00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Cherry Blossoms

מסעות למעמקי הנשמה

עלייה לרגל

תחושה מעורבת של החמצה יחד עם הקלה מסויימת חולפת בי כשאני עושה את דרכי במורד רחוב הנשיא. אני מרשה לדמעות לפרוץ ולהתגלגל על הלחיים. מה שלא הרשתי כבר הרבה זמן, או לא יכולתי. אני מאפשרת להן לנקז את כל הכאב של התקופה האחרונה, ולנקות אותו.

האיש שהכין לי שעה לפני כן את הקפה בכוס-לקחת חייך כשהגיש לי אותה והחמיא לעיניי. זה קצת הפתיע אותי. כבר הרבה זמן נראה לי שצבען נהיה עכור, חסר ברק ומבע, כמו אבד זיק של חיים. ובכלל, שמישהו מתייחס, רואה אותי, אפילו לרגע. בכל התקופה הזאת היה לי נוח להסתתר מאחורי המסך במהלך היום, ותחת המשקפיים הכהים בשאר הזמן. איזה חידוש מרענן.

זאת הייתה אמורה להיות הפסגה של כל העבודה התובענית שהשקעתי בארבע השנים האחרונות. בייחוד של השנה האחרונה שהייתה אתגר אחר לגמרי, ורק בקושי הצלחתי להישאר, להמשיך ולא לשקוע לתוך האבדון. המועד נקבע חודשים מראש, נרשם ביומן ונחרט בתודעה. כל התוכניות נבנו סביב, מעיין נקודת ציון. ושלושה שבועות לפני אני מקבלת את ההודעה שמבשרת לי שטפסי הרישום התקבלו, ויטופלו תוך ארבעה שבועות. זה לא אשמת הדואר. או הבירוקרטיה המסורבלת. זה לגמרי אני ואני יודעת את זה. I'm a mess. זה לא מונע ממני לוותר וביום המיועד משכימה לפנות בוקר כדי להספיק להגיע לירושלים בשמונה. בעמדת ההרשמה אני לא מופתעת לראות שלא מופיעה ברשומות ולא רשאית לגשת. נסיון אחרון. אני, שעליתי למטוס לצד השני של העולם עם כרטיסים פגי תוקף  ונכנסתי למדינות שסירבו להעניק לי אשרה, דבר כזה לא ישבור אותי. טלפונים, דיבור עם האחראי. נסיון קלוש לנער מעצמי את האחריות בפניהם, כולם עולים בתוהו. יכולתי להמשיך להתעקש, לא מיציתי לחלוטין את היכולת שלי להזיז הרים, אבל בו זמנית מתגבשת השלמה עם המצב ואני מזדרזת לעזוב את המקום.

מאחר וכבר לקחתי יום חופש מהעבודה אני מחליטה לנצל את ההזדמנות לבקר את הודיה, שגרה לא רחוק משם. היחידה מהמחזור, חוץ ממני, שלא ניגשה היום למבחן ההסמכה. להודיה נולד תינוק חדש, יש לה סיבה מוצדקת.  

תוך שאני מרימה ומערסלת אותו בזרועותי אני מחשבת במהירות בן כמה היה אמור להיות התינוק שלי, והודיה, כאילו ניחשה את מחשבותיי, שואלת אותי בדיוק את זה. גם היא איבדה הריון. אמנם באופן טבעי ובנסיבות אחרות לחלוטין אבל העובדה הזאת אפשרה לי להחשף ולהיפתח אליה קצת יותר. הוא היה צריך להיות בן חצי שנה, אני עונה בלי שמץ של חרטה, ומוסיפה בקול רם גם שהתינוק ההוא לא היה צריך להיוולד. אני צריכה באמת לשנות את הסיסמא למייל, זאת שמורכבת משם היוניסקס שבחרתי עבורו ושנת הלידה המיועדת, זאת עדיין השנה הנוכחית. 

וכמו באורח פלא, כבר ביום שלאחר מכן, ומאז, מתחילות תזוזות קטנות. שממשיכות להגיע ולפזר את הערפל שהקיף אותי. צלילים מתחילים לחדור דרך המעטה ובהמשך מנגינות של ממש. הזדמנויות שונות צצות. מפגשים אקראיים (או שלא) שמובילים לאחרים. ואני מצליחה לראות סופסוף בהיר. 

פתאום גובר בי דחף לרוקן את המדפים, למיין לשקיות, להיפטר מכל מה שכבר לא נחוץ וישב שם זמן רב מדי. לפנות מקום, למשהו חדש וטוב יותר.

~

שתי דקות מרגע שחרור המילים שלי לעולם הוירטואלי, מהבהבת הודעה. בודקת לראות אם זה מהחדש. זה הקודם. זה שעזר לי להתחיל לכתוב. כבר סיים לקרוא את הפוסט ומזדרז לשלוח פידבק, קופץ להצהיר -אני ראשון!  כמו מזון, אפשר לעמול זמן רב על הכנתו והוא יחליק ויעלם בגרון תוך רגע. במקרה הזה, נראה שטרם הספיק ללעוס את החתיכות לפני שמיהר להציג צלחת ריקה.  מעניין, כשהיינו ביחד, ההתראה הייתה יכולה לשבת ימים בתיבת הדואר הנכנס שלו, יחכה קודם שאפציר ואדחק בו להציץ. לא היה לו מקום בשבילי, בקושי יכול היה להכיל את עצמו ועם זאת so full of himself. לא מתחרטת על מה שהיה. זה היה נכון לאז. עכשיו, אני בעיקר מלאת חמלה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CherryBlossoms אלא אם צויין אחרת