00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

מוות לג'יימס פוטר - פרק 10 - עזיבה מכובדת יחסית

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא 

 

 

'If you love something let it go free. If it doesn't come back, you never had it. If it comes back, love it forever.'
~ Doug Horton

 

"אם אתה אוהב משהו, תשחרר אותו. אם הוא לא חוזר אלייך, הוא מעולם לא היה שלך. אם הוא חוזר, תאהב אותו לנצח."

 

פרק 10 – עזיבה מכובדת יחסית

לא יכולתי להאמין בכך. האם הגורל שנא אותי? למה? למה הוא מתעב אותי כל כך?

הייתי על הגבול של לפרוץ בדמעות שוב. עליתי לאט במדרגות, גופי נע באופן אוטומטי. לא יכולתי להאמין לעובדה שהדבר האחד שהלכתי לנשף העלוב עבורו – הדבר המזורגג היחיד שהלכתי בגללו – שכחתי להחזיר. ובכן, אני לא חוזרת לשם! אני לא הולכת לתת לג'יימס פוטר את הסיפ –

נכנסתי לחדר של מריסה. על המיטה שלי היה תיק שרוך אדום קטן עם סמל זהב עליו. אותו הסמל שראיתי בבית של ג'יימס פוטר.

נשימתי נעצרה בגרוני והדמעות שאיימו ליפול השתחררו כשמיהרתי אל התיק.

יכול להיות שזה...?

משכתי את חוט הזהב ובפנים היו...

אלוהים. אדירים. התחתונים שלי! התחתונים היפים, המדהימים, הנפלאים והמוערכים שלי!

מתתי והגעתי לגן עדן. בכנות, כמעט התעלפתי משמחה. הייתי עד כדי כך מאושרת. לפתע ראיתי הבזק של נייר בין קפלי הבד. הרמתי אותו באיטיות, תחושה של אבדון ממשמש ובא עוטפת אותי.

 

לילי היקרה,

הנה התחתונים שלך. אני מניח שכבר הלכת לנשף, אז אין כל כך טעם לומר לך את זה, אבל בכל מקרה – לא היית אפילו צריכה לבוא הלילה. הם היו מכוונים להתעתק בשש וחצי בערב, הזמן בו הנשף התחיל. אז, אם לא היית באה, היית מקבלת את התחתונים שלך בחזרה בכל מקרה.

מצטער,

ג'יימס פוטר

נ.ב שיהיה לך חג נפלא.

 

הייתי משותקת. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לדבר. כל מה שיכולתי לחשוב היה אני אהרוג אותו, אני אהרוג אותו, אני אהרוג אותו, אני אהרוג אותו...

סבלתי במשך שעות – לא, ימים! – של עינויים בגלל הנשף הזה! ואז החמור הזה אומר לי שלא הייתי חייבת ללכת?!

זה הוחלט. כשאנחנו נחזור עבור השנה השביעית שלנו, ג'יימס פוטר הולך למות.

זה היה פשוט וברור. זה היה חייב להיעשות ואם אני לא הייתי עושה את זה אז מישהו אחר היה. כמו שאמרתי, זה היה חייב להתבצע.

בסדר, לילי, תנשמי, זה טוב, תנשמי, תשאפי פנימה, תנשפי החוצה, תשאפי, תנשמי... אני הולכת להרוג אותו!

הוא כל כך מחוסל. אני אשכור רוצח שכיר אם אצטרך. הוא הולך לשלם על מה שהוא עשה לעצבים שלי.

אבל יותר מזה אחר כך.

עכשיו אני הולכת לבית של הוריי.

עם הצלפת שרביט מהירה בגדיי סידרו את עצמם באופן מאורגן במזוודה שלי – אולי ההצלפה הייתה מעט אלימה לאור כך שיותר מבגד אחד נדלק, גורם לאזעקת האש לפעול ולאמא של מריסה לעלות בצווחות במעלה המדרגות, צועקת את השם שלי; אבל עם כישוף מהיר הבגדים תוקנו וגברת סלגהורן נרגעה וחזרה למטה עם מבט שבע רצון על פניה.

הורדתי את המזוודה שלי במורד המדרגות, מנסה להימנע ממגע עם גברת סלגהורן. התכנית שלי הייתה לתפוס את אוטונוס הלילה מהבית של מריסה. שמעתי קולות חלשים מדברים בסלון; זיהיתי אותם ישר כמריסה ואלה.

רק סיבה עוד יותר טובה לשמור על שקט.

הושטתי את ידי אל ידית הדלת, כמעט מתפוצצת מגאווה (עשיתי את זה!) כאשר גברת סלגהורן, ואחריה מריסה ואלה, עברו בזריזות את הפינה. גברת סלגהורן כמעט חלפה על פניי בדרכה למדרגות, ללא ספק מחפשת אותי ("היא הייתה שם למעלה אוספת את החפצים שלה! היא כמעט העלתה את הבית באש!") אבל המזוודה הבוגדנית שלי גרמה לה למעוד.

מזוודה ארורה. כשאני אגיע הביתה את תהפכי למדורה.

"לילי יקירה! חיפשתי אותך!" היא אמרה, מתעשתת. אבל בקושי שמעתי אותה. הייתי עסוקה מדי בתחרות מבטים עם מריסה מכדי להבחין במשהו אחר. זה היה לפני...

"לאיפה עלי האדמות את חושבת שאת הולכת לילי?" קראה אלה, משליכה את עצמה עלי וכמעט מפילה אותי מרגליי. זה כמובן קטע את נעיצת המבטים. חיבקתי אותה בחזרה ברכות.

"אני, אמ, לא מרגישה כל כך טוב, אז חשבתי שאחזור הביתה מוקדם..." אלה הסתכלה בעיניי וידעתי שהיא יכולה לראות שאני משקרת. היא נאנחה בשקט ושחררה אותי.

גברת סלגהורן נחרדה. "איך בשם מרלין תגיעי לשם, יקירה? הו, אני יודעת! אני אסיע אותך! תהיה לנו נסיעה נפל – "

"הו, לא, לא, לא, גברת סלגהורן, אל תטריחי את עצמך!" עצרתי אותה. "התכוונתי לקחת את אוטונוס הלילה".

מריסה נחרה. החזרתי אליה את תשומת לבי, מטיחה בה מבט קר. "מה?"

היא נעצה מבט מתריס בחזרה. "כלום".

אמה של מריסה שבה במלוא הכוח. "אוטונוס הלילה? מה עלי האדמות – הו, אוטונוס הלילה! את בטוחה יקירה? הייתי מסיעה אותך בשמחה..."

"הו לא, זה בסדר, באמת, תודה שנתת לי להישאר!" נתתי לאלה חיבוק מהיר. "ביי אלה", שלחתי מבט עוין לכיוונה של מריסה. "ביי", מלמלתי בקצרה.

"האם את בטוחה יקירה?" אמרה גברת סלגהורן, פותחת את הדלת הקדמית עבורי. חלפתי לידה, מעמידה פנים שלא שמעתי אותה, והלכתי לאורך שביל הגן. כשהגעתי לשביל הצדדי הרמתי את יד השרביט שלי. לפתע, אוטובוס סגול מגעיל הופיע לפניי, מלווה ברעש מנוע.

כמעט התעלפתי מרוב שהוא הבהיל אותי. לא ציפיתי שהוא יגיע כל כך מהר.

"ביי לילי יקירה!" צעקה גברת סלגהורן, היא ואלה מנופפות. מריסה נעלמה בפנים.

נופפתי בחזרה בשמחה, עולה על האוטובוס וגוררת את המזוודה מאחורי.

"פרנץ אוסטן לשירותך, גברתי. לאן תרצי להגיע בערב נעים זה?" לפרנץ היה מבטא חמקמק והייתי מודעת למשהו שאמא שלי אמרה כשהייתי ממש קטנה ("אף פעם אל תסכימי להסעות מזרים!").

"רחוב דננג'ר 67, בקסלי, בבקשה", אמרתי.

פרנץ חישב במהירות את המחיר בראשו. "זה יהיה שישה חרמשים ו... שני גוזים בבקשה, יקירתי".

מסרתי את הכסף והתקדמתי לתוך האוטובוס, משאירה את פרנץ להרים את המווזדה שלי.

מה? זו העבודה שלו. בכל מקרה כל מה שהוא עשה היה להרחיף אותה לתוך התא שלה מעל מיטתי.

צנחתי על מיטתי, ראשי בין ידיי. זה היה רק אז שהבנתי שאני עדיין לובשת את השמלה השחורה הקרועה והמכוסה בקיש שלי.

זה היה לילה ארוך.

"פרנץ", אמרתי, עדיין מערסלת את ראשי. "תוכל להוריד את זה ממני?"

הנהון. הפוגה. "קרצף! רפארו!" הכתם ירד.

"תודה לך".

ואני נותרתי לתכנן את מותו הקרב ובא של ג'יימס פוטר אחד.

 

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת