00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמיד מחכה

כל הדרכים מובילות אלייך

אהובה שלי,

פעם אמרו לי שעם הזמן, איתן יתפוס מקום מרכזי בחיינו, ואת תידחקי הצידה, העיסוק בך יפחת משמעותית. וזה לא יהיה בגלל שנשכח ממך, או בגלל שיפסיק לכאוב לנו, אלא פשוט כי ככה זה בחיים, וזה המהלך הטבעי והבריא של תהליך האבל.

אני זוכרת במדויק את הפגישה הזו. אני די בטוחה שגם אבא נכח בה. זה היה בחודש השמיני להריוני עם איתן, זמן קצר לפני שהתאשפזתי. אני זוכרת שרציתי להתווכח עם האמירה הזו, ושהיה לי קשה לקבל אותה, ובאותה נקודה בכלל לא האמנתי שהיום הזה יגיע. לא הצלחתי לתאר את זה קורה ולמען האמת לא רציתי לדעת איך זה קורה. אבל אני גם זוכרת בוודאות שלא פציתי פה. ישבתי והנהנתי קלות בדמעות. בניגוד לרגש שלי, שסירב לקבל את האימרה הזו, הרציונאל שלי ידע שזה נכון. הייתה שם איזו מלחמונת בין הרגש לרציונאל, ואני קיבלתי את זה, שנכון לזמן ההוא, הרגש הוא המנצח. לא נלחמתי בו.

לפני כמה שבועות הבנתי שזה קרה.

החיים שלנו ממשיכים.
בית, משפחה, עבודה, איתן. למסתכלים מהצד אנחנו תא משפחתי רגיל. חיים את החיים. זוג צעיר עם ילד קטן. הילד הקטן הזה הוא מרכז עולמנו, והחיים שלנו סובבים סביבו.

לא שכחנו אותך.
לא הפסיק לכאוב לנו.
ובכל זאת – אנחנו עסוקים בך פחות.

ומנגד, באופן פרדוקסלי, ועל אף זאת, אני מרגישה שכל הדרכים מובילות אלייך.
אני לא יודעת עד כמה זה מהלך טבעי, ועד כמה זה מהלך שמונע ממני, שמרגיש איזשהו צורך להיאחז בזכרונך, אבל אני מרגישה שכל הדרכים מובילות אלייך. למרות שאת לא מרכז עולמנו, את נוכחת. מאוד.

כשאנחנו יושבים עם איתן תחת עץ המנגו אני מספרת לו שפעם הייתה לאמא תינוקת בבטן שקראו לה מנגו ואחרי שהיא נולדה החלטנו לקרוא לה אדוה. ושעכשיו היא בשמיים, שומרת עלינו.

כשאיתן משחק עם הצעצוע שקנינו לך ברומא אני אומרת לו שהוא משחק עם האריה של אדוה.

כשסבתא מדברת איתי על ילד שני, אני אומרת לה שיש לי כבר ילד שני, ושמו איתן. ושיש לי גם ילדה ראשונה, למרות שמבחינתה היא מחוקה. 

כשאני מסרבת לרשום את איתן לגן שאהבתי, בגלל שהוא יהיה הכי גדול מבין כל הילדים, והגננת אומרת לי "אבל הוא תמיד יהיה הכי גדול, הוא הרי הבכור אצלכם", אני מרגישה חץ בלב. ואני אומרת לה שהוא אמנם הכי גדול אצלנו, אבל הוא לא הבכור.

כשאבא מצלצל אליי בערב האחרון של חנוכה ומבקש ממני לחכות עם ההשכבה של איתן כי הוא בדרך הביתה, והוא רוצה שנדליק את הנר האחרון ביחד (אחרי שלא הדלקנו אף נר במשך כל החג)- אני חושבת עלייך, ועל חנוכה לפני שנה. אני נזכרת בדבריו של סבא, שהפציר בנו להדליק נרות חג, ובאבא, שאמר לו שמבחינתו אין לנו סיבה להדליק נרות בחג הזה. כשאבא מדליק את הנרות ואני מחזיקה את איתן אני שמחה שעכשיו יש לנו סוף סוף סיבה להדליק נרות חג, ואני חושבת עלייך. על כמה שזה לא פייר שאת לא חוגגת איתנו. ולא מתפעלת מאור הנרות כמו אחיך הקטן.

כשאנחנו מטיילים בגינה, ופוגשים שכנה שנולדה מס' שבועות לפנייך, אני יושבת מהצד ורואה אותה ניגשת אל איתן, ואיך הוא מטפס עליה ונעמד מולה... וחושבת לעצמי שכך היו צריכים להיראות שני ילדיי.

כשאני מדברת עם המטופלים הקטנטנים שלי על יום המשפחה, ונזרקים הרבה מושגים לאוויר, כמו "נפשות", "ילדים", "הורים", "בכור" או אולי "בכורה"? אני נשברת. אני חושבת עלייך, הבכורה שלי. ובאותה נשימה אני חושבת על איתן, הלא בכור שלנו, ועל כך שבעוד שנתיים, או שלוש... גם בגן שלו ידברו על יום המשפחה. ואני אצטרך לשקר, ולהגיד שהוא הבכור, כי בגיל 3 זה מוקדם מדיי לשתף אותו שיש לו אחות גדולה, אבל היא בעצם מתה.
זה מכעיס אותי, אבל אין לי מה לעשות עם הכעס הזה.

כשאני יורדת לחדר צוות בעבודה ומכינה לי קפה, ושומעת את אחת העובדות אומרת לאחת המטופלות במעון "בואי אדוה, תעזרי לי..." אני קופאת. ובטוחה שאני הוזה. מסתובבת לאחור ורואה ילדה מתוקה להפליא עם סרט שחור ופרפרים צבעוניים. חולצה תכלת וגומיות תואמות בשיער. "איך אמרת שקוראים לה?" אני רוצה לוודא ששמעתי נכון. "אדוה" אומרת העובדת וחוזרת לקשקש עם הילדה. אני עוזבת את הקפה והקומקום. ומתהלכת לעבר הילדה. בוהה בה. חוקרת אותה. וגם הילדה לא מורידה ממני את העיניים. כנראה שהצלחתי לאיים עליה בהתנהגות המוזרה שלי. ואחרי שהיא עוזבת את החדר אני מתחילה לבכות. מעניין אם גם לך הייתי מלבישה חולצה שתואמת לקוקיות בשיער.

שנה וחצי פספסתי את הילדה המתוקה הזו במסדרונות העבודה. אני לא מוצאת מכך מנוח והולכת לחפש עליה מידע בתיקים. ואז מגלה שיש עוד אחת כזו. 2 אדוות קטנטנות יש לי בעבודה, ואחת מהן נולדה חודשיים אחרייך.
שתי אדוות קטנטנות בעבודה. אף אדוה בבית.

כשהחורף בעיצומו, אבל מדי פעם מופיעים ימים חמימים ונעימים, ובשולי כביש הגישה ליישוב פורחות רקפות ומופיעים פרגים, אני יודעת שהתקופה הקשה מתקרבת... התקופה הזו... של ניצני האביב. אני נזכרת בהתרגשות שאחזה בי בדיוק לפני שנתיים בזמנים האלה. הלב שלי שפרח והתרגש, הנפש שלי ששמחה ולבשה חג לקראת בואך... בדיוק בדיוק כמו האביב. ועכשיו הכל כל כך אחרת. כי כשהופיעו ניצני האביב איבדתי אותך. ויותר בחיים לא אתרגש לקראת האביב, כי ההתרגשות הזו מהולה מדיי בכאב על אובדנך.  
עכשיו כשמגיע האביב אני רק חושבת על המהפך שלי, מהנקודה הכי גבוהה לבור הכי עמוק.

 

אני מדמה את הפצע בנפש שלי כאחד שכוסה בכמה וכמה שכבות צלקת. שכבות הגנה.
כמו חור, שניסו לסתום אותו, אבל באין פיסה מספיק גדולה, סתמו אותו עם הרבה פיסות קטנות. וכל פיסה מכסה חלק כזה או אחר מהחור הזה, אבל אף אחת לא מכסה אותו הרמטית.

גם הפצע שלי כזה. הוא כבר הגליד כמה פעמים, אבל אף פעם לא הגליד באמת. ובכל פעם, נבנה בו טלאי על טלאי. וכשהדרך מובילה אלייך, הפצע שלי מדמם. לפעמים רק קצת. לפעמים אפילו הוא רק חוטף לו טלטול קטן ומזכיר לי שהוא עדיין קיים. אבל לפעמים הוא רועד ומרעיד את כל כולי. ואז הוא מדמם המון. לפעמים הוא אפילו מדמם כל כך הרבה, שנושרות ממנו שכבות שכבר גדלו וכיסו אותו, והוא נהפך ליותר ויותר פגיע.
עד הפעם הבאה. עד שהוא יתכסה בעוד שכבות הגנה.
שכבות שלעולם לא יעצרו את הדימום כראוי.

"מאז אפשר למנות כמעט שנתיים
והיום אני עסוק בהשלמה
בעוד רגע כבר אשמע את הכפיים
ואז אצעק בכל כוחי מהבמה

ואם שומעים, אם מקשיבים
עוד אפשר למצוא כאב בין המילים
ומבטיח לא לכתוב על זה יותר
רק בפעם הבאה שאשבר".

רק.
עד שהדרך שוב תוביל אלייך. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dasi985 אלא אם צויין אחרת