44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מצב שמפניה

הוא מצב שמשהו רוחש בך ומחפש מוצא כדי לצאת החוצה. הבלוג הזה נולד כדי להיות חולץ פקקים - לשחרר את התסיסה הזאת לאוויר העולם. אז בבקשה קחו לכם כוסית ושתו איתי לחיים!

"משחקי הרעב" על מפעל ההזנה, עבודות שירות וכל השאר

 באחת מהקבוצות ב"ספר הפרצוף", שם אני משחיתה את ימיי, מישהי העלתה פוסט ובו ביקשה שנשתף אותה בכל מיני מאכלים שלא סבלנו בילדותנו. כמובן שכל אחת הלכה לרחרח במטבח ילדותה, ומכיוון שחלק מהבנות בחדר הן קיבוצניקות, בעבר ובהווה, הן הלכו לפשפש בסירים בחדר האוכל של הקיבוץ.

 
זיכרונותיהם השיטו את ספינת הזיכרון שלי ל"מסעדה", הלא היא חדר האוכל של בית הספר היסודי - ממנו שמורים לי כמה מהזכרונות הטובים והדוחים של ימי התום. ככה זה שלומדים בבית ספר ל"טיעוניטיפוח".

 


לא, המסעדה אצלנו בבית הספר לא היתה שום דבר שדומה לזה wink
 
 
קצת רקע למי שלא צמח בשכונות המצוקה של שנות השישים. כל הסיפורים האלה על ילדים רעבים שרואים היום בחדשות, היו חלק מנוף ילדותנו. אממה - בימים ההם, במקום למרוח את 'הנפוחים מעצמם' והשבעים בגימגומים שעיקרם "השמועות על רעב היו מוגזמות", באמת ניסו לעשות עם זה משהו - והפתרון שהמציא משרד החינוך היה יום לימודים ארוך ותוכנית הזנה. מערכת השעות שלנו בבית הספר היסודי ארכה בין שבע לשמונה שעות יומיות, וכדי שלא נרעב - על פי קריטריונים שאין לי בדיעבד מושג מה הם - חלק מהתלמידים היו זכאים לארוחת צהרים חמה חינם אין כסף, ושאר התלמידים יכלו להנות מ"ארוחות מלכים" שהגיעו לבית הספר בסירי דוד מאלומיניום, בעבור סכום סמלי. (על אמת סמלי - לא בסגי נהור).
 
כמה - כמה הודיתי לקב"ה שאני לא זכאית לעונג המפוקפק הזה של הזנה מוסדית. הצלחתי לשכנע את הורי ש"המסעדה" הזאת היא ממש לא שוס גדול ושחבל על הכסף ובזמן שהם אוכלים שם את הדרעק שמישהו חשב שהוא אוכל, אני יכולה לצאת מהשער (השער בימים ההם נועד למנוע מכל מיני "פושטקים" להכנס לשטח בית הספר בלילות), לחצות את הכביש שהפריד בין בית הספר והבית, לאכול אוכל של אמא ולחזור לשיעור או מקסימום לקפוץ למכולת של יוסף לשליש לחם שחור עם סלט טורקי תוצרת בית - ה-מעדן האולטימטיבי בימים ההם.
 
אבל, לצערי, אי השתייכות לתוכנית ההזנה לא פטרה אותנו מעבודות שירות ב"מסעדה". מכיוון שלא היו בנמצא "גמדוני בית", כל תלמיד מכיתה ו' עד כיתה ח' נאלץ לתת יום שירות בסבב שעיקרו היה עריכת שולחנות, שמירה על סדר ופינוי אחרי. "הצ'ופר" ל"אסירים" היה לאכול את הזוועה הזאת שהם הגישו.
 
נוצרה תחרות מטורפת בין התלמידים על  משמרת יום חמישי - אז הגישו פלאפל - ומלחמות על התחמקות ממשמרת יום שלישי, כי זה היה היום של הדגים.
 
 

ובכן - אני ודגים חברים טובים משחר ילדותי - אבל בים, לא על הצלחת שלי. סלדתי ואני סולדת מדגים עד העצם (תרתי משמע). ניסיתי להסביר לצוות הסוהרים שאני ודגים לא יכולים לשהות באותו חלל בו זמנית, אבל האחראית, שהיתה לא אחרת מ'זעם הרשע' המורה למלאכה, דחפה אותי דווקא למשמרות יום שלישי. הקיצר, כילדה דעתנית, עקשנית ורודפת צדק החלטתי שזה לא פייר - חפרתי מנהרה, בכף בשרית, וחתכתי מבית הספר.
 
השופט... מממ... המנהל - הזמין את הוריי לשיחה דחופה. היה לו הרבה מה להגיד על הנמלטת ועל "המרד על המרקייה" שיכול היה להתרחש בגלל התנהגותי הפוחזת. הוריי קיבלו את הזימון בסבר פנים קשות, ובעוד אמא פוכרת ידים - תנועה שמשמעותה "מה יהיה עם הילדה הזאת" אבא חרץ שבסיפור הזה הוא מטפל - ואבא שלי, כשהוא היה עצבני, זה לא היה משהו שכדאי להסתובב סביבו. מה אומר ומה אגיד, אני חייבת להודות שדי רעדתי כשחיכיתי לו על הספסל שליד דלת חדר המנהל.
 
בניגוד לתחזיותי, העצבים של אבא הפעם לא היו מופנים כלפי. הוא נכנס לחדר המנהל, הקשיב לנאום האחריות, העזרה הדדית ושאר החרטא שהוא ניסה למכור לו - ואז, בפרצוף אדום כעגבניה שאייל שני היה מזרר עליה - ובמבטא בולגרי כבד - אמר:
"מר פז, ביום שמבשלים אצלנו בבית דגים, אנחנו מודיעים לילדים מראש. אנחנו מבשלים כאשר כל הדלתות סגורות וכל החלונות והתריסים פתוחים, גם אם זה יוצא באמצע דצמבר. כל היום הבית נשאר פתוח לרווחה - כדי שיתאוורר ויצא הריח. זה היום היחידי שאני מרשה להם לחזור הביתה רק לפני שעת השינה וגם אז מתלוננים שיש ריח של דגים.
אני אוהב דגים ובכל זאת אוכל אותם פעם בחודש כי אני יודע שהילדים באמת סובלים מזה - ואתם מכריחים את הילדה לעבוד במטבח ביום של דגים? לא מספיק שאתם מנצלים אותה אתם גם רוצים לענות אותה? אני לא מסכים שהילדה הזאת תעבוד עוד יום אחד במסעדה, אני ארשום לה מכתב. רוצה לזרוק אותה מהלימודים - בבקשה".
 
נו טוב - אני לא חושבת שזה מה שהמנהל ציפה לשמוע. אם זכרוני אינו מטעני הוא גם לא אמר כלום. רק השפם שלו רטט והמשיך לרטוט שעה ארוכה אחרי שאבא יצא בטריקת דלת.
 

 
לא חזרתי לעבוד יותר בחדר אוכל. ההנהלה פתרה את הבעיה בכך שנשלחתי להיות חוליה קבועה במשמרות הזה"ב, שנקראה אז שוטרות, ועשיתי את זה בהתמדה עד סוף כיתה ח'. שוטרות היתה  שווה הרבה יותר מעבודות רס"ר במטבח.  גם הפסדנו שיעורים וגם היינו זכאים, כמשרתי הציבור, לארוחה במסעדה (שנוצלה כמובן רק ביום של הפלאפל wink)
 
גדלתי בדור שהמורה, על אחת כמה וכמה המנהל היו קדושים. בחיים לא ציפיתי לכזה כיסוי תחת מאבא שלי מול בית הספר - אבל אוכל היה משהו שלאבא שלי תמיד היה שווה להילחם בעבורו...
 
יאללה, הלכתי לאכול איזה פלאפל...
שיט, אני בדיאטה.
אז שיהיה יוגורט.... בונזו... רק לא דגים!
 
 
זוכרים את זה?
 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

24 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קליספרה אלא אם צויין אחרת