33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שלום ימין - עושר ואושר לעד ?

קאפון קאפ (תודה רבה בתאילנדית ) סיפור מאת שלום ימין.

קאפון קאפ (תודה רבה בתאילנדית ) סיפור מאת שלום ימין.

 

דומה היה שהדרך לא תסתיים לעולם. נשימותיו היו כבדות כסלע שניתק מהר געש ומתגלגל במורד הדרך. הוא שנא את עצמו ברגע הזה. הוא שנא את חייו . הוא שנא !!! אוף . כל גופו היה מלא שינאה וזיעה . בשביל מה הוא היה צריך את זה ? מה היה רע בלשבת בבית החם מול האח? פתאום באמצע החיים היה חייב לצאת למסע הזה. מה ? לא מספיק הטיול ההוא של אחרי הצבא ? חמישה חודשים חרש את דרום אמריקה ואת דרום מזרח אסיה . הרים, אוקיינוסים, סמים וזונות. יצא כאדם רגיל מסופר ומגולח למשעי וחזר כאדם הקדמון. טוב נו....כבר עברו יותר מעשרים שנה מאז. ועכשיו הוא כאן. מטפס על איזה הר מחורבן רק כדי להגיע לפסגה שלו ולבקר במנזר עתיק. מין גחמה של גיל.....הוא לא רצה להיזכר בגיל הנורא שממתין לו מאחורי הדלת. עוד שניה הוא בן חמישים. פאק. איך? כשאבא שלו היה בן חמישים הוא חשב שיש לו אבא קשיש. ועכשיו הוא בעצמו קשיש. טוב. עדיין לא. עוד שנה בערך. ובינתיים הנסיעה הזאת.

ככה סתם. לא. לא ממש סתם. נסיעה כזאת לא עושים סתם. צריך למצוא זמן פנוי וכסף. ואצלו שני המשאבים האלה היו לא ממש בנמצא ברוב הזמן. יש משפחה, יש ילדים, יש חובות . ממש כמו לרוב האנשים שהוא מכיר. אבל פתאום. כן פתאום. מודיעים לו מהעבודה שיש פיטורים. ככה באמצע החיים. ומי מבטיח שזה אמצע החיים? אולי בעוד שבוע יצטרך להחזיר את הפיקדון ולעוף הלאה לגלגול אחר ? ככה הוא קיווה שיהיה בסוף הדרך בכל אופן . כמו רוב בני האדם על כדור הארץ. הודיעו לו שיש פיטורים. בהתחלה היה בהלם. בהלה אחזה בו. מה עושים? מה יהיה? אבל לאחר שחכך עם עצמו במשך יום יומיים ואחר כך עם אשתו ואחר כך עם כמה חברים ועם כל הפייסבוק, הוא החליט לצאת לנסיעה.

דווקא בגלל הגיל שמתקרב.זה ידוע שאנשים בגיל הזה נקלעים למשבר אמצע החיים וזה היה תירוץ די חזק לטובת ההגנה.לא. לא שיש לו משבר. אולי משברון. מכאן לשם ובתוך שלושה שבועות הוא היה באוטובוס מקרטע בתאילנד ביחד עם עוד חמישים משוגעים בדרכם למנזר ההוא. בהתחלה נסע ישר למופע חשפנות והלך לעשות מסאג' והכל נראה תותים בקצפת. אבל באיזה בוקר הוא פוגש איזה חבר מהצבא שממש לא שימח אותו כשניפגשו. תמיד כשיש כזה מפגש, טוב לא יוצא מכך.החבר הזה חרש כל הר וכל מדבר אפשרי בעולם. הוא לא התחתן ולא הקים בית אלא נדד בדרכים וחי לא רע בדרך כלל, למרות שאומרים שהדשא של השכן ירוק יותר רק כאשר אתה מתבונן בו מרחוק. היה מדריך טיולים ועבר הרפקתאות מסמרות שיער. פעמים רבות נקלע לסכנות חיים ופעמים אחרות השתתף בפסטיבלים מרהיבים. את הכל הוא ראה דרך הפייסבוק . הכל יודעים ורואים שם. את כל החיוכים השקריים של האנשים ואת ימי ההולדת שלהם ואת הקפה של הבוקר והקפה של הערב והשקר של היום והבדיחה של אתמול. הכל יש בפייסבוק. הוא לא   אהב אותו אותו לא הייתה סיבה מיוחדת לאי אהבתו . אוליבגלל שקצת קינא אבל בעיקר כי חשש שיציע לו להצטרף לאחד המסעות ההם. הסתפק בלעשות לייקים אלמים ולהמשיך לעקוב.ובכלל,הוא כאן בתאילנד כדי להנות ולחזור הביתה. קצת בנקוק וקצת פטאייה, קצת מסאג' ואוכל רחוב, קניות והביתה לעוד חמישים שנה של אושר יחסי.

ופתאום הנווד הזה. אהלן אהלן, חיבוקים החלפת חוויות(הבן זונה נראה לא רע בכלל, צעיר מגילו) ופתאום זה נחת. "תשמע " הוא אמר לו והיישיר מבטו אליו. בעוד יומיים אני יוצא לטיול קטן בצפון תאילנד. שתיקה. "ואתה בא איתי " ככה. בלי לשאול אולי יש לו תכניות. בלי לברר אם זה בסדר. והוא כמו נמושה. בקול רפה הסכים. למרות שנשבע לעצמו שלא יסכים יותר לדברים שלא מוצאים חן בעיניו. מה. לא יכול היה להפנות מבטו בזמן שחלף לידו? תמיד צריך להיות מנומס? חיובי? ניסה להתחמק ברפיון..." צריך להתארגן " הוא אמר כמעט בלחש. "עזוב אותך " הנווד ביטל אותו בתנועת יד .תשאיר את הכל לי . תבוא איך שאתה ואני כבר מארגן הכל. זה בסך הכל ארבעה ימים כיפיים ."נבלה סרוחה. כיפיים...מה זה כולל? " הוא חשב בראש. והנווד כאילו קרה חלק ממחשבותיו. אנחנו נטייל בצפון ונראה נופים ומנזרים וחיות ואתה תאכל אוכל מדהים .אל תדאג" "ברור. למה שאדאג ? " הוא חשב . "הרי אני יוצא לטייל בתרמיל ומקל עם עודד הנודד.....מה כבר יכול להיות ? " הוא המשיך לחשוב....."מקסימום יכיש אותי נחש קוברה וילידים יבשלו אותי בצפון ויאכלו אותי (למרות שאין קניבלים בתאילנד) אבל הכל יכול להיות " אם אפשר היה לראות את המחשבות שלו, אפשר היה לראות בלגאן גדול מעל ראשו. עשרות בלונים של מחשבות ותהיות, סימני קריאה ושאלה ריחפו מעל ראשו. " בקיצור. אני הולך לכמה סידורים. תהיה במלון שלך בעוד יומיים בשעה חמש בבוקר . אני אגיע לאסוף אותך".........הוא אמר לו וככה החל הסיוט שלו.

לאחר כמה שעות הגיעו אל הפסגה. להפתעתו הוא ראה שם את אחד המבנים היפים ביותר שראה מעודו. בזמן שלגם מהבקבוק את המים הצוננים הוא הרים את המבט לעבר כיפת המבנה שהייתה גבוהה מאד. בתוך המבנה היה פסל עצום של בודהה יושב ובוהה בחיוך. המראה גרם לו התרגשות עצומה. היה משהו בשקט ובהוד שמסביב שעשה לו צביטה בלב. לפתע חש שלווה מוזרה בכל גופו וכאילו שלא טיפס מספר שעות במעלה ההר. שאריות הציניות עדיין ניסו לבלבל אותו. "אולי אני מת ?" חשב לעצמו . לא....לא ככה מתים כנראה. הוא מחק את המחשבה ההיא. כל האנשים מסביב שתקו והסתובבו ליד הפסל ובפתח המבנה העצום. הם התקרבו לפסל והניחו עליו עלים קטנים מוזהבים שקנו בפרוטות מבעלי הדוכן החייכנים שחזרו ללא הרף על המילים : "קאפון קאפ .   קאפון קה" קאפון קאפ היא תודה לגברים וקאפון קה היא תודה לנשים. כך התברר לו אחר כך. הכל נעשה בלחש ובחיוך. הוא קנה מספר עלים וניגש להניח על גופו של הבודהה. החבר שלו צץ פתאום . "מה קורה אחי ? " ובאופן הכי מוזר הם התחבקו . מספר שעות שלא נפגשו עשו לו משהו. בכלל. כל הסיטואציה הייתה מוזרה כל כך. הוא היה נרגש. כל הנוף המדהים שנראה מפסגת ההר . והמנזר והפסל העצום והאנשים הרגועים. פתאום נזכר באמו ואביו הזקנים ודמעות פרצו מעיניו בעודו מחבק את החבר. הייתה שתיקה ואז החבר אמר לו שזה מוכר וזה קורה להרבה אנשים שמגיעים לכאן. "יש לנו עוד שעה להיות כאן. בוא נעשה סיבוב קטן " הוא אמר שהוא צריך רק להדביק את העלעלים .החבר הנהן בהבנה וחיכה לו.

הוא צעד בשביל שהוביל לכיוון תוך המנזר. ריח חריף אך ממכר של קטורת עלה באפו.בתוך המנזר הסתובבו נזירים חייכנים לבושי כתום וחייכו ללא הרף לתיירים הרבים. אסור לצלם כאן בגלל שההבזק מזיק לפסל העתיק. רק מצלמות ללא הבזק יכולות לצלם. מסביב הייתה קצת אפלה שהקשתה על בעלי המצלמות הפשוטות לצלם. גם לזה היה פיתרון . תמונות נמכרו בדוכן בחוץ בפרוטות.יכולת למצוא את הבודהה מצולם ואת המנזר מבחוץ ומבפנים . ממש אין צורך לצלם כשיש תמונות מקצועיות ויפות כאלה . הוא ניגש אל הפסל והחל להניח את העלים בעדינות על רגליו של בודהה.הוא הרים את מבטו והביט לעבר פניו של הפסל. שלווה אין סופית ממגנטת ומחשמלת ניבטה ממנו. הוא חש את ליבו הולם בפראות ומיד לאחר מכן החלה להתפשט שלווה מוזרה בגופו. פתאום הכל היה ברור. אין צורך למהר ואין צורך להיות בלחץ. מה שהיה הוא מה שיהיה. למרות שלמשך שניה חלפה בראשו המחשבה שהוא משתגע, הוא הניח לכל המצב המשונה לסחוף אותו לכיוונים חדשים שפתאום נעמו לו. לאחר שהניח את העלעלים, יצא לפתח המנזר  ומרחוק ראה את החבר יושב ומכין קפה מערכת קפה שהייתה לו בתרמיל . הוא כל כך שמח . פתאום הכל נראה אחרת. אולי מישהו נתן לו לשתות איזה משקה כל שהוא ששיבש את חשיבתו? מי יודע ?

"כמה סוכר בקפה אחי ? " הנווד שאל. הוא ענה לו שכפית אחת . ובתוך כמה דקות מצא את עצמו יושב בצילו של עץ עצום על ספסל כשרוח נעימה מפזרת את שיערו. התאילנדים האלה יודעים לדאוג לכל הפרטים. יודעים איפה לשים את הספסל שיהיה בנקודה הכי טובה כאן. ממול לספסל נפרש נוף מעורר השתאות. הרים ירוקים מעצים וצמחייה ונהר כסוף שמתפתל בינהם יצרו ציור מופלא של נוף קדומים. חצר המנזר הייתה ענקית . לאורכה היו ספסלים כאלה ועצים כאלה ובכניסה הייתה חנייה לרכבים ואוטובוסים. אפילו דוכן קטן של "פד תאי". אותו מאכל העשוי מאטריות מוקפצות עם ירקות וביצים ומתובלן בטעמי השף של גן העדן האבוד.עמד בקרבת מקום. מוכר חביב בישלל ללא הרף ומכר לתיירים שנראו מרוצים מהתוצאה. הם שתו את הקפה בשתיקה . ואז פתח החבר : "אתה לא מבין איזה מדהים זה שנפגשנו ככה " הוא אמר ."לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן ולא רק אותך. הזנחתי את כל החברים שלי ואת המשפחה " הוא היה בהלם.הזניח ? מה הזניח ? איזה תמונות מאושרות בפייסבוק.......ואיזו תחושת שמחה ואושר תמידית. החבר המשיך : לפעמים אנחנו חיים את החיים שלנו כאילו שלא ייגמרו לעולם. לפעמים אנחנו לא שמים לב למשאב היקר הזה " הוא המשיך. " ואני נסעתי וראיתי הכל בלי לעצור ובלי לחשוב לרגע על כלום . רק לכבוש עוד פסגות ועוד נהרות ולצלם עוד תמונות "  הוא שתק ולגם מהקפה . הייתה שתיקה רועמת. על בטוח שיש לו כאן פצצה להטיל. השיחה הזאת מובילה לאיזה מקום. "לפני חודשיים הייתי בוויאטנאם ויום אחד בשעת סיור בשוק המקומי באחד המחוזות מעדתי ונפלתי . האמת שככה חשבתי בהתחלה. אבל מתברר שלא מעדתי.פשוט התמוטטתי ונפלתי במקום. פינו אותו לבית חולים ושם הייתי יומיים. לאחר שהשתחררתי הציע לי הרופא לחזור לארץ ולבדוק בדיקה מקיפה יותר. משהו בבדיקות הדם לא נתן להם מנוחה. חזרתי לארץ ולאחר שהגיעו התוצאות התברר שיש לי גידול."

החבר שתק ולגם מהקפה. הפצצה שהוטלה לחלל האוויר הנקי גרמה לו להביט בחבר הנווד ולשתוק . הלם מוחלט. הרס כל התזות שבעולם. התעוררות למציאות. הוא הביט בחבר והחבר חייך לו. " אף אחד מאיתנו לא יחייה לנצח אחי. ואני ראיתי המון המון בחיים שלי. אני בן חמישים ואחת והגיע הזמן לחזור ולחיות את מה שנותר לצידם של אהובי. אותם אנשים שזנחתי שנים רבות." הוא הביט בו ושאל כמה זמן נותר ? " חצי שנה ....אולי קצת יותר " חצי שנה !!! והוא פתאום נזכר שבמעלה ההר הוא שנה את עצמו וחייו. ומה החיים? ברגע אחד אתה מבין את ערכו של זמן. כל היהירות נעלמת בשניה.אתה מעריך מושגים כמו חברות, אהבה,קרבה,נתינה. שום חוסר בכסף לא יכול לגרום לך לעצב. כל דבר יכול להיפתר אם יש לך זמן ובריאות. הוא הביט בחר שלו שחי בידיעה שנותרה לו עוד חצי שנה לחיות...אולי קצת יותר. החבר חייך. "אני חוזר לארץ בעוד שלושה שבועות ומתחיל לכתוב את הרפתקאותי בעולם. לפחות נשאיר כאן משהו משמעותי לבאים אחרי. ולא. אם אתה שואל, אני לא מתכוון לטפל בשום טיפול. אני מתכוון לנצל את הזמן לכתיבה ואהבה " 

הוא קם וחיבק את החבר והפעם היה החיבוק חזק ואוהב. הוא יחזור הביתה ויתחיל חיות את חייו מכאן. יגשים את חלומותיו. לא חשוב כמה זמן יישאר ומה יקרה. הוא יתחיל לחיות ללא טינה וללא חרטות. זה היה הקפה הכי משמעותי וטעים ששתה בכל ימי חייו. השמש החלה לשקוע בצבעי זהב בוהקים ופניו של בודהה זהרו באלפי קרניים נוצצות ונדמה היה שחיוכו אפילו גבר טיפה וכאילו קרץ קריצה קטנה של אושר מהול בטיפת עצב קטנה . אבל ממש קטנה.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dj shalom1 אלא אם צויין אחרת