00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הישאם קבלאן - העדה הדרוזית בישראל

זיכרון ילדות 2

השמיים כחולים כל כך עד שקשה להביט בהם, השמש ניצבת אי שם באמצע ושולחת
קרני חום הישר לראשי המכוסה קובע טמבל שעובר ביני לבין האחים שלי לפי תור.
והיום תורי לרעות בצאן. תורי מגיע כל כך מהר דבר שגרם לי לאי נוחות מסוימת איפשהו.
 
עצי אלון עתיקים מתגבהים, סביבה ירוקה יפה להפליא מוקפת בהרים וגבעות שלא פעם
צעקתי לעברם והד חזר אליי במענה חירש. ואני, אני נער חולם וצנום, בגדים בלויים
וכמעט יחף, ניצב במרכז התמונה וסביבו הצאן מכרכר ונהנה מהמרעה.
 
צללים מתעצבים, מתארכים ונעלמים. קולו של הפעמון סביב צוואר העזים שובר את רצף השתיקה הרועמת.
מזל הבאתי איתי טרנזיסטור (שגם הוא עבר מיד ליד וכל אחד בתורו).
אין יותר מדי תחנות שהיה ניתן לקלוט לכן הייתי מתפשר ומאזין לכל הבא ליד.
 
באותה תקופה שררו בארץ רוחות מלחמה, מבצע "ענפי הזעם" אם זכרוני אינו מטעה אותי.
כך או כך נאלצתי בעל כורחי לעקוב אחר המתרחש, הן מהחדשות כל חצי שעה בטרנזיסטור
וגם בכל פעם שהאדמה חרקה עם כל גיחה של מטוסי קרב מעל ראשי. והצאן בשלו כאילו כלום.
 
לא היה לי שעון ולא יכולתי לדעת מה השעה ומתי אני מסיים והולך הביתה (שכן הטרנזיסטור בסוף היום היה כבר במצב שינה).
הכל היה אפל ותודות לאבי שלימד אותי להעריך זמן לפי מיקום השמש במערב, טרם שקיעתה.
מחשבות על מה יהיה בעתיד, שאיפות, חלומות, הרהורים, מחשבות על מה חברים שלי עושים,
חלקם בבית משחקים משחקי ווידאו, חלקם משחקים כדורגל בשכונה וחלקם רצו להיות איתי.
הכי כיף היה שמי מהחברים היה בא לחלוק איתי רגעים אלו, הזמן היה עובר מהר ולא פעם חלקנו חוויות .
ישנם כאלה אנחנו עדיין נזכרים בהם ומדברים עליהם עד יומנו זה. אפילו עכשיו בזמן כתיבת שורות אלו אני נזכר, מעלה חיוך ובעיקר מודה.
 
תחושת צמא ורעב, עד הגענו לוואדי. כל אחד משתיק את צמאו, הצאן קודם ואז אני, כל אחד בתורו.
אני שוטף פנים, תופס מחסה ונשען על גזעו של אחד העצים. גופי משתף פעולה ונכנע לכוח המשיכה.
לרגע שררה תחושה שתחת רגליי העולם נסדק ומתהפך.
מיד התעשתי, האזנתי לצלילי המים בוואדי וריחפתי.
בתוך תוכי ידעתי כנראה שזו מנת השלווה היחידה שהעולם יעניק לי אי פעם, אז ניצלתי אותה עד תום...
לא דרמה גדולה, מחר יום חדש.
 
צלילי הוואדי מיד התחלפו להם עם רעשי וחריקות אזיקי הידיים והרגליים שנשמעים מעבר לתא העצורים. בית המשפט! 
זועק אחד הנוכחים באולם ואני במעבר חד נוסע קדימה בזמן, מוכן ודרוך. 
 
הישאם קבלאן, עו''ד

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הישאם קבלאן אלא אם צויין אחרת