1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

חייל הבדיל – סיפור לשבת

חייל הבדיל – סיפור לשבת

בחצות הלילה בדיוק, כמו בכל לילה בשעה זאת, התעוררו הצעצועים לחיים.
(הרי כולם יודעים  שכל הצעצועים בעצם מנהלים חיים מאוד פעילים כל עוד בני האדם לא רואים אותם).

בובת הבלרינה הענוגה יצאה במחול.
האמת היא שלאף אחד מהצעצועים – כולל הבלרינה – לא היה ברור מה היא עושה בחדרו של ילד צעיר. כל שאר הצעצועים התאימו מאוד לסטריאוטיפ הצעצועים לבנים, אבל הבלרינה התאימה דווקא לסטריאוטיפ צעצועי הבנות.

הדעה המקובלת בחדר הצעצועים הייתה שאמו של הילד (או אולי דודתו) קנתה לו את בובת הבלרינה בעיקר בגלל שהיא רצתה כזאת לעצמה כשהייתה ילדה.

בכל מקרה, הבלרינה עשתה את הדבר היחיד שידעה לעשות: לרקוד.

ג'ק המקפץ  הציץ בבלרינה מהקופסה. הוא ידע שהוא ג'ק המקפץ (או "ג'ק בקופסה") ולא ג'ק המרטש, אבל בכל זאת התחשק לו להטריד מעט איזה דמות נשית. הוא הרי היה בובה מאוד גברית (כלומר בוב מאוד גברי) והיו לו צרכים.

אבל בדיוק ברגע שהוא עמד לבצע את זממו, עבר בסביבה סיור חיילי הבדיל.
חיילי הבדיל יצאו בכל שעה לסיור ולפתיחת ציר בחדר, מאותה סיבה שהבלרינה יצאה במחול – הם לא הכירו אפשרות אחרת.

החייל האחרון בסיור היה למרבה הצער נכה. הייתה לו רק רגל אחת – את השנייה הוא איבד בתאונה מצערת לפני לידתו.
למרות היותו בעל מום הוא היה חייל מצטיין וידע לקפץ באופן מוגבל לא פחות טוב משאר חבריו לקופסה.

אבל חייל הבדיל הזה ידע שהוא שונה משאר חבריו וכל לילה חיפש מישהו דומה לו.
והלילה, בדיוק כשהסיור עבר ליד הרקדנית והחייל הסתכל עליה, היא עמדה על רגל אחת ולחייל היה נדמה שגם לה – כמו לו – יש בדיוק רגל אחת!

זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. החייל מיהר אל הבלרינה והושיט לה פרח צעצוע (שמשום מה לא התעורר לחיים). הבלרינה מאוד שמחה למחווה המרגשת. לראשונה בחייה גבר (או בוב) התייחס אליה בנימוס.
היא מיהרה לקחת את הפרח והחייל נחרד לגלות שלמעשה יש לה שתי רגליים.

אבל לבלרינה לא היה אכפת שהחייל הוא בעל מום. היה לו כל מה שהא חיפשה בבן זוג: הוא היה אדיב, רומנטי, חמוש ולבש מדים.
בני הזוג היו שקועים זה בזה ולא שמו לב שג'ק המקפץ התקרב אליהם.

לג'ק המקפץ לא הייתה אפילו רגל אחת ולכן הוא הרגיש מקופח אפילו יחסית לחייל הבדיל. מכיוון שהוא היה גבר שבגברים ובוב שבבובים הוא הכיר רק דרך אחת להילחם ברגשי הנחיתות: הוא תקף את החייל ונילחם בו (במקום ברגשי הנחיתות).

הקרב היה קצר ומר. החייל נלחם באומץ רב אך יחסי הכוחות נטו לרעתו: ג'ק היה גדול יותר, מרושע יותר ובעל פחות רגליים. תוך זמן קצר הוא הצליח לזרוק על החייל ספינת צעצוע (שגם היא שכחה להתעורר לחיים)והעיף את שניהם דרך החלון.

החייל נחת עם הספינה בתעלת ביוב פתוחה. הוא חשב לעצמו שבעצם הוא בר מזל: אם ג'ק היה זורק עליו טנק, קוביית בטון או משקולת, לחייל לא היה במה לשוט והוא היה נאלץ לשחות בביוב המצחין.
היה לו מזל רב גם בכך שלא היה לו אף...

אבל פתאום הבין החייל שאולי אזל מזלו: הוא הבחין בעשרות זוגות של עיניים אדומות שהיו שייכות לעכברושים מרושעים. העיניים האדומות העידו על כך שבעליהם היו עייפים מאוד או מסוממים – כנראה זאת הייתה הסיבה שהם בסופו של דבר לא הצליחו לתפוס את החייל.
(או אולי הסיבה הייתה שהחייל לא היה נראה טעים במיוחד).

מכיוון שכל הביובים הולכים אל הים, חיילנו הגיע גם הוא אל הים וכמו אבותיו הרוחניים יונה הנביא ופינוקיו הוא מצא את עצמו נבלע ע"י דג גדול.

אבל הדג המרושע בא על עונשו כמעט מיידית: אנשים מרושעים העלו את הדג המרושע ברשת מרושעת וסגרו אותו בארגז מרושע בו הוא נחנק למוות באיטיות.

בצירוף מקרים מדהים (המהווה הוכחה ברורה לקיומו של אלוהים) נקנה פגר הדג המרושע ע"י הטבחית של הורי הילד בעל הצעצועים המופיעים בסיפור.
למרבה המזל החייל נפל מפיו של הדג (אחרת הוא היה מוצא את עצמו כמרכיב אקזוטי במיוחד במרק דגים ובני הבית היו מתים בייסורים מהרעלת עופרת).
הילד מצא את החייל ואחרי שדרש מהטבחית לרחוץ אותו היטב הוא החזיר אותו לקופסתו.

בחצות הלילה שוב התעוררו הצעצועים לחיים. החייל שמח לראות שהוא חזר לביתו – ועוד יותר שמח לראות כי הבלרינה עדיין שם. אבל שמחתו התחלפה בכעס רב כשהוא גילה שג'ק המקפץ מטריד מינית את אהובתו.

הוא הסתער על ג'ק בחמת זעם ואחרי קרב קצר הצליח להעיף אותו היישר לתנור הבוער שם נשרף ג'ק לאפר והחייל והבלרינה המשיכו לחיות באושר עד שנזרקו לפח כשהילד גדל.

 

מוסר השכל: אסור להשאיר תנור בוער באש גלויה בחדר הילדים

 שבת שלום!

 

תודה לעננת על הרעיון לסיפור

והרשומה המומלצת היא –  המתיקות שבדמעות ( וגירסתי אני: המרירות שבהן) מאת נאפיסה חאגי – בבלוג של uheyurhv

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

38 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת