33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שיק - SHIK דינה (וינשטיין) שק

מספרת סיפורים

יש קסם ואין קסמים

בפעם ההיא כשהגיעה לשם לראשונה, ירדה מהרכבת, קצת עיפה קצת חוששת מהמפגש.

הוא חיכה לה עם חיוך קטן. הושיט יד.  בחן במהירות והחליט.

נסעו עד לביתו. מקום מלא יופי. מיד כשסובבה ראשה, הושיט יד לכיסו, חפן חופן מלא ופיזר אבקה מעל ראשה, טווה את הקסם.

לאט לאט החלה לחוש באותו אור עדין ורך שהחל לחדור אליה פנימה. חשה באוויר הצלול שנגע בעורה והעיר נקודות חשוכות בגופה. אלו שנחו ונמו שנת ישרים הרבה שנים.

מקומות שהרדימה ביד אמונה. סגרה אחריהן את הדלת ונעלה. נפתחו בלחש, בחשאי. היא אפילו לא הבחינה. לא עמדה על המשמר כהרגלה.

הפכה להיות חָלוֹנית, מאפשרת לזרמים לעבור דרכה נפעמת מהנוף והוא מביט בתוכה, עובדת בגן והגן עובד בה.

בכל יום כשפגשה את האיש, הוא נראה מבוייש, נבוך ומרוחק, מחפש מקום של רכות בעינה, במבטה, מבקש משענת שקטה.

עושה היה מלאכות של שגרה בכפות ידים עבות. אצבעותיו הקצרות עובדות בגן במרץ ובמטבח, עסקו ללא חדווה. היה מכין ארוחה והיא, האורחת, היתה צופה, בגבו בתנועותיו רואה את הזמן שעבר דרכו רואה את שאריות הנעורים שעדיין מידי פעם מפזזים ועולים.  לומדת אותן להבין את האיש הזר שבאה לפתחו.

עשן הסיגריות היה מלווה אותו. גם הוא עדין כמו האור כמו איוושת העלים. נוגע לא נוגע באפה.

פעמים רבות רצתה להושיט יד לקחת אחת אל בין אצבעותיה, כמוהו, לשאוף עמוק לריאותיה ולפזר את העשן בחדר, באיטיות, משלבת את עשנה בעשנו. אך עצרה.

ערב אחד ליד תנור העצים הבוערים, הגיש לה ערמונים קלופים, חמים ומקולפים וחייך אל תוך עינה, לא השפיל מבט. שתו יין. לגימות של שתיקה. 

למחרת, אספה מטלטליה, חיזקה שערה, עטפה את כולה בחיוכה, לבשה את חזותה וחזרה אל ביתה.

לא עברו ימים וכאב גדול אחז בגופה. 

כאב חסר כתובת או תרגום. מפעפע ועולה מתוך בטנה עוטף כצעיף סבוך וחונק את צאוורה.

אנקות היו נפלטות מחזהה. עולות ויוצאות ללא שליטה.

גשם של דמעות שוטף אותה בלי סיבה או התראה, מרטיב שיער ופוֹרעַ.

לא ידעה את נפשה. כמו אותה ספינה קליפתית המיטלטלת בין מים גבוהים.

הוא קרא אותה לחזור.

וקולו נשמע מעבר להרים ולימים.

הוא ידע. ידע את נפשה.

דקות לפני שנפרדו, בתחנה, בעת שהסבה מבט אל הרכבת המתקרבת. הוא פיזר שוב את האבקה ההיא על בגדיה ותיקה.

כך ידע שתשוב וחיכה.


מיד כשנשמעה קריאתו, היא ארזה את חפציה מחדש, ממהרת, חסרת מנוחה, חזרה על צעדיה סופרת את השעות, נלחמת במחוגי השעון שאינם זזים לפי קצב פעימות ליבה, אלא מתמהמהים להם. לוקחים את הזמן כאילו הוא רק שלהם ולא נוגע גם בה...

היא פחדה שהרגעים הקסומים של השקט, של הגנבת המבט, של החיוך הרך, של הרוח ההיא שעברה בינהם, תיעלם ותברח אם לא תתפוס אותה עכשיו. פחדה שתמצא עצמה בקצה העולם, יורדת מהרכבת אל סתם. עומדת לבד, אישה ותיקה בידה בתחנת רכבת רחוקה.

כשירדה,

הוא שוב עמד שם בחוץ.

חיכה. מבטו רך, עוטף. אסף אותה בכפותיו העבות חזרה אל אותו הגן אל אותו הבית, אל המטבח, הזמין אותה אל מיטתו, שחיכתה. 

היא חייכה, חיוך שגולש ומכסה את כולה. חיוך של אושר גדול, חיוך שניגב באחת את כל הכאבים והשאיר מקומות נקיים.

התכסתה בשמיכת ביטחון עבה ושלווה שליטפה וליוותה אותה מספר ימים בתחושה של משענת בטוחה.

התנתקה מכל שאון ותחושת זמן. היתה שם איתו. כולה.

היו אלה ימים של אושר ושיחרור אך עד מהרה החלה להזדחל ולהשתחל הארעיות והאורחות. 

היא הרגישה שהעשן הדק והעדין שהיה מפזר בחדר, מסמן את גבולות הנוכחות שלה שם.

חשה שהזמן איתו הוא זמן שאול, הקסם היה לבועה זמנית. שהמנה קצובה והיא מתרוקנת ונגמרת.

ככל ששקעה בה האבקה, ככל שנתנה לו להכנס בעד אותן דלתותיה הנעולות, ככל שהן נפתחו אליו, כך הוא הסתגר וחזר אל תוך קליפתו שהתעבתה. 

אולי כי נשטפו כיסיו ולא נותרה בהן עוד מהאבקה ההיא...?

אולי כי קמטי גילו חרשו בו ולא נשארו לו כוחות לאחוז באהבתה...?

בוקר אחד, הוא אסף את דבריה וחפציה, נתן אותן בידה, ביקשה שיוריד אותה בתחנה.

הסתיר מבטו, השפיל את עיניו וכמו הכלב ההוא סובב גבו, הזנב בין רגליו.

התרחק והלך.

זקפה ראשה, ניערה שיערה, התנערה מהאבקה, הביטה בזנבו המתקפל וצחקה.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dshk אלא אם צויין אחרת