11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג קטן על אהבה ואושר.....

מיהו העצמי האמיתי שלי?

מי אני באמת?

זאת שאלה שמעסיקה אותי כבר הרבה מאוד זמן...

כבר מאז שהייתי ילד, חשבתי שאולי אני בכלל מכוכב אחר,

או שאני נשמה זקנה ושהתגלגלתי לכאן כבר יותר מידי פעמים והספיק לי..

או שאני מישהו ממש מיוחד ואעשה משהו באמת גדול בעולם הזה..

ואולי אני פשוט סתם מישהו מתוסבך שמשלה את עצמו?

אבל מי זה העצמי הזה? מיהו באמת אני?

ובעצם מה זה בכלל משנה?

 

יש כאלו ניו אייג'רים רוחניקים מעצבנים שיגידו כל מיני דברים חסרי משמעות כמו: "אתה העצמי!",

"אתה פיסה של אלוהים!", "אתה אלוהים בעצמו שהתחפש לכל מה שקיים!" או הכי גרוע: "אתה הכלום"..

הייתי גם בסרט הזה של "אני אלוהים" כבר דרך אגב... Been there, done that... cheeky

זה פשוט לא עובד. בסופו של דבר כל הדמויות ולקיחת התפקידים האלו,

זאת פשוט בריחה מהמציאות של מי שאנחנו באמת.

זה לחשוב עם השכל במקום להרגיש עם הלב.

 

בתכ'לס גם אם אני פשוט נשמה ובזה אני בטוח שאני..

בכל זאת יש לי גוף, כל עוד אני בעולם הזה. והוא חזק מספיק.

כשיש לי כאב ראש, זה כואב לי. כשהגוף חולה, זה לגמרי משפיע עלי.

לא משנה כמה אחשוב חיובי וכמה אנסה לשנות את המציאות שלי,

המציאות שלי הרבה פעמים היא זאת ששולטת עלי ולא להיפך.

אני כבר לא מוכן ליפול בפח של כל השטויות האלו...

 

אז כן, אני יכול להיות הנשמה הכי מופלאה בעולם,

אני מקסים ואוהב וחמוד ומיוחד וחכם ורוחני ויצירתי ומה זה מצחיק ומקורי- פשוט משהו משהו! אין כמוני! cheeky

ואולי "אם רק היו מגלים אותי ונותנים לי הזדמנות, אולי באמת הייתי מצליח להציל את העולם הזה..."

אבל בתכ'לס, האם זה באמת קורה? איפה אני באמת נמצא? מה באמת עשיתי עם החיים שלי?

עם כל המחשבות האלו על עצמי, לטוב ולרע, לא יותר מידי נמוך ולא יותר מידי גבוה, מה נשאר?

הרי אני יודע שבסופו של דבר כולנו נגיע לעולם הבא ושם אלוהים והחבר'ה שם יאהבו אותנו ללא תנאי.

זאת אומרת שאפילו אם לא היינו מי יודע מה, בכל זאת יאהבו אותנו ויקבלו אותנו אותו דבר.

אז מה בעצם הקטע כאן? האם זה בכלל משנה מי אני ומה עשיתי בחיי?

כן, זה משנה! אבל זה משנה בעיקר רק לי!

 

אז לא עדיף שאני בעצמי כבר אוהב ואקבל אותי כפי שאני?

גם אם לא מצאתי את האחת שלי וגם אם החיים שלי לא משהו בכלל,

וגם אם אני עדיין לא עובד במה שאני אוהב ואני עדיין לא טוב בהמון דברים..

ולפעמים אני מרגיש שאני ממש דפוק ומתוסבך ומי בכלל תרצה אותי?

ושיש לי כל מיני בעיות ודברים שאני צריך להתמודד איתם וכו' וכו'..

אבל כן! למה שלא אוהב את עצמי כבר עכשיו בעצם??

 

לא מזמן מצאתי ספר בשם "נשים שאוהבות יותר מידי" מאת רובין נורווד, שמתאר תופעה שכמובן שלא קיימת בעיקר אצל נשים,

כי כמובן שיש גם מספיק גברים שעושים המון ויותר מידי בשביל מי שהם אוהבים אבל הם לגמרי מגזימים ועושים את זה על חשבון עצמם.

והבנתי שגם אני כזה, גם אני בכל מערכות היחסים שלי פשוט נתתי את כולי והקרבתי את מי שאני רק כדי לרצות כי חשבתי שלאהוב זה הכי חשוב,

מבלי לבדוק אם אני באמת מאושר איתה ואם אני בכלל מקבל את מה שאני רוצה וצריך ואם זה מספיק לי ואם היא אוהבת אותי בכלל באותה מידה.

חשבתי שאם רק אהיה מספיק טוב ומספיק אוהב ומושלם ואעבוד על עצמי ואתקן את מה שצריך, אז אני אקבל את האהבה המיוחלת הזאת שלי.

זה התחיל כבר כשהייתי ילד עם ההורים שלי ואחר כך כל השאר.. ואפילו הרי מה שהחזיק אותי זאת התקווה שיום אחד אציל את העולם,

ושכל הסבל שאני עובר זה בעצם כדי שאוכל לעזור לאנשים אחר כך לצאת מהבורות שלהם כי כבר הייתי שם בעצמי, אז אני יודע...

אבל הפתעה! זה לא קורה או לפחות עדיין לא קרה לי ואולי גם לא יקרה לעולם! כנראה שהעולם יישאר אותו הדבר, איתי או בלעדי!

אולי אני כן עושה טוב לעולם הזה, ואני בטוח שאלו שאוהבים אותי והושפעו ממני יגידו שכן, אבל לפעמים אני לא מרגיש ככה.

הרבה מאוד פעמים אני מרגיש שאני פשוט רוצה לחזור הביתה ולא להיות כאן יותר.

כי העצמי הזה שגיבשתי לעצמי הוא שאני נשמה זקנה. כן, אולי כמו כולם,

אבל אני כן זוכר ויודע שאנחנו שייכים לגן עדן/לעולם הבא,

שזהו הבית האמיתי שלנו ולשם אנחנו שייכים- לא לכאן!

וזה מה שמחזיק אותי ונותן לי את התקווה,

האמונה שאנחנו פה רק באופן זמני,

ויום אחד אני עוד אחזור לשם..

באנו לכאן ללמוד ולאהוב!

זה כל העניין!

 

אבל זה שאני יודע את זה או מאמין בזה, במה זה עוזר לי בעצם?

עדיין אני צריך ללכת לעבודה כדי לשלם שכר דירה ועדיין צריך לעשות המון המון דברים כדי לתחזק את הגוף ולחיות בעולם,

שלא נדבר על מחוייבות ואחריות כלפי המשפחה שלי והחברים ואפילו כלפי המכונית והחתול והגינה וכל השאר...

אותי זה החזיק המון המון זמן, הידיעה שאני חשוב לעולם הזה ואני עושה את זה למען אחרים ובשביל אלוהים...

שכל עוד לפחות אלוהים יודע, זה מספיק. אפילו אחרי שהפנמתי את זה שאני לא ממש כמו שחשבתי,

עדיין האמנתי שהמעשים הקטנים שלי כן נחשבים וחשובים בעולם, או לפחות בעולם הבא..

שם למעלה מה שחשוב זה מה שבלב שלנו, האהבה והכוונה היא העיקר.

והרגשתי שאם לא כאן, אז לפחות שם אני אפוצה על הכל,

ואני אקבל את כל האהבה שתמיד רציתי..

אז אני עושה את זה, כמה שאני יכול.

משתדל לפחות...

 

אבל עדיין.. לא קל לי כאן.

אני יכול לדעת מי אני ולנסות לאהוב ולנסות לעשות טוב עד מחר,

אבל העולם לא רואה אותי ככה בכלל. העולם רואה אותי רק כפי שהוא תופס אותי מבחוץ.

הקמצוץ שקוראים בבלוג שלי מכירים אותי קצת יותר טוב. בפייסבוק מכירים אותי בכאילו, אבל זה עדיין יותר מרוב העולם.

עדיין כל הכוונות הטובות שלי לא מספיקות כדי ממש לעשות את מה שצריך, אף אחד לא עושה לי טובות או מרחם עלי מלמעלה.

בכל זאת, האמונה שלי מאוד עוזרת ואלוהים בהחלט הציל אותי כמה וכמה פעמים וכמובן גם אלו שאוהבים אותי ואכפת להם ממני.

אבל עדיין, כל ההקרבה העצמית והאלטרואיזם האלו שלי, לא ממש הובילו אותי למקום יותר טוב בחיים אם עוד לא קיבלתי את מה שרציתי..

חיפשתי כל החיים שלי את "האחת שלי", בתקווה שהיא כן תבין אותי ותכיר אותי ותדע מי אני "באמת" ותאהב אותי כמו שאני רוצה וללא תנאי.

מבחינתי זה יהיה שווה את הכל אם בסופו של דבר אני אהיה עם מי שאני באמת אוהב ורוצה ואז איתה אני סוף סוף אוכל להיות באמת מאושר.

כשהתייאשתי מלחפש זוגיות, הסתפקתי בלדמיין כמה אהיה מאושר כשאחזור הביתה לגן עדן ושם אלוהים יתן לי את כל האהבה שחיפשתי..

אבל לפי איך שזה נראה, זה לא קורה ואולי גם לא יוכל לקרות עד שאעשה את "העבודה" שזה אומר לאהוב את עצמי כפי שאני עכשיו.

ונכון שהיו לי המון רגעים של אהבה עצמית אבל בתכל'ס עד היום זה תמיד היה "קודם הם" ואז רק אחר כך אולי גם אני..

ויש שיגידו שזה לא נכון אבל אותם אנשים "לקחניים" מהסוג הזה, אשמים בזה שהגעתי למצב הזה מלכתחילה.

שזה גם מה שכתוב בספר "נשים שאוהבות יותר מידי"- שהנשים האלו נמשכות לסוג מסויים של גברים,

אלו שבדרך כלל לא פנויים בכלל רגשית לדאוג ולאהוב אותן בחזרה ורק מנצלים ומנמיכים אותן,

או פשוט מתעלמים מהן ולא מעריכים את כל ההקרבה שלהן שזה מספיק קשה גם ככה.

וזה העניין כאן, ההקרבה העצמית הזאת למען האחר. לחשוב שזה הכי נעלה ונחשב.

זה בעצם להגיד שהאני שלי לא נחשב עד שאני לא מקריב אותו למען אחר.

וככה מלמדים אותנו שזאת האהבה, לעשות הכל למען האחר.

אבל מה אם האחר לא עושה אותו הדבר למעננו?

עד מתי נוכל להחזיק מעמד?

 

מצד שני, אני גם לא מסכים בכלל עם מה שקורה היום בעולם,

היום הדאגה לעצמי ולגוף שלנו הופכת להיות מעל לכל. עכשיו זה כבר מוגזם.

רק "אני אני אני אני אני אני ואני" כל הזמן!!! המצאת הסלפי היא ההוכחה הכי גדולה לעניין.

לא רק שזה בעצם אומר שאין מישהו שיצלם אותנו כי באותו הרגע אנחנו לבד אז צילמנו את עצמנו,

זה בעצם אומר שעשינו את זה כי רק אנחנו מעניינים את עצמנו ואנחנו חושבים שאת כולם זה גם מעניין..

בקיצור, חוזרים להיות כמו הילדים של פעם שרוצים המון תשומת לב, חוזרים אחורה בזמן.

אבל זה כבר לא יקרה. הגיע הזמן שנקבל את זה.

 

לא נקבל את האהבה הזאת מבת/בן הזוג הנוכחיים שלנו,

וגם לא מאותו אחד/אחת נשגבים ודמיוניים אי שם בפנטזיה שלנו...

אבא ואמא שלנו כבר לא יוכלו לעשות את זה וכנראה לא יכלו מעולם,

ואפילו אלוהים לא תמיד יכול לעזור לנו, לפחות כל עוד אנחנו כאן.

אז מי עוד נשאר לעשות את העבודה? מי יכול להציל אותנו?

אנחנו!! רק אנחנו יכולים לעשות את זה!

אבל לאו דווקא באהבה עצמית בלבד.

 

גם לבקש עזרה ואהבה מאחרים זה נחשב!

אנחנו זקוקים זה לזה! אנחנו לא יכולים לבד!

כולנו צריכים הקשבה, תמיכה ואהבה!

זה חשוב! הכל חשוב!

 

לאהוב את עצמנו, אומר לדאוג לצרכים שלנו,

ואחד מהצרכים הכי חשובים זה הצורך בחברה ובאהבה.

להרגיש שייכים, חשובים ומשמעותיים לאחרים בעולם הזה.

זה לא יקרה אם ננסה רק "לאהוב את עצמנו" ואז...

ואז מה??? למה שזה ישתנה פתאום??

נאהב את עצמנו ועדיין נישאר לבד!

הבדידות היא גם סיבה לאומללות!

ואומללות יוצרת שנאה עצמית,

ואז זה מעגל שאינו נגמר!

 

הטבע שלנו זה לרצות לתרום, לעזור ולאהוב אחרים,

זאת תכונה שהיא יפה וחשובה וחבל שנוותר עליה!

לעזור לאחרים בהחלט עשה גם לנו טוב!

פשוט חשוב לדעת למי, כמה ועד מתי!

כי גם אנחנו קיימים וחשובים פה!

גם לנו מגיעה אהבה משלנו!

 

אבל מי אנחנו? מי זה ה"אני" הזה שאנחנו צריכים לאהוב?

הגוף שלנו? השכל שלנו? הנשמה שלנו?

להגיד לעצמי: "גיל, אני אוהב אותך!"

למי אני אומר את זה בעצם?

 

להסתכל במראה ולהגיד: "אני אוהב אותך!"

למי אני אומר את זה בעצם? לגוף שלי? 

מי אמר שאני הגוף שלי בכלל?

 

אני הגעתי למסקנה שיש אותי, יש את האני הפנימי שלי.

נכון שלפעמים אני שוכח וחושב שאני, זהו הגיל הזה שאחרים רואים.

אבל בדרך כלל, כשאני שוכב בלילה במיטה ועוצם את העיניים,

כשאני מדבר אל עצמי בחושך, זה רק אני והמיינד שלי.

איפה אני בחלומות? איפה הגוף שלי אז?

וכשיום אחד אצא מכאן, אני בטוח שהגוף יישאר פה באדמה..

אני אהיה חופשי מכאן. אז מי זה ה"אני הזה" בכלל?

הנשמה שלי? המילה "שלי" מרמזת שזה עדיין לא אני.

יש את הספרים האלו שמדברים על "העצמי" הזה.

הגורואים שמשגעים לאנשים את השכל.

כאילו אם רק ימצאו "את העצמי"

הם יזכו בחופשי והארה.

אבל זה לא עובד!

זה לא מחזיק.

 

תאמינו לי שניסיתי... wink

 

אז מה?

 

הפתרון שמצאתי הוא זה. פשוט מאוד.

בכלל הפשטות זה משהו שאני מאוד מאוד אוהב.

פשוט להיות אני. מי שזה לא יהיה. נשמה, גוף, שכל, רגשות, מחשבות, זה הכל אני!

וגם אם לא הכל, זה כן ברגע שאני חושב שזה כן, מתי שאני מזדהה עם זה.

ממש כמו ילד שמשחק במשחק מחשב, הוא לגמרי שם עם הדמות שלו!

או אלו שרואים משחק כדורגל, זזים עם כל תנועה של הכדור כאילו זה משפיע בכלל!

כשאנחנו בסרט, אנחנו שוכחים "מעצמנו" ובאותו הרגע אנחנו בכלל "שם" בעולם אחר.

בחלומות זה הכי מורגש כי "אנחנו" פשוט נשכחים או משחקים דמות אחרת לגמרי.

כשכואב לנו הראש, אין רגע חזק מזה להראות לנו עד כמה מחובר אלינו הגוף.

עד מחר ננסה לברוח מזה, לעשות מדיטציות, לצום.. זה לא יעזור לנו.

אנחנו עדיין נישאר עם העצמי הזה שלנו!

 

הגוף שלנו אז כרגע הוא באמת אנחנו.

או כמו שאני אוהב לקרוא לו- חיית מחמד נאמנה שלנו,

כי בהחלט הגוף עושה בשבילנו כל כך הרבה!

אז שלפחות נשקיע קצת ונדאג גם לו.

זה גם קל לאלטרואיסטיםם שבינינו,

להבין שהוא לא אנחנו, אומר שצריך לדאוג לו..

אז כל עוד אנחנו במשחק/בסרט הזה,

זאת באמת המציאות שלנו,

ולנו היא אמיתית לגמרי!

 

אם מישהו היה בא אלינו עם סכין,

אני די בטוח שהיינו בורחים ממנו, מנסים להילחם או פשוט מתאבנים מפחד.

וזאת האמת. כל השאר סיפורים על כל מיני קדושים ואנשים באיזו היסטוריה עתיקה שאין לנו מושג אם באמת קיימת.

כל אותם "מוארים" ואנשים שאנחנו מנסים לחקות או להיות כמוהם, לא בטוח שבאמת היו כאלו.

מה שכן, א הם היו קיימים, היה להם גוף. היו להם דחפים, רגשות, רצונות ומחשבות משלהם,

ולא בטוח שאלו המחשבות הנפלאות והמרוממות שאנחנו חושבים שהם היו חושבים...

אפילו האדם הכי נעלה ונפלא שאנחנו מעריצים, בכל זאת, היה אנושי.

 

אז מי אני?

אני כן גיל. אני כן האני הזה.

כן עם הגוף הזה, כן עם החוסר ביטחון עצמי והבעיות.

אבל כן, גם עם כל הדברים הטובים שכרגע משום מה אני לא מזכיר.

הקטע הוא שזה כן אני. מה לעשות זה כן. זה אני!

 

הסיבה שרציתי לכתוב את הרשומה הזאת היא שהתביישתי במה שכתבתי ברשומה הקודמת..

כאילו פתאום אני פחות טוב כי אני לא הגיל הזה האוהב והמושלם, הרוחני והאופטימי שעושה הכל למען האחרים..

שכן, מה לעשות לא הצליחה לי הזוגיות שוב פעם ומעצם זה שנכנסתי לזוגיות שלא היתה טובה לי מלכתחילה!

אז למרות שכל כך הרבה כתבתי על אהבה מסתבר שאני ממש לא טוב בלדאוג לעצמי ולקבל אהבה!

סוף כל סוף אני מעז לצאת מהכונכיה שלי ולחזור לכתוב ולהסתכן בלגלות ולחשוף את מי שאני..

וזה אומר שפתאום, איזה באסה, אנשים יכולים לחשוב עלי דברים לא טובים.. אוי אוי אוי!

ואולי אני כן דווקא אותו גיל נפלא אבל הם לא יודעים את זה וחושבים אחרת.

מה לעשות? מה אני יכול לעשות בנוגע לזה?? שיחשבו מה שהם רוצים!

המחשבות שלהם עלי זה העסק שלהם, לא שלי!

אפילו אני בעצמי שוכח כמה טוב אני!

ואני מתמקד לרוב בעיקר בשלילי..

אבל לא חבל??

הא, גיל?

 

אז זהו זה,

מצטער אבל זה מי שאני..

בעצם אני לא מוכן להצטער על זה בכלל!! 

וכבר עד שכתבתי את כל זה, אני לא הולך להתחרט עכשיו.

אני משאיר את זה כמו שזה וזהו זה! יאללה לפרסם!

במילא כמה כבר יקראו את זה... cheeky

 

מה זה משנה בעצם מה אתם או אפילו אני חושבים על עצמי?

הרי אני כל כך הרבה דברים במילא אז אין טעם לנסות להבין את כל זה.

מה שחשוב זה שאלוהים אוהב אותי והעיקר שאני אוהב את עצמי וזהו זה...

גם אם רק לפעמים, זה מה שיש וזה בסדר גמור מבחינתי! indecision

 

תוספת קטנה אחרי פרסום הרשומה הזאת...

(דרך אגב, למי שתהה למה הקישור לא עבד פתאום בעדכונים על פרסום הרשומות,

את שלושת הרשומות האחרונות כולל הבאה, הסרתי מפרסום והחזרתי שוב בערך חודש לאחר מכן...

כנראה לקח לי זמן להבין שאני בסדר גמור כפי שאני ואין לי במה להתבייש או סיבה להסתיר את האמת שלי...)

 

הרגשתי מאוד לא בנוח ובאי שקט אחרי שפרסמתי את שתי הרשומות האחרונות..

אני מרגיש כאילו אני שם את עצמי לתצוגה וזה גורם לי פתאום לבדוק את עצמי ולפחד ממה שחושבים עלי..

​עד עכשיו בעצם התחבאתי מעצמי ונמנעתי מלכתוב כדי שלא אצטרך להתמודד עם כל זה ועכשיו זה מועצם בגלל החשיפה,

למרות שאני בטוח שכנראה כמעט ואף אחד לא שם לב לרשומות האלו עדיין ואין לי בכלל מה לדאוג, אז אני בעצם רק מפחד מעצמי.

אני חושב שזה מה שקשה לי פתאום.. להתמודד עם כל הקולות והמחשבות האלו בתוכי שלא נותנים לי מנוח..

מה שמבאס זה שחשבתי שזה כבר נגמר כי כל עוד התעסקתי בדברים אחרים,

לא הייתי צריך להתעסק עם כל זה ובעצם עם עצמי...

 

כמו שהיה כתוב בספר שכתבתי עליו מקודם, נשים/גברים שאוהבות/ים יותר מידי, עסוקים כל כך באדם האחר,

או בהתמכרות/אובססייה אחרת שלהם כי זה מונע מהם בעצם להתמודד עם עצמם ותחושת הבדידות/כאב/ריקנות שבתוכם.

הרי איך אפשר לדעת מי אנחנו ומה אנחנו רוצים ואוהבים אם אנחנו כל כך עסוקים באנשים או בדברים אחרים?

כמו שאמר אפלטון- "דע את עצמך, ותדע את העולם!" עד שלא נעצור לרגע וניתן לעצמנו להרגיש את הכאב,

איך נוכל לגלות מהיכן ומהי הבעייה האמיתית כדי שנוכל לרפא את עצמנו?

 

וזה אולי מה שאני מרגיש שמתקשר לרשומה הקודמת שכתבתי על הפרידה כי פתאום "It Hit Me" ולא קל לי לקבל את זה עדיין..

כאילו שאם פרסמתי את הרשומה, אז אין דרך חזרה.. למרות שכמובן שזה לא נכון, שום דבר לא אבוד ושום דבר לא סופי..

אבל עדיין, בעצם לחזור להיות לבד אומר שאני אצטרך להרגיש את כל אותם דברים שהדחקתי כל הזמן הזה.

זאת אומרת לגלות על עצמי דברים ששכחתי ולא רציתי להתעסק איתם כמו חרדות, דיכאון ודאגות שלי,

כמו החוסר ביטחון עצמי והערך העצמי הנמוך שלי וכל הדברים שהדחתי בזמן שהקרבתי את עצמי,

וכאילו עשיתי מה "שצריך" והייתי אותו גיבור שחשבתי שאני.. שתכ'לס רק אימללתי את עצמי.

גם אם הייתי מציל את כל העולם והייתי עושה את זה מהמניעים הלא נכונים,

זה בעצם לא היה שווה כלום וגם לא היה מעביר את המסר האמיתי.

מה שחשוב זה לדאוג גם לעצמנו ולא כל הזמן לברוח מעצמנו,

לעזור לאחרים זה לא שווה הרבה, אם זה על חשבון עצמנו.

 

לא רק שאנחנו גם "מישהו", 

אנחנו לא משרתים של אחרים...

אנחנו אמורים להיות אפילו הכי חשובים לעצמנו,

כי רק בזכותנו/הגוף שלנו או מה שלא יהיה, אנחנו בכלל כאן.

ואנחנו חייבים אבל פשוט חייבים... בעצם, אני חייב לדאוג לעצמי!

 ועם כמה שזה יהיה קשה ומעציב אותי לדמיין לחזור להיות לבד,

או להתייסר במחשבות האלו אחרי פרסום של כל רשומה,

זהו המצב ואני צריך לקבל את זה ולחיות עם זה,

ולהאמין שעם הזמן זה רק ישתפר...

Things get better..

כמו בשיר... indecision

 

אני צריך ללמוד מחדש מי אני וללמוד גם לעשות דברים שאני אוהב גם אם זה רק למען עצמי!

לא לבזבז את הזמן שלי בכל מיני שטויות וסתם דאגות ומחשבות אלא ממש לעשות דברים בשביל הכיף!

דברים שיבנו אותי, את האישיות שלי, החיים שלי ומי שאני, לעזור לי לגלות מי שאני באמת ולהתאהב בעצמי מדש! 

במקום כל הזמן לחפש מישהי ששוב אעלים את עצמי בתוכה ובאהבה שלי אליה, עד כדי כך ששוב אשכח את עצמי...

הפעם הגיע הזמן שקודם כל לעשות את מה שכן בשליטתי ואתחיל לאהוב ולהשקיע ככה גם בעצמי!

מה שהיה היה- אין טעם להתבכיין על זה לנצח! חבל לבזבז עוד זמן מעבר למה שכבר הוחמץ!

הגיע הזמן לקחת את החיים שלי בידיים בחזרה ולעשות את העבודה!

כמו שהייתי עושה למען הזוגיות שלי ולמען כל האחרים,

הגיע הזמן לעשות אותו הדבר למען עצמי!

אז קדימה לעבודה גיל!

ובהצלחה! 

 
 
ועכשיו זהו זה באמת להיום!
תם עוד נאום מאת גיל בר-און... cheeky

 

תודה לכם על ההקשבה!

גיל 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

קוביית הבלוגים שלי
אין קישורים להציג
קוביית קוד חופשי

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל LoveBeing אלא אם צויין אחרת