77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זרה באפלה

הפצוע הבת ימי

 
 
 
אומרים שהאהבה מגיעה ברגע הפחות צפוי. אבל אני חושבת שעבור רוב האנשים, כולל אני, בלתי אפשרי לא לחשוב עליה, או לחכות לה, לחפש אותה, לרדוף אחריה. לעומת זאת, אני חושבת שמעשי הגבורה, כן קורים ברגעים הפחות צפויים.
 
לפני כמה שנים, בסופו של יום מפרך בעבודה, בדרכי הביתה, התהלכתי שקועה במחשבות על היום המחורבן שהיה לי במשרד.
הגעתי לפינת הרחוב, פניתי ימינה, וניתקלתי במראה יוצא דופן:
 
גבר, בערך בגילי, יושב על שפת המדרכה עם רגל מכנסיים מופשל עד הברך ומלא בדם. זו שעובדת בפיצוציה דיברה איתו, כך שלא דאגתי והמשכתי בדרכי. אבל לפני שהגעתי לפינת הרחוב הבא, נזכרתי בחובתי האזרחית כמגישת ע"ר. צריך לעזור לזולת, אחרי הכל, בשביל מה עברתי קורס עזרה ראשונה?
 
חזרתי על עקבותי, ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה קרה. הנ"ל סיפר לי שנחתך עם זכוכית. זו מהפיצוציה יצאה מהקיוסק ובידה ספריי סנו לניקוי חלונות. היא התכוונה לרסס לו את הפצע הפתוח עם הדבר הזה! משוגעת!
"גברת! הוא יתעלף עם הדבר הזה מכאב ואת עלולה לגרום לו לזיהום, עזבי", אמרתי לה.
 
ביקשתי מהאיש שיתן לי לראות את הפצע, החתך היה ארוך ועמוק, הוא לא הפסיק לדמם, כמעט התעלפתי. "תהיי חזקה", אמרתי לעצמי, "בשביל משהו הלכת ללמוד את הקורס הזה", חיזקתי את רוחי.
 
הוצאתי כמה טישו מהתיק, הגשתי לו אותם וביקשתי ממנו להדק אותם על הפצע. "חכה לי כאן, אני כבר חוזרת", אמרתי לו.
 
הרגשתי כמו קלארק קנט, כאשר היה יוצא מהסצנה ונכנס לאיזה תא כדי להחליף בגדים וחוזר כסופרמן. נכנסתי לבית מרקחת בקרבת מקום, קניתי תחבושת סטרילית, פלסטר, כפפות חד פעמיות, אלכוהול ופולידין.
חזרתי, השחלתי את ידי בתוך הכפפות ניקיתי לו את הפצע, מרחתי פולידין ועשיתי לו חבישה מושלמת.
פתאום, ה-45 שעות לימוד של הקורס, הקנו לי הרגשת חשיבות כאילו אני ד"ר האוס בכבודו ובעצמו. כאילו ביצעתי מינימום החייאה.
 
עצרנו מונית, בירכנו זה את זה בחמימות, ושלחתי אותו לחדר מיון לבית חולים הכי קרוב.
 
הרגשתי שהזדכתי מחטאי האחרונים, ממפגשי הסקס המזדמניים וכל מעשה רע שעשיתי לאחרונה, עם המעשה הטוב הזה שנפל עלי בהפתעה, כמעט, כמו אהבה בלתי צפויה.
 
עברו שבועיים, התהלכתי קרוב לרחוב ההוא, ואני שומעת מישהו צועק לעברי:
"הייי חברה!"
זה היה הוא. הפצוע הבת-ימי.
"מה שלומך?!" - שאלתי אותו  -"והפצע?, התרפא?".
הוא קיפל את רגל המכנס והראה לי את הצלקת.
"12 תפרים, אבל הכל סבבה, מדליה יפה, אה?"
"איזה יופי, אני שמחה שזה התרפא" - אמרתי לו - "שמור על עצמך!"
"גם את!"
 
המשכתי בדרכי מסופקת.
 
ואתם יכולים להאמין שכעבור שבוע ראיתי אותו שוב?
"הייי חבר!" צרחתי לעברו ללא בושה ורצתי אחריו.
האיש הסתובב והביט בי כאילו נפלתי מהירח. הוא היה מבולבל, גם אני. הוא היה לבוש במכנסי ברמודה. לא ראיתי צלקת. כל כך דומה לו, אבל לא היה הוא! איזו פדיחה. "סליחה, טעיתי", אמרתי לו והלכתי משם אדומה כעגבניה בשלה באמצע אוגוסט.
זה קורה לי בגלל שאני מנסה להיות רגישה חברתית, סחבקית. צורחת לכל עובר ושב בלי לבדוק טוב קודם. סעאמק.
הלכתי עצובה, התרגשתי מהמפגש האקראי. כאילו התחלתי לפתח רגשות כלפיו. מין געגוע מעורפל כזה.
הרי הצלתי אותו מזיהום נוראי! איי איי, איך שהלב דימם..
 
וכעבור שבוע נוסף ובאותו רחוב, אני שומעת שוב:
"היייי חברתי החובשת!"
הסתובבתי, וזה היה הוא, החבר הפצוע שלי! רצתי מאושרת לעברו, ובראש רצה סצנה של סרט שמאלצי כששני אוהבים רצים אחד לקראת השני בסלאו מושן, השיער מתבדר ברוח וכינורות בכיינים באוויר.
 
חיבקתי אותו ואמרתי לו שלעולם לא ינטוש אותי.
"נראה לך?" - הוא אמר, שלף כרטיס ביקור ונתן לי אותו.
 
סוף סוף ידעתי את שמו ובמה הוא עוסק. וקבענו דייט ל-"יום שני שבוע הבא". ואני בכלל לא שמתי לב שזה יוצא בולנטיין דיי.
 
מקסימום, כמו שאמר המפרי בוגארט בקזבלנקה: "אני מקווה שזו תחילתה של ידידות מופלאה".
 
 
עברו כמה שנים מאז, אהבתנו לא החזיקה שבועיים וחצי, אבל עדיין יש בינינו ידידות מופלאה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת