33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תורת חסד על לשונה

"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

לימוד יומי לכבוד ערב שבת - פרשת השבוע - פרשת שמיני

                                             

פרשת שמיני

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? ×₪רש×? שמ×?× ×?

 

 

"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-(יָדָו) [יָדָיו] אֶל-הָעָם וַיְבָרֲכֵם" (ויקרא ט, כב) - רש"י מבאר, שהמילה "ויברכם" מתייחסת לברכת כהנים (ובלשונו: "ויברכם- ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא"). 


והנה, באותו זמן הכהנים טרם נצטוו ע"י הקב"ה לברך בנוסח הקבוע של ברכת כהנים (יברכך, יאר, ישא), שהרי רק בספר במדבר, בפרשת נשוא, מצווה הקב"ה על נוסח זה. אלא שאהרן הכהן חידש נוסח זה מדעתו, ובשלב מאוחר יותר הסכים עמו הקב"ה וציווה לברך במטבע לשון זה.
 
ולפי זה מובן היטב הנוסח שאומר הש"ץ קודם ברכת כהנים, "ברכנו בברכה המשולשת, הכתובה בתורה, האמורה מפי אהרן ובניו", 
ופירוש הדברים הוא כך: ברכת הכהנים אמנם "כתובה בתורה", אך היא כבר "אמורה מפי אהרן ובניו, דהיינו הכהנים חידשו את נוסח הברכה מדעתם עוד לפני שציווה על כך הקב"ה (על פי הרב צבי פסח פרנק, מובא בספר "פנינים משולחן גבוה").

 
"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ"
 (ויקרא יא, ב) - מכאן ואילך התורה מפרטת את הסימנים שעל פיהם נקבעת טהרתו/כשרותו של בעל החיים (מפריס פרסה, מעלה גרה וכו'). [לעניין הטעם שבגינו אסרה התורה אכילת בעלי חיים מסוימים, ישנן דעות לכאן ולכאן: לפי הרמב"ם (מורה נבוכים, ג, מח) וספר החינוך (מצווה ע"ג), איסור אכילת בעלי החיים הבלתי כשרים נובע בעיקר מטעמים של היזק לבריאות האדם. מפרשים אחרים מבארים שההיזק הוא היזק לנפש, ולאו דווקא לגוף].

 

 

להלן מאמר "אכילה" - על אכילת בעלי החיים וברורם, מתוך "מדבר קדומות" של הרב הקדוש החיד"א - הרב חיים יוסף דוד אזולאי זי"עא:

 

נו. אכילה - דע כי ביום ברוא אלהים אדם על הארץ בחי׳ אדם היה מבורר. ואדה״ר ע״י תפלתו בירר חלק החי וזהו שקרא להם שמות. אבל חלקי צומח ודומם לא נתקנו ולא בירר אדה״ר כל הצריך להם. וזהו טעם שלא הותר אכילה בשר לאדם הראשון כי האכילה היא לברר והבעלי חיים כבר היו מבוררים. רק הצומח הותר באכילה לבררו . ואחר שחטא אדה"ר  חזרו כל הבעלי חיים להתקלקל.

 ובחינת נשמות בני-אדם ובחינת נפשות אשר היו מבוררים ירדו וחזרו בעמקי הקליפה טוב ורע. ועד נח לא היה כח לברר הבעלי חיים ע״י האכילה. ובבוא נח ובניו הותרו לאכול בשר, כי היה להם כח ועל ידם יוכלו להתברר. והצדיקים יכולים לברר מכל הבחינות אפילו מדומם להעלותו לבחינת אדם. והרשעים אדרבא מקלקלים. ומה שהוא בחינת אדם מורידין אותו עד הדומם ע״י מעשיהם הרעים. ויש רשעים שיתגלגלו בבע״ח ויש בצומח ויש בדומם בסוד "כי אבן מקיר תזעק". וצריך לכוין באכילה לברר הסיגים שבמאכל ההוא. והבא לתקן הנפשות המגולגלות: אם יהיה האוכל צדיק אפשר לתקן המגולגלים. ואם יהיה רשע אדרבא פוגם נפש המגולגל ולפעמים יתגבר עליו ויחטיאהו. וזה שלפעמים יבוא האדם לידי עבירה חמורה והיא סיבת נפש המגולגל שנכנס בו ומחטיאו לפי רשעותו. רבינו האר״י זצ״ל בשער המצוות פרשת עקב וזה תורף דבריו עיי״ש באריכות.

אכילה - שאינה סעודת מצווה בחול, מה שאוכל יותר מצרכו ומתענג הוא הולך לסט״א. זס״ק והארי זצ״ל:

אכילה - לא נתקבצו בני אדם למיתה ואין כל בריה יורדת לידי צער אלא מתוך אכילה ושתיה ושמחה שאדם אוכל ושותה ומשמח וכו'. סדר אליהו זוטא פ״ב מאמר ארוך עי״ש: [עד כאן דברי הרב החיד"א זצוק"ל].

 

הגאון ר' אלחנן וסרמן (בקובץ שמועות על חולין ס"ב ע"ב) חוקר חקירה ידועה, האם הקשר בין הימצאות הסימנים לבין כשרותו של בעל החיים הוא קשר מהותי-סיבתי (דהיינו, שהסיבה לכשרות בעל החיים נעוצה בקיום הסימנים, ובמילים אחרות, מסיבה כלשהי קבע הקב"ה שהסימנים מהווים סיבה להיתר האכילה) או שמא הסימנים רק מעידים על ההיתר, דהיינו, הם מהווים בסך הכול אמצעי זיהוי מהו מין כשר, אך הטהרה עצמה אינה נובעת מקיום הסימנים ואינה קשורה קשר מהותי לקיום הסימנים. ממשיך ר' אלחנן וסרמן, שלחקירה זו יש השלכה גם על ההבנה של אחד הכללים הידועים בהלכות כשרות, והוא הכלל המכונה "היוצא מן הטהור- טהור". כלל זה מורה, שכאשר בהמה טהורה (בהמה שיש בה סימני טהרה ומותרת באכילה) יולדת ולד שאין בו סימני טהרה, הולד כשר באכילה, שכן, "כל היוצא מן הטהור, טהור" (וכך נפסק בשו"ע יו"ד, עט, ב). והנה, לפי הצד השני בחקירה לעיל, שלפיו הסימנים הם כאמור רק אמצעי זיהוי למין הכשר, ואין קשר מהותי אמיתי בין קיום הסימנים לבין הכשרות, אזי ההסבר לכלל זה ("היוצא מן הטהור טהור") הוא הסבר פשוט: הואיל וכל הצורך בסימנים אינו צורך מהותי, אלא רק כאמצעי זיהוי שבעל החיים שייך למין כשר, אזי ברור ומובן שבמקרה שבו בעל החיים נולד ממין כשר, כבר אין צורך בסימנים, שהרי עצם לידתו למין כשר היא סימן הזיהוי הברור ביותר שהוא שייך למין זה. לעומת זאת, לפי הצד הראשון, הסובר שיש קשר מהותי בין קיום הסימנים לבין הכשרות לאכילה, כיצד אנו מכשירים את הולד בהעדר סימנים? על כרחך לפי צד זה צריך לומר, שהכלל "היוצא מן הטהור- טהור", הוא בבחינת הלכה נפרדת ומחודשת שחז"ל קיבלו, ולפיה היוולדות לטהור היא בעצמה סיבה לטהר (כשם שהסימנים הם סיבה לטהר).  

ומוסיף ר' אלחנן, ששני צדדים אלה יכולים להיות ההסבר למחלוקת שמצאנו בין בעלי התוספות, כדלהלן: נאמר בגמ' (נדה דף נ ע"ב) ש"תרנגולא דאגמא" אסור באכילה, ואילו "תרנגולתא דאגמא" מותרת. אומרים על כך תוספות במסכת חולין (סב ע"ב, ד"ה תרנגולתא), שלא ייתכן לפרש, שהתרנגולא והתרנגולתא הנ"ל הם זכר ונקבה מאותו המין (ושההבדל ביניהם הוא רק בכך, שבגוף הזכר אין סימני טהרה ולכן אסור), שהרי אם הנקבה מותרת, כבר לא ייתכן לאסור את הזכר (גם אם אין בו סימני טהרה), כי כל זכר בא מהנקבה, והכלל הוא "כל הנולד מהטהור טהור". על כרחך, אומרים התוספות, שכוונת הגמ' לשני מינים שונים (שלאחד מהם קוראים "תרנגולא" ולאחר קוראים "תרנגולתא").  

לעומת זאת, בתוספות במסכת נדה נ ע"ב, מובאת דעה אחרת, שלפיה "תרנגולא דאגמא" ו"תרנגולתא דאגמא" הם אכן זכר ונקבה מאותו מין, ומה שהזכר אסור, אע"פ שהוא "יוצא מן הטהור", הוא משום שהוא יוצא מהביצה ולא מהעוף הטהור עצמואומר על כך ר' אלחנן, שמחלוקת זו שבין בעלי התוספות, תלויה בשאלה שהוצגה לעיל, כיצד יש להבין את הכלל "כל היוצא מן הטהור טהור": תוספות במסכת נדה הבינו, שכלל זה הוא דין מיוחד שנתחדש (שלידה ממין טהור היא סיבה עצמית לטהר, גם בהעדר סימני טהרה), ולכן יש מקום לסבור, שדין מיוחד זה נקבע דווקא כשהולד יוצא מהטהור עצמו, ולא כשהוא יוצא מהביצה; אך התוספות במסכת חולין הבינו שהכלל "היוצא מן הטהור טהור" אינו בבחינת הלכה מחודשת, אלא הוא נובע מהסברה הפשוטה, שסימנים אינם אלא אמצעי זיהוי, ולידה ממין טהור היא אמצעי זיהוי ברור לא פחות מסימנים, והואיל וכך, מה לי אם העוף בוקע מהביצה או מהאם?

ועיין עוד בדברי הרב קוק שנביא להלן, מהם עולה שהוא נקט שהקשר בין הסימנים לבין הכשרות הוא קשר מהותי, ולא קשר של "עדות" בלבד.  

 

 "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (ויקרא יא, ב) - בתורה מבוארים סימנים ברורים מהי בהמה אסורה ומהי בהמה מותרת. לעומת זאת בעופות לא מנתה התורה סימנים, אלא התורה מנתה כ"ד מיני עופות טמאים, ומלבדם כל העופות טהורים. אלא שכיום אין אנו יודעים את זהותם של כל הכ"ד. 

על אף שבתורה אין סימנים לעוף טמא, חז"ל במס' חולין נותנים סימנים כיצד נדע מהו עוף טמא, כמבואר בחולין נט ע"א במשנה וכן בדף סא ע"א (ולמשל, אחד מהסימנים הוא, שאין עוף טהור דורס, ולכן "כל הדורס טמא". ועיין בתוס' דף סא ע"א ד"ה כל, שהקשו, הרי אין מספר לעופות הטהורים, ואיך ידעו חז"ל שבכל העופות הטהורים אין אחד שהוא דורס? ותירצו, שמא קבלה הייתה מימות נח, שהקריב מכל עוף טהור, ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס). 

אלא שלמרות מתן סימנים אלה, נפסקה הלכה בשו"ע יו"ד סימן פב סעיף ב, שאין לאכול עוף אא"כ יש לגביו מסורת שהוא טהור, כי לולא המסורת, אנו חוששים שמדובר בעוף דורס, רק שלא ראינוהו דורס (ברגע שעוף הוא עוף דורס, זהו סימן טומאה מוחלט, ולא יועילו סימנים אחרים). וכך מדגיש הרמ"א שם בסעיף ג, שכך נהגו ואין לשנות.  

והנה, לגבי מה שביארנו שאין אוכלים עוף אא"כ יש מסורת שהוא טהור, בפשטות דין זה נאמר דווקא בעוף, הואיל והתורה עצמה לא מסרה בו סימנים, אך בבהמה, הואיל והתורה נתנה בה סימנים ברורים, אין צורך במסורת. אלא שהש"ך בסימן פ' סק"א, כותב כבדרך אגב ביחס לחיה טהורה, שאנו אוכלים אותה על פי מסורת, כמו לגבי עוף. ממילים אלו דייק החכמת אדם בכלל ל"ה, שלא רק בעופות נצרכת מסורת אלא גם בחיה, אין היא נאכלת אא"כ יש מסורת שהיא טהורה, ולא די שרואים בה סימני טהרה! אך הפרי מגדים חולק וסובר שאין זו כלל כוונת הש"ך [לדעתו, דברי הש"ך שיש צורך במסורת, לא נאמרו ביחס לכשרות הכללית לאכילה, אלא רק ביחס לדין מסוים אחד, הקשור להיכר שבין חיה לבהמה לעניין אכילת החֵֵלֶב (הדין הוא כידוע שחלב חיה מותר, ואילו חלב בהמה אסור, והואיל ואין אנו יודעים במדויק מה גדר ההבדל בין חיה לבהמה, לכן בעניין זה נזקקים אנו למסורת, וזו כוונת הש"ך)]. 

אלא שהחזון איש פסק כחכמת אדם, ומכוח כך מנע את הבאת מין ה"זבו" לארץ ישראל (בימי קום המדינה), מאחר שאין לגביו מסורת. ודברים אלו הם הבסיס לכל דיון ה"זבו" שהתפתח בשנים האחרונות.

 

"כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת" (ויקרא יא, ט) - במסכת נדה דף נא ע"ב מבואר כלל, שכל שיש לו קשקשים, יש לו גם סנפירים. ומקשה שם הגמ', אם כך, התורה יכולה הייתה להסתפק בסימן הקשקשת לבד (שהרי אם יש לו קשקשת, יש לו כאמור גם סנפיר). משיבה על כך הגמרא, שהסיבה לכך שהתורה ציינה את הסנפיר, היא "להגדיל תורה ולהאדיר". ותשובה זו לכאורה אינה מובנת, וטעונה ביאור.

 

הרב קוק (באגרות הראי"ה אגרת קג) מבאר תשובה זו של הגמרא כך: "נלע"ד דהפירוש הוא, דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה שאין בהם הלכה... אם היה כתוב קשקשת, הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה, כתב רחמנא סנפיר, להודיענו הידיעה המופשטת, שכח הטהרה מונח בשניהם. וממילא ידענו, שאין הסימנים עניינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה...".

וביאור הדברים הוא כדלהלן: התורה מציינת את עניין הסנפיר כדי להדגיש שכשם שיש קשר מהותי בין הקשקשת לטהרה, כך גם יש קשר בין הסנפיר לטהרה. ועל אף שזו ידיעה מופשטת בלבד, ללא ערך "מעשי" (שהרי כדי לקיים את ההלכה למעשה אין צורך בידיעה זו, ודי היה שנדע שיש קשקשת, ולא היינו נכשלים באכילת דג טמא, שהרי כל בעל קשקשת הוא בעל סנפיר), מגמת התורה היא "להגדיל תורה ולהאדיר", כלומר ללמדנו גם ידיעות שאין בהן צורך "מעשי" אלא הן ידיעות מופשטות, שנדע גם אותן. הידיעה המופשטת הנלמדת כאן היא כאמור שלא רק לקשקשת, אלא גם לסנפיר, יש קשר לטהרת הדג. וממילא גם נולדת מכאן ידיעה מופשטת נוספת, שסמני הכשרות בבעלי החיים (הפרסת פרסה, מעלת גרה, סנפיר וקשקשת וכו') אינם רק אמצעי זיהוי למין הכשר, אלא יש קשר מהותי בינם לבין כשרות הבהמה (והזכרנו לעיל את חקירת ר' אלחנן וסרמן בעניין זה). ונראה שזוהי ממש כוונת הריטב"א שם בסוגיה, עיין שם.

לפי כל האמור ניתן אולי ליישב שאלה ידועה: כמבואר במסכת חולין דף נט, היו לחכמים סימני טהרה וטומאה בעופות, שאינם מפורשים בתורה. ונשאלת השאלה, מדוע לא מנתה אותם התורה? ועוד קשה, שגם ביחס לחיה ובהמה מבואר שם בגמרא בחולין, שיש סימנים מובהקים נוספים מעבר למה שמנתה התורה (למשל "כל שאין לו שיניים למעלה", עיין שם). ואם כן, מדוע לא מנתה אותם התורה? אך לפי האמור ניתן ליישב, שהתורה מונה רק סימנים שיש קשר מהותי בינם לבין הטהרה, ואילו הסימנים שנוספו בחז"ל הם אמצעי זיהוי בלבד, ואינם סימנים שיש בהם קשר מהותי בינם לבין טהרה.

נציין שהשל"ה, בספרו "עשרה מאמרות", מבאר את דברי הגמרא בעניין סנפיר וקשקשת על דרך דרש: תלמידי חכמים נמשלו לדגים (עיין להלן). סנפיריו של הדג מאפשרים לדג להתקדם ולשוט, ואילו הקשקשת, מטרתה לשמור עליו. גם טהרתו של תלמיד חכם בנויה משני יסודות. האחד, יכולת השימור של מה שקיבל מרבותיו, והשני, היכולת להתקדם ולהתפתח. וזו היא אם כן כוונת הגמרא שהסנפיר הוא "להגדיל תורה ולהאדיר". ובלשון השל"ה: "והנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים הפרים ורבים. ואמרו בחגיגה, על הפסוק "כמסמרות נטועים", מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמותם. ותנן, "קשקשים הם הקבועים בו, וסנפיר הפורח בהן", ועתה אפרש הסוד - הקבועין, רומז על מה שקיבל מרבו והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם בחינת בינה שהיא שכל המוליד ובזה יגדיל תורה". 

 

"לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא, מז) - בתחילת הפסוק, הטמא קודם לטהור ("בין הטמא ובין הטהור"), ואם כן למה בהמשך הפסוק, הטהור קודם לטמא ("בין החיה הנאכלת לבין החיה אשר לא תיאכל`")? ועוד, הרי הדרך לסיים בדבר טוב, ולמה הפך הכתוב את הסדר וסיים ב"החיה אשר לא תיאכל", שהיא מהמין הטמא? 

שמעתי תירוץ ע"פ הגרעק"א, שבפסוק זה יש רמז לאמור בגמ' ביומא (דף פב ע"ב ודף פג ע"א). שם בגמ'
מבואר, שמעוברת שמתאווה לאכול ביוה"כ, לוחשים לה שיוה"כ היום, ואם הדבר אינו מועיל, יכולה לאכול. וממשיכה הגמ', שאשה אחת שמעה ללחש והתגברה ולא אכלה, ויצא ממנה ר' יוחנן, אך אשה אחרת שאכלה, יצא ממנה רשע (שבתאי אוצר פירות). 
 

ולכל זה רומז הפסוק: הפסוק שואל "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר", מה שורש ההבדל בין אדם טמא לאדם טהור, ועל כך הוא עונה "בין החיה (= יולדת, הקרויה בלשון התורה 'חיה') הנאכלת, לבין החיה אשר לא תיאכל (כלומר בין המעוברת האוכלת ביוה"כ לבין המעוברת שאינה אוכלת)". ולפי זה שתי השאלות שהקשינו לעיל מתורצות היטב כמין חומר...

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל azulayt אלא אם צויין אחרת