33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 41]–ד' אב תשע"ו -  "מסילת ישרים" / הרמח"ל - בעה"י נסיים פרק ו'–בבאור מידת הזריזות

 

בעה"י נסיים פרק ו' – בבאור מידת הזריזות

 

"והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו [אפילו אם לא היתה זו חובה], ומה שחובה עליו מצד בוראו [וכל שכן מה שחובה עליו]. ואף על פי כן יניחהו [מזניח את חובותיו ואינו מקיימם], לא מחסרון הכרת החובה ההיא, ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו [למרות שמכיר בחובותיו], והרי הוא אומר: אוכל קמעא או אישן קמעא [ואח"כ אעשה את המוטל עלי] או קשה עלי צאת מביתי, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים [מידת העצלות גורמת לו להרגיש הרגשות מזוייפים שיצדיקו את מחדליו. כמו רעב ועייפות ופחד מקור וחום. והעצל, שלא מבין שהרגשות אלו הם בשל עצלותו – והוא יאבק להוכיח את אמיתותן], וכל שאר האמתלאות [תירוצים] והתואנות [סיבות, עלילות דברים, דברי שקר] אשר פי העצלים מלא מהם, ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו. הוא מה ששלמה אמר [קהלת י, יח]: "בעצלתיים יימך המקרה [יפול הגג] ובשפלות ידיים [חוסר מעש] ידלוף הבית". ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים והמקראות מן הכתובים [דהינו שהוא לשיטתו, מגלה פנים בתורה שלא כהלכה] והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו לפי דעתו המשובשת [לפי האמת] להקל עליו להניחו במנוחת עצלותו [דהיינו לאכול קמעא ולישון קמעא ולא לצאת בזמן הגשמים או בזמן הקרה וכד'], והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו – מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעת הנכונה [כלומר, החכמים המה אנשי הדיעה הנכונה]. הוא מה ששלמה צווח ואומר [משלי כז, טז]: "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם [אנשים חכמים ונבונים]". כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לתועים [בפשטי הכתובים] ושוטים [כי לדעתו, כולם מסכנים את עצמם], והוא לבדו חכם [מדובר בהלך מחשבה מעוות ומנוגע, המביא אותו להסקת מסקנות שגויות. הטפשות גוברת בו עד כדי כך, שהוא מוכן להאמין כי כל החכמים אינם אלא טיפשים].

והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות [ונכון גם במידת הזריזות], שכל קולא [קולא היא פסיקה, שלרוב מתירה ופוטרת.] צריכה בדיקה [הנטיה לחיפוש קולות (הקלות) אינה באה רק ממידת העצלות, אלא גם ממידות אחרות כגון התאווה], כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצת היצר [אם הוא עצמו מגיע למסקנה שיש להקל] ומרמותיו [אם שומע זאת מאחרים], על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות ואם אחר כל אלה תצדק, ודאי שהיא טובה.

כללו של דבר: חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצוות בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו. ותראה שהמלאכים משתבחים במידה הטובה הזאת, שנאמר [תהלים קג, כ]: "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". ואומר [יחזקאל א, יד]: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" [פרשו רבותינו: רצוא ושוב, כלהבת הכבשן שיוצאה תמיד מפי הכבשן וממהרת לחזור ולכנוס. כך, כשמוציאות החיות ראשן מתחת הרקיע הנטויה למעלה מהן, כמו שמפורש בענין, נרתעות מפני השכינה שלמעלה מן הרקיע וממהרות להשיב את ראשן (רש"י)]. והנה האדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי-אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך [אבל יכול האדם להגיע למעלה מדרגתו של המלאך, כי הוא מתגבר על טבעו, מה שאין המלאך, שאין לו עצלות כלל כי טבעו הוא זריזות], אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו [בענין הזריזות] ראוי הוא שיתקרב. ודוד היה משבח על חלקו ואומר [תהלים קיט, ס]: "חשתי [מהרתי] ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך". עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

" והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו שראוי להצלת נפשו, ומה חובתו עליו מצד בוראו" –

נחזור חזרה לפרק א' ב"מסילת ישרים". רבינו הרמח"ל פתח את ספר "מסילת ישרים" במשפט: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא – שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" (פרק א') – וכאן בפרק ו', רבינו יוצא מתוך נקודת הנחה כי כבר לבו של האדם יודע ונתאמת אצלו מהי חובתו, מאחר וכבר הקדים ללמדינו הרמח"ל, כי תחילת עבודת המידות היא לדעת מהו יסוד החסידות ומהו שורש העבודה התמימה (השלימה).

ונבין:

יסוד החסידות – נטיה הצידה ביסוד, אם גם כחוט השערה, מפלת את כל הבנין. ובנין החסידות גבוה מכל טבע (טבע הוא בגדר הגבלה ודין, והחסידות – לפנים משורת הדין).

ושורש העבודה התמימההשורש הוא המביא את המזון לאילן וגם מעמיד אותו בפני הסערה. באילן גדול השורשים מתפשטים ומעמיקים. כל שכן בעבודת השם וכל שכן כשהיא תמימה אפילו בדקי-דקות שלה. הלא יגדל הצורך לשורשים רבים ברוחב ובעומק ליניקת הקדושה ולשמירה נגד סערות יצר הרע וחיילותיו.

יתברר ויתאמת לאדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל מה שהוא עמל כל ימי חייו.

יתברר - לברור (כמו לברור אוכל מתוך פסולת) יש לברור מתוך העולם רק את האמת.

ויתאמת – שיהיה מאומת הדבר וברור בידו מה צריך להיות מבורר ומאומת אצל כל אחד – מה חובתי בעולמי! בשביל מה נבראתי, מה תפקידי, מה מוטל עלי, ולאן אני הולך מפה.

באת למטרה, תתמקד בה אם תפספס אותה איבדת הכל!

אם כן, היסוד והשורש הם: שיתברר, בלי שיור ספק אפילו רחוק, מה חובתו בעולמו!

 

וממשיך הרמח"ל [בפרק ו'] –

"ואף על פי כן, יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא, ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו" –

אם כן, האדם מזניח את חובותיו ואינו מקיימם, לא מחוסר דעת מהי חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו (כפי שכבר לימדנו המסילת ישרים בפרק א'), אלא בשל כבדות העצלה שמתגברת עליו.

מהי אותה כבדות? מהיכן היא נובעת?

דברי חז"ל בגמרא במסכת ברכות (ד, ב) עוסקים בענין העצלות וגם בגודל עונשו של העובר על דברי חכמים (ודנו על "פורצי הגדר", שעוברים על דברי חכמים, בשיעור הקודם מס' 40 ונדון בעה"י בשעור זה): "כדתניא, חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה".

פורץ הגדר, עובר על דברי החכמים, שגודרים גדרות למנוע מאיתנו להגיע לעברות. אך באין גדרות אלו יאמר העצל: "אוכל קמעא או אישן קמעא... הקרה רבה או הגשמים... וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצל מלא בהם".

נמצא, שהעצלות גורמת שיחפש סברות לומר שעושה מצוה לבטל מן הלימוד. והעצל מיישר זאת הסברא ונמשך אחריה עד שיתבטל מכל וכל וכפי שכתב הרמח"ל: "ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה (עבודת השם) מבוטלת והאדם עוזב את בוראו".

לכן גדרו חכמינו זכרונם לברכה: "אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה" – גדרים אלו באו למנוע מהעצל להתפתות אחר תאוותיו ועצלותו ולממש את סברותיו, שאותה  ה"מנוחה" מצטרכת לעבודת השם.

ועל פורצי הגדר מזהיר רבינו יונה גירונדי בספרו "שערי תשובה": "ועליהם אמרו כי העובר על דברי חכמים חייב. כי המעללים האלה לא יכריחם היצר עליהם. ולא תתקפם תולדות החומר והתאוה הגשמית לחטוא בהם. אין זה כי אם רוע לב ופירוק עול שמים מעל צוארם. והנה הם ככל המון כת הזדים האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. גם הם רחוקים מדרך האמת". לכן אומר רבינו הרמח"ל: "הוא מה ששלמה צווח ואומר [משלי כז, טז]: "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם". כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל תועים ושוטים, והוא לבדו חכם".

"חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם" [משלי כז, טז]: פרש המלבי"ם: חכם עצל בעיניו, והוא חכם בעיניו יותר משבעה חכמים גדולים אשר ישיבו טעם הדברים ותוכיותם, כי נדמה לו שהוא חכם יותר מהם, וזה אשר תקוה לכסיל ממנו.

ואומנם, לאחר הפסוק הזה, שוב לא נמצא דבר בספר משלי בענין העצלות, כי מאחר שעשה העצל מעצלותו חכמה, שוב אין לו תקנה, ואי אפשר להוכיחו על עצלותו, כי הוא חכם בעיניו מכל מי שיוכיחו (רבי חיים שמואליביץ זצ"ל).

אם כן, העצלות והכבדות נובעות: מתאוות, פריצת גדרי חכמים, גאווה, פריקת עול ושליטה של היצר הרע.

 

"הוא מה ששלמה אמר [קהלת י, יח]: "בעצלתיים יימך המקרה [יפול הגג] ובשפלות [בחוסר מעש] ידלוף הבית". ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים והמקראות מן הכתובים והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו לפי דעתו המשובשת להקל עליו להניחו במנוחת עצלותו, והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים" –

ועל כך כותב בעל "אורחות צדיקים" בשער העצלות: "אין ככח אבנים כח האדם, או שיהיו עצמותיו כנחושת לטרוח תמיד, ופעמים צריך לנוח כדי שיתחזק; אבל  העצל מישר זאת הסברא ונמשך אחריה עד שיתבטל מכל וכל, ולעולם בכל המצוות, שיש בהן טורח יעשה סברא לפי העצלות להתבטל מן המצוה (כלומר, כמה שעצלותו רבה יותר כן ימציא סברא חזקה יותר למנוע עצמו מן המצוה), כללו של דבר העצל יטה כל סברתו לפי העצלות.

העצל רך הלבב ואינו גולה למקום תורה, ועליו אמר שלמה המלך עליו השלום... כיצד העצל אומר. אומרים לעצל: רבך בעיר, לך ולמד תורה. והוא משיב להם: מתירא אני מן הארי בדרך, שנאמר: "אמר עצל שחל בדרך" (משלי כו, יג). אומרים לו: רבך בתוך המדינה, עמוד ולך אצלו. והוא משיב להם: מתירא אני שלא יבוא ארי בתוך הרחובות, שנאמר: "ארי בין הרחובות" (שם). אומרים לו: הרי הוא דר אצל ביתך. והוא משיב להם: הארי בחוץ, שנאמר: "אמר עצל ארי בחוץ, בתוך רחובות ארצח" (שם כב, יג). אומרים לו: הרי הוא בתוך הבית. והוא משיב להם: ואם הולך אני ומוצא הדלת נעול, אני צריך לחזור. אומרים לו: פתוח עדיין – לא יקום! שנאמר: "הדלת תיסוב על צירה, ועצל על מיטתו" (שם כו, יד). לבסוף שלא היה יודע מה להשיב, אמר להם: אם הדלת פתוח או נעול מבקש אני לישון מעט, שנאמר: "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך" (שם ו, ט)." עכ"ל.

 

"ממקור עצלותו הם נובעים [הטענות והתרוצים מדעתו המשובשת], אשר בהיותה היא גוברת בו – מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעת הנכונה" – אמרו חכמים: או חברותא או מיתותא, חברים הם אלו שבאים להוכיח את חברם על טעותם. אם אין מי שיתקן אותך, תמשיך לטעות. אחד הסיבות, שנתן הקב"ה לאדם את האשה, שתהיה עזר כנגדו. במה תהיה עזר, כשתהיה כנגדו. דהיינו מנגדת לו [מכוונת], בדרך ארץ כמובן, על מנת לתקן.

ישנם 48  קיניינים של התורה, אחד מהם זה: "אוהב את התוכחות".

ואחד מ- 24 דברים שמונעים את התשובה זה מי "ששונא את התוכחות". אדם ששונא את התוכחות, אדם זה מנוע מלחזור בתשובה. ובשביל לזכות בכיתרה של תורה, צריך להיות אוהב את התוכחות.

ועל העצלן כותב הרמח"ל: "כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל תועים ושוטים, והוא לבדו חכם".

אם כן, העצלות מונעת מהאדם את קבלת התוכחה, מונעת ממנו את התשובה ואת כתרה של תורה!

נאמר אצל שלמה המלך: "ואוהבו שיחרו מוסר", אב שאוהב את בנו, אז משחר נעוריו נותן לו מוסר להדריכו בדרך ישרה. וכל אהבה שאין עימה תוכחה, אינה אהבה. שנאמר: מוכיח אדם אחרי, חן ימצא, ממחליק לשון. אומר הקב"ה: מי שמוכיח אדם שילך אחרי (כלומר: מי שמוכיח את חברו או אדם, שיתקן דרכיו וילך אחרי השם) – חן ימצא (כלומר אותו מוכיח מוצא חן בעיני השם), בחינת "ונוח מצא חן בעיני השם". (לעומת מחליק הלשון, שיגרום לך רק צער ויסורים).

שלמה המלך אומר: "נאמנים פצעי אוהב, נעטרות נשיקות שונא", מי ששונא אותך הוא מעטיר עליך נשיקות, רק אומר דברים טובים עליך (מתוך אינטרס), אבל נאמנים פצעי אוהב, מי שאוהב אותך יפצע אותך מדי פעם באיזו תוכחת, אבל זה מראה את הנאמנות שלו אליך. בשיר השירים כתוב: "והכוני פצעוני" וזה כתוב בשיר של אהבה, שיר השירים הוא קודש קודשים. עד שקבעו שאם יש לאדם שני אוהבים, אחד משבח והשני מוכיח, אהב את המוכיח ושנא את המשבח, שהמוכיח מביא אותך לחיי העולם הבא והמשבח מוציא אותך מן העולם הזה.

כל זה נכון, אבל לאיזה תוכחה ניכסף וכמה? לא על עבירה ועוון חלילה, זה פשוט שצריך להוכיח מי שעבר עבירה. אלא לשים לב לאיתותים להתעורר מאסון. מדובר על תרום העבירה, כי כשמתחילים איתותים שם צריך לעיין מר במילי (יפשפש במעשיו), כבר אז צריך לבדוק.

 

"והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קולא צריכה בדיקה, כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצת היצר ומרמותיו [מהמילה מירמה, רמאות], על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות ואם אחר כל אלה תצדק, ודאי שהיא טובה" – הרצון הפנימי מטעה את השכל להורות היתר בדבר איסור, בחירה זו ברע ע"י טעות מצויה היא גם אצל יראים גדולים, אם אינם שמים לב לבקר את דעותיהם והשקפותיהם. לעמוד בכל דבר על מקור ההוראה של היתר, כמו שכתב המסילת ישרים "כל קולא צריכה בדיקה".

בגמרא מסכת ברכות כח, מסופר מעשה:

על רב יוסף שהיה ראש ישיבה בפופדיטה בבבל. לאחר תפילת שחרית בשבת, היו כולם הולכים מבית הכנסת לשמוע את הדרשה שלו בבית המדרש ואז שבים לבית הכנסת לתפילת מוסף.

רב איוויה חלה ולא בא לדרשה. למחרת, כשהגיע לישיבה, ביקש אביי להפיס את דעתו של רב יוסף, מאחר ורב יוסף הרגיש שרב איוויה לא נכח בדרשה.

אמר אביי בפניו לרב איוויה: מדוע לא בא מר לדרשה? (מטרתו היתה שרב איוויה ייתן תרוץ, שמתקבל על הדעת לכך שלא בא, ואז רב יוסף לא יקפיד עליו).

אמר לו: תקפתני חולשת הלב, ולא יכולתי לעזוב את בית הכנסת,

שאלו: מדוע לא טעם מר דבר מה לחזק ליבו, ובא?

תמה, וכי אין מר יודע דברי רב הונא שאסור לאדם שיטעם לפני מוסף?

השיב לו אביי: התרוץ הזה יש עליו תשובה, יכול היה מר להתפלל מוסף ביחידות, לקדש, ולטעום, ולבוא.

אמר לו: וכי מר לא יודע דברי רבי יוחנן שאסור לאדם שיקדים תפילתו לתפילת הציבור?

ענה לו אביי: כשיתפלל עם הציבור אין לו להקדימם, אך לא כשמתפלל ביחידות.

סופו של ענין, אין לו תרוץ הגון. הרגיש לא טוב? אומרים לו תסעד ותבוא לדרשה. לא מפסידים דרשה ולא גורמים צער לרב!

מעשה נוסף, גמרא מסכת יומא עח:

ראש הגולה נקלע לאגרוניה, והתארח בבית רב נתן. עלו כל החכמים לדרשה שלו בשבת, ורב הינא לא עלה.

למחרת ביקש רב פרם להפיס את דעתו של ראש הגולה שלא יקפיד על ההעדרות של רב הינא ושאל אותו בפניו מדוע לא הגיע מר לדרשה?

ענה לו: הרגל שלי כאבה לי, הציק לי פצע.

אמר לו: היה עליך לנעול נעלים ולבא.

ענה: הפצע היה על גב הרגל. והנעל תכאיב לי עוד יותר.

אמר לו: אז היה עליך לנעול סנדל. והרצועות יעקפו את הפצע ולבוא.

ענה לו: אבל פלג מים חצץ בדרך. והרגילות לחלוץ את הסנדלים ולשאת אותם, והדבר אסור בשבת.

אמר לו: אז היה עליך לעבור את הפלג בסנדליך, ולבוא.

ענה לו: מה וכי אין מר יודע את המימרא של רב אשי שלכתחילה אין לעבור את הנהר בסנדל שמא ישמט מרגלו ויעבירו בידו?

שמע ראש הגולה, והתפייס.

הנה יש תרוץ שמתקבל.

אבל, אחרי חקירה, אחרי דרישה, בוחנים את כל הדרכים האפשריות שהיו.

גם אותו תרוץ, ניתן היה לדחות, למה? שהרי רב הינא עצמו חולק על רב אשי וסובר שמותר לחצות נהר בסנדל, אבל בתור תרוץ זה מתקבל. כי ראש הגולה לא ידע זאת.

אבל במרום אין תרוצים! פה למטה יכול שתצליח עם תרוץ ויכול להיות שלא, במרום אין לנו תרוצים!

ונזכור ששאול המלך נכשל באחת כשהוא חמל על אגג ועלתה לו לרעה, שהוא נקנס מיתה וביטלו ממנו מלכותו.

דוד נכשל בשתיים במעשה בת שבע, ובזה שהוא מנה את ישראל [שאסור למנות כי בא הנגף] ולא עלתה לו לרעה.

ותמה המהרש"א: יש משוא פנים בדבר?

ואומר המהרש"א: אלא דוד אמר חטאתי. מיד אמר חטאתי. ובא להיטהר. ומן השמים סייעו אותו לשוב בתשובה שלימה. ככתוב: הבא להיטהר - מסייעין אותו. אבל לשאול היו תרוצים, ועם תירוצים – מפסידים בשמים!

יש לנו שתי דרכים והבחירה בידינו: האם נרצה לעמוד בחקירה צולבת בשמים כאשר התוצאות ברורות וידועות, ששום תרוץ לא יתקבל, או שנחליט שנאמר חטאתי (מעומקא דליבא) ונקבל סיוע ממרום לתקן. ההחלטה היא שלנו! 

אם כן, העצלן שקוע בתרוצים, בגאווה וחשיבות עצמית  ומתרחק מן התשובה ובלי תשובה אין סיעתא דשמיא.

  

 

הרמח"ל מדרג את סכנת העצלות בחמישה שלבים:

האדם, אף שיודע והתאמת אצלו מהי חובתו ומה ראוי לו להצלת נפשו, בשל כובד העצלה - מזניח חובותיו. כפי שכתב הרמח"ל: "לא מחסרון הכרת החובה ההיא, ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו",

ומכאן מתחילה ההיתדרדרות, כפי שמתאר הרמח"ל:

שלב ראשון:

השלב הראשון הוא הזנחת לימוד התורה, הזנחת עבודת השם וממילא עוזב את בוראו. וכפי שכתב הרמח"ל:

"בין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו".

 

שלב שני:

בכדי להצדיק את מצבו, מתחילים התרוצים:

"כל שאר האמתלאות [תירוצים] והתואנות [סיבות, עלילות דברים, דברי שקר] אשר פי העצלים מלא מהם".

 

שלב שלישי

ולתרוצים יש גם אסמכתאות, אפילו מהכתובים, לפי דעתו המשובשת, כפי שכתב הרמח"ל:

"ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים והמקראות מן הכתובים [דהינו שהוא לשיטתו, מגלה פנים בתורה שלא כהלכה] והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו לפי דעתו המשובשת [לפי האמת] להקל עליו להניחו במנוחת עצלותו".

 

שלב רביעי

בשלב הזה העצלן כבר פורץ גדרי חכמים, ופורק עול:

"מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעת הנכונה".

 

שלב חמישי

בשלב האחרון, העצלן כל כולו מלא גאווה וחשיבות עצמית, ואינו מסוגל לקבל מוסר. וכפי שלמדנו במידת הזהירות "בבאור מפסידי הזהירות", שהשחוק והלצון, מרחיקים מהאדם את המוסר והתוכחה, גם כאן העצלות מרחיקה מהאדם את המוכיחים:

"כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לתועים [בפשטי הכתובים] ושוטים [כי לדעתו, כולם מסכנים את עצמם], והוא לבדו חכם".

ובאין גדרי חכמים, ובאין מוסר ותוכחות –  האדם מגיע לפריקת עול מלכות שמים ולכפירה וכל כולו נתון בידי היצר הרע.

 

ומסיים הרמח"ל פרק ו' בכלל גדול וחשוב: "כללו של דבר: חיזוק צריך האדם להתחזק בזריזות לעשות המצוות בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו".

ונותן הרמח"ל דוגמא את עבודת המלאכים: "ותראה שהמלאכים משתבחים במידה הטובה הזאת... ואומר [יחזקאל א, יד] "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" – ונבין את ענין "רצוא ושוב":

"רצוא ושוב" הם שתי תנועות בעבודתם של המלאכים בעולמות העליונים (על חיות הקודש במרכבה נאמר כי היו "רצוא ושוב כמראה הבזק") ושל הנשמות בעולם הזה. מקורו של ענין רצוא ושוב הוא בבחינת מטי ולא מטי.

הביטוי "רצוא ושוב" מבטא מצד אחד תשוקה אדירה לעלות ולהתעלות להגיע לרקיע ולהציץ בפני השכינה ומאידך ישנו ה"שוב" – נסיגה שבאה מעוצמת האור הכל-כך גדול שגורם לחיות הקודש לרתיעה ולחזרתן למקומם הקודם.

תנועת ה"רצוא ושוב" טבועה באדם מעצם היותו ברוא מרוח וחומר, נשמה בתוך גוף. מצד אחד קיים באדם הרצון לשאוף ולהתעלות ברוחניות, מאידך החומר: היצרים והתאוות מושכים אותו למטה.

הקב"ה טבע בעולם חוק לפיו כמות הרוח והאור שאותו האדם יכול לקלוט תלויה ב"כלי" שהוא מכין, כלומר להכנה ולרצון שהוא מגלה באמצעות העבודה שהוא עושה.

אדם שקיים בו כח מאוזן כי הוא בנה כלים, לא רק מסוגל להכיל את האורות והשפע שהוא נחשף אליהם בזמן ה"רצוא" אלא גם מסוגל להמשיך לתפקד כשהוא בירידה.

האדם אינו מלאך, אך ודאי שיוכל להתקרב במדרגתו אליו כל מה שיוכל. ודוד המלך עליו השלום אמר: (תהלים קיט, ס): "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך" -  

חשתי ולא התמהמתי – כפל לשון. אם מיהר ודאי לא התמהמה. ונסביר: לפעמים אדם קם ללכת לבית הכנסת ורואה שהוא מאחר, מה עושה? ממהר ורץ!  

על זה דוד המלך אומר: אני מההתחלה ממהר למצוותיך ולא בגלל

שאני מאחר אלא בגלל אהבתי למצוותיך!

,יהי רצון שנזדרז למצוות ושכל מרוצתינו תהיה להתדבק ברצונו יתברך שמו

!אמן

 

כל הזכויות שמורות לזכות "תורת חסד על לשונה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת