44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

זמר מזרחי – הגדרות ומונחי יסוד

 

כריסטיאן היקר,

שאלת אותי מה זה העניין הזה עם הזמר המזרחי, שאחת לכמה שבועות או חודשים יוצא לך לקרוא עליו בכלי התקשורת שמסקרים את ישראל, ובאותו עיתוי יוצא לך לשמוע עליו מידידיך הישראלים שהם מזרחיים, דהיינו, בנים למשפחות ששורשיהן בעולם המוסלמי. הדיון הזה, על הזמר המזרחי והאפליה שהוא סובל ממנה, הולך איתי כבר מאז שנות השבעים, כשהייתי בן עשרה באשקלון. למרות כל השינויים החברתיים והטכנולוגיים שקרו מאז, הטיעונים בדיון הזה לא השתנו הרבה. אבל אני השתניתי. בנעוריי, הייתי אחוז אימה שמא יכנה אותי מישהו בכינוי הנורא "גזען", כאשר אומר משהו שלא יערב לאזניו. היום אני כבר יודע שכולנו גזענים, ואני איני טוב מאחרים. בנעוריי, חשבתי שאם נדביר את היחס הגרוע כלפי מזרחיים בישראל, שעליו כבר כתבתי לך, יבוא סוף סוף אל קיצו השלטון הלאומני השמרני המתמשך, שמקעקע מזה מספר עשורים את חזון מדינת היהודים הדמוקרטית בנוסח ההרצליאני, ומעצב במקומו מדינה דתית שמרנית ברוח חזונם של הרב קוק והרב כהנא. היום אני יודע, שאין קשר בין הדברים. צריך לעשות סוף ליחס הגרוע כלפי מזרחיים בישראל, וזה לא יעזור בגרוש לשינוי המפה הפוליטית בישראל.

ודאי שמת לב שעוד לא אמרתי שום דבר על מוסיקה. ובאמת, אין לדיון הזה שום קשר למוסיקה. "זמר מזרחי", או בשמו האחר "זמר ים תיכוני", אינו קטיגוריה מוסיקלית אלא קטיגוריה פוליטית. יוצא לך לקרוא עליו בכלי התקשורת שמסקרים את ישראל, משום שהוא משמש את החוגים השמרנים בחברה היהודית-ישראלית כפלטפורמה נוחה לניהול מאבקם הפוליטי להחלשת החוגים הליברליים, ומשום שהוא משמש פתח להוצאת קיטור עבור בני השכבות החלשות, כזה שלא באמת מאיים על זכויות היתר של בעלי הכח וההון בחברה הישראלית.

 

 

אולי כדאי שאתחיל עם ההיסטוריה הפרטית שלי עם הזמר המזרחי. גם מטעמי גילוי נאות, וגם כדי להדגיש שהדברים שאכתוב להלן הם זוית הראיה האישית שלי, לא היסטוריה אובייקטיבית כביכול, כזו שנכתבת על ידי מקצוען. יש טכסטים מושקעים הרבה יותר, שמספרים את הסיפור של הזמר המזרחי בצורה יותר מקיפה, כגון סדרות הטלביזיה "ים של דמעות" של רון כחלילי ושושנה גבאי, ו"מהכרם לקיסריה", הפקה של ערוץ 24 בכבלים. גם הם מציגים זויות ראייה אישיות, לא אובייקטיביות. הם שווים צפייה.

כבר כילד בבית הספר היסודי, התעניינתי מאד במוסיקה פופולארית. במיוחד אהבתי להאזין לזמרים ישראלים בעלי קול נמוך ועמוק, כמו שייקה לוי ואריק איינשטיין. לעומת זאת, סלדתי מזמרתו של צביקה פיק, ששר בקול גבוה ובמין אינפוף, שלא ידעתי לתת לו שם, אבל ידעתי היטב לזהותו, וידעתי שאני לא אוהב את זה. "הוא שר דרך האף", אמרו עליו אצלנו בבית. הופעתו המוחצנת, הנשית כביכול, לא מצאה חן בעיני אבא שלי, הסוציאליסט. אבל בעוד ש"היפים" ישראלים, "חשישניקים" כמו אריק איינשטיין ואורי זוהר, נתפסו אצלו כאיום של ממש על החזון הציוני, על צביקה פיק הוא דיבר בזלזול משועשע. היה ברור שמדובר בקוריוז, לא במישהו שמייצג משהו.

שנות השבעים המוקדמות היו ימיה הראשונים של הטלביזיה הישראלית. מדי שנה, בחג החנוכה, שודר בערוץ הטלביזיה הממלכתי היחיד "פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח". זו הייתה תחרות שירים מעונבת ומפונפנת, שדומות לה התקיימו באירופה, וגם בישראל. היות שהפסטיבל שודר בשעה מוקדמת, יכולתי לצפות בו מתחילתו ועד סופו. שירי הפסטיבל היו פופולאריים מאד אצלנו בכיתה. הם היו קליטים, נאיביים, מתקתקים. מתרפקים על המסורת  מחד, אך נטולי מסרים דתיים מאיימים מאידך. הסממן המזרחי העיקרי היה התזמורת בניצוחו של זוזו מוסא, שליוותה את הזמרים המבצעים, וכללה כלי נגינה ערביים. חלק מהזמרים שביצעו אותם היו אשכנזים גמורים, וגם המזרחיים שביניהם היו ברובם בוגרי הלהקות הצבאיות, מוסד שלא היה ממסדי ממנו באותם ימים. באחד מתקליטיו בתחילת שנות השבעים, ביצע אריק איינשטיין את "שיר מספר 8", פארודיה על שירי הפסטיבל. בשנות האלפיים, הוא כבר לא היה מעז.

השנים חלפו, והתחלתי להתעניין במוסיקה פופולארית מהעולם. התחלתי לקנות תקליטים בדמי הכיס שלי ולהקליט קלטות מהרדיו. כשהייתי בכיתה ח', הגעתי פעם לבית הספר וראיתי את פרוספר מלך הכיתה, עומד יחד עם ארון, הבריון של הכתה, ועם מכלוף. הם עמדו ושוחחו בהתלהבות על תקליט שמכלוף הביא, תקליט של "צלילי העוד". מכלוף היה גם הוא בריון, אבל מסוג אחר. לא היה לו הקסם האישי והביטחון העצמי של ארון, והאלימות שלו הופנתה תמיד כלפי חלשים ממנו. שלושתם היו מזרחיים, אבל מכלוף היה מזרחי יותר. המשפחה של פרוספר עברה בצרפת בדרך לארץ, אביו היה רופא שיניים. ארון היה ילד מאומץ, שגדל אצל הורים רומניים. מכלוף היה הדבר האמיתי: אביו היה קבלן בניין, ובביתו דיברו גם ערבית-מגרבית. התקרבתי אליהם ושאלתי מה התקליט הזה. לא שלא ידעתי, רק שרציתי להצטרף לשיחה בנושא שאני כביכול מבין בו, לעשות רושם על פרוספר ועל ארון. הם הסתכלו עלי במין מבט משונה, החליפו מבטים ביניהם, ובסוף הפטיר פרוספר: "זה העוד, העוד". לפני שהספקתי להגיד משהו, מכלוף התערב. "הוא, מה פתאום שיכיר את זה", קרא בבוז, בלי להסתכל עלי אפילו, "הוא, רק אנגלית תיתן לו".

באותה שנה, הזוכה ב"פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח" היה זמר צעיר ושמו שימי תבורי, עם שירו "שחורה ונאווה". שימי תבורי שר מהאף, כמו צביקה פיק. שלא כמו צביקה פיק, הופעתו של שימי תבורי והתנהלותו לא היו חיקוי של זמרים בריטיים או אמריקנים. להיפך, הוא נראה הכי ילד טוב ירושלים שאפשר. מאידך גיסא, בשיר שלו לא היה שום דבר נאיבי ומתקתק. המלים אמנם התבססו על פסוקים מן המקרא, אך הלחן והביצוע העבירו תחושה של התרסה, של עלבון, של רחמים עצמיים. בקיץ של אותה שנה התקיימו בחירות לפרלמנט הישראלי. החוגים הסוציאל-דמוקרטיים איבדו את השלטון, החוגים הלאומנים-שמרניים זכו בו. הם מחזיקים בו עד היום, למעט שלוש הפוגות קצרות. ראש הממשלה החדש, מנחם בגין, בנה את הקריירה הפוליטית שלו על התרסה, על עלבון ועל רחמים עצמיים.

 

 

כבר ציינתי, שאף פעם לא אהבתי לשמוע גברים ששרים בקול גבוה. לא אהבתי את צביקה פיק, ולא אהבתי להאזין לטנורים ששרו אופרה. שנות התיכון שלי, סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, היו שעתם הגדולה של אלה. הבי ג'יז, שלישיית פופ אוסטרלית, זכו להצלחה עולמית סוחפת עם להיטי פסקול הסרט "שגעון המוסיקה". אינפופיהם הצייצניים כיכבו בכל המסיבות אצלנו בבית הספר. מייקל ג'קסון הוציא לאור את תקליטו "מותחן", ושבר שיאי מכירות והשמעות ברדיו. שימי תבורי, לעומת זאת, לא הושמע במסיבות שאותן פקדתי, לא בבית הספר ולא בבתי חברים ללימודים. כי אני למדתי בתיכון עיוני, בעוד שפרוספר וארון ומכלוף הלכו ללמוד בבתי ספר חקלאיים, מקצועיים וצבאיים. שימי תבורי גם לא הושמע בתחנות הרדיו שנהגתי להאזין להן. ברם, החלה מתפשטת שמועה, על שוק משגשג של קלטות אודיו בתחנה המרכזית של תל אביב, ששם זכה שימי תבורי להצלחה גדולה. בעיתונים התחילו לכתוב על הקיפוח. דובר רהוט של טענות אלה היה אביהו מדינה, שהיה קודם לכן אחד מכותבי השירים המצליחים של "פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח", הפך להיות אחד הכותבים המצליחים בתחום הזמר המזרחי, ואחר כך זמר מזרחי בעצמו.

בתחנות הרדיו הציבוריות, להן נהגתי להאזין בשנות התיכון שלי, התחילו להשמיע שירים של להקת "הברירה הטבעית". זו הייתה להקה חדשנית וראשונה מסוגה בישראל, בהנהגת המוסיקאי שלמה בר, יליד מרוקו, שהיה גם הסולן. הלהקה ניגנה מה שלימים יכונה "מוסיקה אתנית", או "מוסיקת עולם". התמלילים היו מן המקורות, או משירתם של משוררים בני הזמן, כמו ארז ביטון, שזכו להכרה בחוגים הספרותיים. מקצת התמלילים עסקו בחיי היהודים במרוקו ובתרבותם. הלחנים היו של שלמה בר, וניכרו בהם השפעות של מוסיקה ערבית, מוסיקה טורקית, מוסיקה פרסית. שלמה בר שר במבטא מזרחי מודגש. הלהקה זכתה לאהדת המבקרים, וכאמור, הושמעה ברשתות הרדיו הציבוריות. ראיתי אותה כשהגיעה להופיע באולם בית העם באשקלון. האולם היה מלא, הרבה מחיאות כפיים והדרנים. אחר כך ראיתי אותה מופיעה בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, תחת כיפת השמיים. שוב, המדשאה הייתה מלאה, אנשים קמו לרקוד. ההופעות היו נהדרות, ואני קניתי את התקליט הראשון של הלהקה. גם באשקלון וגם בעכו, הקהל כלל בעיקר אנשים מהמעמד הבינוני, כמוני. מה שקוראים אצלנו אשכנזים, או משתכנזים.

הדבר הזה חרה לשלמה בר, שפרט להיותו מוסיקאי מחונן, היה גם מעורב פוליטית. הוא החל מתבטא בריאיונות ובהופעות נגד קיפוח המזרחיים ונגד האשכנזים המקפחים, משמיע טיעונים שאביהו מדינה כבר השמיע לפניו. במערכת בחירות שהתקיימה בתחילת שנות השמונים, שלמה בר דיבר בעד רשימה שרצה לכנסת, כשעל סדר יומה השבת הכבוד הגזול של המזרחיים. הרשימה לא פירטה מה בכוונתה לעשות בעניין, אך מנהיגיה היו מזרחיים, וזה הספיק. אבל, ההתרסה לא עזרה לשלמה בר. הקהל שלו נשאר על טהרת המעמד הבינוני. השכבות החלשות לא הכירו בו כמייצג שלהן, ולא התחברו לאמנות שלו. שלמה בר האשים את הממסד האשכנזי, שבגלל הדיכוי שהפעיל על המזרחיים, המזרחיים לא מעריכים את המוסיקה המורכבת שמקורה בארצות מהן באו. אני חושב, שבזה הוא דווקא צודק. אבל, כמו שאתה וודאי יודע, למצוא אשמים זה קל, ולייצר שינוי זה קשה. עד היום לא מחשיבים את שלמה בר  לזמר מזרחי. המוסיקה שלו מעוגנת בתרבות האיסלאמית, תמלילי שיריו תיארו את היחס הרע כלפי המזרחיים, הוא עצמו עלה ממרוקו וגדל בעוני, ועדיין. הוא זמר, הוא מזרחי, אבל הוא לא "זמר מזרחי".

בחופש הגדול שבסוף התיכון, נסעתי לקיבוץ של אחותי בצפון לעבוד בקטיף תפוחים. רוב הקוטפים היו בני גרעין שהגיעו לקיבוץ באותו זמן, בוגרי תנועות הנוער, מרביתם מבתים של המעמד הבינוני. התחלקנו לחוליות של ארבעה-חמישה קוטפים, חוליה לכל טור של עצים. כל חוליה קיבלה מכשיר רדיו על סוללות, שינעים לה את זמן הקטיף. בשיחות שהתפתחו, המוסיקה שנשמעה ברדיו הייתה נושא עיקרי. באחת השיחות הבעתי את סלידתי המופגנת משימי תבורי, זה ששר מהאף. בתגובה, אחת הבחורות בחוליה קראה לי "גזען". היא דווקא נראתה אשכנזיה, בהירת עור ושיער. זו הייתה הפעם הראשונה שלי. שתקתי. 

 

 

כריסטיאן יקירי, יותר משלושים שנים חלפו, ועדיין מתקיימים כאן שני המסלולים האלה, שפתוחים בפני יוצרים ומבצעים, שמשפחותיהם הגיעו לישראל מן העולם המוסלמי והם מחוייבים לתרבות שהביאו משם. אני מציין את עניין המחוייבות, משום שיש יוצרים ומבצעים ממוצא מזרחי שאינם מחוייבים לתרבות הזו, אינם מדגישים אותה באמנות שלהם או בפרסונה התקשורתית שלהם. ייתכן שידידיך הישראלים המזרחיים בזים להם, מכנים אותם "משתכנזים" ואומרים עליהם שהם "שכחו מאיפה הם באו". על שלמה בר ועל ההולכים בדרכו לא אומרים את זה, ובכל זאת אין מחשיבים אותם ל"זמרים מזרחיים".

במסלול של שלמה בר הלכו חיים אוליאל, אוהד דלאל, דודו טסה, דקלה, מארק אליהו. אולי גם אהוד בנאי יכול להיות מסווג לקטיגוריה הזו, אם כי בני משפחת בנאי נחשבים בדרך כלל לקטיגוריה בפני עצמה. כל אלה יצרו וביצעו מוסיקה אמנותית מתוחכמת, שזכתה להצלחה אצל קהל אליטיסטי מן המעמד הבינוני והגבוה. מטבע הדברים, מדובר בקהל מצומצם, אבל כזה שהלך עם היוצרים והמבצעים דרך ארוכה, לאורך חיים שלמים. היוצרים והמבצעים האלה, כולם ממוצא מזרחי. אף אחד מהם לא שינה את שם משפחתו לשם עברי. המוסיקה שלהם מתייחסת למסורות המוסיקליות של המזרח התיכון ושל צפון אפריקה. אבל, כאמור, האנשים האלה לא נחשבים ל"זמרים מזרחיים", והמוסיקה שלהם אינה נחשבת ל"זמר מזרחי".

היוצרים והמבצעים שהלכו במסלול של שימי תבורי, הם ורק הם נחשבים "זמרים מזרחיים", והמוסיקה שלהם היא "הזמר המזרחי". זוהי מוסיקה קלה מצד אחד, ושמרנית מאד מצד שני. היא מכוונת לקהל רחב ככל האפשר, אך זוכה לאהדה רק בקרב השכבות החלשות בחברה, ששם יש למזרחיים ייצוג יתר. השמרנות של המוסיקה הזו באה לידי ביטוי הן בתמלילים, שלעולם ינועו בין דתיות לייט לבין רומנטיקה של גיל ההתבגרות, והן במנגינות, שתמיד נשמעות כמו משהו שכבר שמעת פעם. לעתים קרובות, מדובר בעיבוד לעברית לשירים שקיימים בשפות אחרות, מה שמגדיל את הסיכוי שבאמת כבר שמעת את זה פעם. השמרנות מתבטאת גם בפרסונה הציבורית שאנשים אלה עמלים לטפח: ילדים טובים ירושלים, בעלי זיקה לדת ולמסורת, בעלי דעות ימניות לייט, אנשי משפחה מסורים, וכמובן, הטרוסקסואליים. אייל גולן חי חיים של רוקסטאר, אבל מעסיק צבא יחצנים כדי לשמר את התדמית שלו כאיש משפחה, כמסורתי, כילד הטוב של אמא, שיעזוב הכל בשביל לאכול אצלה את סעודת השבת. מרגלית צנעני שומרת בסוד את דעותיה הפוליטיות, שלפי השמועות, הן דעות הומניסטיות ליבראליות.

מקצת היוצרים והמבצעים במסלול שימי תבורי זוכים להצלחה מסחרית גדולה, אך זוהי הצלחה קצרת טווח. תקצר היריעה מלמנות את השמות הרבים של המבצעים שהיו פעם המלכות והמלכים של הז'אנר, וכיום בקושי מישהו זוכר את שמם או משמיע את המוסיקה שלהם, אפילו בערוצים שמכוונים לקהל של "הזמר המזרחי". יוצאי הדופן מביניהם הם אלה שהצליחו להמציא את עצמם מחדש ככוכבי טלביזיה, כמו מרגלית צנעני וכמו שימי תבורי בעצמו, או אלה שסיפור חייהם הפך למיתוס ישראלי, כמו נסים סרוסי וזוהר ארגוב.

בד בבד עם השמרנות, הפרסונה הציבורית של "הזמרים המזרחיים" תמיד תיכלול מרכיב של התרסה, שעימו יוכלו אנשים מן השכבות החלשות להזדהות. תיעול ההתרסה לאפיק השולי הזה נח לכולם: בני השכבות החלשות חשים שיש מישהו שצמח מתוכם, מדבר בשמם, זוקף את קומתם, וגם מצליח מבחינה כלכלית. היוצרים והמבצעים בתחום הזמר המזרחי, וכל מי שמתפרנס ממהם, משתמשים בהתרסה הזו כדי להצטייר כיותר מזרחיים ממתחריהם, וכך לעורר יותר הזדהות, לקבל יותר חשיפה, ובסופו של יום, להרוויח יותר כסף. בעלי הכח וההון בחברה הישראלית יכולים להיות רגועים, כי ההתרסה הזו לעולם לא תתורגם לכח פוליטי שיאיים על השיטה הכלכלית הקיימת ועל זכויות היתר שלהם.  ועל כך אמרתי בפתח הדברים, שהדיון על "הזמר המזרחי" משמש את החוגים השמרנים בחברה היהודית-ישראלית כפלטפורמה נוחה לניהול מאבקם הפוליטי להחלשת החוגים הליברליים.

 

 

כריסטיאן יקירי, וודאי שמת לב שאני משתמש לחילופין במונחים "מזרחי", "אשכנזי", "מעמד בינוני" ו"שכבות חלשות", ואינני משתמש במונח Working Class שמשתמשים בו בארצך. שער בנפשך, שאפילו מקבילה עברית ראוייה אין למונח הזה. זה, כמובן, אינו מקרה. במסורת היהודית אין יותר מדי כבוד לעבודת כפיים, אלא אם היא משמשת כעיסוק משני, המאפשר לבעליו לעסוק בלימוד תורה או בקיום מצוות בסתר. לייצר במו ידיך מוצר איכותי, לספק שירות שיגרום ללקוח לחזור, אלה לא דברים שמתגאים בהם אצלנו. סנדלר שיודע את הש"ס על בוריו, זה אחלה, זה יותר מוערך מעורך דין שיודע את הש"ס על בוריו. אבל סתם סנדלר שעושה את עבודתו נאמנה, לזה לא מפרגנים אצלנו. עובדת ניקיון שמצליחה ללדת ולגדל הרבה ילדים לתורה ולמצוות, זה אחלה. אבל סתם עובדת ניקיון שמנקה היטב ולא מייצרת עימותים, היא לא תזכה להערכה שמגיעה לה. פעם, במחצית הראשונה של המאה העשרים, היו כמה יהודים שניסו לייצר תפיסה חדשה ביהדות, של גאווה בעבודת כפיים. הם כולם היו אשכנזים, וזה לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. אם תאמר בעברית "מעמד הפועלים" או "מעמד העובדים", תיתפס מיניה וביה כממשיך דרכם של אותם תמהונים מפעם. תיתפס כאשכנזי, או כמשתכנז.

זה באמת חבל, כי כמו שבוודאי שמת לב, התופעות שתיארתי קיימות בתרבויות של בני מעמד הפועלים אצלכם במערב. הרצון להגיע לקהל רחב ככל האפשר ולהרוויח כמה שיותר כסף, לעומת הרצון להיכלל בקאנון התרבותי הלאומי, שמאופיין תמיד במורכבות גבוהה יותר, ושמעוצב בעיקר על ידי בני המעמד הבינוני. הלגלוג על בני המעמד הבינוני, שכביכול חייהם נעדרים להט ותשוקה, לעומת הרצון לזכות ביחס מכבד מצד בני המעמד הבינוני ולמכור להם תקליטים והופעות. הבוז כלפי מי שטיפסו אל המעמד הבינוני וכביכול "שכחו מאיפה הם באו". היחסים המורכבים עם מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט.

קח, למשל, את הזמרת האמריקנית מדונה, בת למעמד הפועלים שעשתה קריירה מוסיקלית מפוארת והמון כסף ממוסיקת פופ פשוטה וקליטה. שלמה בר, בתקופה הלוחמנית שלו בתחילת שנות השמונים, כינה אותה "הזונה הגדולה מבבל". אילו הבינו הזמרים והיוצרים בתחום הזמר המזרחי את הדמיון בינם לבינה, אולי יכלו ללמוד משהו מהדרך החכמה שבה ניהלה מדונה את הקריירה שלה, שהודות לכך נמשכת עד היום. אבל לא, הם לא יראו את המכנה המשותף, מה פתאום מכנה משותף, היא בכלל לא יהודיה המדונה הזו, אפילו שהיא בעניין של תורת הקבלה. לא, הם יישארו עם העלבון ועם הרחמים העצמיים, הם ימשיכו לשרת בלא יודעין את בעלי הכח וההון בחברה הישראלית, שהם ברובם אשכנזים.

 

 

אני כבר מדמיין את התגובות שתקבל אם תראה את מכתבי זה לחברים הישראלים המזרחיים שלך, שהם וודאי בני המעמד הבינוני כמוך וכמוני, או שטיפסו למעמד הבינוני. "מה הוא מבין, האשכנזי הזה", הם יגידו עלי, "הוא בכלל מאזין לזמר מזרחי? מקשיב לו באמת, בלי דעות קדומות?"

ובכן, אני מאזין. וכי יכול מי שחי בישראל לא להאזין לזמר המזרחי? הוא נמצא בכל מקום. או, יותר נכון, בכל מקום שאין אליו מחסומי כניסה כלכליים מעמדיים. הוא בוקע ממכוניות, הוא נשמע בקפטריות שנכנסים אליהן לאכול משהו קטן על הדרך, הוא כבש את סצנת ריקודי העם, אפילו לתאילנד כבר הגיע. בקשר לדעות הקדומות, ובכן, יש לי כאלה כמו לכל אחד אחר, ואם נחכה שאני אפטר מכולן לפני שנקיים דיון, אז אף פעם לא נקיים דיון בשום נושא – שזה בעצם מה שבעלי הכח וההון בחברה רוצים. בכל חברה, לא רק בחברה הישראלית.

אבל אולי תעביר לחברים האלה שלך שאלה ממני. אולי קצת קנטרנית, אבל אחת שיכולה אולי ללמד אותנו משהו. מדוע לא מתקיים מאבק לקידום המטבח המזרחי כמו המאבק לקידום הזמר המזרחי? כמו שיש מי שדורש שכולם יאזינו לזמר המזרחי, ושתחנות הרדיו הציבוריות ישדרו את זה, היה אפשר לדרוש שכולם יאכלו חריף, במיוחד חיילי צה"ל בחדרי האוכל הצבאיים. זה דווקא לא קרה. מסעדות מזרחיות עממיות מתקיימות לצד מסעדות גורמה אירופיות, ואף אחד לא עושה מזה פוליטיקה. מדוע?

שלך בחיבה,

ש. פרא

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת