33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי [שעור 39] - י"ג תמוז תשע"ו - מסילת ישרים / הרמח"ל

 

המשך פרק ו' – בבאור מידת הזריזות

 

 

 

 

"ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החמריות גס [והאדם נברא עפר מן האדמה], על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה [טורח המצוות ומלאכת שמים], ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו [לצאת מן העצלה] ויתגבר ויזדרז [קיום הזריזות בפועל], שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו [טבעו], ודאי הוא שלא יצליח [אם כי נדמה לו שהוא מצליח, כי סוף סוף הוא מקיים המצוות לפי דעתו, גם בלא זריזות], והוא מה שאמר התנא [אבות ה, כ]: "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", וכן מנו חכמים זכרונם לברכה [ברכות לב, ב] בדברים הצריכים חיזוק [דהיינו זריזות]: תורה ומעשים טובים, ומקרא מלא הוא [יהושע א, ו]: "חזק ואמץ מאוד [ליהושע, שהיה בתכלית הזריזות, לו נאמר "חזק ואמץ מאוד לשמור" – מכאן ראיה שדברי תורה צריכים חיזוק מתמיד] לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי", כי חזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבע אל הפכו.

והנה שלמה שנה מאוד [חזר על כך כמה וכמה פעמים] באזהרתו על זה, בראותו את רע העצלה [לכשעצמה] וההפסד הגדול [לתורה ומצוות] הנמשך ממנה, ואמר [משלי ו, י-יא]: "מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך ראשך [ראשך=עונייך, רש=עני] ומחסורך [דבר המחסר עושרך] כאיש מגן [כאיש המלובש במגן לרדת למלחמה, שאין דרכו להתעכב בדרך מהלכו]", כי הנה העצל, אף על פי שאינו עושה רע בקום עשה, הנה הוא מביא את הרעה עליו בשב ואל תעשה שלו. ואמר [שם יח, ט]: "גם מתרפה במלאכתו אח הוא [שווה הוא] לבעל משחית". כי אף על פי שאינו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשוב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו הוא". עכ"ל.

 

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמח"ל הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

 

"ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החמריות גס [והאדם נברא עפר מן האדמה], על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה – כותב בעל "אורחות צדיקים" על מידת העצלות –

"העצלות היא מידה רעה מאוד [ענין המידה הזאת שהאדם מניח עצמו ביד כבדותו]. מי שזאת המידה גוברת בו, ענייניו מקולקלים מאוד בעולם הזה ובעולם הבא. ועליו אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כד ל-לא): "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, וגדר אבניו נהרסה". דימה חכמת העצל לשדה איש עצל: כי כמו שדה איש עצל לא די לו שאינו מגדל תבואה, מפני שאינו עובד אותו כראוי, אלא מגדל אף דברים גרועים, כגון חרולים וקמשונים [מיני קוצים], שהם מזיקים לתבואה. ואפילו אם היה טורח בשדהו עד שתגדל התבואה – יפסיד הכל מחמת עצלותו. כי גדר אבניו נהרסה, והוא עצל ואינו מתקן הגדר, ומתוך כך יכנסו הבהמות והגנבים ולוקחים הכל. ואמר "גדר אבניו נהרסה" – אף על פי שגדר אבנים חזקה מאוד, מכל מקום היא נהרסה מחמת עצלותו, שלא תיקן חסרונה קודם שנפלה כולה. כן עניין העצל בתורה ובמצוות: כי העצלים אוהבים מנוחה, ומתוך כך המצוות קשות עליהם, ולימוד התורה כבדה על נפשם, ויברחו מבתי המדרשות אל מקום מנוחתם. וכשהם יושבים בבית הכנסת הם ישנים, כעניין שנאמר (משלי יט טו): "עצלה תפיל תרדמה"; כי העצלות מביאה שינה בטבע האדם. וכבר הזהיר שלמה המלך עליו השלום (שם ו, י): "מעט שֵנוֹת, מעט תנומות, מעט חיבוק ידים לשכב" [שער העצלות].

 

"כי עפריות החמריות גס" [והאדם נברא עפר מן האדמה]ונלמד על יסוד העפר -

עפר, הקשור ליסוד הדומם, תכונתו התמדה במצב הקבוע. ההיפך משינוי ותנועה. בעולם הדומם – דממה. דממת מוות. דבר אינו נע, צומח, חי או נושם. הכל קפוא קפיאה נצחית. 

מיסוד העפר שבתוכנו כה פוחדים אנחנו משינויים, מתבצרים במוכר, מנסים להתמיד בכל מצב נוח שלא ישתנה לעולם. 

ועוד מיסוד העפר – תכונת העצבות והעצלות

עצלות – שהעפר "מרדים" בנו הכל. משתק, מדכא כל פעולה ומכביד עליה. ועצבות – הגרועה לאין שיעור – היא שיתוק והדממה של חיי הנפש, העפר גורם לתחושה שאין עבור מה לחיות ולפעול. אין למה לשאוף ולמה להתגעגע, מוטב לעצור, להשתתק. מוטב שלא להיות, לחדול ולמות. וכוחו של העפר מתעצם שבעתיים בהיות גופנו עשוי מעפר, ושוכנים הננו בעולם החומר – על עפר הארץ דווקא, והחומר הזה, מסתיר ומעלים אפילו את האמיתות הפשוטות והברורות ביותר.

"האזינו כל יושבי חלד", קורא דוד המלך אל בני האדם (תהלים מט), ודרשו רבותינו (חולין קכ"ז), שקרא בני האדם "יושבי חלד": "כי כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה", והדבר תמוה מאוד, וכי בשביל זה יקראו כל בני העולם יושבי חלד על שם החולדה שיש ביניהם? ועוד מקשה רבי נתן (ליקוטי הלכות, שחיטה, ה"ה) – מדוע במזמור הזה דווקא, בו מדבר דוד המלך על גודל הבלי העולם הזה, קורא הוא לבני האדם "יושבי חלד"?

אומנם ידוע, מבאר שם רבי נתן, שעיקר מהותו של העולם – העלם (כמובא בקהלת ג: "גם את העלם נתן בלבם" – חסרה האות ו' במילה עלם), שהעולם החומרי עם כל מה שבו מסתיר ומעלים את האור האלוקי. וזוהי עיקר עבודתו הרוחנית של האדם – לגלות את ההעלמה, להסיר את קליפת ומסווה החומר ולהכיר את אורו האין סופי של הבורא – דווקא בעולם הגשמי והמוגבל. 

בהתאם לתכונתו של העפר להסתיר, יצר בורא כל העולמות יצירה שחיה רק על פני האדמה (ואין יצירה כדוגמתה במים) והיא החולדה, שטיבעה להסתתר. (כפי הנראה המדובר ביצור המכונה בפינו היום "חולד"). ועל כן מדמה דוד המלך את בני האדם שחיים בהעלם והסתרת האור דווקא לחולדה, שנעלמה ונסתרת תמיד, ומצויה רק ביבשה. 

עוד דמיון בין האדם לחולדה מציינת הגמרא (ירושלמי פרק "שמונה שרצים") – "למה הוא ממשיל כל באי עולם לחולדה? מה חולדה זו גוררת ומנחת, גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת – כך כל באי עולם גוררין ומניחין ואינם יודעים למי מניחין". 

אכן – כמה אנו "נעולים" על "האוספים" שלנו, צוברים קניינים, חולמים על קניינים, ואין אנו יודעים למי נשאיר אותם כשנעזוב בעל כורחנו את עולם החומר.

מהי, אם כן, דרך המאבק עם הרע שביסוד העפר – ההעלמה, הסתרת האור, העצלות, העצבות והייאוש והמוות? היכן מונח הכוח המרפא המתאים ביותר לשוכני העפר? התיקון לצד השלילי שבכל יסוד נמצא בחיובי שבו, ואם נגלה את הקדוש שבעפר, את הטוב שבו, ונשתמש בו, נשתחרר מאחיזתו הקטלנית, ואולי נוכל גם להפליג ולעלות למים, לרוח ולאש... 

בעפר, מבאר רבי נתן, הכלי העיקרי לעבודה רוחנית – הוא האמונה. אומנם האדם רוצה להבין הכל, אבל מאחר שהוא חי ופועל בעפר – מקום בו הדעת נסתרת – המפתח לעלות אליה – הוא רק אמונה. וכמובא בפסוק אותו הוא מצטט "שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז). אם שוכן ארץ אתה, אומר דוד המלך, "רעה אמונה" – הנהג את מידת האמונה שבך, כמו כבשה הרועה באחו – והמצא לה מזון ומרעה דשן כדי שתגדל ותתפתח, כי היא התכונה הנחוצה ביותר למי שנמצא בעומק ההסתרה. ואם תטפל אתה בה – היא תנהיג אותך בסופו של דבר ותסייע לך, וכפי שמבאר "המצודת דוד" את הפסוק "רעה אמונה" – "תהיה ניזון מן האמונה". 

כמו החול, העוצר באופן תמידי את גלי הים הרוצים לשטוף את העולם, קיים גם בנפש האדם מעין "חול" כזה. "חוק עולם" העוצר את פריצת המחשבה מעבר לגבולותיה ויכולתה. זוהי – לפי המרומז במדרש – מידת האמונה, והיא גם השורש לתכונה האנושית לחקור את פשר המציאות, ליצור, ולהביע אהבה ואמון בזולת.

 

"ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו [לצאת מן העצלה] ויתגבר ויזדרז [קיום הזריזות בפועל]"וכתב בעל "אורחות צדיקים" על האיזון במידות העצלות והזריזות -                        

"אמרו רבותינו: יש זריז ונשכר, ויש זריז ונפסד; יש עצל ונשכר, ויש עצל ונפסד
זריז ונשכר - שעושה מלאכתו כל השבוע ואינו עושה בערב-שבת
זריז ונפסד - שעושה מלאכה כל השבוע ועושה גם-כן בערב-שבת
עצל ונשכר - שאינו עושה מלאכה כל השבוע ואינו עושה בערב-שבת
עצל ונפסד - שאינו עושה מלאכה כל השבוע ועושה בערב-שבת (פסחים נ, ב)
ראה איך העלו חכמים בלבבם שיש זריזות שהיא טובה ויש זריזות שהיא רעה, וכן בעצלות. לכן תחשב שתעשה הטוב בכל איבריך ובכל מחשבותיך, ותבחר מכל איבר ואיבר קצת קלות וקצת כבדות, והכל לשם שמים
תהא קל לשבת עם חברים המתחברים לתורה ולמצוות
ותהא כבד לשבת עם הליצנים ועושים רעה
ותהא קל בעיניך לראות דת ודין ועניני המצוות
ותהא כבד בעיניך לראות מעשה הבלים ולהסתכל באשת איש ובעבודה-זרה
ותהא קל באוזניך לשמוע מוסרים ותוכחות ודין-תורה
ותהא כבד באוזניך לשמוע נבול-פה ודברים בטלים
ותהא קל באפך לכעוס על הרשעים
ותהא כבד לכעוס על הצדיקים
ותהא כבד בפיך ובלשונך המריבות והשקרים והליצנות והלשון הרע
ותהא קל בפיך בדברי-תורה ותוכחות ולצוות על הטוב
ותהא כבד בידך להרים יד ברעך
ותהא קל בידך ליתן צדקה ולעשות מלאכתך באמונה
ותהא כבד ברגליך לילך בדרכי הרשעים - ללכת למשתאות וללכת בטיולים
ותהא קל ברגליך לרוץ לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות וללכת לבקר חולים ולעשות לוויה ולכל המצוות
ותהא כבד בלבבך לחשב הרהורים רעים
ותהא כבד על הקנאה ועל השנאה
ותהא קל בלבבך לחשב הרהורי תורה ולהשיג מעלות אהבת השם יתברך ויראתו הטהורה, ובזה תהא קל וזריז בלבך להתדבק באור העליון." [שער העצלות].

 

נדרשת אם כן, התגברות אחר התגברות. ההתגברות הראשונית היא שלא להיכנע למידת העצלות השלטת בנפשו ובגופו; וההתגברות השניה, הנעלית יותר , היא להפוך את טבעו לגמרי מעצלות לזריזות – כדבריו של רבי יהודה בן תימא [אבות ה, כ]: "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" – ועל פי זה, מידת הזריזות משולבת מארבע התכונות: עזות, קלות, ריצה וגבורה, ומסביר בעל "אורחות צדיקים" –

"הזריזות היא מידה גדולה לתורה ולמצוות וגם לעניין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: זריזין מקדימין למצוות (פסחים ד, א).
והנה תראה באברהם אבינו בעניין עקדה, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר וגו' " (בראשית כב, ג), ואף-על-פי שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות להשכים בבקר. ומי שעושה מעשיו בזריזות, בזה הוכחה גדולה שהוא אוהב את בוראו, כעבד האוהב את אדוניו ומזרז בעצמו לעשות רצונו, כי הזריזות תלויה בלב האדם, כשאדם מפנה לבו מכל המחשבות האחרות שיש בו, ותופס מחשבה אחת, אז הוא מזורז, בלי ספק שיצליח.
כמו-כן עשה אברהם, שהסיר מלבו אהבת בנו ואחז רצון בוראו, וביטל אהבת בנו מפני אהבת הבורא יתברך, ועל-כן נזדרז להשכים, כי הייתה דעתו קשורה באהבת הבורא יתברך בחשק גדול, על-כן נשבע לו הקדוש-ברוך-הוא לזכור העקדה, כי יש בן-אדם העושה עבור אוהבו דבר קשה לו מאוד ולבו נוקפו לעשות, אבל אברהם ויצחק שניהם עשו מחפץ לבם, כי מדרגת האהבה הייתה גדולה מאוד בלבם, ושניהם נתדבקו עם השם יתברך בידיעתם, עד שנתייחדו בייחוד גדול, כי כל כוונתם הייתה לפרסם יחוד הבורא יתברך בעולם ולישר בני-אדם לאהבתו, ובעת שעשו באהבה עבודת השם יתעלה ומצוותיו, נתבטל כוח גופם ונתדבקה דעתם באהבת הבורא יתברך יוצר עולם, לכן עשו שניהם בזריזות" [שער הזריזות].

 

"הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" –

נבאר מדוע זקוקים לכל התכונות הללו - 

 -  עזות

שלא יהיה מתפעל, כדי שיוכל לפעול מה שירצה לעבוד השם יתברך. כי המתבייש, מתפעל מאחר מפני הבושה, ואינו בא לכלל שום פעולה. על זה אמר: "הוי עז כנמר"

      - קלות

 כנגד ההתחלה של הפעולה, שלא יהיה כבד ויהיה זריז בתחילה. על זה אמר "וקל כנשר". ובדבר שהיא התחלה שייך קלות, כאשר הוא קל ואין טבעו מכביד עליו לעמוד ממקומו אשר הוא יושב.

    - ריצה

      - ואחר ההתחלה

אמר "ורץ כצבי". כי מה שהוא רץ על הדרך אחר שעמד, הוא מקרב אל גוף המעשה.

 - וגבורה

ואמר שיהיה בזריזות היותר מאוד, ועוד יהיה זריז לגמור המעשה עצמו, ועל זה אמר "וגיבור כארי".

 

הרי לנו שרבי יהודה בן תימא בא ללמדנו על הצורך בזריזות בשלבים השונים: החל מן הגישה למצווה, התחלת המצווה, אחרי התחלת המצווה ועם השלמתה המלאה.

אם כן, בכוחו של אדם לאמץ לעצמו את תכונותיהם של בעלי החיים ולהטותן לטוב, ככתוב [איוב לה, יא]: "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמו".

לכל אחד מבעלי החיים נמצאת מעלה אחת בטבע אשר נתייחד בה, אך האדם מצד נזר אלהיו אשר על ראשו, יכול להיותו כלול מן השלמויות כולם [כפי שבחה"י ביארנו לעיל].

 

 -מנו חכמים זכרונם לברכה [ברכות לב, ב] בדברים הצריכים חיזוק [דהינו זריזות] : תורה ומעשים טובים 

לשון הגמרא במסכת ברכות [לב, ב]: "תנו רבנן: ארבעה צריכין חיזוק ואלו הן: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין? שנאמר: רק חזק ואמץ מאוד לשמור ולעשות ככל התורה, חזק – בתורה, ואמץ – במעשים טובים" וברש"י שם: צריכין חזוק – שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כוחו.

מסביר הרב קוק -

"ישנן כמה סבות, המעכבות את האדם מדברי תורה , שלא יכנסו בלבבו, ותמיד צריכים לדעת מה היא הסבה המעכבת באותה השעה שהעכוב הוא מורגש, כדי שידע באיזה אופן להסיר את הסבה, כדי שיפתח לבו להקשר יפה בדברי תורה. כי אם לא ידע את הסבה הנכונה, יש שיטרח הרבה להסיר סבה אחרת, שהיא באמת אינה מעכבתו עכשיו, והסבה השולטת עכשיו, שהיא מעכבתו כעת מקישורה של תורה, תשאר בעינה, ויעמוד האדם במבוכתו . והסבות הללו יש מהן שהן רוחניות, ויש שהן גשמיות, יש שהן באות מחסרון הכשרה של קודש, ויש שהן באות מחסרון הכשרה של חול ".

"בטול תורה נחשב לכל אדם כפי מדרגתו, ומי שיכול לעלות במחשבתו למדרגה גדולה, והוא מתעצל או מתפחד, ומואס במעלתו העליונה, ומניח את עצמו להיות למטה, הרי הוא מואס את תורת ד' הראויה לו, שעל זה נאמר שויתר הקב"ה על ע"ז (עבודה זרה)  ג"ע (גלוי עריות) ושפ"ד (ושפיכות דמים) ולא ויתר על מאסה של תורה" (פתיחתא דאיכה רבתי).

"חוסר התורה הוא הגיהנם בעצמו. ושטף הרצון החיצוני, שנגד הרצון הפנימי, הוא מצרי גיהנם המתגברים לפי אותו הערך של מניעת אור התורה".

 .[אורות התורה ז' – צער בטול תורה, א, ב, ו]

אם כן, אחד ממפסידי לימוד התורה העקריים הוא מידת העצלות, ככתוב [יהשוע א, ו]: "חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי", כי חזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבע על הופכו – רבנו הרמח"ל הביא ראיה שדברי תורה צריכים חיזוק, כי ליהשוע, שהיה בתכלית הזריזות, כמו שכתוב "נער לא ימיש מתוך

האוהל", לו נאמר "חזק ואמץ מאוד לשמור", ומכאן ראיה שדברי תורה צריכים חיזוק מתמיד.

 

וכיצד חוזרת מתיקות התורה? ממשיך ומסביר הרב קוק –

"מעוט מתיקות נעימת התורה בא מחסרון בטבע הישראלי של הנשמה, שצריכין לתקנה על ידי תשובה מכוונת לחסרון זה. וכיון שנותנים את הדעת לתקן את החסרון מיד חוזר האור העליון של הטבע הקדוש של הנשמה לזרח, וחוזרת מתיקות התורה להתחיל להגלות" [אורות התורה ז', ד].

 

אומר הרב משה שיינפלד: "עלינו לדעת, שזריזות היא אם כל ההצלחות, ועצלות היא אם כל הכישלונות", להלן מאמרו -

"אחד הכוחות החזקים הפועלים באדם ומשפיעים על סדר יומו, הוא כוח העצלות.

אין אדם שלא נגוע במידה זו, וכולנו מתמודדים עמה. עשרות פעמים במהלך היום אומרים אנו לעצמנו "עוד רגע", "עוד רבע שעה", "כשאסיים", "מחר", "אחרי הלימודים" וכדומה, למרות שהדחייה אינה מוצדקת.

עלינו לדעת, שזריזות היא אם כל ההצלחות, ועצלות היא אם כל הכישלונות.

רבינו הרמח"ל, כותב משפט מאוד "חד" בנוגע לעצלות: "חלקי הזריזות שניים: אחד קודם התחלת המעשה ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא – שלא יחמיץ האדם את המצוה. אלא בהגיע זמנה, או בהזדמנה לפניו, או בעלותה במחשבתו – ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה, ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתיים. כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה טוב... אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא, שכיון שאחז במצוה, ימהר להשלים אותה, ולא להקל מעליו כמי שמתאווה להשליך מעליו משאו" (מסילת ישרים פרק ז').

על סכנת השהייה כותב הרמח"ל: "כי אין סכנה כסכנתו". אלו מילים חריפות מאוד, המעידות על הזריזות הרבה הנדרשת מהאדם מפני דחייה של קיום מעשה טוב, מפני איבוד הזדמניות.

פרשת "וירא" פותחת בתיאור הכנסת האורחים המדהימה של אברהם אבינו, אשר נעשתה מתוך מסירות נפש. ישנו מוטיב מרכזי בכל המעשה המופלא, והוא – המהירות והזריזות. השורש מ.ה.ר חוזר על עצמו שוב ושוב בפרשה זו: "וימהר אברהם האוהלה אל שרה ויאמר: מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בראשית יח, ו, ז).

אברהם ממהר, אברהם רץ, אברהם לא מאבד הזדמנויות.

המילה "רוץ" היא מלשון "רצון". אדם רץ אל דבר שהוא אוהב. אברהם אהב את החסד, ולכן הוא רץ אליו.

עלינו ללמוד מאבותינו, לזהות את סכנת השהייה, ולרוץ לדבר מצוה! מי יודע איזה מעכב מסוגל לצוץ בעוד דקה...

טבע האדם הוא, שתנועה חיצונית מהירה וזריזה, פועלת בשני כיוונים – כלפי פנים וכלפי חוץ. כלומר, כשאדם רץ לעשות משהו, סימן שהוא אוהב את הדבר שאליו הוא רץ, ומצד שני – כשאדם רץ ללא רצון, למרות שבפנימיותו הוא עצל, עצם התנועה המהירה מעוררת גם את החשק הפנימי (הדבר נכון ביחס לתחומים רבים. לדוגמא: כאשר אדם כועס, אם הוא יחייך, החיוך החיצוני ישפיע על כעסו).

הרב וולבה בספרו "עלי שור" (חלק ב שער שני, פרק שנים עשר – זריזות) כותב: כולנו מכירים את התופעה, שכאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. הגוף נתפס בדבר תאווה ופועל באופן עצמאי מבלי לחכות למחשבה והחלטה של האדם.

האם ניתן להגיע למצב כזה גם בצד הטוב? האם החשק לדבר קדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לצד השכל אלא פועלים מעצמם?

דוד המלך כותב "חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט) –בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולתי מדרשות (ויקרא רבה פרק לה). חשקו של דוד ללימוד תורה היה כה גדול, עד שרגליו הוליכו אותו באופן טבעי לבית המדרש, למרות שבשכלו הוא תכנן ללכת למקום אחר.

לצערנו אנו מכירים את התופעה הזו בכיוון ההפוך – בשכלנו אנו לא רוצים לעבור עברה, אולם הגוף לא שומע לקולו של השכל.

עלינו להגביר את החשק והאהבה למצוות ומעשים טובים, ולהגיע למצב בו נרוץ אל המצוות.

רבי חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" מביא, שהשורש של מידת העצלות היא מידת העצבות. ממילא, ראשית ההתגברות על הטבע החומרי הגס ועל העצלות, הוא עקירת העצבות מן הלב. כשאדם משליט את כוח נשמתו על גופו, הרי הוא שמח וטוב לב, ושמחה זו מגרשת את הכוחות ה"אפלים" של הגוף, ובראשם את העצלות (הרב משה שיינפלד).

אם כן, מלמדנו המסילת ישרים, כי גם מי שאין רצונו לוהט כל כך, התנועה החיצונית [בחינת הוי רץ כצבי] מעוררת התנועה הפנימית ותוך כדי ריצה למצוה נדלק גם הרצון החזק לקיום רצון ה' (עלי-שור).

 

"והנה שלמה שנה מאוד באזהרתו על זה, בראותו את רע העצלה וההפסד הגדול  הנמשך ממנה, ואמר [משלי ו, י-יא]: "מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן", כי הנה העצל, אף על פי שאינו עושה רע בקום עשה, הנה הוא מביא את הרעה עליו בשב ואל תעשה שלו" –

בפרשת בלק [כג-כד] כתוב: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – בפסוק זה תלויים ושלובים יחד שני פרושים עקריים. הפרוש האחד, שהכתוב  מדבר על נצחון במלחמה עם האוייבים, והפרוש השני הוא בנצחון האדם על יצרו. ושלובים הם אהדדי. כי בנצחון גדול, על היצר, תלוי הנצחון במלחמה הקטנה, באויבים.

פרש רש"י את הפסוק [שם]: כשהם עומדים משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות: ללבוש טלית, לקרא את שמע ולהניח תפילין.

מעשים אלו, תפילה וטלית ותפילין, שגורים כל כך, עד שמפליאה ההשוואה לגבורת לביא וארי לעשותם. ואכן המהר"ל מפראג זצ"ל כתב שענין זה עצמו בקשו להשמיענו, שלא לזלזל חלילה במצוות הנראות לנו כזעירות ושגורות. נדע שפעולתן בגבהי מרומים, עצומה ומרעישה כפעולת לביא וארי. אין לנו מושג כמה זכויות ואורה, כמה הגנה ושפע טובה מוסיפים אנו לעצמנו ולמשפחתנו ולעם ישראל כולו, בטלית בתפילין ובתפילה.

חלק בלתי נפרד מהאמונה והבטחון של כל יהודי, הוא שהשם יתברך משלם שכר טוב ליראיו, וככל שהשקענו מאמצים גדולים יותר בקיום המצוה, כך גם נקבל שכר גדול יותר, [ובחשיבות החשבון והפיקוח ובענין שכר מצוה כנגד הפסדה נדברנו בהרחבה בפרקי "מידת הזהירות"].

כלל זה, שעליו התחנכו כל הדורות, צריך להיות אחד מיסודות החינוך!

בעזרת השם יתברך, בואו נרוץ למצוות!

 

נסיים לימוד זה עם דרכי החסד והרחמים בהם מנהיג הקב"ה אותנו – ואחת מדרכי רחמים אלו הוא לגאלינו בזריזות

שלמה המלך ב"שיר השירים" כותב –

"דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה-זה עומד אחר כתלנו משגיח מן-החלונות מציץ מן-החרכים" [שיר השירים, ב', ט'] – דומה היה הקב"ה ביציאת מצרים בליל פסח בקלות מרוצתו לצבי, כי מיהר להושיע אותנו. וכעופר האילים, כילד האייל, כי הן הצבי הבוגר והן העופר הצעיר של האייל, שניהם זריזים במרוצתם. והיה מסתכל מו החרכים ומן החלונות שבשמים, וראה את דם הפסח ודם המילה וריחם עלינו וגאל אותנו, ולא נתן למשחית לבא אל ביתנו [כך גם המזדרז למצוות, לא מאפשר ליצר הרע להסית ולהדיח אותו]. וכן יהיה בעזרת השם יתברך בגאולה האחרונה, שהקב"ה ידמה לצבי הזה, לרוץ ולקפוץ מבית כנסת זה לבית כנסת אחר ומבית מדרש לבית מדרש, למהר ולגאול את עם ישראל.

ומסיים שלמה המלך את "שיר השירים" במשפט:

"ברח דודי ודמה-לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים" [שיר השירים, ח', יד] –

משיבה השכינה ואומרת לקב"ה, אני אעשה מה שאמרת ואשב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אבל אתה בבקשה ממך תזדרז וצא מן הגלות הזאת כמו אדם שבורח. ודמה לך לצבי או לעופר האילים – שרצים במהירות גדולה מאוד, אבל תהיה עדיין כצבי, המחזיר את עיניו לאחוריו לראות מה הולך מאחור, כן אתה ברחמיך הרבים, תשגיח עלינו גם בגלות עד זמן שתפדנו, אמן, כן יהי רצון!

 

 

 

ישועת השם – כהרף עין!

 

 

כל הזכויות שמורות לזכות "תורת חסד על לשונה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת