדל לפרוש מן הדבר ללא נדר. [רג ה-ז].

ג. הנודר בעת צרה יש אומרים שאין להתירו אלא לצורך מצוה או לצורך גדול. ואם יש ספק בלשון הנדר אם חל בכלל, יכולים להתירו [ה"ע ח"ח עמוד מד].

 

ד. נדר הוא: שהאדם אוסר דבר מסויים על עצמו ע"י שמתפיס (1) על הדבר איסור, שאומר שיהא כמו קרבן וכדומה. זאת בשונה משבועה שאדם אוסר על עצמו לעשות דבר מסויים כאכילה ושתיה וכיוצא בזה, ויכול לאסור על עצמו אפילו דבר שלא בא לעולם [רד א – ד].

 

ה. אמר נדר בלשון שבועה כגון אני נודר לאכול מאכל זה, אינו נחשב נדר מעיקר הדין. ומכל מקום האומר כן צריך התרה אצל חכם שלא יקלו ראש בנדרים [ה"ע ח"ח עמוד מה].

ו. האומר פירות אלו עלי, או דבר פלוני עלי כבשר חזיר או כעבודת כוכבים או כנבלות וטרפות וכיוצא באלו. וכן האומר לאשתו, הרי את עלי כאמי, או כאחותי או כערלה או ככלאי הכרם, הרי אלו מותרים ואין כאן נדר מכיון שאלו אסורים מעיקרם ואין אדם אוסרם על עצמו. ואם האומר הוא עם הארץ, צריך שאלה לחכם, ומראים לו שאשתו אסורה ושאותם פירות אסורים, ומחמירים עליו שאין די לו בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר על מנת להתיר לו נדרו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים [רה א].

 

ז. אם אדם אמר "קונם (2) כל הנאתי לאשתי", ולאחר מכן אמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי, אם הוא תלמיד חכם, נאמן ואינו צריך התרה. ואם הוא עם הארץ, צריך שאלה על מנת שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. אך בחרטה סגי (מספיק), ואין צורך לפתוח לו פתח. ואם נדר בדבר שיש לו שתי משמעויות, כגון אסר דבר על עצמו כ"יין נסך", אפשר שכונתו יין שמנסכים על גבי המזבח ואפשר של גויים, הולכים להחמיר, אלא אם כן פרש דבריו שכוון לדבר המותר, ובזה גם עם הארץ נאמן [רח א-ב]. וכן הנודר ב"תורה", אינו נדר, משום שאין איסור התורה תלוי באמירתו, ומכל מקום בע"ה (בעם הארץ) מצריכים אותו התרת נדרים. אם נדר ב"מה שכתוב בתורה", אסור. ואם אחז ספר תורה ונדר, הכונה על מה שכתוב בה [ריב א].

 

ח. אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו וליבו שוים. לפיכך אם היה בליבו לנדור מפת חיטים, והוציא בשפתיו פת שעורים, מותר בשניהם. אבל אם היה בליבו פת חיטים בלבד או פת שעורים בלבד, והוציא בשפתיו פת סתם, אסור באותו פת שהיה בליבו. אמנם אם נדר על דעת אחרים, אינו תלוי בליבו אלא כפי מה שיאמרו מה היא דעתם, כך יחול הנדר [רי א].

ט. אדם הנודר בחלום, אין בכך כלום ואינו צריך שאלה. אך יש אומרים שיתירו לו עשרה ע"י חרטה כאילו נדר בהקיץ, ויש לחוש לדבריהם. ואם לא מוצא בקלות עשרה אנשים, יתירנו בשלושה כשאר נדר [רי ב].

י. הנודר וחזר בו תוך כדי דיבור, או שמחו בו אחרים תוך כדי דיבור, וקיבל דבריהם תוך כדי דיבור לנדרו, לא הוי נדר. והוא שאמר כך בפיו, אבל אם אמר חזרתי בלבי, אינו כלום [רי ג].

יא. אדם יכול להתנות שהוא מבטל את כל נדריו שינדור מכאן ואילך, תנאי זה מועיל כאשר מוציא הביטול בפיו אך בליבו אינו מועיל. ויש אומרים שאף אם אמר בלחש אינו מועיל. כך גם אין התנאי מועיל אם הדירו חברו [ריא א-ד].

יב. אם אמר כל נדרי שאנדור עד זמן פלוני יהיו בטלים, ונדר בתוך הזמן, אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר, נדרו קיים, שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר. אך אם לא זכר לתנאו בשעת הנדר, התנאי קיים והנדר בטל. אמנם יש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר, אלא אם כן יזכירנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בליבו שהוא סומך על התנאי, ויש לחוש לדבריהם [ריא ב].

יג. הנדרים לא חלים על דבר שאין בו ממשות. כיצד, אמר קונם שאני מדבר עימך, שאני עושה לך, שאני מהלך לך, שאני ישן עימך אינו נודר. אך מדרבנן צריך לעשות התרת נדרים. לכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון, צריך התרת נדרים מדרבנן. אבל אם אמר: קונם פי מדבר עימך, קונם ידי עושות לך, קונם רגלי מהלכות לך, קונם עיני בשינה, הוי נדר גמור מן התורה. וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי [ריג א].

יד. האומר אשנה פרק זה, הוי כאילו נדר לתת צדקה או לעשות שאר מצוות, ונידרו קיים [ריג ב].

טו. אנשים שנהגו איסור בדברים מותרים וידעו שאלו דברים מותרים, הוי כאילו קיבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם. לכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מראש חודש אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מכיון שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך, הרוצה לנהוג במעט דברים המותרים לסייג ופרישות, יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם זאת או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל אם נהג איסור בדברים המותרים מכיון שסבר שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלו בנדר [ריד א].

טז. יחיד שרוצה לקבל עליו תענית, צריך לקבל את התענית מבעוד יום, ולכתחילה יקבל בסוף תפילת מנחה. אם שכח לקבל את התענית מבעוד יום, יכול לקבלה אפילו אחר שקיעת החמה בתוך זמן בין השמשות [ה"ע ח"ח עמוד פז].

יז. כל מנהג של מצוה שנהגו אדם ג' פעמים ולא אמר שעושה זאת בלי נדר, חייב לעשותו תמיד [שו"ת יח"ד ח"ב סימן ע]. ולכך מי שנהג להתענות בערב ראש השנה, ורוצה לבטל מנהגו לגמרי מטעמי בריאות, צריך לעשות התרה על מנהגו הקודם. ואם אינו מבטל מנהגו לגמרי, אלא רק לאותה שנה בלבד, אינו צריך לעשות התרה כלל [שו"ת יח"ד ח"א סימן נ].

יח. נדרים חלים על דבר מצוה. כיצד, אמר: קונם סוכה שאני יושב, לולב אני נוטל, אסור לישב בסוכה ולטול לולב. ולכך אם נדר להתענות זמן ידוע וארעו בו שבתות, ימים טובים וראש חודש, מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרים לו: אילו שמת על ליבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר, והותר כל הנדר [רטו א-ב]. אבל אם פגעו בימים אלו חנוכה ופורים, נדרו בטל [שם ד].

יט. ודברים אלו שצריך התרה, היינו שקבלו בלשון נדר, שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי. אבל אם קבל בלשון קבלת תענית, אין התענית דוחה לא שבת ויום טוב וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה, ואפילו לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד [רטו ג].

כ. נדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה, אבל אין חל הנדר על מצות לא תעשה דעלמא, וזה בין בבטולם בין בקיומם [רטו ה].

כא. צריך לדקדק מאוד בלשון הנדר שהוציא מפיו כי כך דנים את הדברים האסורים והמותרים, וראה בזה ביו"ד סימנים רט"ז רי"ז ר"כ רכ"א. כך שאם נתערב יין שאסר על עצמו ביין אחר, אפילו טיפה בחבית, נאסר הכל, מפני שיכול להישאל על נדרו, נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו [רטז י].

כב. אדם הנשבע לא לדבר עם חברו, יכול לכתוב כל מה שרוצה לדבר עם חברו, והלה יקרא מתוך הכתב, כי אין הכתיבה בלשון דיבור, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם [ה"ע ח"ח עמוד פד].

כג. כל הנודר או הנשבע, רואים דברים שבגללם נשבע או נדר, לומדים מהם לאיזה נתכון, והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות דבור. כיצד, היה טעון משא של צמר או פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו. וכן כל כיוצא בזה [ריח א].

כד. מי שאסר עליו דבר אחד בנדר בלא זמן, אסור בו לעולם [ריט ג]. הנשבע בכתב ולא ביטא בשפתיו, כגון שכתב שבועה שאעשה כך וכך או שלא אעשה כך, אין זו שבועה כלל שנאמר נפש כי תשבע לבטא בשפתים. וכל שכן אם אדם אחר כתב נוסח השבועה והוא רק חתם, שאין צריך התרה כלל [ה"ע ח"ח עמוד נו]. הנשבע שלא לדבר עם חברו, יכול לדבר עם אדם אחר וחברו שומע [רכא י].

כה. אדם הרוצה להתיר את נדרו צריך לבוא הוא בעצמו ולא ע"י שליח [רכ"ח, ט"ז], אלא אם כן בהתרה על מנהג טוב שנהגו ולא אמר בלי נדר, או כל נדר שהוא מדרבנן [ה"ע, ח"ח עמוד ע"א], וכן בבעל שנעשה שליח להשאל עד נדרי אשתו ובלבד שמצא שלושה מקובצים אך הוא לא יקבצם [רל"ד, נ"ו], בכל אלו מותר להתיר נדרו ע"י שליח.

 

כו. התרת הנדרים נעשית בפני שלושה [רכח יד]. אדם הרוצה להתיר נדרו צריך לפרט את הנדר והסיבה שבשבילה נדר לפחות לאחד המתירים. ואם לא פרט, אין התרתן התרה.

 

כז. אם נדר על דעת חברו, אין מתירין לו אלא אם כן הודיע לאותו שנדר על דעתו, וזאת שנדר על דעתו בגלל טובה שעשה לו, כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו, אבל אם מעצמו נדר על דעת חברו, יכולים להתיר לו בלא דעתו. ומכל מקום צריך שיודיע לו שהתיר לו, כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו [רכח כ].

 

כח. כדי להתיר נדר אפשר בשני אופנים:

א. אם נתחרט בעיקר הנדר, שישאלנו החכם: אתה חפץ בנדר זה, והוא אומר: אינו חפץ בו, מתחרט אני שנדרתי. אך צריך להתחרט בעיקר הנדר, שהיה רוצה שלא נדר מעולם. אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט, ועד עתה הוא חפץ במה שנדר, לא הוי חרטה, שצריך שיעקר הנדר מעיקרו. ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו, אלא אם כן ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם, שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו.

ב. אם אינו מתחרט, צריך לבקש לו פתח לומר לו: אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר, ונמצא הנדר נעקר מעיקרו. וכיצד הוא הפתח, כגון שנדר על דבר אחד ומפצירים בו הרבה שישאל עליו, אומרים לו: אילו ידעת שיפצירו בך כל כך ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר, והוא אומר: כן. ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח, כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני, ועבר ועשאו, פותחין לו: אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר, והוא אומר: כן [רכח א].

 

כט. נהגו להחמיר ולעשות פתח מן החרטה, שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא, אומרים לו אילו ידעת שתתחרט, כלום נדרת, והוא אומר לא. ואז מתירין לו [רכח ז].

ל. התרת נדרים נעשית אפילו בקרובי משפחה, ובלילה. ביום שבת עושים התרת נדרים רק אם יש בנדר צורך לשבת, כגון שנדר שלא לאכול או להמנע מעונג השבת, אפילו אם היה אפשר לו להשאל על הנדר לפני השבת [רכח ג].

לא. פותחין לו לאדם בכבוד עצמו, כגון שנדר לגרש את אשתו, פותחין לו: אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו, אלא שמצא עליה שם רע, ונמצאת פוגם בניך. וכן פותחין לו, אילו ידעת שאתה עובר על לא תיקום, או על לא תשנא את אחיך בלבבך, לא היית נודר. אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר: אלו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום, שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך, והוא אומר שהיה נמנע, אפילו אינו אמת, ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו. ומטעם זה אין פותחין לו אם ידע דברי חז"ל שפותחים פנקסו ובודקים במעשי האדם הנודר, ולא שכל הנודר ראוי לדקרו בחרב, ולא שכל המקיים הנדר כאילו הקריב קרבן בבמה [רכח ט-י].

לב. אין פותחין בכבוד אביו ואמו לומר: אילו ידעת שיאמרו לאביך ולאמך, ראו גידולים שגידלתם, כמה בניכם קל בנדרים, ונמצאת מזלזל בכבוד אביך ואמך, מכיון שאינו חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך. מאותה סיבה אין פותחין לו בכבוד רבו [רכח יא].

לג. אין פותחין אלא בדבר ההווה ורגיל, שמצוי הרבה, אבל אין פותחין בדבר שאינו שכיח. כגון אם אמר: קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני, ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו, או אותו בית נעשה בית הכנסת, שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלנדור, כיון שאינו מצוי הרבה. וכן שימות אינו מצוי, אך עניות והריון אשה מצויים, ולא מקרי נולד [רכח יב].

לד. אף על פי שאין פותחין בנולד, פותחין בתנאי נולד, כגון מי שנדר בנזיר קודם שחרב הבית, וחרב. אין פותחין לו לומר: אילו ידעת שיחרב הבית, כלום היית נודר. אבל פותחין לומר: אילו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואמר שבאותה שעה חרב הבית, כלום היית נודר, וכן כל כיוצא בזה. וכתב הרמ"א, זה שאין פותחין בנולד, היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט, דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך. אבל אם מתחרט מעיקרו, אף על פי שעושה מכח הנולד, מקרי חרטה ומתירין לו [רכח יג].

לה. אין מתירין נדר של דבר איסור, אפילו אינו אלא איסור דרבנן, כגון לשחק בקוביה. ואף אם התירו נדר זה, אסור. וכתב הרמ"א, אם יש מכשול בנדר זה, כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה, מתירין לו לכתחילה. וכן אדם שנדר שלא לשחק, ונשמטה לפעמים, וכשמשחק ירווח לו, מתירין לו [רכח טו].

 

לו. אין מתירין הנדר עד שיחול. כיצד, הרי שנשבע שלא יאכל בשר שלושים יום מראש חודש אייר, והתנחם (התחרט על מעשיו), אינו נשאל עד שיכנס אייר. אפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר, אין מתירין לו עד שיחול [רכח יז]. ומי שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך שנה, מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד [רכח יט]. ומכל מקום בנדרים שהם מדרבנן כגון שנהג מנהג של סייג והידור שלוש פעמים, מתירים אף לפני שחלו [שו"ת יב"א ח"א יו"ד סימן טז].

 

לז. אין אדם יכול להשבע או לנדור ולחייב אף את בניו הנולדים לאחר מכן, ורק ציבור יכולים לאסור ע"י נדוי וחרם [רכח לה].

לח. נדר שהותר מקצתו, הותר כולו. כיצד, נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע, וארעו בו שבת וחג, אומרים לו, אלו נתת ללבך שיארעו בו שבת וחג לא היית נודר, ולכך הותר הכל [רכט א].

לט. אדם שאסר על עצמו מין מאכל אם יעשה דבר פלוני, ואמר שאף אם ישאל ויתיר נדרו, הנדר יחול עליו פעם נוספת, וכן לעולם. יתירו לו פעמים רבות כמו שישערו שאמר, ואח"כ יתירו לו על מה שאמר, וכן לעולם.

מ. אדם הנשבע על דבר אחד והיתנה שלא יוכלו להתיר לו אלא פלוני ופלוני שהם בארץ מרחקים, יתחרט על אותו תנאי, ואח"כ יתירו לו אחרים הדבר שנשבע עליו.

מא. אדם שהתנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם, אין תנאו כלום, דידברים בעלמא הם כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו [רכח ה-ז].

מב. אדם הנשבע לא לדבר עם פלוני ולאחר מכן נשבע שיאסר בבשר אם ידבר עמו, נשאל על הראשונה ואחר כך על השניה, שאין מתירין לא נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו [רכח ט].

מג. אין הנדר והשבועה נתרים, אלא בשלושה, ואפילו פרש והתנה בשעת הנדר או השבועה שיוכל לבטל הנדר בזמן שירצה או שתולה באדם אחר שיבטלנו בזמן שירצה, אינו כלום, דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא בשלושה. אך אם נדר לזמן, אין צריך התרה אלא כשיגיע הזמן בטל ממילא [רלא א].

 

מד.  יש נדרים שאין צריכין התרה:

נדרי זריזין – כגון נדרי הסוחרים שלא יורידו במחיר או לא ישלמו יותר.

נדרי חבאי – שאסר על עצמו דבר מסויים אם לא ראה נחש כקורת בית הבד, שברור לכל שזו דרך גוזמא.

נדרי שגגות – שאסר על עצמו דבר אם אכל ושתה ונזכר שאכל ושתה.

נדרי אונסין – כגון הדירו חברו שיאכל אצלו ולא יכל לבוא מכיון שחלה.

והתולה בדבר ולא נתקיים – כגון שנדר מיין מפני שהוא רע למעיים, ואמרו לו שישן טוב למעיים.

ומכל מקום אסור לנדור אותם [רלב א-כ].

 

מה. קטן בן י"ב שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד, אם יודעים לשם מי נדרו ונשבעו, נדריהם נדר ושבועתם שבועה. וקודם לגיל זה אינו נדר אף אם יודעים לשם מי נודרים [רלג א].

מו. אין האב מפר נדרי בתו, ולא הבעל נדרי אשתו, אלא ביום שמעם, ודוקא באותו היום, ולא מעת לעת, זאת אומרת שאם שמע בתחילת הלילה, מפר כל הלילה ויום המחרת, ואם שמע סמוך לחשיכה, אינו מפר אלא עד שתחשך. ואם עבר היום ושתק, אפילו לא כון בשתיקתו אלא לצערה, אינו יכול להפר. אבל אם שתק מפני שלא ידע שיש ביד הבעל להפר, או אפילו יודע אלא שסבור שאינו יכול להפר את נידרה, כגון שסבור שאינו עינוי נפש, יכול להפר אפילו לאחר מספר ימים, ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה, ויפר לה כל אותו היום [רלד כא].

מז. מפרים נדרים בשבת, אף על פי שאינם לצורך השבת. ולא יאמר לה מופר לך, כמו שאומר בחול, אלא מבטל בליבו, ואומר לה טלי איכלי, וטלי ושתי, וכיוצא בזה [רלד כד].

מח. אין האב והבעל מפרים קודם שתידור, אבל משנדרה מפרים, אף על פי שלא חל הנדר, ואפילו שלא בפניה. וכתב הרמ"א דוקא נדר שתלוי בזמן שממילא חל, אבל אם תלוי במעשה, אין יכול להפר עד שיחול [רלד כח]. ואי אפשר לעשות שליח להפרה (להפר אותה) ולהקימה [רלד ל].

 

מט. האיש מפר או מקיים נדרי אשתו ובתו בכל לשון, ואף על פי שאינה מכרת. וכיצד מפר, אומר ג' פעמים: מופר, או בטל, או אין הנדר זה כלום וכיוצא, בין בפניה בין שלא בפניה. אבל אם אמר לה: אי אפשר שתדורי, או אין כאן נדר, מחול לך, או מותר לך, שרוי לך וכן כל כיוצא בענין זה, לא אמר כלום. חשב לשון הפרה בליבו ולא הוציאו בשפתיו, אינו כלום. במה דברים אמורים, שלא אמר לה: טלי ואכלי. אבל אם אמר לה: טלי ואכלי, וחשב לשון ההפרה בליבו, הוי הפרה [רלד לז-לח]. אך אם קיים בליבו, הוי קיום [רלד מא].

 

נ. הבעל יכול להפר רק נדרים שיש בהם ענוי נפש ודברים שבינו לבינה. אך כשמתיר גדרים שיש בהם ענוי נפש, מותרת בהם לעולם. וכשמתיר נדרים שבינו לבינה, אין ההתרה אלא לו, כל זמן שיש לו בהתרה תועלת, דהיינו כל זמן שהיא תחתיו ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו. אבל לאחר שתנשא, חל הנדר גם לדידיה. נדרים שאין בהם ענוי נפש ואינם בינו לבינה, אינו יכול להפר [רלד נה].

נא. יש אומרים שהאב אינו מפר נדרים שאין בהם ענוי נפש, יש המתיר לאב להפר הכל, ויש המחלק, קודם שנתארסה מפר לה כל נדריה, אבל אם נתארסה ומת הארוס וחזרה לרשותו, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש [רלד נח].

נב. אלו הם דברים שיש בהם ענוי נפש, כגון רחיצה וקשוט, כיחול ופרכוס (איפור), או שנשבעה שלא תתרחץ או שלא תתקשט, הוי ענוי נפש אף על פי שאין חל הנדר אלא ליום אחד. וכן אם אמרה קונם פירות העולם עלי, או אפילו פירות מדינה אחת, או אפילו אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו אפילו אינו חנוני, בכל אלו הוי ענוי נפש. ואפילו נדרה על פרי שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם, הוי ענוי נפש [רלד נט-סא].

נג. נדרה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או לבית אביה ואמה או שלא תלך במחול או שלא לשורר או שלא לשמוע קול שיר, הוי נדרי ענוי נפש. וכן נדרה משני ככרות ביחד, על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת, והפר לשתיהן, על הככר שמצטערת חלה ההפרה, ולא על הככר שאינה מצטערת [רלד סב-סג]. ובאמרה קונם שאיני נהנית לבריות, יש מי שאומר דהוי נדרי ענוי נפש, ויש מי שאומר שאינם אלא דברים שבינו לבינה [רלד סד].

נד. נדרה דברים שגורמים איבה בינה לבינו, כגון מתשמיש וכיוצא בו, הוי דברים שבינו לבינה. נדר על תשמיש חל רק אם אמרה הנאת תשמישך עלי. אבל אמרה הנאת תשמישי עליך, אינו צריך להפר מכיון שהיא משועבדת לו [רלד סו-סז]. וכן אם אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לך, או קונם שאיני נהנית לך אם עושה אני לאבא ולאביך, יכול להפר אף על פי שלא חל הנדר עדין, ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה [רלד סט].

נה. נדרה דברים שאין בהם ענוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה, ואינם ממלאכות שהיא חיבת בהם, כגון שלא תתן אוכל לפני הבקר שלו, אינו יכול להפר. אם נדרה שלא לרחוץ פניו, ידיו ורגליו, או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המיטה, אינו צריך להפר לפי שמשועבדת לו [רלד עב-עג].

 

נו. שבועת בטוי היא שנשבע בין על דבר שעבר, כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל, בין על דבר שהוא להבא, כגון שאוכל ואינו אוכל או שלא אוכל ואוכל, וכיוצא בכך. ואם שיקר בשבועתו חייב קרבן [רלו א].

 

נז. פעמים אף אם שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן, כגון שנשבע לקיים המצוה ולא קיים, או שנשבע להרע לפלוני, כגון להכותו או לקללו, שזאת עברה. או נשבע שיעשה חברו דבר פלוני, כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק וכיוצא בו. ומכל מקום יש לו עברה בכל דבר שמשקר בשבועתו. כמו כן אין לו להשבע על חברו שיעשה שום דבר, מכיון שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים ואין חברו מחוייב לעשותו. ומכל מקום אם קיימו דבריו הרי אלו משובחים [רלו ב].

 

נח. שבועת שווא אסורה, והיא שנשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון על איש שהוא אשה או על אשה שהיא איש, חייב משום שבועת שווא. וכן אם נשבע לאמת (מהמילה אימות) האמת על דבר שהוא ידוע לכל, כגון על שניים שהם שניים וכיוצא בו. או על דבר שאי אפשר לעשותו, כגון שנשבע שלא יישן שלושה ימים, או שלא יאכל שבעה ימים, או שלא יאכל מכל פירות שבעולם, הוי שבועת שוא, מלקים אותו ולאחר מכן ישן לאלתר ואוכל לאלתר [רלו ד].

 

נט. האדם הנשבע בשמים, בארץ, בשמש וכיוצא בהם, אף על פי שאין כונתו אלא למי שבראם, אינה שבועה. והוא הדין לנשבע בנביא מהנביאים, או בשולחן המקדש או באחד מכלי הקודש. ואף על פי כן מאיימים עליהן ומראים להם שזו שבועה כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות, ומתירים להם [רלז ו].

ס. אדם הנשבע שלא יאכל, אסור בכל שהוא, אבל אינו חייב מלקות אלא על כזית. אך אם פרש או אמר שלא אטעם, חייב בכל שהוא. נשבע שלא לאכול, אסור אף לשתות מכיון ששתיה בכלל אכילה. אבל אם נשבע שלא לשתות, מותר לאכול. ואם אכל או שתה מאכלים או משקים רעים שאינם ראויים לאכילה ולשתיה, פטור אבל אסור [רלח א-ג].

סא. אם נשבע שלא יאכל ככר זה, וחזר ונשבע שלא אוכל ככר זה, אין שבועה שניה חלה. ואם נשאל על הראשונה, חלה שבועה שניה [רלח כא].

 

סב. דין תקיעת כף, הוא כדין שאר שבועות ויש לו התרה. כל זה כאשר תקיעת הכף דרך שבועה, אבל כשהיא כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המיקח, אין לה דין שבועה כלל [רלט ב].

 

סג. בשונה מנדר, שבועה חלה על דבר שאין בו ממש, כגון שנשבע שלא יישן או שלא ידבר. אך אינה חלה על דבר מצוה, בין שהוציאה בלשון שבועה שאמר שבועה שלא אשב בסוכה, בין שהוציאה בלשון נדר שאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה. ואם נשבע בכולל, כגון שלא ישב בסוכה כל השנה, השבועה חלה [רלט ג-ד].

 

סד. הנשבע על דבר מצוה דרבנן, כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרא המגילה, השבועה חלה. או הנשבע לקיים מצוה דרבנן, חייב משום שבועה אם מבטלה. והוא הדין לדבר שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה. במה דברים אמורים, בנשבע שלא לעשות מצוה דרבנן, או לעשות, אבל אם נשבע לעבור על מצות לא תעשה, אפילו היא דרבנן, לא חלה עליו שבועה [רלט ו].

 

 

ביאורי מושגים:

 

(1) התפסה -

אחת מצורות ההתפסה הרגילות היא: "הרי זה עלי כקרבן". חכמים חששו שמא אדם ירצה להוציא מפיו 'קרבן' ולא יאמר אותו בבירור, וכדי למנוע שאלות כאלו שיתעוררו בתכיפות גבוהה קבעו שגם "קונם" (2), מילה הדומה ל'קרבן' בצליל שלה, נחשבת לנדר.

על ההתפסה להיעשות בדבר הנידור דווקא, לכן דווקא נדר כדוגמת "כקרבן", שהאדם אוסר על עצמו חפץ מסוים כמו הקרבן שגם הוא נאסר על ידי אנוש, הנדר חל. אבל אדם המתפיס בשר שיהיה כבשר חזיר, אין הנדר חל, שכן בשר חזיר לא נאסר על ידי כל בני האדם.

 

(2) קונם -

בהלכה קונם הוא כינוי לקבוצת נדרים הנקראים "נדרי איסור", שבהם אדם אוסר על נפשו דבר מסוים, כאמור בתורה": איש כי ידור נדר לה', לאסור איסר על נפשו".

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

בעה"י בשיעור הבא נלמד בהלכות מזוזה.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמה ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת