00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דיסטורשן

שבעה שירים בשבוע: החיים ביום

01/04/2016

Broadcast – long was the year

לאט. זאת המילה הראשונה שאני חושב עליה כשאני שומע לראשונה את שיר הפתיחה של אלבום הבכורה של ברודקאסט, the noise made by people  מ-2000. מאוחר יותר גם עולה לי לראש המילה הבאה – סבלנות. זה לא שלא שמעתי בעבר שירים שנבנים לאט ובסבלנות כמו השיר הזה, אבל כאן אני ממש מרגיש את זה – את הזהירות והקפדנות שבה כל מרכיב בשיר הזה נכנס בדיוק למקום שהוא צריך להיות, והופך לחלק אינטגרלי מהמכלול. שמעתי את השיר הזה בבוקר עייף שבא אחרי לילה לבן ופעלתני במיוחד, והדרך שבה הוא נבנה היא בדיוק מה שהייתי צריך באותו רגע – לא שיר שיכפה על האזניים העייפות שלי את עולם הצלילים שלו, אלא יבנה אותו בתוכם, שלב אחרי שלב, בסבלנות. שאר האלבום שממנו בא השיר הזה הוא אחד מהאלבומים האהובים עליי בגל הרוק האלקטרוני של תחילת שנות האלפיים, שכל השירים שלו הם שלם שעולה על סך חלקיו. זה אלבום שקל לפספס, אז תנו האזנה אם אהבתם את השיר הזה, שאני שומע בלופים כל פעם שאני צריך שקט.

האלבום המלא

A tribe called quest – butter

השבוע אחד הראפרים החשובים ביותר בהיסטוריית ההיפ-הופ הלך לעולמו – פייף דוג מטרייב קולד קווסט האגדיים. אני ממש מתאפק שלא לדבר בהקשר הזה על הלהקה של פייף, שאין הרבה אמנים ולהקות שהשפיעו על ההיפ הופ כמו הלהקה הזאת בעשרים השנים האחרונות, וזאת אולי הבעיה הגדולה בסיפור של פייף. גם בשיאם של טרייב, הייתה הרגשה שקיו טיפ דומיננטי יותר מפייף, דבר שבסופו של דבר הוביל לקרע בין הראפרים ולפירוק. ובאמת, זה קצת עצוב שפייף דוג היה צריך למות כדי שניזכר כמה הוא היה חלק בלתי-נפרד מהלהקה הנהדרת הזאת. תמיד אהבתי אותו קצת יותר, כי אני מעדיף תמיד את האנדרדוגים, ופייף היה האנדרדוג המושלם – הרגעים הגדולים שלו היו בשירים שלא יצאו כסינגלים, והקול שלו היה ההפך המושלם מעמיתו ללהקה – בניגוד לפלואו הנינוח והקול להפליא של קיו טיפ, פייף תמיד נשמע כצורח את המילים שלו, יורק כל מילה כאילו היא המילה האחרונה שהוא הולך להגיד אי פעם. הרגעים הגדולים שלו היו כשהוא היה בפרונט, בלי בית אגדי של קיו טיפ שיטיל עליו צל ענק. היו לו רגעים יותר גדולים מ-butter, אבל זה השיר הראשון שעלה לי לראש כששמעתי על מותו.

Baauer – sow

בחיים לא חשבתי שאני אוהב את אלבום הבכורה של המפיק שעומד מאחורי ההארלם שייק, אבל זה בסדר כי אני אוהב הפתעות נעימות שכאלה. אז באוור מצליח באלבום החדש שלו להוכיח בקלות שהוא הרבה יותר מלהיט ויראלי אחד, ועושה מוזיקה מוצלחת גם כשהיא אינסטרומנטלית וגם כשיש ראפרים נהדרים בפרונט. אני אישית מעדיף יותר את הקטעים האינסטרומנטליים, כמו הקטע הזה שקשה לי להישאר אדיש אליו.

The goon sax – sometimes accidentally

כשרק התחלתי להאזין לאלבום הבכורה של הגון סאקס חשבתי שימאס לי מהם בשנייה – קצת מאסתי בלהקות אינדי-פאנק עם זמרים בעלי קול לאקוני, אבל כאן משום מה זה עובד. הסיבה שזה עובד היא כנראה בגלל שהגון סאקס לא מתיימרים לדבר על משהו שהם לא צעירים מדי להבין בו - הם כותבים בדיוק כמו שצעירים בני 20 אמורים לכתוב, וכשאני מאמין להם קל לי יותר להנות מהמוזיקה שלהם. השיר הזה הוא גם הסינגל המוצלח שלהם, והוא שיר אהבה קטן ופשוט, עם פזמון חמוד ביותר.

דוד פרץ – המוות בא לפנות בוקר

אני מאוהב קשות באלבום החדש של דוד פרץ, שחיכיתי לו בלי בכלל לדעת כמה בעצם רציתי שהוא יגיע כבר. האלבום הזה הוא בדיוק מה שמי שעוקב אחרי פרץ בשנים האחרונות יצפה לקבל, אבל זה לא מונע ממנו להיות אחד מהאלבומים הישראלים הטובים שיצאו כאן בזמן האחרון (ויש המון אלבומים ישראלים טובים בזמן האחרון.) אני עדיין לא שמעתי מספיק כדי לגבש אמירה כללית לגבי האלבום כיצירה, אבל כבר יש לי פייבוריט מובהק – "המוות בא לפנות בוקר" שונה בתכלית מכל שאר שירי האלבום – בתוך אלבום שכולו עוסק במסע, פתאום מגיע שיר בן 6 דקות על מוות של חייל במלחמת לבנון השנייה. ועדיין, איפשהו במהלך 6 הדקות האלה, מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים, וזה חזר וקרה בכל פעם שהאזנתי לשיר הזה שוב. אל תתנו לאלבום הזה לחמוק מכם.

האלבום המלא – "ארץ שלא שם"

נטע ויינר – מעיר לעיר

אלבום הבכורה של נטע ויינר הוא לא בשביל כולם – הוא קשה לעיכול הן מבחינת המוזיקה שבו והן מבחינת הנושא הטעון שהוא מתעסק בו , ועדיין, מי שיעז ויאזין ימצא אלבום שאני בספק שנוצר משהו דומה לו בעבר בארץ. אני אעז ואגיד שזהו האלבום הראשון שמתעסק באופן ישיר בעיסוק של הדור השלישי של ניצולי השואה בתקופה האפלה הזו. אחרי שהדור הראשון לא דיבר והדור השני ספג את הטראומה של הדור הראשון, הדור השלישי רעב לדבר, להתעסק, לחזור לתרבות, לערים ולמה שקרה שם, במזרח אירופה, ולא שוכח להסתכל על המצב הנוכחי כאן, בבית ובהווה. ויינר לוקח את כל העיסוק הזה של הדור השלישי ומתרגם אותו יפה ליצירה מוזיקלית שאמנם לא תמיד רציפה, אבל בהחלט שאפתנית ומעניינת מספיק כדי להצדיק את עצמה. מבין כל השירים הארוכים והפתלתלים שיש כאן, דווקא בלדה קודרת של 2 וחצי דקות, "מעיר לעיר", מצליחה לשקף בדיוק מופלא את כל מה שויינר מנסה להגיד, בערך, באלבום הזה.

האלבום המלא – בזכות השיבה

David bowie – I can't give everything away

חודשיים וחצי. זה הזמן שעבר מאז אותו בוקר שמישהי סיפרה לי שדייויד בואי, זמר שהיא שמעה שאני ממש אוהב, נפטר, ואני הייתי בטוח שהיא צוחקת עליי. המון עבר מאז, המון שירים שאני שומע ועדיין מדי פעם נכנס לשוק שהוא באמת לא פה יותר, ולא משנה כמה חי הוא נשמע בשיריו. מדבר אחד הקפדתי להימנע בחודשיים וחצי האלו –  האלבום החדש שלו, שבדיעבד היה אלבום הפרידה שלו, היה אלבום שעד השבוע היה לי קשה מדי, מפחיד מדי להאזין לו. פחדתי שיהיה לי קשה מדי לראות ולהבין איך כל הטקסטים פה מרמזים על המוות שלו, ואיך שלא שמתי לב לזה לפני, ובעיקר חשבתי לעצמי שאת האלבום הזה אני אשמע רק כשאני אקבל את זה שדייויד בואי באמת מת, ולא אהיה בשוק כל פעם שאני אזכר בזה. השבוע החלטתי שאני מוכן, חזרתי לאלבום הזה שיצא רק שלושה ימים לפני המוות של בואי, ופאק, איזה בן אדם גאון ואיזה אלבום גאוני. מצאתי את עצמי, שוב, עם דמעות בעיניים ועם פה פעור לנוכח העוצמה של הפרידה האחרונה בהחלט של בואי מהעולם הזה שאיכשהו זכה באדם כל כך מוכשר וייחודי במלוא מובן המילה. השיר הסוגר, השיר האחרון בהחלט של דייויד בואי, הוא שיר מושלם, וכל פעם שאני קצת מתגעגע ומקבל חשק לשמוע את כל השירים הנהדרים של בואי, אני מתחיל דווקא עם השיר הזה, שישמש בשבילי כהתחלה, ויזכיר לי שהבנאדם הזה בחיים לא ייגמר.

    

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל jokerface5 אלא אם צויין אחרת